מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה מב

הלכה כר"י בר מתלת מילי והרא"ש שם בפ' הכותב יישב זה שכתב וז"ל והלכה כר"ע דקי"ל כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הוה ואמרי' נמי דון דייני כר' טרפון ואהדריה ר"ל לעובדא מינייהו וגם ר"י אמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי עכ"ל הרי דכבר הרגיש הרא"ש מזה וכתב דה"ט משום דר"י נמי אמר מה אעשה וכו' אף כי לע"ד היה אפשר לדחות שהרי הכי אמרי' שם בפרק הכותב קריביה דר"י תפוס פרה דיתמי מסימטא אתו לקמיה דר"י א"ל שפיר תפסתוה אתו לקמיה דר"ל א"ל זילו אהדור אתו לקמיה דר"י א"ל מה אעשה שכנגדי חלוק עלי עכ"ל די"ל דמאי דקאמר להו מה אעשה וכו' לאו משום דחש לדברי ר"ל אלא הענין היה כן דהקרובים לר"י אחר שתפסו אתו לשאול לר"י קרובם אם תפיסתם תפיסה וא"ל דשפיר תפסו אבל לא עמדו לדין לפניו עם היתומים שר"י היה קרוב להם ופסול לדון לקרובם והלכו לדון לר"ל ודן לומר זילו אהדור כסברתו וכשחזרו הקרובים אצל ר"י אמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי והדיין הפוסק את הדין הוא ר"ל שאני פסול לדון ומה אעשה אבל אה"נ דאם היו התופסים רחוקים היה פוסק הדין הפך סברת ר"ל ואין כאן ראיה לו לומר דגם ר"י חש לסברת ר"ל באופן דנמצינו למדין דבפירוש כתבו הרי"ף והרא"ש דהכא קי"ל כסברת ר"ל דלא כר"י:

וראיתי להרא"ש בשמעתין שכתב וז"ל והלכה כר"ע דה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דתנן לקמן בפרק יש בכור יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן עכ"ל ומדאיצטריך לטעם זה דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ש"מ דס"ל דבלאו הכי אין הלכה כר"ע לגבי ר"ט ובפרק הכותב כתב איפכא וכיוצא לזה נראה מדברי הרא"ש בפרקין במתני' דלעיל דפליגי ר"ט ור"ע דלר"ט הכהן בורר לו אח היפה ולר"ע משמנין ביניהם שכתב וז"ל והלכה כר"ע דהא ר"ט גופיה הדר ביה עכ"ל דמהכא נמי משמע דס"ל הכא במכילתין דאי לאו דר"ט גופיה הדר ביה לא פסקינן כר"ע ורבינו הרמב"ן דקדק לכתוב שם וז"ל והלכתא כר"ע ור"ט נמי חזר בו עכ"ל דקדק לומר כן דבלאו הכי קי"ל בעלמא כר"ע אלא דעדיפא מינה הכא דגם ר"ט הדר ביה אבל מדקדוק דברי הרא"ש נראה בפירוש דאי לאו דר"ט הדר ביה לא הוה הלכתא כר' עקיבא וזה הפך דבריו ממ"ש בפרק הכותב ועוד קשה על דברי הרא"ש דשמעתין שכ' דהלכה כר"ע מטעם דהוי מחלוקת ואח"כ סתם בההיא דפרק יש בכור דהא ההיא דפרק יש בכור יש לדחות ולומר דאין ראיה משם דסתם לן תנא כר"ע דאפשר דאפי' כר"ט אתיא דהא לר"ט יוצא דופן והבא אחריו שניהם ספק בכור הם ובכור אדם שורת הדין הוא דפטורין מפדיון כיון דאבי הבן מוחזק ואיכא למימר המע"ה כדין כל ספק בכור וע"ז קאמר התנא דאינם בכור לכהן דכיון דמצד הספק אין כאן לכהן כלום חשיב כאילו על צד הודאי אינם בכור לכהן דהא אפי' אם תפס הכהן הה' סלעים מוציאין מידו דהא הרא"ש הוא מכת הסוברים דתקפו כהן מוציאין מידו וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ בסוגייא דתקפו כהן ובכמה דוכתין ואם כן ספק בכור כודאי אינו בכור חשוב ומש"ה קתני סתם כיון דלא נ"מ בהיות הדבר מספק ואין זה תימה איך קתני התנא סתם כאילו על צד הודאי הוא דמצינו כיוצא לזה דאמרי' בפ' לולב הגזול דף ל"ג ע"א דמצדד הש"ס דמאי דקתני כיסהו הרוח חייב לכסות דאפשר דהתנא ספוקי מספקא ליה אי יש דיחוי או אין דיחוי אצל מצות ומספיקא לחומרא מחייבינן ליה לכסות ואף דקתני התנא סתם חייב לכסות דמשמע דעל צד הודאי קאמר ועכצ"ל דאף דמשום ספיקא הוא מ"מ כיון דשורת הדין הוא דספק דאורייתא לחומרא וחייב לכסות לא חייש תנא לפרש בפירוש דמפני הספק הוא וכיוצא לזה אמרינן לענין ממונא בפ' המדיר דף ע"ג ע"ב עלה דהא דתנן קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה ופריך כתובה הוא דלא בעיא הא גט בעיא ומשני רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא יע"ש הרי דקתני סתם דתצא בלא כתובה ולא חייש לפרש שהוא מפני הספק ובממון המע"ה וכיוצא לזה אמרי' נמי גבי בכור עצמו בפרק המפלת דף כ"ה ע"א דעלה דתנן סימן וולד בבהמה דקה טינוף בגסה שליא באשה שפיר ושליא מוקי לה התם דרבי יהושע ספוקי מספקא ליה גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא ע"כ הרי דאף דר"י מספקא ליה אי שפיר פוטר הבא אחריו מפדיון קתני סתם דבאשה שפיר פוטר את הבא אחריו מבכורה כאילו הוא על צד הודאי וא"כ אף אנו נאמר הכא דמאי דסתם לן תנא דשניהם אינם בכור לכהן היינו כסברת ר"ט דשניהם ספק בכור לכהן הם ועוד קשה בדברי הרא"ש אלו דאף אם נאמר דהאמת דסתם לן תנא בפ' יש בכור כר"ע היינו ביוצא דופן עצמו אבל בבא אחריו איך שייך לומר דסתם לן תנא כר"ע כיון דמייתי סברת ר"ש דס"ל דהבא אחריו הוי בכור לכהן ונמצא דהבא אחריו עדיין במחלוקת שגוי ואכתי אפשר לומר דלית הלכתא כר"ע אלא ביוצא דופן עצמו אבל בבא אחריו מנ"ל לפסוק כר"ע אפשר דבבא אחריו הלכתא כר"ט כיון דלא סתם לן מתני' בזה ואכתי במחלוקת שנוי ואף דאין הלכה כר"ש דס"ל דודאי בכור הוא מ"מ ספיקא מיהא הוי כר"ט דבא אחריו מסתבר טפי דבכור לדבר אחד הוי בכור וכמו שהוא סברת ר"ש על צד הודאי:

(כד) ת"ר קדש לי כל בכור וכו' כתב רש"י וז"ל הך רישא וכו' כל בכור כלל אפילו נקבות ת"ל זכר אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר וזהו כלל ופרט השנוי במדה ראשונה של שלש עשרה מדות שהפרט בא למעט את הכלל ממשמעו ולהעמידו על הפרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וכו' עכ"ל וצריך להבין דהא בכלל ופרט המרוחקין זה מזה פלוגתא הוא אי דנין או אין דנין ומסקינן בפ"ק דפסחים דף ה' דהני מילי בחד ענינא אבל בתרי ענינא דברי הכל אין דנין וכתב רש"י בתרי עניני בב' פרשיות בחד ענינא במקראות הסדורות בפרשה אחת עכ"ל וא"כ הכא בפ' דקדש לי כל בכור דכתיב בפרשה בא לא כתיב זכר כי אם בפ' ראה בפ' כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר וכו' וא"כ כיון שמרוחקין כ"כ איך דיינין במדה דכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט וכבר היה אפשר לומר דכלל ופרט זה דדן התנא הוא מקרא דקדש לי כל בכור וכו' ומקרא דוהעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה הזכרים לה' שכתוב שם בפרשת בא בסוף פרשת קדש לי וחשיב חד ענינא אבל מדברי רש"י דנקט קרא דאשר יולד בבקרך וצאנך הזכר אינו נראה כן וכדברי רש"י מבואר במכילתא בפרשת בא וז"ל קדש לי כל בכור זה אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת מכלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל קדש לי כל בכור פטר רחם כלל אחד זכרים ואחד נקבות כל הבכור אשר יולד פרט יצאו נקבות ממשמע אני אקרא את הכלל מה ת"ל את הפרט שאם אני קורא את הכלל אבל לא את הפרט שומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור ת"ל כל הבכור זכרים ולא נקבות אני אקרא את הפרט מה ת"ל את הכלל ואם קורא אני את הפרט ולא את הכלל שומע אני כל שהוא זכר בין שהוא פותח רחם ובין שאינו פותח רחם יהיה בכור ת"ל קדש לי כל בכור עד שיהא זכר ופותח רחם עכ"ל דמוכח בהדיא דקרא דפ' בא וקרא דפ' ראה קא דריש בכלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל כדברי רש"י אבל קצת קשה דמדברי המכילתא נראה דכלל הצריך לפרט הוא לפרש דדוקא זכר ולא נקבה ופרט הצריך לכלל הוא לפרט דדוקא זכר דפותח הרחם ולעניין מיעוט נקבה לא דריש במדה דכלל ופרט דאין בכלל אלא במה שבפרט כמ"ש רש"י דהא במכילתא לא קתני חלוקה ג' דהבא אחר יוצא דופן כדקתני בברייתא דידן דנוכל לומר דמציעתא וסיפא הוא וצריך לפרט וכו' וכיון דבמכילתא קורא כלל הצריך לפרט לענין מיעוט נקבה מנ"ל לרש"י לומר דתנא דידן לא ס"ל הכי ודריש ליה במדה דכלל ופרט דאין בכלל אלא במה שבפרט ודע דמדברי המכילתא נראה דמאי דקורא קרא דקדש לי כל בכור כלל הוא משום דכולל כל מיני בכור בין דאדם ובין דבהמה וקרא דפ' ראה דכל הבכור אשר יולד בבקרך וכו' קורא אותו פרט משום דאינו כולל כל מיני בכור כי אם בכור בהמה דוקא אבל הכלל והפרט של הב' פסוקים אינו דורש ואולם ראיתי להרב בצלאל בנימוקיו כ"י שכתב משם תוס' חיצונות וז"ל הקשה ה"ר יונה מטוליטולה על מה שכתוב בכמה ספרים וז"ל מכלל שהוא צריך לפרט כיצד קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה ת"ל זכר ונראה שיש כאן שיבוש בלשון שלא מצינו כלל ופרט בכל התורה כזה דזה הפסוק דקדש לי כל בכור זכר לא מצינו בשום מקום דקרא דקדש לי כל בכור מצינו אבל תיבה דזכר לא מצינו בשום מקום באותו פסוק דקדש לי כל בכור ואין לומר דדריש הזכר דקרא דהזכר תקדיש דאם כן ליעביד כללא מהתם דברישיה דקרא כתיב כל הבכור ואמאי הוצרך להביא קרא דקדש לי כל בכור שכתוב בפ' אחרת אלא נ"ל דראוי להיות כתוב כן כיצד תקדיש כל בכור יכול אפי' נקבה ת"ל הזכר תקדיש והוא הקרא שבמשנה תורה פרשת ראה כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש ושמא טעה הכותב תחלה מפני שראה בסמוך פטר רחם ונדמה בעיניו שכבר הביא הכלל שלפניו והוא קדש לי כל בכור דכתיב בההוא קרא פטר רחם ואינו כן דב' כללות וב' פרטות הוא דורש הראשון כל הבכור הקדיש הזכר וזהו פרט הצריך לכלל לפי שהזכר משמע אפי' פשוט ת"ל כל הבכור כלל ופרט והשני הוא קדש לי כל בכור פטר רחם וזהו כלל הצריך לפרט עכ"ל וכפי דברי המכילתא הנזכר מבואר דלא דרשינן שני כללות וב' פרטות אלא דקרא דקדש לי וכו' וקרא דכל הבכור האחד הוא כלל והב' הוא פרט והכלל דקדש לי צריך לפרט דקרא דכל הבכור והפרט דכל הבכור צריך לכלל דקדש לי וכבר כתבתי דקרא דקדש לי נקרא כלל לפי שהוא כולל כל מיני בכור ולא ידעתי למה הוצרכו לשבש הספרים מטעם דלא מצינו תיבת זכר בפסוק דקדש לי כל בכור כיון די"ל דזכר דמייתי היינו מקרא דכל הבכור דכיון דכלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל קא דריש לא איכפת לן מפני שהם כלל ופרט המרוחקין זה מזה בב' פרשיות דכלל זה לא נאמר כי אם במדה דכלל ופרט דאין בכלל אלא במה שבפרט אבל במדה זאת דכלל הצריך לפרט וכו' לא נאמר דבר זה ובפרט דבמכילתא הכי אמרינן ואולי דס"ל כסברת רש''י דרישא דברייתא דיכול אפילו נקבה כלל ופרט קא דרשי במדה דאין בכלל אלא מה שבפרט ומש"ה שבשו הגירסא מטעם דהוו כלל ופרט המרוחקין:

והנה במאי דמשני אביי בשמעתין לתרץ הברייתא דלעולם דהתנא סבור בכור לדבר א' לא הוי בכור ורישא ה"ק אי זכר יכול אפי' יוצא דופן ת"ל פטר רחם יש לחקור דאמאי הוצרך לדחוק עצמו כ"כ דהא ברישא קתני אי זכר אפי' יצאת נקבה לפניו ולפי מאי דמשני אביי דקרא איצטריך ליוצא דופן עצמו אין כאן רמז בברייתא וע"כ צריך לומר דמגיה הברייתא דלא תני אפי' יצאת נקבה אלא הכי תני יכול אפי' יוצא, דופן וכן ראיתי בפי' הרגמ"ה כ"י שהביא הר"ב בנימוקיו דאמאי לא משני דלעולם כדקתני בברייתא אי זכר יכול אפי' יצאת נקבה לפניו והאי דלא מפיק לה מבכור דבכור לדבר א' לא הוי בכור הוא משום דנ"מ מקרא דפטר רחם ללמדנו דאפי' ילדה בתחלה זכר ונקבה תאומים וילדה אותם בבת אחת באופן שיצאו ב' ראשיהם כאחת והאי תנא סבר כר"י הגלילי דס"ל דאפשר לצמצם דמש"ה ס"ל במתני' דלעיל דף י"ז דאם ילדה ב' זכרים כאחת שניהן לכהן ואע"ג דגם ר"י הגלילי מודה בילדה זכר ונקבה בב"א דפטור מטעם דכיון דהנקבה נמי הויא פטר רחם כמוהו בטלה בכורתו לגמרי וכמ"ש התוספת לעיל בד"ה זכר ונקבה וכו' יע"ש מ"מ י"ל דהיינו דוקא משום דחדית לן קרא דפטר רחם דבפטר רחם תלי רחמנא דבעינן שהזכר לבדו יפטור הרחם דכשאחותו הנקבה חוצצת דגם אי פטרה את הרחם כמוהו לא חשיב פטר רחם אבל אי לאו קרא דפטר רחם בכה"ג דיצאו שניהם כאחד לא היינו פוטרים את הזכר מבכורה מקרא דכל בכור דבכה"ג דהזכר עצמו יצא ראשון נמי שוה בשוה עם הנקבה הרי חשיב כבכור לכל דבר ממש ואע"ג דהברייתא קתני יכול אפי' יצאת נקבה לפניו דבכה"ג שיצאת נקבה לפניו מקרא דהבכור נפקא מ"מ נקט קרא דפטר רחם משום דנ"מ להיכא דיצאו שניהן כאחת ובאופן זה הוא יותר מרווח דאינו צריך להגיה ולומר דלא תני יצאת נקבה לפניו אלא יוצא דופן מה שלא נזכר רמז מזה בברייתא ועוד היה אפשר לומר דיש ליישב באופן זה אפי' אם נאמר דהאי תנא כרבנן ס"ל דאי אפשר לצמצם מ"מ כיון דליכא למיקם עלה דמלתא איזה יצא ראשון הנקבה או הזכר דמלבד דאיכא ספיקא דאפשר דהזכר יצא ראשון יתר ע"כ דאפי' הנקבה יצאת ראשון מ"מ יציאת הזכר אין כאן דבר ברור שיצא ולד אחר קודם לו וכל כי האי גוונא קרינן ביה בכור דלא דמי לבא אחר יוצא דופן דעכ"פ בבירור כבר נולד ולד אחר קודם לו ולא הוי בכור לולדות משא"כ הכא דעכ"פ ליכא וולד ודאי בכור קודם לו ובפרט אם נאמר דנ"מ כשיצאו ב' כאחת והנקבה היתה נפל ולא היתה בן קיימא והזכר היה בן קיימא דאע"ג דלא קי"ל כשמואל דאמר בר"פ יש בכור דאין הראש פוטר בנפלים ופירש"י דהיינו בתאומים דהאחד נפל והאחד בן קיימא והוציא הנפל ראשו תחלה דאינו פוטר דלא קי"ל הכי אלא דאפילו נפל הראש פוטר מ"מ היינו דווקא משום דכתיב פטר רחם דבפטר רחם תלי רחמנא וא"כ כיון דפטר הנפל הרחם ביציאת ראשו תחלה אין חבירו בכור אבל אי לאו קרא דפטר רחם מקרא דכל בכור לא היינו פוטרים בהוציא הכפל ראשו תחלה מאחר דהזכר שהוציא ראשו אח"כ הוא בן קיימא וקרינן ביה בכור דהא הוא ראשון לזכרים וראשון לולדות שלא נולד וולד בן קיימא קודם לו דלא דמי לנולד אחר יוצא דופן כיון דהיוצא דופן היה ולד גמור ובן קיימא:

והנה למאי דמשני רבינא בשמעתין דלעולם סבר תנא דבכור לדבר אחד הוי בכור ומיתורא דבכור הוא דמייתי לבא אחר יוצא דופן פריך הש"ס דא"כ נימא דיתורא דקרא אינו אלא היכא דיצא זכר דרך דופן וזכר דרך רחם אבל אם יצאת נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם ליקדש דמיתורא דקרא אין ללמוד אלא חד וי"ל דהא כתיבי תרי קראי הא קדש לי כל בכור והב' כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' ואם איתא דאי אפשר ללמוד מקרא ב' האופנים אפילו הבא אחר יוצא דופן דנקבה מ"מ מתרי קראי למה לא נוכל ללמוד שניהם דאם איתא דדוקא בזכר אחר זכר א"כ לישתוק קרא בקרא שני מבכור ולימא קרא כל אשר יולד מבקרך הזכר תקדיש ומדכתיב גם שם כל הבכור ש"מ למעט אפילו זכר אחר נקבה דלזכר אחר זכר ל"ל הרי קראי וי"ל ודו"ק והנה לפי המסקנא דהעיקר כסברת אביי לענין הלכה הבא אחר יוצא דופן בכל גוונא לא הוי בכור דאפילו זכר דרך רחם אחר נקבה יוצא דופן לא הוי בכור ואולם מספקא לי למאי דקי"ל דנפל פוטר הבא אחריו אם הוא דוקא בנפל דיצא דרך רחם אבל בנפל נקבה שיצא דרך דופן ואח"כ זכר בן קיימא דרך רחם אי הוה בכור או לא דאפשר לומר דקרא דבכור לא ממעט אלא בבא אחר יוצא דופן שיצא בן קיימא דבכה"ג לא קרינן ביה בכור לבא אחריו כיון דאינו אלא בכור לרחמים ולזכרים אבל לולדות לא אבל כשיצאת הנקבה נפל דרך דופן דכה"ג הבא אחריו הוי ראשון לזכרים ולרחמים ולולדות דהולד שיצא דרך דופן לא חשיב ולד כיון דנפל היה אפשר דקרינן ביה בכור או דלמא ל"ש ואפשר להביא קצת ראיה להצד הראשון דהא אמרינן במכילתא בסוף פרשת בא על פסוק וכל פטר שגר בהמה הזכרים לה' וז"ל אין פטר שגר בהמה אלא ששיגרתו אמו דהבא אחריו אינו בכור וכן כתב רש"י בחומש שגר בהמה נפל ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו ולמדך שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו עכ"ל דנמצא דעיקר דין זה דנפל פוטר ילפינן מהאי קרא ובכור אדם נמי דנפל פוטר הוא דילפינן מהיקשא דהוקש בכור אדם לבכור בהמה בקרא דקדש לי כל בכור באדם ובבהמה וכדאמרינן במכילתא בקרא דקדש לי כל בכור וז"ל ד"א הקיש בכור אדם לבכור בהמה מה הבהמה הנפלים פוטרין בו הבכורה אף האדם פוטרים בו את הבכורה עכ"ל וצריך להבין דלפי המסקנא דהכא דמקרא דבכור ילפינן דלא מקרי בכור אלא כי הוי בכור לכל מילי ומש"ה זכר הבא אחר יוצא דופן אפילו דנקבה לא הוי בכור אף דהוא ראשון לזכרים ולרחמים כיון דחסר אחד