מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה מז

הוא משום דבכה"ג דאיכא ולד ודאי אין אנו צריכין לפרסם שכבר נפטרה מן הבכורה דכיון דנמצא בה ולד אין כאן שום ספק וא"כ י"ל דגם בשליא אם לא נמצא בה וולד צריך קבורה פרסם שכבר נפטרה מן הבכורה דאף דרוב שליות יש בהם ולד מ"מ הא איכא מעוטא דאין בהם ולד וטועים לומר ששליא זאת היתה מן המיעוט ולא נפטרה מן הבכורה ומדברי רבינו הכא שכתב וז"ל אבל התם אינו צריך לפרסם הדבר שכבר מפורסם הוא שאין שליא בלא ולד ונפטרה מן הבכורה עכ"ל נראה דס"ל דסמכינן ארוב שליות דיש להם ולד ואינה צריכה פרסום אף דלא ניכר בה ולד וק"ק דמנ"ל הא כיון דאפשר לומר דמתני' דהתם מיירי כשנמצא בה ולד וע"כ צ"ל הכי לפי שיטת רבינו דס"ל כדעת רש"י דאיכא מעוטא דשליות דאין להם ולד דמאי דנקט הש"ס מעוט דנדמה היינו משום דמיירי דנמצא בה ולד:

והנה התוס' בפ"ב דנדה דף י"ח ע"א ד"ה שליא בבית וכו' הקשו על רש"י דס"ל דרוב שליות יש להן ולד ממתני' דשליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה וכו' וכתבו דיש לישב פ"ה דהתם מיירי בשליא שיצאת מקצתה ונמצא ולד בתוך השליא אבל התוס' חלקו על רש"י וכתבו וז"ל ויש לפרש דאין שליא כלל בלא ולד אך מעוטא נימוק ורובן אין נימוקין עד שיצא לבית החיצון עכ"ל ויש להקשות קצת אמאי לא דקדקו התוס' נמי לסברת רש"י מההיא דשליא דמשליכה לכלבים והוצרך הש"ס לומר מטעם דאיכא מעוטא דנדמה בהיות שאפשר מטעם מיעוט שליות דאין להם ולד כאמור ולסברת התוס' דאין שליא כלל בלא ולד א"ש דההיא דשליא דלא הצריכו פרסום מיירי אפי' בלא נמצא בה ולד דכיון דאין שליא כלל בלא ולד ליכא למטעי אבל לדעת רבינו ודעמיה קשה קצת. והנה הר"ם בפ"ד דבכורות דין י"ב פסק כמתני' דראב"י דבהמה שהפילה חררת דם הרי זו נפטרה מן הבכורה ובפ"א מהל' שאר אבות הטומאה פסק כרבי חייא דאע"פ שנפטרה מהבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא יעו"ש והקשה הרב ל"מ שם בהל' בכורות דכיון דפסק הר"ם כראב"י דאינה מטמאה איך פסק בסוף הל' טומאת מת דלא כר"ש שכתב שם האשה שהפילה שליא הבית טמא ולכאורה נראה דברים סותרים ותירץ שם דמשום הקושיא שהקשו התוס' בפירקין דף כ"ג גבי הא דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא וכו' פי' רבינו ז"ל דכ"ע מודו דבטל ברוב דנימוק יפה והא דאמרי' דראב"י ור"ש אמרו דבר א' משום דלשניהם בטל בתחלת לידה וכמ"ש התוס' שם אע"ג דהטעמים חלוקים דאיכא טעמא בהא דליכא בהא כדכתיבנא מ"מ בהא שוים דבטל בתחלת לידה עכ"ל ולכאורה נראה דבר תמוה דכיון דאפי' רבנן מודו בחררת דם דנימוח בתחלת לידה א"כ לא שייך לומר דראב"י ור"ש אמרו דבר א' כאילו הם דוקא אמרו כן משא"כ רבנן ונראה דע"כ צ"ל בעד הר"ם כן כתירוץ הרב ל"מ אלא דלענ"ד דלמד כן הר"ם ממה שאמרו בירושלמי בפרק המפלת סוף הלכה ד' כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן נישמעינה מן הדא דתנינן תמן ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה אינו מטמא במגע ובמשא אמר ר' יוחנן ר"ש וראב"י שניהם אמרו דבר א' הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורים עכ"ל וכתב הרב פני משה בביאורו דה"פ וז"ל כלים וכו' אליבא דר"ש קמ"ל ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה כלומר למאי דקאמר ר"ש דאף בבית הפנימי טרוף הוא אם הוא כמו בית החיצון אליבא דרבנן דטעמייהו דמטהרי מפני שע"י הטלטול נימוק והולך לו והכי נמי לר"ש בבית הפנימי שנימוק והולך בבית הפנימי דלדידיה אף אם לא טלטלוהו להוציאו לבית אחר נימוק מעצמו הוא וא"כ לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותם שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו אבל אותם הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו איכא למימר דגם לר"ש טמאים דאכתי לא נימוק כולו או דלמא אפי' אותם כלים מטהר ר"ש עכ"ל ופירוש זה בכוונת הבעיא מוכרח הוא דאליבא דר"ש קא מבעיא לן ואולם צריך להבין מה מייתי מהא דאמר ר"י ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד דהדא אמרה כלים שהיו בשעת יציאה טהירין הא אם איתא דרבנן דפליגי בדין שליא פליגי בדין חררת דם דראב"י א"כ ב' הדינין שוים וכמו דמספקא ליה בשליא אי נימוק בשעת לידה או אחר לידה כן מספקא ליה. בחררת דם וא"כ מה ראיה איכא מהתם אמנם אם אנו אומרים דבחררת דם מסתבר טפי דנימוק יתר משליא ופשיטא לן דבשעת לידה נימוק ואפי' רבנן מודו בה א"ש דמייתי שפיר ראיה דבשליא נמי לר"ש נימוק בשעת לידה דאל"כ איך קאמר ר"י ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד דהא לא ראי זה כראי זה דלר"ש בשליא נימוק אחר הלידה ולראב"י בחררת דם נימוק בשעת לידה ומדמשוה אותם ש"מ דשניהם שוים דבשליא נמי נימוק לר"ש בשעת לידה:

וראיתי שם בפי' הירושלמי הנז' במראה הפנים בד"ה כלים שכתב ליישב דעת הר"ם בהני פסקי דסתרי אהדרי דס"ל להר"ם דראב"י איכא למימר דלא ס"ל כר"ש לענין טומאה די"ל דשאני טומאת נבילה דטומאה סרוחה אינה מטמאה ואף דקי"ל כר"י דאמר עד שתהא אינה ראויה לכלב כל שתחלתה היתה ראויה לגר אגב אימיה מ"מ כל שעכשיו אינה ראויה לגר אהני מיהא דבכה"ג אמרי' דבטל ברוב אבל בטומאת מת דאפי' טומאה סרוחה מטמא לא אמרינן ביה בשיל ברוב אלו תורף דבריו לעד"נ דלא צדק בזה כלל דהא עיקר פלוגתייהו דרבנן ור"ש אינו אי אמרי' בטל ברוב או לא דהא לכ"ע אית להו ביטול ברוב ובבית החיצון מודו רבנן דאינו מטמא וע"כ משום ביטול ברוב נגעו בה אלא עיקר פלוגתייהו אי אמרינן דנימוח בשעת לידה או לא וא"כ לראב"י דס"ל גבי חררת דם דאינו מטמא ע"כ משום דס"ל דבשעת לידה נימוח כר"ש ודלא כרבנן וא"כ מה יתן ומה יוסיף היותה טומאה סרוחה כיון דלענין בטול ברוב כל שנימוח כ"ע מודו בה והעיקר הוא אם נימוח או לא וכיון דפסק הר"ם כראב"י בחררת דם דנימוח בשעת לידה א"כ אמאי פסק דלא כר"ש בטומאת מת כיון דראב"י בשיטת ר"ש קאי וכמו שמתבאר זה מדברי התוס' בשמעתין ד"ה ראב"י ור"ש אמרו ד"א וכו' יע"ש:

(לב) ותנן המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר. בפ' בהמה המקשה דף ס"ט ע"ב והא דכתב רבינו דהא דקתני מתני' ונפטרה מן הבכורה אמחתך נמי קאי כן כתב רש"י במתני' וכן כתבו התוס' בד"ה מאי לאו וכו' וכן כתב הרא"ש שם וכן כתב הר"ן שם בהל' ומ"ש רבינו ואשכחן לחד מרבוותא שכתב דלא קאי אלא אסיפא הוא סברת הרמב"ם בפ"ד מהל' בכורות יע"ש. (לג) איתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש וכו' שם בסוגיא הנזכר וצריך להבין במאי דמדמה הש"ס פלוגתייהו דר"ה ורבה ביצא שליש ומכרו לפלוגתייהו דיצא שליש דרך דופן והוצרך הש"ס למעבד צריכותא דלא נימא דה"מ לקולא אבל לחומרא לא דמה ענין מחלוקת זה למחלוקת זה דהא עיקר פלוגתייהו ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים הוא דלר"ה ס"ל אמרי' איגלאי מלתא למפרע ומש"ה אף דהאמת כן הוא דקדושת בכור לא מצי חייל כי אם בשעת לידה ואי לא חייל בשעת לידה תו לא חייל מ"מ כיון דנפק ליה רוביה איגלאי מלתא למפרע ונמצא דלמפרע בשעת לידה חל קדושה על השליש ורבה ס"ל דלא אמרי' איגלאי למפרע ומכאן ולהבא קדוש והילכך אפי' איתיה בעין השליש א' לא קדוש דקדושת בכור לא מצי חייל אחר הלידה כי אם בשעת הלידה ואנו יכולים לומר דשניהם מודים דמשיצא רובו מתקדש או בתחלה או בסוף וא"כ י"ל דלר"ה נמי אפי' יצא שליש דרך דופן קדוש או אפשר לומר דאפי' רבה מודה לר"ה דדוקא תחלת לידה הוא צריך לקדש ויוצא דופן לא קדוש דמה ענין פלוגתייהו אי תחלת לידה קדיש או סוף קדיש לפלוגתייהו אי אמרי' איגלאי מלתא למפרע או לא דהא כל מאי דאפשר לחול הקדושה בתחלת לידה פשיטא דלכולי עלמא דקדיש וא"כ ע"כ טעמיה דרבה משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע וא"כ איך יוצא לנו מחלוקת זה אי אמרי' איגלאי מלתא למפרע או לא לומר דפליגי נמי אי תחלת לידה דווקא קדיש או אפי' סוף לידה קדיש ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהרגישו ליתן שום טעם לדבר דאיך פשיטא ליה להש"ס דב' המחלוקות שווים ונראה דלפי דעת רבינו והתוס' והרא"ש והר"ן ושאר הפוסקים דס"ל דמתני' דקתני ונפטרה מן הבכורה אמחתך נמי קאי י"ל דקים ליה להש"ס דר"ה דס"ל דאמרי' איגלאי מלתא למפרע דייק ממתניתין דקתני דפטורה מן הבכורה אפי' מחתך דאם איתא דשליש ראשון לא קדיש למפרע דכל דלא חייל קדושה עליו בשעת לידה תו לא חייל קדושה עליו א"כ אמאי נפטר מן הבכורה בלידה זאת כיון דלא חל קדושת בכור בולד וי"ל דס"ל להש"ס דמסתמא ה"ט דר"ה דס"ל דשליש אחד מתקדש למפרע דאי לא תימא הכי לא משכחת לה בכור מתקדש כי אם ביצא בתחלת לידה רוב בבת אחת דאם יצא מיעוטו בתחלה ואח"כ יצא כולו אינו מתקדש כלל שהרי כיון דתחלת לידה דווקא מקדש דמהאי טעמא אם יצא שליש דרך (יוצא) דופן לא קדיש א"כ כיון דיצא מיעוט בתחלה ולא חלה קדושה עליה אי לא אמרי' דמתקדש למפרע אפי' שיצא אח"כ תשלום הרוב או כולו לא קדיש דכיון דמעוט הראשון המשלים לרוב תחלת הלידה הוא חולין איך יצטרף עם מה שיצא אח"כ להשלימו לרוב כדי שיחול קדושה עליו כיון דאיהו גופיה לא קדיש וחולין הוא אלא ע"כ צ"ל דמתקדשת המעוט למפרע משעת לידה בשנשלם הרוב ובהכי שפיר מתקדשת ע"י רוב דתחלת לידה וא"כ ע"כ ס"ל לר"ה דתחלת לידה דוקא מקדש ורבה דס"ל דמכאן ולהבא קדיש ומעולם לא חל קדושה על השליש ראשון עכצ"ל דס"ל דרוב דסוף לידה נמי מקדש ואף דלא קדיש ברוב הראשון דאי אפשר לצרף שליש א' שהוא חולין עם שליש ב' אלא מתקדש ע"י רוב אחרון חוץ מהשליש א' וא"כ ע"כ ס"ל דסוף לידה נמי מקדש וה"ה ביצא שליש דרך (יוצא) דופן ומש"ה פריך דהא איפליגו חדא זמנא:

ואולם ראיתי להתוס' בשמעתין בד"ה מאי לאו וכו' דמתבאר מדבריהם דאפילו לרבה דבחותך ומניח השליש א' הוי חולין מ"מ כשיוצא השליש הב' חל קדושה עליה דמצטרף השליש הראשון לרוב וקדיש השליש הב' אף דהשליש הראשון הוי חולין יעו"ש וא"כ קשה דמנין לנו לומר דרבה ס"ל דסוף לידה מקדש מדין יצא שליש ומכרו אכתי יש לדחות דכ"ע מודו דתחלת לידה דוקא מקדש וס"ל לרבה דשפיר משכחת לה דמתקדש בכור ביצא מעוט תחלה דאף דחולין הוא מ"מ מצטרף לרוב כדי שיחשב רוב בתחלת לידה אף דהוא עצמו חולין דלא כר"ה דס"ל דאי אפשר שיצטרף כיון דהוא עצמו חולין ויש ליישב והוא פשוט דהש"ס ס"ל דעיקר הכרח ר"ה הוא דאי לא תימא הכי לא משכחת לה בכור דחזי להקרבה כי אם ביצא רובו בב"א בתחלה דאי יצא מעוטו בתחלה אם לאו דלמפרע קדיש לא חזי להקרבה דרוב דלבסוף אינו מקדש ורבה ס"ל דמ"ל נמי ביצא מעוטו בתחילה דרוב דסוף לידה מקדשו ואם יצא עד לבסוף חי חזי להקרבה דביציאת הרוב לבסוף מתקדש כולו מכאן ולהבא דאף דביצא מחותך מעוט הראשון אינו מתקדש ונשאר חולין היינו במחותך דלא חזי להקרבה אבל ביצא כולו חי ביציאת הרוב דלבסוף מתקדש כולו ונמצא דפליגי נמי אי סוף לידה מקדש או לא ודו"ק ולענין הלכה בפלוגתא ר"ה ורבה פסק רבינו כרבה וכן פסק הרא"ש בפסקיו לחולין וכתב ב' טעמים ולע"ד הם הב' טעמים שרמז רבינו כמ"ש דדייקא מתניתין כוותיה וסוגיין נמי הכי והיינו כמ"ש הרא"ש אך רבינו כתב טעם אחר דמסתברא כרבה דהלכתא כרבה דרבה בתרא הוא שלא כתבו הרא"ש ואע"ג דנראה דרבה תלמיד ר"ה היה דהא כלל זה מסור בידנו דכל מקום שאמרו אמר ר' פלוני אמר ר' פלוני רבו היה שאומר שמועה משמו וכמו שמתבאר מדברי רשב"ם בפי"נ דקי"ד ע"ב ד"ה משום ר"י בר שמעון וכו' וכן מתבאר עוד בדברי רשב"ם שם דקכ"ד ע"א ד"ה אלא רבי יונתן רבך וכו' וכן כתב בעל הליכות עולם עיין בספר יבין שמועה דף י"א ע"ב ובנזיר דמ"ב ע"ב מצינו דאמרינן אמר רבה אמר רב הונא יע"ש אלמא רבו היה וכן מתבאר בהקדמת הר"ם לספר הי"ד שכתב ומכלל החכמים שקבלו מרב הונא רבה ורב יוסף יע"ש וקי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב דדוקא מאביי ורבא ואילך אמרינן דהלכה כבתראי אפילו כתלמיד במקום הרב אבל בקמאי לא אמרינן הכי י"ל דרבינו ס"ל כסברת הראב"ד שכתב הרא"ש במ"ק הביא דבריו הרב הגדול מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה סוף כלל רע"ג ורע"ו דס"ל דלעולם הלכה כבתראי ואפילו כתלמיד במקום הרב ואפילו באמוראי קמאי קידם אביי ורבא ועיין במה שהאריך בזה הרב יד מלאכי בסי' קס"ז אלא דקשה על זה ממה שהביא מהרי"ק בכלליו שם וז"ל בפרק ר"א כתב הרא"ה ז"ל פסק כרב פפא דבתראה הוא והרמב"ן השיג עליו וכתב רבא רביה דר"פ הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והרשב"א כתב דאי מהא לא אריא דבבתראי לא אמרינן הכי דהא רב נחמן רביה דרבא הוא ואפילו הכי כל שלא היה יושב רבא לפני רב נחמן קי"ל כרבא וסימנא איכא במלתא דכל דאשכחן איל רבא לר"נ הוא דחשיבא ליה כתלמיד יושב לפני רבו ולא קי"ל כוותיה אבל כשנחלקו שניהם כב' חולקים בעלמא הלכה כרבא וה"נ ר"פ וכו' עכ"ל מבואר מזה דרבינו הרמב"ן ס"ל דאפי' דליכא סימנא דנחלקו פנים בפנים ואפי' באמוראי בתראי דמאביי ורבא ואילך אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכמ"ש מרן זקני ז"ל נמי בסוף כלל רע"ג וא"כ אם כנים אנחנו דרבה תלמיד ר"ה הוא איך כתב רבינו הכא דהלכה כרבה מטעם דבתרא הוא ושמא דרבינו לא ס"ל כלל זה דא"ר פלוני א"ר פלוני הוא. שאומר שמועה מרבו ורבה נמי אמר שמועה משמיה דר"ה ולאו תלמידו היה וצ"ע:

ולע"ד נראה לומר טעם אחר דמסתברא דהלכה כרבה הכא דהא אמרי' בר"פ החולץ החולץ למעוברת והפילה ר"י אמר אינה צריכה חליצה מן האחים ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחים ואמרי' דר"י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפילי מפילא מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי איגלאי מלתא למפרע ור"ל אמר איגלאי מלתא למפרע לא אמרי' ואפסקא הלכתא התם בהא כר"ל דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרי' וכתבו התוס' שם עלה דסבר ר"ל דאע"ג דלקמן גבי ספיקות שקדש אחת מב' אחיות חשבינן ליה בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע עתידות אבל התם אינו צריך אלא מה שבאותה שעה ע"כ נמצא דכפי דברי התוספות עיקר סברת ר"ל הוא דס"ל דכל ספק שאינו ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע עתידות לא אמרי' איגלאי מלתא למפרע אשר עפי"ז אפשר ליישב סברת הר"ם והסמ"ג בההיא דאמרי' בפ' הערל דף פ' ע"א דאיפליגו רב ושמואל באכל חלב מבן י"ג ואח"כ נולדו בו סימני סרים מבן כ' דלרב נעשה סריס למפרע וחייב מלקות על אכילת חלב ושמואל אמר קטן היה באותה שעה ולא אמרינן דנעשה סריס למפרע ורש"ל שם בפ' הערל סי' ל"א תמה על הר"ם והסמ"ג דנראה דפסקו כשמואל בזה דכיון דעיקר פלוגתייהו לענין איסור אף דנ"מ לממון ולקדושין