מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה מו

זה אינו שהרי לא פירשו התוספות דמיירי באומר בפירוש תדע לך שכבר נפטרה מן הבכורה כדי שיחשב כאילו כוון להעיד דפשט דברייתא נראה דהשבח הוא שאומר סתם כבר ילדה וממילא נשמע שכבר נפטרה מן הבכורה וכה"ג לא כוון להעיד ומסיח לפי תומו הוי אלא כוונתם פשוטה כמו שסיימו התוספות חיצוניות הנזכר דהכוונה דהעובד כוכבים אינו בקי בד"י ומשום הכי לא שבחה ואינו משום דאינו נאמן כסברת רש"י גם מה שהאריך להבין איך פירש רש"י בכה"ג דאומר שבכרה הוי מסיח לפי תומו משום דהעובד כוכבים אינו מתכוין להעיד כי אם בעד הצלת הסכנה לא לענין פיטור בכורה דנראה מפשט דבריו דלרש"י מיירי באומר בפירוש תדע שכבר ילדה וניצולה מן הסכנה ומשום הכי לענין פיטור בכורה הוי מסיח לפי תומו אבל אם אמר סתם שכבר ילדה בלבד לא חשיב מסיח לפי תומו לענין פיטור בכורה וצריך להבין למה הא קיימא לן גבי עדות אשה דאפילו אמר פלוני מת סתם מסיח לפי תומו בלא שאלה אעפ"י שלא אמר דברים אחרים מקרי שפיר מסיח לפי תומו ואף דיש מחמירין בזה והיא סברת הר"ן דבכה"ג לא מקרי מסיח לפי תומו עד שיאמר דברים בדרך סיפור א"כ הכא לסברת הר"ן הנזכר לא סגי בשיאמר שיצאת מהסכנה אלא צריך שיאמר דברים אחרים כגון שיאמר שילדה ובלדתה היה דבר תמוה באופן שיהיה כדאמרינן לגבי אשה שצריך שיאמר אוי לפרש שמת כמה נאה וכו' או שיאמר שמיתתו היתה תמוה כדאמרינן בא"ה סימן י"ז יעו"ש וכל שאמר סתם ילדה אפי' אם אמר דבהכי יצאת מהסכנה לא מקרי מסיח לפי תומו וע"כ צריך לומר דהתוספות הכא הם מהכת דסבירא ליה להקל באשה באומר סתם מת ואם כן הכא באומר ילדה סתם נמי הרי הוא מסל"ת:

מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר וכו':

(ל) גמ' אמרינן תקבר כדי לפרסמה וכו' ומ"ש רבינו ודקו רבנן גבי חררת דם נמי נימא הכי וכו' כן הקשו התוספות בשמעתין בד"ה בהמה גסה וכו' ובפ' בהמה המקשה דף ע"ז יע"ש וכתבו עוד וז"ל ומה שאינו דוחק בגמ' לומר כן אלא משום דרבי חייא דקאמר וכי מאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה דבלאו הכי היה צריך טעם דפרסום אלא אדאמר ר' חייא לא ניחא ליה כ"כ שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו יודע שילדה דבר הקדוש בבכורה לא בעי קבורה משום דבטיל ברוב עכ"ל וכוונתם פשוטה דאין סברא שיתקנו חז"ל קבורה מטעם פרסום אם לא יהיה קצת סרך איסור דבלאו הכי נראה כחוכא ואטלולא ובשלמא מטעם דאמרינן התם דאזלינן בתר רובא ורובא הוא שלא ילדה דבר הקדוש מ"מ הא איכא מעוטא ולר' מאיר דחייש למעוט צריך קבורה ואף דלדידן לא חיישינן למעוט מ"מ כיון דאיכא קצת סרך איסור תקנו חז"ל שתקבר משום פרסום אבל לר' חייא דס"ל דבטל ברוב א"כ ליכא שום סרך איסור לתקן הכי דאפילו חיישינן למעוטא הרי בטיל ברוב ומשו"ה הקשה הש"ס כן לר"ח דקס"ד דלא מסתבר לומר טעמא דפירסום לר"ח:

והנה ראיתי להמרדכי בסוף חולין סי' תשל"ז שהקשה רבינו משולם עלה דההיא דאמרינן דשכבת זרע דזב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה וכה"ג אמרינן דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי רוק דהא קיימא לן דדם מבטל רוק ואם כן הכא נמי נימא הכי ותירץ וז"ל דליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואחר כך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב ליכא למימר דבטל והא דתנן בפרק המפלת שליא בבית טמא ורבי שמעין מטהר ומסיק טעמא דרבי שמעון משום ביטול ברוב שנמחה ונימוח הוולד ונתבטל ברוב ויש לומר דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח עכ"ל ויש לדקדק דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא דנראה דקודם צאתו לאויר העולם נימוח העובר לרבי שמעון ואף על גב דאמרינן בפרק המפלת דכ"ז ע"א עלה דתניא שליא בבית וכו' אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית החיצון שהוא טהור אמר להם אבל ולמה לפי שאינו אמרו לו כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי א"ל אינו דומה נמוק פעם אחד לנמוק ב' פעמים ע"כ דנראה דעיקר פלוגתייהו הוא בשליא בבית הפנימי אבל יצא לבית החיצון לכ"ע נימוק הוא וא"כ נוכל לומר דמאי דקתני ר"ש במתני' נימוק הולד עד שלא יצא ר"ל עד שלא יצא לבית חיצון אבל לעולם אפי' לר"ש אינו נימוק כי אם אחר שיצא לאויר העולם בבית הראשון שנולד בו דהא ליתא דהא אמרי' התם בדף הנזכר ע"ב ומודה ר"ש שאמו טמאה לידה ואמרינן דה"ט דכתיב אשה כי תזריע אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה ופירש"י כלומר דנימוח כזרע ואם איתא דאחר לידה הוא דנימוח לר''ש למה אנו צריכין לטעם זה הא בשעת לידה ולד שלא נימוח הוא ופשיטא דאמו טמאה לידה אלא עכצ"ל דלר"ש משעת לידה כבר נימוח ומאי דקתני במתני' עד שלא יצא הוא עד שלא יצא לאויר העולם וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין בד"ה ר"א ור"ש אמרו דבר א' וכו' יע"ש וכן מתבאר מדברי הירושלמי דפ' המפלת שיבא לפנינו בס"ד והנה כי כן לפי הנראה מתחלת דברי המרדכי דכל דבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל א"כ איך תירץ לההיא דשליא דהתם נמי הוולד היה ניכר קודם שנימוח כיון דס"ס תחלת ביאתו לעולם יצא מעורב ואעפ"כ בטל ברוב וכבר עמד בזה הרב מ"ל ז"ל בפ"א מה' משכב ומושב דין י"ד וכתב דעיקר חילוק המרדכי הוא דכל דבר שתחלת חלות איסורו וטומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה שיצאו מעורבין ממקורם מתחלה אבל שליא דאפי' קודם שיצא לאויר חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוח שייך בו ביטול שהרי תחלת חלות טומאתו לא היה מעורב יעו"ש הנה כי כן לפי חילוק המרדכי לא שייך זה כי אם לענין טומאה אבל בחררת דם לענין בכור דלא חייל קדושת בכור כי אם אחר שיצא לאויר העולם דבפטר רחם תלי רחמנא אף דלענין טומאה קאמר רבי חייא דבטל ברוב מכיון דתחלת חלות טומאתו לא היה מעורב מכל מקום לענין בכור כיון דמתחלת חלות איסור קדושת בכור יצא מעורב לא שייך ביטול ברוב ואם כן לא שייך לומר מ"ש התוספות דהכא דוקא לר"ח דסבירא ליה בטל ברוב פריך אמאי תקבר מכיון דאפילו לר"ח לא שייך בטול ברוב לענין איסור קדושת בכור ועל כרחך צ"ל דהתוספות לא סבירא ליה חילוק המרדכי ובאמת דלחילוק המרדכי קשה אמאי הקשה הש"ס קושיא לר"ח כיון דבלאו הכי מכח מתני' דשליא דפרק בהמה המקשה צריך לומר דמשום פרסום הוא דהא לר"ח נמי לענין איסור קדושת בכור אי חיישינן למיעוטא שייך לאסרו וכיון דאיכא סרך איסור שפיר יש לומר דתקנו קבורה משום פרסום כיון דלא שייך ביטול ברוב:

ועוד יש להבין בחילוק המרדכי לפי מ"ש הרב מש"ל דנראה פשוט דולד קודם שיצא לאויר העולם לא חלה עליו טומאה מדאורייתא כי אם מדרבנן כדאמרינן בחולין דף ע"ב ע"א דמאי דאמרינן במתניתין שם האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת ז' טומאה זאת אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים גזרה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ומתבאר מדברי התוספות שם בד"ה גזירה וכו' דאפילו לרבי עקיבא דמטמא עובר במעי אמו ופליג ארבי ישמעאל אינו אלא בהוציא ידו דלא כר"י דבעינן שיוציא ראשו מגזירת הכתוב אבל בלא הוציא ידו אפילו לרבי עקיבא אינו אלא מדרבנן מפני הגזירה יעו"ש ואפילו אם נאמר דהמרדכי סבירא ליה דלרבי עקיבא עובר במעי אמי מטמא אפי' לא הוציא ידו וכמו שנראה דסבירא להו הכי הר"ש והרא"ש בפירושם בפרק ז' דאהלות משנה ה' יעו"ש ונאמר דר"ש דמתני' סבירא ליה כר' עקיבא מכל מקום התינח בדין שליא דאשה אבל מה יענה למתני' דבהמה ששפעה חררת דם דאמרינן דלרבי אליעזר בן יעקב אינו מטמא בטומאת מגע ומשא מטעם ביטול ברוב ובעובר דבהמה אפילו רבי עקיבא מודה דאינו מטמא כדתנן בחולין דף ע' ע"ב בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור וכתבו רש"י והתוס' שם בד"ה מאי טעמא דאפילו ר"ע דסבירא ליה דעובר במעי אשה מטמא מודה הכא בבהמה יעו"ש:

אשר ע"כ נלע"ד דעיקר חילוק המרדכי אינו תלוי בדבר שתחלת חלות איסורו וטומאתו היה מעורב כמ"ש הרב מ"ל אלא העיקר תלוי דכל דבר שלא הוכר מתחלתו בפני עצמו כי אם מעורב לא בטיל לאפוקי שליא דקודם שיצא לאויר העולם היה לה שעת הכושר שניכר הולד קודם שנימוח בלי תערובת ובאותה שעה אף שלא חלה עליו טומאה מכל מקום הרי ניכר באופן שאילו יצא לאויר העולם באותה שעה היה מטמא דלא שייך חילוק זה אלא כעין ש"ז דזב ורוק דיבמה דקודם שיצאו לאויר העולם בהיותם בגוף לא היו נכרים לעצמם כלל דבהכי ניחא לע"ד דהא איפליגו רבוותא בחמץ שנתבטל קודם הפסח אי חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו או לא ועיקר סברת האומר דחוזר ונעור הוא משום דבשעה שנתבטל קודם הפסח היה היתר ואין היתר מתבטל והדבר פשוט דלא נחלקו אלא אי חוזר וניעור ויהיה אסור מדרבנן כדין חמץ שתקנו חז"ל דאיסורו במשהו אבל מן התורה דבטל ברוב או בנותן טעם פשיטא דלא אמרינן דכיון דבשעת חלות איסור החמץ היה מעורב גם מן התורה אין לו ביטול ואם איתא דעיקר חילוק המרדכי הוא משום דבשעת חלות האיסור היה מעורב אם כן הכי נמי אף דקודם הפסח היה החמץ ניכר בפני עצמו מכל מקום בשעת חלות איסור חמץ היה מעורב וגם מן התורה לא בטיל אם לא דע"כ צ"ל דעיקר החילוק הוא דכל שניכר הדבר מתחלתו לעצמו בלי תערובת אף דלא היה זמן איסורו ונתערב קודם חלות האיסור בטיל ברוב מן התורה והנה כי כן מתישב שפיר גם כן בשמעתין דפריך דאמאי תקבר אליבא דר"ח עפ"י מ"ש התוספות כנזכר דאף דאיסור קדושת בכור לא חייל כי אם אחר שיצא לאויר העולם מכל מקום מאחר דבהיותו עובר היה ניכר לעצמו ואילו היה נולד באותה שעה היה חל האיסור עליו אם נתערב אחר כך שייך ביטול כאמור:

ועפי"ז ניחא לי ההיא דאמרינן בתוספתא ס"פ ד' דתרומות והובאה בירושלמי בפרק ד דדמאי הלכה ח' עלה דמתני' מאה טבל וק' חולין וכו' וז"ל מעשר טבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציאו לפי חשבון ואם לאו רבי אלעזר ב"ע אומר יקרא שם לתרומת מעשר ויעלה באחד ומאה ע"כ ואם איתא דכל דתחלת חלות איסורו מעורב לא בטיל אם כן בקורא שם תרומת מעשר בעודו מעורב אמאי יעלה באחד ומאה אמנם לפי האמור אפשר לישב דכיון דהמעשר קודם שנתערב בחולין היה ניכר בעצמו דלא היה לה שום תערובת חולין אף דבאותה שעה לא קרא שם לתרומת מעשר שבו ועדיין לא חל שם תרומה על שיעור תרומת מעשר מכל מקום כיון דבאותה שעה היה ראוי לקרא שם לתרומת מעשר שבו אף שנתערב מקודם בחולין כל שקורא שם בעודו מעורב עם החולין שפיר מתבטל באחד ומאה:

ואולם זו היא שקשה לי לסברת המרדכי הנזכר אפילו עפ"י הנחה הזאת מההיא דתנן בספ"ז דכלאים ומייתי לה בפרק כל שעה דכ"ה ע"א המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור ודייקינן התם הוסיף אין לא הוסיף לא ופירש"י וז"ל המעביר עציץ נקוב וזרעים בתוכו שכבר צמחו הוסיף הצמח בכרם מאתים אחד מן המאתים שיש בו עכשיו שמתחלה היה בו קצ"ט ועכשיו יש לו ר' אסורים לפי שאין בהיתר הראשון לבטל התוספת ואסור שהכלאים אין בטלים אלא בר' של היתר לבד האיסור לא הוסיף ר' אלא פחות כ"ש מותר דיש בו כדי להעלות באחד ור' עכ"ל הרי מפורש ממתניתין דאם יש בהיתר שצמח מקודם ר' מלבד האיסור שהוסיף בכרם מותר דמתבטל באחד ור' ואם איתא דכל דבר דתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל א"כ הכא נמי אמאי בטיל כיון דתוספות זה האיסור מתחלת ביאתו לעולם ומשעה שצמח מעורב בהיתר היה ואפשר לישב הא דכלאים ויתישב נמי ההיא דתרומת מעשר די"ל דעיקר חילוק המרדכי הוא דכשהאיסור ורוב ההיתר שניהם מתחלת ביאתם לעולם יצאו מעורבים ומעולם לא הוכרו זה לאיסור וזה להיתר דבכה"ג דאיכא תרתי לריעותא דהאיסור כיון דתחלתו מעורב מעולם לא חל שם איסור עליו ולא אמרה תורה ביטול אלא בדבר שחל עליו האיסור ואח"כ מתבטל ולא שלא יחול עליו שם איסור כלל וזאת שנית ריעותא אחריתי דהרוב המבטלו מעולם לא הוחזק בעצמו להיתר גמור דבכה"ג לא בטיל אבל בדליכא אלא חדא לריעותא דהאיסור מתחלת ביאתו לעולם מעורב אבל ההיתר היה לו שעת הכושר והוכר עצמו להיתר גמור בלא תערובת איסור כגון ההיא דמעביר עציץ נקוב בכרם דהזרעים שבתוכו שכבר צמחו מקודם היו ניכרים להיתר גמור וכן בההיא דמעשר טבל שנתערב בחולין דהחולין שמבטלים לתרומת מעשר היו נכרים קודם התערובת לחולין גמורים בכה"ג יש ביטול כיון דליכא תרתי לריעותא ועי' במ"ש הטור בא"ח סי' ש"כ דחבית שממלאים אותה ענבים שלמים ונותנין יין עליה ולאחר זמן מתבקעין ויוצא מהם יין אף בשבת מותר לשתות יין ממנה דכל שיוצא ממנה בשבת מתבטל ביין היתר שיש בה וכתב מרן הב"י שכ"כ המרדכי בספ"ק דשבת וכתב דלא דמי לדבר שיש לו מתירין דאין לו ביטול דה"מ כשהאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר אבל הכא דהיין היוצא לא ניכר מעולם לאיסור אלא מעט מעט שיוצא מתערב ביין היתר לא אמרינן הכי יע"ש הרי דס"ל להמרדכי איפכא דאדרבא בהיות שהאיסור לא ניכר מעולם קיל טפי ואפילו בדבר שיש לו מתירים בטיל אלא דנראה דהתם נמי שאני דההיתר הוכר להיתר מתחלה ולפי סברא זאת שכתב המרדכי בשבת יש לדחות מה שדקדקתי בקונט' גט מקושר סי' ט"ו דהתוס' במעילה דקדקו להקשות שם על חלוקת פרוטה שנפלה ש"מ דס"ל דבחלוקת האומר פרוטה מן הכיס הקדש לא קשה מידי דכיון דמתחלת חלות ההקדש מעורב ברוב לא בשיל דיש לדחות דקבעו קושייתם בפרוטה שנפלה לרבותא דאפילו בפרוטה שנפלה דהוכר האיסור מעיקרא ובכן י"ל דהוי דבר שיש לו מתירין קשה משא"כ באומר פרוטה מן הכיס הקדש דכיון דלא הוכר האיסור דפשיטא דקשה ליבטל ברוב כיון דלא שייך לומר טעם דדבר שיש לו מתירין שוב ראיתי להתו' בב"ק דף ס"ט ע"א ד"ה כל מה שילקטו דנראה בסוף דבריהם דלא ס"ל חילוק המרדכי דשבת ודו"ק ועיין במ"ש מרן הב"י בא"ת סי' שי"ח בשם שבולי הלקט גבי אם נתן מלח בכלי ראשון בשבת ודו"ק:

איך שיהיה נחזור לענינינו דלפי מה ששיערנו בכונת דברי המרדכי מה שתירץ לההיא דשליא שייך נמי לענין חררת דם אפילו באיסור בכור דאינו חל כ"א עד שיצא לאויר העולם:

(לא) והנה בההיא דפ' בהמה המקשה שהביא רבינו דאמרי' דה"ט דישליכנה לכלבים משום דרוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה וכו' יש לעמוד דנראה דהא דתנן בפ' המפלת דאין שליא בלא ולד לאו למימרא דאין שום אפשרות ומציאות כלל שתהיה שליא בלא ולד אלא הכוונה לומר דרוב שליות יש להם ולד אבל מעוטא דשליא יש דאין בה ולד כמו שכתב רש"י בפ"ב דנדה דף י"ח ע"א גבי הא דאמרי' בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ומייתי הא דשליא יע"ש וכן מתבאר מדברי רבינו הרמב"ן בחי' בפ"ב דנדה על דף י"ח ע"ב גבי תינוק הנמצא בצד העיסה יעו"ש וכן כתב הריטב"א בחי' בפ' עשרה יוחסין אההיא דהרי בוגרת לפנינו שכתב וז"ל דטעמא דשליא הוא משום דרוב שליות יש להם ולד והא דלא אמרי' אוקי מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקה דבית שהיתה בחזקת טהרה משום דכיון דהיה שליא בבית נפיק ליה בית מחזקתיה ולא אמרי' אוקי אחזקתיה אלא בספק נגע ספק לא נגע אבל בודאי מגע לא עכ"ל ואיכא למידק דכיון דאיכא מעוט שליות בלא ולד אמאי הוצרך הש"ס הכא לבקש מעוט דנדמה דאינו קדוש בבכורה דהוי מעוט דאינו מצוי בהיות דה"מ למימר דרוב שליות יש להם ולד וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מעוטא דאפשר דשליא זאת אין בה ולד למחצה נקבות והו"ל זכרים מעוטא וע"כ צ"ל דמדאצטריך הש"ס למעוטא דנדמה דהתם מיירי בשליא שנמצא ולד בתוכה אלא דהיה נפל ואינו ניכר אם זכר אם נקבה וגם לא היה ניכר בו אם דומה במקצת סימנים לאמו או נדמה הוא והנה כי כן י"ל דכיון דמתני' דהתם מיירי בשליא שנמצא בה ולד א"כ י"ל דהא דמותר להשליכה לכלבים