מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה מא

מתבאר מדבריו דסבירא ליה דמאי דאמרינן בפ' הספינה דף פ"ה דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה בדאמר ליה זיל קני הוא משום דמשאיל לו מקום והו"ל כליו של לוקח ברשות לוקח וחשיב כשוכר את מקומו וע"כ צ"ל דזוכה במקום דמשאיל לו מדין חזקה דבהנחת כליו שם חשיב חזקה והיינו טעם דכיון דעיקר השאלה הוא לתשמיש הנחת כליו כתשמישו כן זכייתו ובהנחת כליו זוכה מדין חזקה מכל מקום נראה דהתוספות שם בפ' הספינה בסוגייא הנזכר לא סבירא להו הכי דאפילו בשאלה לא אמרינן כתשמישו כך חזקתו שכתבו שם בד"ה כגון שהיה בעלה וכו' וז"ל ואם תאמר נהי דנותן לה רשות ומשאילה מכל מקום הא בעי חזקה כדאמרינן בהשואל וכו' וי"ל דאף על גב דאין המקום קנוי לה כיון דיש לה רשות להביא קנתה שם קנוי לה עכ"ל וכן מתבאר מדברי הרא"ש בפסקיו שם עלה דאמרינן, שאני התם דאמר ליה זיל קני וז"ל שהקנה לו מקומו דהשתא הוי כליו של לוקח ברשות לוקח וכ"ת מאי איצטריך לאתויי הא פשיטא דכליו של לוקח ברשות לוקח קנה וי"ל דהא קמ"ל דלא תימא דלא מהני האי שאלת מקום להיות קנוי לו ללוקח בדברים בעלמא דהשואל קרקע או השוכר צריך לקנותו בכסף או בחזקה וכו' קמ"ל דדבור מהני הכא דודאי לענין שיקנה לו המקום בלא כלי בעי קניית המקום לענין קניית כלי בדבור בעלמא שנתן לו רשות שם כליו קני עכ"ל הרי מפורש דסבירא להו להתוספות והרא"ש דאפילו בשאלה ושכירות בהנחת כליו שם לא חשיבא חזקה והוא הדין הכא בשמעתין די"ל דהתוספות אזלי בשיטה זאת:

ואגב אורחין הוקשה לי למה שראיתי למרן הב"י בסי' קצ"ב דעלה ונסתפק בדעת הרא"ש ז"ל אי ס"ל דאכילת פירות הויא חזקה או לא ולא איפשיטא ליה יעו"ש וי"ל שהרי מפורש יוצא מדברי הרא"ש הנזכר דסבירא ליה דאפילו בשאלת מקום סבירא ליה דהנחת כליו שם לא חשיב חזקה ומש"ה הוצרך לומר דבנתינת רשות להניח כליו הדבר תלוי אף דלא קנה המקום ואם איתא דסבירא ליה דאכילת פירות הויא חזקה אמאי לא קנה המקום ע"י הנחת כליו:

והנה לעיקר סברת התוספות והרא"ש דסבירא להו דהנחת כליו לא חשיבא חזקה י"ל מההיא דפ' שכתבנו לעיל דפריך הש"ס נקוב אין שאינו נקוב לא והאיכא מקומו ואם איתא מאי פריך וכי כל השואל קרקע מחבירו עושה חזקה לקנות אפשר דמיירי שנתן לו רשות להניח שם ולא עשה שום חזקה במקום ובכן אינו קנוי לו המקום דשאלת קרקע אינו נקנה בדברים אלא עכ"ל דהנחת הכלי חשיב חזקה ומש"ה הוצרך לדחוקי ולומר דמיירי דמנח אסיכי וכמו כן קשה עליהם מההיא דפ' הפרה דכתבנו לעיל דמתבאר שם דכיון דאמר ליה כנוס שורך ושומרו אקני ליה מקום בחצר ואפילו בלא שום חזקה ועכצ"ל דהכנסת השור שם הוי חזקה:

עוד איכא למידק על סברת הרא"ש ממה שכתב הרא"ש עצמו בפ"ק דפסחים דישראל שהפקיד חמצו בבית העובד כוכבים דיש מן הגאונים דסבירא להו דאין חיוב לבער כיון דאינו בביתו של ישראל וכתב הוא ז"ל וז"ל ונ"ל דבר פשוט דאעפ"י שהנפקד עליו אחריות מכל מקום עיקר הממון של בעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו עכ"ל ואם איתא דהנחת כליו לא הויא חזקה א"כ הכא אף דהנפקד משאיל ביתו למפקיד לשמירת ממונו מ"מ כל שלא עשה חזקה לא קנה המקום ולא קרינן ביה ביתו אם לא דעל כרחך צ"ל דכיון דהניח ממונו שם חשיב חזקה וקרינן ביה ביתו ודו"ק:

איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' והרא"ש הנחת כליו בחצר לא הויא חזקה אפילו לקנות מדין שאלה וא"כ י"ל דהתוס' הכא בשמעתין אזלי בשיטה זאת וע"ז כתבו וז"ל ואפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה א"נ כמה פעמים הרועה פותח ונועל עכ"ל וכוונתם דכיון דאיכא טעמא דניחא ליה לאינש דליתעבד מצוה בממוניה ומפני זה אנן סהדי דאקנויי קא מקני ליה מקום בחצירו אף בלא קנין קא קני דמסתמא אמרינן נמי דגמר ומשעבד נפשיה ובגמר דעתו בלא קנין מקנה ליה מקום בחצר וזוכה בו הכהן בלא קנין וכענין שאמרו בס"פ השוכר את הפועלים דף צ"ד ע"א דמתנה ש"ח להיות כשואל אפי' בלא קנין דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה יע"ש ה"ה הכא דמפני המצוה גמר ומשעבד נפשיה אשר עפ"י דברי התוס' אלו יש לישב דברי הרמ"ה שכתב הטור משמו בח"מ סימן ר' וז"ל וכתב הרמ"ה דדוקא דאמר ליה זיל וקני דאז גלי דעתיה דכי יהיב ליה רשותא להניח כליו התם אדעתא דלמיקנא ליה הוא דיהיב רשותא אבל אי לא אמר ליה זיל קני אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קנה דלפי מה שכתבתי לעיל דנתינת רשות להניח כליו חשיב כאומר בפירוש אני משאיל לך מקום ורשות היינו שאלה ממש כמו שהוכחנו מההיא דשולח ומההיא דפ' הפרה אם כן ע"כ מ"ש הרמ"ה דכל דלא אמר ליה זיל קני אפילו נתן לו רשות להניח כליו שם אין כליו של לוקח קונים לו ה"ה אפילו באומר לו בפירוש אני משאיל לך מקום בחצר להניח כלים אין כליו של לוקח קונים לו ואי סבירא ליה להרמ"ה כדעת הר"ם ודעימיה דאכילת פירות הויא חזקה והנחת כלים הויא חזקה לקנות החצר בשאלה א"כ אפילו בדלא אמר ליה זיל קני כל דנתן לו רשות להניח כליו דהוי במשאיל לו מקום אמאי לא קנו כליו של לוקח שם כיון דקנה מקום בחצר וככליו של לוקח ברשות לוקח הוי ואי סבירא ליה להרמ"ה דהנחת כלים לא הויא חזקה א"כ בדאמר ליה זיל קני במאי קני כיון דלא קנה מקום בחצר בדרך שאלה בלא קנין חזקה ואכתי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ואמאי קנה אמנם לפי דברי התוס' אתי שפיר דהיינו טעמא בדאמר ליה יל קני דכיון דגלי דעתיה דאדעתא דליקני ליה כליו יהיב ליה רשותא להניח כליו שם אנן שהדי דמשאיל לו המקום וקונה המקום בלא שום קנין דמסתמא כיון דניחא ליה דליקני ליה כליו ללוקח ובלאו הכי לא קני אנן סהדי נמי דגמר ומשעבד נפשיה לאשר ולקיים שאלת המקום כאילו נעשה וגגמר הדבר בקנין חזקה או בא' מהקנינים על הדרך שכתבו התוס' ולזה אתי שפיר דהיינו דוקא בכה"ג דגלי אדעתיה דניחא ליה דליקנו ליה כליו אבל בנותן רשות להניח כליו אפילו באומר בפירוש אני משאיל לך דלפי האמור הכל שוה דרשות חשיב כמשאיל מכל מקום כיון שלא גילה דעתו המשאיל לו לענין דליקני ליה כליו אין כאן אומדנא דמוכח לומר וגמר ומשעבד נפשיה על שאלת המקום כאילו נגמר הדבר בקנין כי אם דבור בעלמא הוא וכל שלא נעשה שום קנין על שאלת המקום לא קני דאכתי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא דהא דאי אין לומר דטעמיה דהרמ"ה לאו מטעם זה הוא אלא משום דכל דפירש דניחא ליה דליקני בכליו קנה אף דמן הדין מסתמא כשלא פירש לא קני דתנאי שבממון תנאו קיים ואי פריש פריש כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דבמקום שכותבין את השטר אי פריש אי בעינא כספא אקנה קנה בכסף לבד דביד המוכר לקיים הקנין במה שירצה דהא ליתא דהרי הר"ן הריטב"א כתבו בפ"ק דקדושין גבי מתניתין דבהמה גסה נקנית במסירה דכל דמצד הדין לא הוי קנין אין ביד המוכר לעשותו שיהיה קנין וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בחי' והריטב"א שם הוקשה לו ע"ז וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרינן התם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני ואי אמר יה קני קני אלמא פריש מהני הא לא קשה דהתם כיון דאמר ליה מוכר קני נעשה כמשאיל לו וקום בחצירו להניח שם כליו והו"ל כליו של לוקח ברשות לוקח הא אילו אמר ליה מוכר דליקני יה כליו ברשות הרבים לא קנה עכ"ל ודוחק לומר דהרמ"ה פליג עליהם בזה שוב ראיתי דברי ורמ"ה אלו בחי' לבתרא כ"י וכתב שם עוד וז"ל ודוקא גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דאיתיה האי טעמא אבל ברשות הרבים או בחצר שאינו של שניהם דאין לו רשות להניחו שם ואע"ג דאמר ליה זיל קני לא קני דלאו כל כמיניה דמוכר לאקנויי ליה זכותא ללוקח ברשותא דלא דיליה עכ"ל הרי בפי' דזיל קני בחצר המוכר הוא משום דמשאיל לו מקום משא"כ ברשות הרבים כמ"ש הריטב"א וא"כ ע"כ צריך לומר דהיינו טעמא דגמר ומשעבד נפשיה כאמור ועפ"י האמור בכוונת דברי הרמ"ה י"ל דכן הוא דעת הריטב"א דמשום דגמר ומשעבד נפשיה הוא ולא משום דסבירא ליה דאף דלענין קנין אכילת פירות לא הוי חזקה לענין שאלת מקום כליו הויא חזקה כמו ששיערנו לעיל דכיון דהתוס' והרא"ש וכן נראה שהוא דעת הרמ"ה לא חלקו כלל בין קנין גמור לשאלה דאפילו בשאלה הנחת כליו לא הויא חזקה מנ"ל לומר דהריטב"א דעתו לחלק בהכי אלא העיקר דדעתו כדעת הרמ"ה דהיינו טעמא משום דגמר ומשעבד נפשיה ומשאיל לו המקום:

איך שיהא נחזור למאי דאתאן עלה בשמעתין דלדעת רש"י והריטב"א בחי' למציעא עיקר הקנאת החצר דלר"ט אקנויי מקני ליה מקום בחצר הוא משום שיזכה הכהן בבכור מדין חצר כשיולד הבכור אמנם דעת הר"ם והרגמ"ה אינו כן אלא דמקנה לו החצר בדרך שאלה כדי שיגדלו הבכורות בחצירו כאמור ויש לעמוד לדעת רש"י והריטב"א דאיך אפשר דע"י דמקנה לו מקום בחצר זוכה בבכור מדין חצר הא קי"ל דחצר השותפין אין קונין זה מזה כדאמרי' בפ' הספינה דף פ"ד ע"ב יע"ש והכא דחשבינן ליה לר"ט כחצר של שניהם וכמ"ש רש"י וז"ל בד"ה דניחא וכו' והו"ל כחצר של שניהם והוי האי חצר כי רועה וכאילו שניהן הפקידו אצלו הלכך חולקין דברשות שניהם עומד עכ"ל וכיון דחצר השותפין הוי איך קונה הכהן בו הבכור מדין חצר כיון דחצר השותפין אין קונין זה מזה דאם נאמר דמקנה לו כל החצר כדי שיוכל לזכות בו מדין חצר א"כ הרי אינו עומד ברשות שניהם אלא ברשות הכהן בלבד עומד ואמאי יחלוקו ויש ליישב דלעולם דלר"ט מקנה לו כל החצר כדי שיזכה בבכור אלא דכיון דהקנאה זאת הוא בדרך שאלה בעלמא לקנין פירות וגוף החצר עומד ברשות בע"ה כיון שהגוף של בע"ה חשיב כאילו עומד ברשות שניהם דאף דכל החצר שאול לכהן לקנין פירות מ"מ גוף החצר הוא של בע"ה והרי לשניהם יש להם רשות בו זה מצד קנין הגוף שיש לו בו וזה מצד קנין פירות דשאול לו וכבר נודע סברת הרמב"ם בפ"ו מה' שכירות דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בדבר הפקר אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים דס"ל להר"ם דודאי חצר שהוא מושכר לאחרים יש לו דין חצר לקנות בו בין לבעל החצר ובין לשוכר ובכן כשיש דעת אחרת מקנה אם רוצה להקנות לבעל החצר שפיר קני ליה חצירו ואם רוצה להקנות לשוכר קני ליה כיון דאית ליה קנין פירות בחצר ומ"מ כח בעל החצר עדיף טפי כיון דיש לו גוף ופירות לאחר זמן ולפיכך בהפקר דליכא דעת אחרת מקנה קונה בעל החצר ולא השוכר ונראה פשוט דלדעת הר"ם אם איכא דעת אחרת מקנה שרוצה להקנות לבעל החצר ולשוכר בשותפות זוכין שניהם בשותפות בקנין חצר זה כיון דלשניהם יש להם כח לקנות כל א' וא' בפני עצמו מדין חצר ביש דעת אחרת מקנה וא"כ י"ל דרש"י והריטב"א הכי ס"ל כסברת הר"ם הנזכר וכיון דלענין קנין חצר יד שניהם שוה דמפני ששאל החצר לכהן לקנין פירות לא נסתלק יד בע"ה כיון דהגוף שלו וחשיב חצירו לענין קנין חצר א"כ לא חשיב הכהן מוחזק לגמרי כאילו עומד בחצירו ממש אף דשאול הוא אתו כיון דמ"מ הגוף של בע"ה ולענין מי משניהם מוחזק חשיב כאילו שניהם מוחזקים דברשות שניהם עומד ולפיכך יחלוקו ואולם התינח לסברת הרמב"ם ז"ל אבל לדעת הראב"ד דהשיג על הר"ם בזה שם בה' שכירות וס"ל דאפי' בדעת אחרת מקנה אין לבעל החצר רשות לקנות בו כלל אפי' שרוצה להקנות לו דשכירות ליומיה ממכר הוי ובזמן השכירות אין לו כח לבעל החצר וכמו שמתבאר מדברי הרב מ"א בה' קנין חצר סי' ג' שזה הוא סברת הראב"ד ומתבאר מדברי הפוסקים דסברת הראב"ד היא סברת רובא דרבוותא דלא כהר"ם אשר מטעם זה עלה בדעת הרב כנה"ג דאין המוחזק יכול לומר קי"ל כסברת הר"ם דסברא יחידאה היא ולסברא זאת נמצא דחצר המושכר או המושאל אין לו כח לבעל החצר לקנות בו מדין חצר וא"כ גם לענין מוחזק נראה דהשוכר או השואל מוחזק לבד וא"כ הכא אם איתא דשאל לו כל החצר הרי אין החצר עומד ברשות שניהם כדי שנאמר כי שניהם מוחזקים ועיין במ"ש בקונטרס גט מקושר בסי' י"א דכ"ה ע"ד דלע"ד ר"ת סבירא ליה כסברת הר"ם ומי לנו גדול ואין סברת הר"ם יחידאה וא"כ י"ל דהכא רש"י והריטב"א ס"ל כסברת הר"ם ומ"ש רש"י והו"ל כחצר של שניהם ר"ל דחשיב כאילו של שניהם כיון דלזה יש לו קנין הגוף ולזה יש לו קנין פירות ואפשר עוד לומר דאפי' לסברת הראב"ד ודעימיה אף דלענין קנין חצר אין לו כח לבעל החצר מ"מ לענין שלא יחשב השואל כמוחזק גמור יש לו כח לבעל החצר וחשיב כב' מוחזקים:

עוד י"ל בסברת רש"י והריטב"א דס"ל דהקנאת החצר הוא לקנות הבכור מדין חצר מהא דאמרי' לעיל גבי פלוגתא דר"מ ור' יוסי דלר"מ בילדה ב' זכרים חייב במתנות ולר"י פטור ואמרי' מ"ט דר"י אמר רבא עשו את שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומיה דלפי שיטת רבא דמוקי פלוגתייהו דר"ע ור"ש ברועה כהן וחצר בע"ה אמאי הוצרך לומר דטעמיה דר"י משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה הא שפיר י"ל דמן הדין פליגי דהכא מיירי ברועה כהן וחצר בע"ה ור"י ס"ל כסברת ר"ט דמקנה לו מקום בחצר ומדין חצר זכה הכהן באותו שהוא בכור ודאי דהחצר זוכה לו ממילא מה שהוא ראוי לזכות וכיון דמן הדין כבר זכה הכהן באותו שהוא הבכור אם נזדמן שנתחלף אח"כ ולקח הבע"ה הבכור והפשוט לקח הכהן הרי חשיב כמו דמשא לידיה וזבניה לישראל מן הדין ולא מן התקנה לעשות שאינו זוכה כזוכה ור"מ ס"ל כר"ע דלא אמרי' דמקנה לו מקום בחצר משום פסידא ומש"ה לא חשיב כמאן דמטא לידיה וי"ל דדחיקא ליה מלתא לרבא לומר דר"י דקי"ל כוותיה לענין מתנות דס"ל כר"ט דלא קי"ל כוותיה ומש"ה נקט טעם זה דעשו את שאינו זוכה כזוכה ועיין במ"ש בספר תוספת דרבנן באות השי"ן מה שהעליתי שם לפי והירושלמי דאי אפשר לזכות באחד משניהם מספק כיון דזכיה מסופקת היא יע"ש:

מתני' יוצא דופן והבא אחריו ר' טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו וכו':

[כג] גמ' במאי קא מפלגי וכו' וקיי"ל כר"ע מחבירו ור"ט חבירו היה בפ' הכותב דף פ"ד ע"ב מסקינן כלישנא בתרא דכ"ע הלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו ודכ"ע רבי טרפון חבירו היה ור"י ור"ל בהא פליגי דמ"ס הלכה איתמר ומ"ס מטין איתמר דר"י ס"ל מטין איתמר ופרש"י וז"ל מטין ההוראה לכתחלה אחר ר"ע ומיהו אם עביד כאידך לא מהדרינן עובדא והנה כי כן יש לתמוה על רבינו דכיון דקי"ל דר"ל ור"י הלכה כר"י א"כ ע"כ קי"ל דמטין איתמר וא"כ איך פסק רבינו לחלוטין כר"ע הו"ל לפרש דמ"מ לא מהדרינן עובדא ונ"מ דאם תפס הכהן היוצא דופן והבא אחריו ונפסק הדין כר"ט דהוי ספק דאין מוציאין מידו אלא די"ל דהכא לא הוצרך לבאר כן דלא נ"מ זה אלא למ"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו אבל דעת רבינו הוא דמוציאין מידו כמ"ש בפ"ק דמכילתין גבי מתניתין דפרה שילדה כמין חמור וכו' בהני בעייא דאיבעיא לן התם יע"ש וא"כ אפי' נפסק הדין כר"ט דספיקא הוי מוציאין מיד הכהן וא"כ לא נ"מ מידי ועוד נראה דאעיקרא דמלתא סוגיין דעלמא קי"ל כר"ל דמהדרינן עובדא דלא כר"י דאמר מעין איתמר דכן נראה מדברי הרי"ף שם בפרק הכותב שכתב וז"ל והלכה כר"ע דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואמרינן נמי דן דייני כר"ט ואהדריה ר"ל לעובדא כר"ע עכ"ל הרי מבואר דקי"ל בהא כר"ל אלא דצריך להבין מ"ש דפסקינן כר"ל לגביה דר"י דהא קי"ל דלכל דבר