מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה לב

מתני' לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וכו' מצות פדיה קודמת וכו':

ראיתי למהרש"ג בחידושיו כ"י שכתב על מתני' וז"ל ותמיה לי למאי דתני לוי לעיל דף י' דעריפה קנסא הוא דקנסו הכתוב הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו מה שייך לומר מצות פדיה קודמת והא עריפה מעיקרא ליכא אלא לבתר דלא רצה לפדותו משום קנסא דהפסיד ממון כהן וצ"ע עכ"ל וכיוצא לזה כבר עמד הראב"ד ז"ל בריש פ' י"ב דה' בכורים על דברי הר"ם שכתבו דעריפה מצות עשה היא יעו"ש באורך ולדידי י"ל דלק"מ עפ"י מה שראיתי במכילתא בפ' בא על פסוק ואם לא תפדה וערפתו וז"ל אם לא תפדה וערפתו מכאן אמרו מצות פדיה קודמת למצות עריפה דבר אחר אם לא תפדה וערפתו אם אין אתה פודהו עורפהו הואיל ואיבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו עכ"ל מפורש יוצא מהמכילתא דב' פירושים וב' דרשות יש בפסוק דלפירוש ראשון הוא דב' מצות הן ומצות פדיה קודמת ולפי' הב' עריפה לאו מצות עשה הוא אלא משום קנסא והא דתני לוי דמשום קנסא הוא אתי כדרשא השניה דבמכילתא אבל אנן לא קי"ל כהך דרשא אלא כדרשא הראשונה דעריפה נמי מצות עשה היא אלא שמצות פדיה קודמת כיון דסתם לן תנא דמתני' דהכא דלא כתנא דלוי דהא קתני מצות פדיה קודמת למצות עריפה אלמא דסתם לן תנא דהעיקר כדרשא הראשונה דמכאן אמרו מצות פדיה קודמת למצות עריפה וזה דעת הר"ם ז"ל דפסק דשתיהם מצות עשה נינהו ולא משום קנסא הוא דהלכה כסתם מתני' דהכי דרשינן ליה לקרא ולא כדרשא דלוי והדבר אחר שאמרו במכילתא דמשום קנסא הוא:

והגה כתב רש"י ז"ל לעיל דף י' גבי הא דתני לוי וז"ל לפיכך יופסד ממונו יכפוהו ב"ד לעורפו לאחר ל' יום כדמפורש בפרקא ויאסר בהנאה עכ"ל ונראה דכוונת רש"י במ"ש כדמפורש בפרקא הוא להא דממתינין לו לכופו עד אחר ל' יום דע"ז הוא דמפורש בפרקין כדאמרינן לעיל דלר"נ מצוה להשהותו עד ל' יום ואפילו רב ששת דס"ל דמצותו לאלתר מ"מ אינו עובר עליו אלא עד ל' וכבר כתבנו לעיל דלפי דעת התוס' חיצוניות בעד רש"י דגם רבא דמשני הא ר"א והא רבנן אזיל ומודה לסברת רב ששת דעובר אחר ל' יום ומש"ה לא קנסינן ליה בתוך הל' יום ואם לא רצה לפדותו כופין אותו לעורפו משום קנס דאף דביד ב"ד לכופו בדרך כפייה לפדותו עד שיאמר רוצה אני דהא קי"ל דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים המצוה כדאמרינן בפרק הכותב ולענין קרבן אמרינן בפרק חזקת הבתים דף מ"ח יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני יע"ש מ"מ בדרך קנס אין כופין על הפדיון כי אם לערוף כדי שיופסד ממונו ונראה פשוט דלתנא דמתני' דמצות עריפה מצות עשה ולאו משום קנסא הוא אם עבר ל' יום ולא רצה לא לפדות ולא לערוף כופין אותו ב"ד לקיים את המצוה כשאר מצות עשה ואין כופין לערוף כי אם לפדות כדי שלא יופסד ממונא דידיה כיון דלדידן ליכא גלוייא דקרא לקנוס אותו שיופסד ממונו ואולם אם ברצונו רוצה לערוף ולא לפדות אין כופין אותו על הפדיון אף דמצוה פדיה קודמת כיון דהתורה נתנה לו הרשות בידו לפדות או לערוף וכן מפורש מדברי התוס' בערכין דף כ"ז ע"א בד"ה מאי אומרים כופין וז"ל ואם תאמר מ"ש דצריך כפייה הכא טפי מכל הני דתנן בסוף פ"ק דבכורות מצות פדיה קודמת למצות עריפה וכו' ומפיק כולהו מקראי התם ולא אשכחן כפייה כי אם בזה וי"ל דשאני הכא דיכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה עכ"ל וי"ל בדברי התוס' במה שתירצו דשאני הכא דיכול לבוא לידי תקלה דא"כ מה יענו לחלוקת מצות פדיה קודמת למצות עריפה דאמאי אין כופין לפדות מטעם זה דיכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנו דהא קי"ל כר"י דפטר חמור אסור בהנאה דהא סתם לן תנא כוותיה בפרקין ומסתמא סתמא דמתני' דהכא ס"ל כוותיה נמי וי"ל דשאני הקדש דכדי שלא יהיה הפסד חומש (לכהן קדש) אי שורת הדין לומר שלא יכופו לבעלים בדרך כפייה לפדותו מ"מ באמירה בעלמא שיאמר לו שהדין הוא שהוא קודם הבכורה הא קנה מספק אי אפשר כשהמוכר ישראל דיש לו חזקת ממון ועוד דאפילו אם לפדות מכל אדם לא סגי אלא צריך שישתדלו קצת זמן עם הבעלים אולי יודה לפדותו ויוסיף חומש וצריך שיאמרו לו קצת פעמים שהוא קודם ומאי דביני יכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנו אבל גבי פטר חמור כיון דליכא פסידא אלא לכהן לא איכפת לן כ"כ בפסידא דכהן כפסידת ההקדש ואין צריך להשתדל עמו שיקיים מצות פדיה אלא בפעם אחד שמודיעין לו דמצות פדיה קודמת תיכף ומיד יקיים מצות עריפה וליכא שהייה כלל לחוש שיבא לידי תקלה ואולם זה נראה קצת דוחק דהעיקר חסר בדבריהם שהיה צריך לפרש בדבריהם מתחלה דשאני הקדש דמשום פסידא דהקדש צריך להשהות קצת לפייס לבעליהם ויבא לידי תקלה משא"כ במצות פדית פטר חמור דלא משהינן ליה כלל דלא איכפת לן בפסידא דכהן ומזה אין רמז בעיקר תירוצם ואין לומר דכוונת התוספית לאו משום שהייה דפיוס בעלים הוא אלא משום שהייה עד שימצא אחר שיפדנו דכיון דהבעלים קודמים והמצוה מוטלת עליו כופין אותו לפדותו שלא יבא לידי תקלה עד שימצא אחר משא"כ בפדיון פטר תמור דליכא שהייה כלל דתיכף ומיד יקיים מצות עריפה וליכא חשש תקלה דא"כ כפי זה אם יהיה האופן שיש אחר מזומן לפדותו ורצונו לפדותו למה יכופו הבעלים בהיות שהפודה מזומן לענינו וליכא שהייה כלל ומדאמרו דכופין לבעלים סתם ש"מ בכל גוונא כופין לבעלים ומ"ש ממצות פדית פטר חמור ואולי די"ל דלא פליג רבנן דכיון דתקנו לכוף לבעלים כשאין אחר מזומן לפנינו ה"ה במזומן:

(טו) תניא לא רצה לפדותו עורפו וכו' ואסור בהנאה וכו' הך ברייתא שהביא רבינו הכא על מתני' והביאה הרא"ש ג"כ הכא הובאה לעיל בגמ' דף י' ע"ב ואמרינן התם דלמאי דקי"ל דמודה ר"ש אחר עריפה דאסור בהנאה רישא וסיפא מחיים רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו וצריכא דאי תנא הנאת דמיו בההיא קא שרי ר"ש אבל בהנאת גופו אימא מודה ליה לר"י ואי תנא בהנאת גופו בהאי קאסר ר"י אבל בהנאת דמיו אימא מודה ליה לר"ש צריכא יע"ש וי"ל אמאי השמיט רבינו דין זה דר"י דאוסר בהנאה הוא אפילו בהנאת דמיו ולמה הביא הברייתא סתם וכתב וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כר"י ולא ביאר זה כלל דפשיטא דהעיקר כמ"ד דמודה ר"ש לאחר עריפה דאסור בהנאה דהא רבינו ס"ל הכי כדאמרינן התם דרב נחמן ור"ל הכי ס"ל ואע"ג דאמרינן דר"י ואי תימא רבי אלעזר ס"ל דאפילו אחר עריפה מתיר ר"ש מ"מ רבא דהוא בתרא אמרינן התם דס"ל דמודה ר"ש לאחר עריפה וכיון שכן ע"כ צ"ל דרישא וסיפא דהך ברייתא מחיים והוצרך התנא לאשמועינן דאפילו בהנאת דמיו אוסר ר"י וכיון דהתנא הוצרך לאשמועינן דין זה אמאי רבינו השמיטו ולא הזכיר מזה כלל ובשלמא הרא"ש שהביא הברייתא הכא סתם הא כבר ביאר זה לעיל גבי מתני' דמפריש טלה והוא לעצמו יע"ש וכן הר"ם בפי"ב מהל' בכורים ביאר זה דאפילו בהנאת דמיו אסור והנה כי כן צריך טעם למה רבינו השמיטו ולא הזכירו כלל לא הכא ולא לעיל גבי מתני' דמפריש טלה והוא לעצמו דשם פסק הלכה כר"י ולא הזכיר דין זה ומ"ש רבינו וכבר איפסקא הלכתא בהדיא כר"י דנראה דבגמרא איפסקא הלכתא והכי אמרי' לעיל דף י"א ע"א רבינא קשיא ליה ר"י ור"ש הלכה כר"י וסתם לן תנא כר"י ואת אמרת הלכה כר"ש יעו"ש ומהתימא על מרן הכ"מ ז"ל שכתב בפי"ב מהלכות בכורות שכתב על דברי הר"ם דפסק כר"י דהכי משמע התם דהלכה כר"י והדבר קשה דהא בהדיא אמרינן שם בדף י"א כנזכר לעיל וגבי מתני' דתני דמצות יעידה קודמת למצות פדיה כתבו התוס' חיצוניות כ"י וז"ל כלומר מצוה ליעד דודאי בפדיה אינו עושה כלום דבעל כרחיה דאדון הוא עכ"ל ולא הבנתי דבריהם דודאי מצות פדיה נמי מצות עשה כמ"ש הר"ם והסמ"ג בעשין פ"ה והיינו משום דכתיב והפדה ואמרינן בפ"ק דקדושין דף י"א ודף י"ד דאמר חזקיה והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה דמדלא כתב ונפדה משמע והפדה שאף האדון מסייע בפדיונה דאינה נפדת בכל מה שקנאה אלא מגרע כל השנים שכבר עבדה וזה שמגרע שיעור השנים שעבדה הוא המצות עשה דפדיה שמקיים האדון וא"כ איך כתבו התוס' דבפדיה אינו עושה כלום דבע"כ דאדון הוא דנראה דאינו מקיים האדון שום מצוה הא אפילו דבע"כ מגרע פדיונה מ"מ מקיים המצוה דהוי כשאר מצות עשה דכופין אותו לקיימה ועל ידי כפיה נמי מקיים המצוה מיהא ושפיר קתני מתני' מצות יעידה קודמת למצות פדיה ודו"ק:

פרק שני מתני' הלוקח עובר פרתו של עובד כוכבים והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף וכו':

(טז) גמ' א"ר יצחק בר נחמני ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה וכו':

הנה קודם בואי לדברי רבינו לענין הלכה ראיתי לעמוד בקצת דברים בסוגיא זאת והנה התוספת כתבו בד"ה קנה וחייבת בבכורה וז"ל ואע"ג דשמעינן קנה איצטריך לאשמועינן דחייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק או מדרבנן קמ"ל דקנה קנין גמור עכ"ל וצריך להבין דאיך היה אפשר לומר קנה מספק הא כיון דספיקא דדינא הוא דספוקי מספקא ליה אי מעות קונות בעובד כוכבים או לא הא שורת הדין הוי דאוקמינן ממונא בחזקת מאריה קמא כדקי"ל בכל ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשיטא דמוקמינן ממונא בחזקת מאריה קמא ואי איכא ספיקא אי קנה הלוקח או לא לא אמרינן דקנה מספק אלא דינא הוי דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכמו שמתבאר גבי בעייא דפ"ק דקדושין בהקנה שדה לאחד ומטלטלין לאחר דלא איפשיטא ובדברי הר"ם בפ"ג מהל' מכירה דין א' ובדברי ה"ה שם יעו"ש וכן מתבאר בכמה דוכתין ואפילו לא נאמר דס"ל להתוס' הכא כדעת הר"ם שכתב שם וכמה דוכתין דאף דלא קנה אם תפס אין מוציאין מידו מ"מ לא שייך לומר קנה סתם דמשמע דמעות קונות אפילו לא תפס ויש לישב עפ"י מה שיש ללמוד מדברי הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והרא"ש הביא דבריהם הרב בס' א"ז בפ"ק דכתובות דף ט"ו ע"ב גבי מאי דאמרינן התם מחצה על מחצה ישראל ואוקימנא לה התם דנ"מ לנזקין דמתבאר בתוך דבריהם גבי עובד כוכבים לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה דעובד כוכבים לית ליה חזקה דממונא יעו"ש והנה כי כן י"ל דשפיר אפשר לומר דקנה מספק קאמר דכיון דאין לעובד כוכבים חזקה דממונא לא שייך לומר כדאמרינן גבי ישראל העמד ממון על חזקתו ולא קנה ואע"ג דהישראל שנתן מעות ולא משך לית ליה נמי שום חזקה וחשיב כממון המוטל בספק דאין לשום אחד מהם חזקה דקי"ל דשורת הדין דיחלוקו וכמו שהאריך בזה הרב תרומת הדשן בסי' שנ"ב דלכ"ע כל דלא תפיס לא זה ולא זה דינא הוא דיחלוקו מ"מ י"ל דהוה אמינא דקנה דקאמר היינו דקנה חלק בבהמה כיון דשורת הדין דיחלוקו וא"כ הוה אמינא דאינה חייבת בבכורה דכל דיש חלק לעובד כוכבים פטורה מן הבכורה דשותפות העובד כוכבים פוטר כדאמרינן במתני':

ואולם צריך להבין דא"כ בעובד כוכבים שנתן מעות לישראל דאמרינן קנה ופטורה מן הבכורה מה יענו התוס' הרי התם דהמוכר הוא ישראל דיש לו חזקת ממון ואיכא למימר העמד ממון על חזקתו וכיון דאשמועינן קנה למה איצטריך לאשמועינן דפטורה מן נאמר דבישראל נמי שורת הדין דיחלוקו וקנה העובד כוכבים חלק בבהמה מ"מ הרי הדין נותן דפטורה מן הבכורה דשותפות העובד כוכבים פוטר ואולי דהתוס' לא כתבו הא די"ל דקנה מספק כ"א ברישא דישראל שנתן לעובד כוכבים אבל בסיפא דעובד כוכבים שנתן לישראל ע"כ לאו משום דאיכא למימר דקנה מספק אלא משום דאיכא למימר דקנה מדרבנן ומש"ה איצטריך לאשמועינן דפטורה מן הבכורה דבלא"ה הוה אמינא דכיון דאין קנין לעובד כוכבים כי אם מדרבנן לא העמידו דבריהם אדין תורה לעיקר מצות עשה דקדושת בכור כמ"ש רש"י בפרק הזהב גבי פלוגתא דר"י ור"ל אי דבר תורה מעות קונות או לא וכתב דנפקא מינה לענין איסורא כגון אם קדש בו את האשה לר"י הוו קדושין דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא לר"ל לא הוו קדושין יעו"ש דמתבאר מדבריו דאע"ג דחז"ל עקרו קנין מעות ותקנו משיכה מ"מ לענין איסורא לא העמידו דבריהם לומר שאינה מקודשת וה"ה הכא דאף דקנה מדרבנן לענין איסורא להפקיע קדושת בכור לא העמידו דבריהם ובפרט להתירו בגיזה ועבודה ושיהא מותר באכילה בלא מום ומש"ה איצטריך לאשמועינן דפטורה מן הבכורה דקנה העובד כוכבים קנין גמור מן התורה:

והנה סברא זאת דהיה אפשר לומר דקנה מדרבנן קאמר כתבו התוס' גבי רישא דישראל שנתן לעובד כוכבים וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' הכא כמ"ד דקנין מדרבנן אף בממון דאיכא למימר הפקר ב"ד הפקר לא חשיב כקנין מן התורה ולא מהני לענין דבר מן התורה דלא כמ"ד דכיון דהפקר ב"ד הפקר מהני קנין דרבנן אפילו לדאורייתא וכמו שעמד במחלוקת זה הרב מ"א בהל' משיכה סי' ב' יע"ש ומש"ה הוה אמינא הכא דכיון דלא קנה הישראל כ"א מדרבנן דמדאורייתא אכתי ברשות העובד כוכבים קאי אינו חייב בבכורה דכיון דמן התורה בהמת עובד כוכבים היא אין לחייבו לישראל בבכורה מפני קנין דרבנן שיש לו לישראל:

ואולם י"ל דאפילו דס"ל להתוס' הכי דהאי טעמא דהפקר ב"ד הפקר אינו מעלה ומוריד מ"מ אמאי לא מחייבינן ליה בבכורה מדרבנן דכיון דחז"ל תקנו שקנה הישראל א"כ מן הראוי להחמיר ג"כ מפני תקנתם להחשיב בהמה זאת כבהמת ישראל לענין קדושת בכור הן דחייב ליתן הבכור לכהן והן שיהיה לו דין בכור לכל דבר לאוסרו באכילה בלא מום ולאסור בגיזה ועבודה להחמיר דאף דלענין הקרבה אם הוא תם אפשר דאינו ראוי להקרבה כיון דאינו אלא בכור מדרבנן ואיכא משום חולין בעזרה ולהקל לא אזלינן בתר קנין דרבנן מ"מ לשאר עניני קדושת בכור אמאי לא נחמיר מדרבנן הרי לענין קדושין אמרינן בפ' האיש מקדש דאם קדש בחוב שחייבים לו אחרים וזיכה לה במעמד שלשתן מקודשת ולמ"ד דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ע"כ צ"ל דמקודשת מדרבנן קאמר וכמ"ש רבינו ירוחם כמ"ש מרן הב"י דבריו בא"ה סי' כ"ח וגם מאי דאמרינן התם בפ' האיש מקדש דאם קדשה בשטר חוב מקודשת למאן דאמר דקנין השטרות אינו אלא מדרבנן לסברא זאת ע"כ מקודשת מדרבנן קאמר וכמ"ש הרמב"ן בפ' הספינה בחידושיו על דף ע"ז יע"ש וע"כ דה"ט דכיון דתקנו חז"ל דחל הקנין לכל דבר הוא תקנתם ומדרבנן מקודשת לחומרא וא"כ ה"ה הכא דכיון דתקנו דקנה הישראל ראוי להחמיר מדרבנן להחשיבו כבהמתו ממש לענין קדושת בכור אלא דיש לחלק דשאני קדושין דאם לא נחמיר לעשותה מקודשת מדרבנן הרי תרתי דסתרן דהם אמרו דזכתה האשה בחוב