מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה לח

העמיד הוי רביעי לולדות ואע"ג דהרא"ש נראה דלא ס"ל הכי שהרי הכריח דהלכה כר"ה ממאי דפריך ממתני' דהעמיד ודחיק לשנויי י"ל דהטור לא כתב כן לדעת הרא"ש דפשיטא ליה דהלכה כר"ה דלדעתו מאי נ"מ אי לר"י הוי חמישי לולדות או לא כיון דלא קי"ל כוותיה ומה ליה להטור לבאר זה לדעת הרא"ש כיון דקי"ל כר"ה וע"כ צ"ל דמאי דביאר הטור דבר זה הוא משום דנ"מ לדעת רבינו הרמב"ן דלא הכריע והוי ספיקא והביא הטור סברת רבינו לכן כתב ג"כ דאיכא נפקותא זאת בין ר"ה לר"י בהעמיד נמי דלר"ה הוי רביעי לוולדות ולר"י הוי ה' לולדות דלפי דעת הרמב"ן הכי הוי כמו ששיערנו ונ"מ דבהעמיד רביעי הוי ודאי דאינו בכור וה' הוי ספק:

וראיתי להרב בצלאל כ"י שכתב על מאי דפריך הש"ס מרישא דמתני' דהמקבל צ"ב וכו' וז"ל הרא"ש ת"ש המקבל צאן ברזל הן וולדותיהן פטורים ברייתא היא דבמתני' לא קתני הן וקשיא לרב יהודה דמשמע הן הולדות עצמם ומשני הן וולדות פטורים בתרי וו"י דמשמע הן הוולדות וולדותיהן פטורים דוולדות חשיבי כהן עצמם ולאיכא דאמרי דפריך לר"ה גרסי' הן וולדות בתרי וו"י ומשני הן ולדותיהן עכ"ל ולפי דברי הרא"ש אלו דמאי דפריך הוא מברייתא א"ש מאי דקשה לדעת התוספות דמקשה ממתניתין דא"כ אמאי לא הקשה מרישא תחילה ואח"כ מסיפא כאורחא דתלמודא ומש"ה א"ש דהכריח הרא"ש דהלכה כר"ה מדפריך הש"ס מסיפא דהעמיד ודחיק לשנויי דלדידיה דמאי דפריך לקמן אינו מרישא דמתני' אלא מברייתא תו ליכא למימר כמו ששיערנו לדעת רבינו הרמב"ם ודו"ק אמנם רבינו הר"ם ס"ל כדעת התוס' ורש"י דפריך ממתני' ומש"ה ס"ל דאחר דמשני לרישא דמתני' דאימא הן וולדותיהן ה"ה בסיפא דמתני' דהעמיד ונ"מ לענין דינא דלדעת רבינו דרביעי לצאן ברזל ספיקא הוי בלא העמיד ובהעמיד חמישי לצאן ברזל נמי ספיקא הוי:

מתני' רחל שילדה מין עז וכו' עיין מה שהארכתי בזה ובדברי רבינו בספר תוספת דרבנן באות נו"ן נדמה יע"ש:

מתני' רחל שלא בכרה וילדה ב' זכרים וכו' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו וא' לכהן וכו' יש להבין רבנן למה הוצרכו לטעמא דאי אפשר לצמצם דלא ימנע אי ס"ל דדרשינן קרא דהזכרים לה' דמדנקט לשון רבים לחייב בב' זכרים שנו דו בב"א ממש א"כ אמאי ס"ל דאי אפשר לצמצם הא מקרא ילפינן דאפשר דאל"כ היכי משכחת לה קרא דהזכרים ואי לא ס"ל דשייך למדרש מהאי קרא הכי די"ל דקרא אזכרים דעלמא קאי דכל הזכרים אשר יולדו בפטר רחם דכל ישראל הם לה' ע"ד ההיא דאמרי' בפ' ראשית הגז דף קל"ו ע"א דבקרכם וצאנכם דכולהו ישראל קאמר ולא ילפינן מינה לחייב בהמת השותפין בבכורה יע"ש א"כ אפילו נאמר דכך היא המדה דאפשר לצמצם ושניהם יצאו ראשיהם בב"א ממש אין לו לכהן אלא אחד דמנין לנו לחיייב ליתן שניהם הא בכור אחד אמר רחמנא ולא שנים ואין לומר דהוצרכו לטעם זה דאי אפשר לצמצם דאי אמרינן דאפשר לצמצם היה סברא לומר דאפילו א' מהם אינו בכור דהא קי"ל כרבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו דמהאי טעמא המקדש שתי אחיות בב"א שתיהם אינם מקודשות וה"ה הכא דהא ליתא שהרי כתבו התוספות לעיל דף ט' ע"א ד"ה אמר וכו' וז"ל וי"ל דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה כההיא דהמקדש שתי אחיות אבל קדושה הבא מאליה לא אמרינן הכי ואע"ג דשייך למימר הי מנייהו מפקת עכ"ל יעו"ש וי"ל דלעולם דרבנן ס"ל דרשא דהזכרים לה' כדדריש ר' יוסי הגלילי דקרא דלשון רבים הוא לאיתויי דאם נולדו ב' בב"א ממש ב' לכהן וכמו דמצינו שם בפ' ראשית הגז דדוקא לרבי אלעאי אמרינן הכי דבקרכם דכולהו ישראל אבל לרבנן דהתם ס"ל דבהמת שותפין חייבת בבכורה מקרא דבקרכם וצאנכם לשון רבים וה"ה הכא והנה כי כן אילו ידעינן בודאי שיצאו ב' בב"א ממש שניהם לכהן אלא דס"ל דבידי שמים אי אפשר לצמצם ואף דלפעמים דמקרי דיצאו ב' בב"א בצמצום מ"מ אין בידנו לברר צמצום דבידי שמים וכגון לידה דהכא דאין פנאי לברר ולדקדק אי יצאו בזה אחר זה או יצאו בב"א בצמצום ולעולם אין בידנו לברר דבר זה זהו ספק וכיון דהוי ספק אי יצאו בב"א או בזה אחר זה אין לכהן אלא אחד ואין ספק זה כספק שקול דעלמא דהכא על הרוב יצאו בזה אחר זה דבב"א בצמצום מלתא דלא שכיח הוא והוי מעוטא דמעוטא ומש"ה ס"ל לרבנן דעל צד הודאי אין לו לכהן אלא אחד דלמלתא דלא שכיח לא חיישינן וכמו שמתבאר זה מדברי התוס' בשמעתין בד"ה אפשר לצמצם בידי שמים וכו' בתחילת הדיבור יע"ש וס"ל דהזכרים דאתא לרבות כשיצאו ב' בב"א בצמצום איצטריך לאם יבא אליהו ויאמר דיצאו ב' בב"א בצמצום דחייב ליתן ב' לכהן וכיוצא לזה כתבו התוס' בפ"ק דעירובין דף ט"ו ע"ב ד"ה פרוץ כעומד וכו' שכתבו וז"ל ומפ"ב דחולין דמוקי קרא דתחת אמו פרט ליתום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכו' אין לדקדק דאפשר לצמצם בידי שמים דשבקינן לקרא דדחיק ואיצטריך לשאם יבא אליהו ויאמר דבב"א היו עכ"ל וה"ה י"ל לרבנן דהכא דס"ל בקרא דהזכרים ולכן ס"ל דלעולם כל שלא יתברר ע"י אליהו אין לנו מציאות לברר הצמצום ומש"ה אין לכהן אלא אחד דאזלינן בתר רובא דמלתא דלא שכיח הוא שיצאו שווין בצמצום ומש"ה הוצרכו לטעמא דאי אפשר לצמצם:

(כ) ולענין הלכה אי הלכה כרבנן דאי אפשר לצמצם או כר"י הגלילי צ"ע דאמאי לא ביאר רבינו הרמב"ן הלכתא כמאן דאף דפסק רבינו כר"ע דמתני' דמשמנין ביניהם דנראה מזה דהאחד בלבד הוא לכהן כרבנן מכל מקום אין זה ראיה גמורה דפסק כרבנן דאי אפשר לצמצם דהא יכול להיות דפסק כר"ע בפלוגתא דמתני' תניינא דפליגי בשתי רחליות שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונקבה דלכ"ע אחד לו ואחד לכהן וע"ז איפליגו נמי ר"ט ור"ע במתני' תנינא וכן באחת בכרה ואחת שלא בכרה ואפי' במתניתין קמייתא דרחל שילדה ב' זכרים נ"מ בשילדה ב' זכרים ולא יצאו ב' ראשיהם כאחד אלא דאינו ידוע מי יצא ראשון אבל ביצאו ב' ראשיהם כאחד דבהא פליגי רבנן ור"י הגלילי לא ביאר דעתו הלכתא כמאן ולא ידעתי למה והתוס' בשמעתין פסקו לענין הלכה דבידי שמים הלכתא כרבנן דאי אפשר לצמצם ובידי אדם הלכה כר"י דאפשר לצמצם וכן כתב הרא"ש בפסקיו והר"ם בפ' ה' מהלכות בכורות פסק כרבנן לענין ב' זכרים שהוציאו ב' ראשיהם כאחת דאחד לכהן דאי אפשר לצמצם וגם בידי אדם פסק בפ"ט מה' רוצח כרבנן דאי אפשר לצמצם יעו"ש והוא דבר תימא למה רבינו לא גילה דעתו כלל בזה והתוספות בשמעתין בסוף הדיבור הנזכר כתבו דיש ללמוד דאפסר לצמצם אפי' בידי שמים מההיא דפ' בהמה המקשה דבעי הכא הלכו באברים אחר הרוב עכ"ל וכן כתבו התוספות בפרק קמא דעירובין דף טו עמוד ב' דבור המתחיל פרוץ וזה לשונם ויש להביא ראיה מפרק בהמה המקשה גבי בעיא דהלכו באיברים אחר הרוב דמוקי לה כגון שיצא חציו ברוב אבר ואם אי אפשר לצמצם מאי קא מבעיא ליה ממה נפשך טעון קבורה שמא יצא רובו עד כאן לשונם ויש להקשות דמאי ראיה משם הא אפשר לומר דאף דרבא סבירא ליה דאי אפשר לצמצם ולעולם איכא ספיקא שמא יצא רובו מכל מקום אינו אלא מספיקא דטעון קבורה ואסור בהנאה מספק שמא יצא רובו אבל אינו על צד הודאי וקא מבעיא ליה דאי דאזלינן באיברים אחר הרוב ושדינן מיעוט אבר דבפנים בתר רובא וא"כ הוא בודאי יצא רובו ואסור על צד הודאי ונ"מ לבהמה שהיא ספק אם בכרה מקודם או לא דלענין דינא הוולד הראשון הוא ספק בכור ואסור בגיזה ועבודה ואם אירע שהוולד הראשון יצא חציו ברוב אבר אי לאו דאמרינן דעל צד הודאי יצא רובו מטעם דשדינא מיעוט אבר דבפנים אחר הרוב אבר הו"א דמותר בהנאה זה שיצא ולא קדיש דהא איכא ס"ס ספק שמא אעיקרא דמלתא כבר בכרה מקודם ולד זה ואת"ל לא בכרה מקודם כיון דאי אפשר לצמצם אפשר שמא לא יצא רובו כי אם מעוטו ולא קדיש אבל אי אמרינן דאיכא וודאי רוב הרי אין כאן אלא ספק א' שמא בכרה ומספיקא אסור בהנאה כדין ספק בכור ועוד נ"מ לאם היא מעוברת מתאומים דאם אמרינן הראשון יצא רובו על צד הודאי השני הבא אחריו הוי חולין משא"כ אי הוי משום ספיקא דהבא אחריו ספק בכור הוא ואסור בגיזה ועבודה שמא לא יצא ראשון רובו:

והנה הרא"ש בפרק בהמה המקשה הביא בעיא זאת דרבא וכתב וזה לשונו וקמבעיא ליה לרבא ביצא חציו ברוב אבר אי שדינן ההוא מיעוט אבר דגוואי בתר רוב אבר והוי כילוד או לא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא וכן הר"ם בפ"ד מה' בכורות הביא הבעיא הנזכר וכתב לענין הלכה דהבא אחריו הוי ספק בכור יעו"ש וכן כתב הטור בסי' שי"ט דנפקא מינה להבא אחריו יעו"ש וי"ל דלפי מה שפסקו הם דקי"ל דבידי שמים אי אפשר לצמצם אמאי פסקו בבעיא זאת דלא אפשיטא לחומרא כיון דבבעיא זאת השתא דלא אפשיטא איכא ס"ס שמא יצא הרוב בלא צירוף מיעוט אבר דבגוואי כיון דאי אפשר לצמצם שיצא חציו בלבד ואת"ל שלא יצא רובו כי אם חציו אכתי איכא ספיקא שמא שדינן מיעוט אבר דבגוואי בתר רוב אבר והוה כילוד וס"ס מתהפך הוא דשפיר איכא למימר ספק שמא שדינן מיעוט בתר רוב ואת"ל דלא שדינן מיעוט דבגוואי אחר הרוב אפשר דמה שיצא לחוץ בלבד היה בו רוב וכיון דאיכא ספק ספיקא אזלינן לקולא והבא אחריו לא הוי כדין ספק בכור דמס"ס הבא אחריו מותר בגיזה ועבודה ואף דבדברי הרא"ש לא הוזכר לענין הבא אחריו מ"מ ע"כ מאי דכתב דאזלינן לחומרא נ"מ להבא אחריו דאי משום לאסור הראשון ולהצריכו קבורה בלא בעיא זאת אסור בהנאה כיון דאי אפשר לצמצם ויש להסתפק שמא יצא רובו ואין לומר דס"ס דשם אחד הוא דהא איכא תוספת דמציאות בין ב' הספיקות דהא לספק הראשון הוא מטעם דתלינן דאי אפשר לצמצם וכבר יצא הרוב ולספק הב' דאמרינן דשדינן המיעוע בתר הרוב הוא מוסיף לומר דחשיב כילוד אפי' לא יצא רובו בפועל כי אם דמצרפינן המעוט שלא יצא וחשבינן ליה כאילו יצא ממש וכל דאיכא תוספת דמציאות בין ב' הספיקות לא חשיב ס"ס דשם אחד וכמ"ש הפר"ח בכללי הס"ס משם פסקי מהרא"י באות י"ב יעו"ש:

והנה לסברת הפר"ח בי"ד סי' ל' שכתב דמאי דמבעיא לן בגמרא ולא איפשיטא אינו נכנס תחת סוג ספק וספקו כודאי ולא עבדינן ס"ס מזה א"ש הכא דלא חשיב ס"ס כיון דהספק האחד הוא בעיא דלא אפשיטא אבל לדעת מרן הב"י בסי' נ"ט שכתב בעד הר"ם גבי גלידה דבכה"ג הוי ס"ס וכן לדעת מהריק"ש שכתב שם הפר"ח וכן העלה שם הרב פרי תואר בסי' ל' דלא כהפר"ח קשה מהכא דאמאי לא אזלינן הכא לקולא מטעם ס"ס הנז"ל:

והנה התוס' בשמעתין אחר שכתבו דהלכתא דבידי אדם אפשר לצמצם מההיא דפרוץ כעומד ומההיא דמחצה על מחצה כרוב כתבו משם הר"ש מיינאבלה דלעולם דקי"ל כרבנן אפילו בידי אדם והנהו נמי הכי ס"ל כרבנן אלא דהטעם הוא דהוה כעין ס"ס דלמאן דשרי הוא משום דאפשר שהם שווים ממש ואת"ל דאינם שווים אפשר דהעומד מרובה ולמאן דאסר אוסר מטעם זה דאפשר שהם שוים ורחמנא אמר עד דאיכא רובא ואת"ל אינם שוים אפשר דפרוץ מרובה והשתא ניחא טפי ההוא דספק דדבריהם להקל כיון דאי אפשר למדוד והקשו התוספות על סברתו דא"כ משמע דספק דאורייתא היה אסור וא"כ היכי דייק בשמעתין מנמצא מכוון בין ב' עיירות דהתם נמי אע"ג דאי אפשר לצמצם מודו רבנן דמביאות ב' עגלות משום חששא דאורייתא דשמא הם שווים עכ"ל מתבאר מדברי התוס' דס"ל דבספק כזה דספיקא הוא אי חייבים להביא עגלה ערופה הוי כשאר ספיקות דאורייתא דאזלינן לחומרא וי"ל קצת ממ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ט ע"ב בד"ה לאפקיעיה לאסוריה וכו' וז"ל דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש כמו שאין נותן לכהן מספק כ"כ אינו עורפו מספק עכ"ל וכתבתי שם לעיל דכוונת התוס' להקשות דאימא לפוטרה ממצות עריפה דכיון דקי"ל דכל מצות עשה שיש ספק אם חייב או לא חייב לקיימה מספק וא"כ ה"ה הכא נימא דלאו מטעמא דאסור בהנאה אלא לפוטרו ממצות עריפה דמספק חייב לקיימה מידי דהוה כשאר מצות דחייב לקיימם מספק ותירצו דלא שייך למימר הכי אלא במצוה דליכא הפסד ממון אבל במצות עריפה דאם אנו באים לחייבו לקיים המצוה מספק הרי אנו מפקיעין ממנו זכות ממון שיש לו שע"י העריפה מפסיד ממון ובפרט דאחר העריפה לכ"ע אפי' ר"ש מודה דאסור בהנאה וכמו שאין אנו מחייבים אותו ליתנו לכהן מספק דבכל ספק ממון אזלינן לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה כן אין אנו מחייבים לעורפו להוציא ממנו זכות הממון שיש לו דהעריפה הוא כאילו אנו באים להוציא ממון ממנו ולעיל הקשיתי על התוס' דקי"ל כרבנן דהמפריש פדיון פטר חמור דאין חייבים באחריותו דמשעה שהפרישו הרי הוא פדוי אף דאכתי לא בא ליד כהן דמתבאר מזה דעיקר מצות דפטר חמור הוא ההפרשה וא"כ הכא אכתי קשה דלמה לא נאמר דאפי' לר"ש דלא אסור בהנאה צריך להפריש לקיים מצות פדיה דמספק חייב לקיים את המצוה מידי דהוה אשאר מצות דהכא נמי חייב מספק ואף שהוא לעצמו בהפרשה בלבד מקיים המצוה כיון דנתינת הכהן אינו מעכב ואם תירצו התוס' לענין מצות עריפה מה יענו לענין מצות פדיה דמצות פדיה קודמת זה כתבתי לעיל ולעת עתה חשבתי דרכי וראיתי דלק"מ דהא דאמרינן