מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה ל

שיעור חובו ואבד חייב באחריותו דכל כמה דלא מטי ליד מלוה ולא זכה בו אכתי ברשותיה דלוה הוא וה"ה אם אנו אומרים דמשעה שהפרישם אינם ממון כהן דפשיטא דחייב באחריותם כיון דאפי' אחר שהפרישם עדיין ממונו הוא כשאר נכסיו ולמה צריך קרא אך אי אמרינן דפדיון הבן נמי משעה שהפרישו הוי ממון כהן כשאר מתנות כהונה א"ש דאיצטריך קרא דסד"א דאינו חייב באחריותו כדין פטר חמור לרבנן ודין מעשר שני קמשמע לן קרא דיהיה לך דחייב באחריותו:

ואולם צריך טעם למה נאמר דפדיון הבן חשיב כשאר מתנות כהונה דמשעה שהפרישו הוה ממון כהן כיון די"ל דלא שייך זה כי אם במתנות כהונה כמו תרומה ומעשר דמיד שהפרישם חל קדושת תרומה עליהם ואי אפשר להחליפם בפירות אחרות ומיד שחל עליה שם תרומה נעשה ממון כהן וכן במתנות דהזרוע והלחיים וכו' כיון דהוא דבר מסויים ואי אפשר ליתן בעד המתנות מאיברים אחרים משעה שהפרישם נעשה ממון כהן אבל גבי פדיון הבן דלא חייבו הכתוב בדבר מסוים מנכסיו כי אם חיובא רמיא עליה ליתן ה' סלעים מכל נכסיו יהיה מה שיהיה דאם הפריש ה' סלעים לפדיון בנו כל שלא זכה הכהן פשיטא דיכול להחליפם באחרים דאכתי ממונו הוא לא שייך למימר דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן ואין לבעלים אלא טובת הנאה:

אשר ע"כ ס"ל להר"ם ור"ע דסברא זאת די"ל דבפדיון הבן משעת הפרשה נעשה ממון כהן ילפינן לה מהיקשא דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה כדאמרינן בשמעתין דהיינו טעמא דר"א דהמפריש פדיון פטר חמור חייב באחריותו דכתיב אך פדה תפדה וכו' דהוקש בכור בהמה טמאה לבכור אדם כיון דקי"ל אין היקש למחצה וילמד עליון מתחתון והתחתון מעליון ה"נ י"ל דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה דמה בכור בהמה טמאה מסתברא דבשעת הפרשה נעשה ממון כהן דכיון דקודם פדיון הפטר חמור אסור בהנאה ומשעה שהפריש עליו הטלה פקע איסורא מיניה ונתחלל בשה ונמצא דע"י הפרשת השה נעשה מעשה להוציא הפטר חמור עצמו מחזקתו שמשעה שנולד ממון כהן היה ולא היה לבעלים כי אם טובת הנאה שפיר י"ל דנכנס השה במקום הפטר חמור לומר דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן דאף דסברא זאת לא שייכא בפדיון הבן מ"מ מגזרת הכתוב דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה ילפינן הכי דמה בכור בהמה, טמאה משעת הפרשה נעשה ממון כהן אף בכור אדם משעת הפרשה נעשה ממון כהן ואע"ג דאמרינן דרבנן לא מקשי הך היקשא י"ל דלעולם דלרבנן עבדי הקישא דהא היקש דן אדם מעצמו אפילו שלא קבלו מרבו דדוקא ג"ש אין אדם דן מעצמו וכמ"ש התוס' בפ' לולב הגזול דף ל"א ד"ה ורבי יהודה וכו' יעו"ש ואע"ג דמדברי רש"י שם נראה דס"ל דהיקש הוא כדין ג"ש כבר כתב מרן הרמ"ז בס' יבין שמועה דף מ"ד ע"א ד"ה ודע וכו' דלא כתב רש"י כן כי אם לר' יהודה אבל לרבנן דקי"ל כותייהו ס"ל דהיקש (נמי) דן אדם מעצמו יע"ש וא"כ הכא מ"ש דרבנן דהכא לא דרשי היקש זה דבכור אדם לבכור בהמה טמאה ועכצ"ל דלרבנן נמי דרשינן הך היקשא אלא דלרבנן כיון דכתיב אך פדה תפדה דמשמע לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר כדאמרינן אליבא דר"א אף דר"א ס"ל דההיקש הוא על כל עניני הפדיון שילמדו זה מזה בין לענין אחריות ובין להשהותו ל' יום מ"מ לרבנן ס"ל דדוקא לענין פדיה הקשתיו הוא למעט כל דבר אפילו ענין דיני הפדיה עצמו ולא בא ללמד ההיקש כי אם שאופן פדיון בכור אדם הוא באופן פדיון בכור בהמה טמאה דמשעה שהפריש הפדיון חל הפדיון ופקע זכות הכהן מגוף הפטר חמור ונכנס השה במקומו ונעשה ממון כהן כך בכור אדם משעה שהפריש פדיון הבן נעשה ממון כהן דס"ל לרבנן דפשט הכתוב דמשמע לפדייה ולא לדבר אחר מורה דמההיקש אין ללמוד אלא דשייך פדיון בזה כמו זה אלא דכיון דעיקר הפדיון כבר כתב בפי' בשניהם ע"כ צ"ל דבא לחדש ההיקש אופן פדיון דבכור אדם מה שאינו מפורש בגופיה דהא אופן פדיון בכור אדם סתמו הוא דלא חשיב פדיה אלא בשיתן ליד כהן אבל בהפרשה לא חשיב פדיה וחדית לן היקשא אופן פדיה אחרת דאפילו בעודו ביד אבי הבן חשיב פדיון ונ"מ דתיכף משעת הפרשה נעשה ממון כהן דלמוד זה כיון שהוא קרוב לפשט הכתוב דלעיקר פדיה הקישם ולא לדבר אחר דרשי' ליה מהיקשא אבל שאר דיני פדיון לא ילפינן מהיקש זה וכיון דילפינן מהיקש זה אפי' לרבנן דפדיון הבן נמי משעה שהפרישו הוי ממון כהן כשאר מתנות א"ש דאיצטריך קרא לומר דחייב באחריותו דסד"א דאינו חייב באחריותו קמ"ל דיהיה לך אך פדה תפדה דמשמע דאינו פדוי עד שיבא ליד כהן ואי לא היה ההיקש הו"א דלאו ממון כהן הוא משעת הפרשה מהאי קרא אבל כיון דאיכא היקשא וע"כ צ"ל דההיקש בא ללמוד זה מזה באיזה דבר ואין לנו לומר לרבנן אלא דבא ללמד דפדיון הבן נמי משעת הפרשה הוי ממון כהן אלא דעכ"ז חדית לן קרא דחייב באחריותו מגזירת הכתוב אף דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן דלרבנן לא ניחא להו לומר כסברת ר"א דס"ל דאדרבא ההיקש בא ללמד על הפדיון פטר חמור דחייב באחריותו ובשניהם לא יחול הפדיון עד שיבא ליד הכהן דכיון דאין סברא לומר כן בפדיון פטר חמור כיון דדומה למעשר שני ומסתברא לומר דפדיון פטר חמור משעת הפרשה הוי פדוי א"כ ע"כ ילפינן מההיקש דפדיון הבן נמי משעת הפרשה נעשה ממון כהן ואף דאינו דומה למעשר שני כפדיון פטר חמור דהא קי"ל דאין משיבין על ההיקש אלא דמגזרת הכתוב אמרינן דפדיון הבן חייב באחריותו זה נראה ליישב קצת דברי הר"ם ור"ע דס"ל דלכ"ע אית להו היקשא אלא דלר"א ההיקש הוא לכל דיני הפדיון ולרבנן אינו אלא על עיקר שורש הפדיון דאפילו קודם שיבא ליד כהן שייך פדיון דזה הוא יותר קרוב לפשט הכתוב שהוא של עיקר פדיה כאמור:

ואם כנים אנחנו בדרך זה יוצא לנו לענין דינא דפדיון הבן הוא כשאר מתנות כהונה דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן וא"כ אם תפס הכהן שלא מדעת אבי הבן אין מוציאין מידו כיון דאין לבעלים כי אם טובת הנאה כמ"ש הר"מ כנזכר לעיל ואולם ראיתי להרב מ"א בה' זכייה סי' ח' שהעלה שם דאף על גב דבשאר מתנות כהונה אם תפס הכהן אין מוציאין מידו מ"מ היינו בתרומות ומעשרות וכיוצא משום דמשעה שהפרישם נעשה ממון כהן ואין לבעלים אלא טובת הנאה מה שאין כן בה' סלעים דפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד כהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסיו של זה וכיון שכן כי תפס הכהן חמשה סלעים לא זכה בהם והביא ראיה מההוא עובדא דר' חנינא בפרק יש בכור דאמר ליה לא גמרת ויהבת אין בנך פדוי דאם איתא דאפילו בפדיון הבן אם תפס אין מוציאין מידו אם כן כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם הכהן וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן וכל זה הוא אפילו לפירש"י בלשון ראשון שם שפירש דאין בנו פדוי אם החזירם וכ"ש ללשון ב' שפירש דאפילו אם לא החזירם אין בנו פדוי וכן דעת הרשב"א דאפילו אם לא החזירם אינו פדוי ואם איתא אמאי אינו פדוי וכי גרע מתקפו זה תוכן דבריו יע"ש אלא דאפשר לדחות ולומר דלפי הראיה שהביא הרב אין ללמוד מההוא עובדא דרבי חנינא אלא כשהפריש אבי הבן החמשה סלעים ע"ד שלא ליתנה לכהן במתנה כי מעולם לא גמר בלבו ליתן וכל כי הא לא שייך לומר דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן ואחר ההפרשה אכתי ממון בעלים הוא כשאר נכסיו ובכה"ג פשיטא דאם תפס הכהן מוציאין מידו דאין לכהן זכיה בנכסיו של זה ומש"ה בהאי עובדא דר"ח לא אמרינן דבנו פדוי מטעם מידי דהוה לתקפו כהן אבל י"ל דאם אבי הבן הפריש פדיון הבן וגמר בדעתו לקיים מצותו כתקנה ליתנו לכהן שירצה במתנה גמורה באופן המועיל לפ"ד משעת הפרשה נעשה ממון כהן כשאר מתנות כהונה ומשעת הפרשה אין לבעלים אלא טובת הנאה ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו ובאמת שבדברי הרב מ"א אין כ"כ הכרח דדעתו לומר דאפילו בכה"ג שגמר בדעתו בשעת הפרשה לא מהני תפיסה דאי ס"ל דאפילו בכה"ג לא מהני תפיסה לע"ד אין ראייתו ראיה מההיא דרבי חנינא כיון דיש לדחות דהתם שאני שלא היה שם הפרשה בגמר דעתו כתקנה דמתחלה לא גמר בדעתו ליתן בהחלט במתנה גמורה וכל כי הא לא חשיב הפרשה ליחשב כממון כהן משעת הפרסה:

(יד) גמ' תנן התם הערכין בשעתן וכו' הנה המתבאר משמעתין דלענין אי בעינן שלשים יום לפדיון פ"ח או לאלתר איכא ג' סברות דלרב נחמן ס"ל דלכ"ע לכתחלה מצוה להשהותו עד ל' יום ובדיעבד אם פדאו קודם פדוי דאם איתא דאפילו לכתחלה אינו אלא לר"א דמקיש לבכור אדם אבל לרבנן דלא מקשי לא מאי דוחקיה דרב נחמן לאוקמי הב' ברייתות כר"א בהיות דאפשר לאוקמא חדא כרבנן וחדא כר"א וכן כתבו התוס' חיצוניות כ"י על דברי ר"נ וז"ל ושמא כרבנן נמי אתי ולענין הא גמרי שפיר למצוה פ"ח מפדיון הבן עכ"ל ונראה דכוונתם דלר"נ אפילו לר"א אין סברא לומר דילפינן פ"ח מפדיון הבן לעכובא ואפילו בדיעבד כדין פדיון הבן דהא אמרינן לעיל דף י' ע"ב דתניא תפדה תפדה מיד תפדה תפדה כל שהוא וכו' דמכפל תפדה ילפינן דפודה אפילו בתוך ל' יום וכיון דאיכא האי קרא לרבות אפילו לאלתר עכצ"ל דהקש דפדיון הבן אינו אלא למצוה לכתחלה אבל אם פדאו פדוי וס"ל לר"נ דבהא לא פליגי רבנן אר"א דרבנן נמי ס"ל דדרשינן היקשא לענין זה מיהא שמצוה להשהותו עד ל' יום ומש"ה לא ניחא ליה לרב נחמן לשנויי דברייתא דלאלתר אתיא כרבנן ולרב ששת ס"ל דאדרבה לכ"ע אפילו לר"א מצותו לאלתר אלא שאינו עובר עליו עד ל' יום דאף דר"א ס"ל דדרשינן היקש דפדיון הבן ע"כ לומר דלא הוקשר לזה כיון דאית לן קרא דתפדה תפדה דאין סברא לומר דקרא דתפדה לא אתא אלא לבדיעבד דאם פדאו פדוי ולרבא ס"ל דדין זה תלוי בפלוגתא דר"א ורבנן דלר"א דמקשי פ"ח לפדיון הבן הא נמי ילפינן מההיקש דאין פודין עד ל' יום ונראה דלסברת רבא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד דודאי לר"א דין פ"ח כדין פדיון הבן ממש ואפילו בדיעבד אינו פדוי לר"א אבל לרבנן דלא מקשי אפילו לכתחלה מצותו לאלתר ובאמת דדבר תימא הוא דמאחר דאיכא סברות בזה ואיכא ברייתא דקתני דדינו כפדיון הבן דעד ל' יום איך לעיל ר"י דמייתי ברייתא דתפדה תפדה מיד ופריך הש"ס שם פשיטא דלא די דמן הראוי היה דאדרבא דתיקשי להו דברייתא זאת היא הפך ברייתא דאין בערכין ובפדיון הבן וכו' אלא דמקשי הש"ס דמלתא דפשיטא הוא וי"ל ודוק:

והנה לסברת רבא איכא למידק ממאי דקתני במתני' בסיפא מת פטר חמור ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דבמאי עסקינן אי מיירי בפדאו ומת תוך ל' יום הא לר"א דינו כפדיון הבן דאפילו בדיעבד אם פדאו אינו פדוי ותנן בפ' יש בכור דף מ"ט ע"א מת הבן תוך ל' יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר וא"כ הכא אי מיירי בתוך ל' יום היכי קתני ר"א ומותר בהנאתו של טלה דמשמע דדוקא שלא הגיע ליד הכהן הא הגיע ליד הכהן זכה הכהן הא בתוך ל' יום לא חל החיוב עליו עדיין ואין פדיונו פדוי ואי מיירי לאחר ל' יום אמאי מותר בהנאתו של טלה הא כיון דהגיע זמן החיוב אפילו שמת הפטר חמור חייב ליתן מידי דהוה אפדיון הבן דתנן התם מת הבן לאחר ל' יום אפי' שלא נתן יתן וכיוצא בזה קשה לסברת ר"ש דלדידיה דאין חילוק בין תוך הל' ובין לאחר ל' יום דלאלתר חל החיוב עליו אמאי אם מת פטר חמור קודם פדיון לא יתן לכהן מאחר דכבר נתחייב מקודם בפדיונו מ"ש מפדיון הבן דכל שמת אחר שנתחייב דאפילו לא נתן יתן ובשלמא לר"נ דס"ל דלכתחלה מצותו עד ל' יום אלא דאם פדאו פדוי י"ל דמתני' מיירי בתוך הל' וכיון דאם פדאו פדוי בדיעבד אם כבר נתן לכהן אפילו בתוך הל' הרי זכה הכהן כיון שכבר הוא פדוי אלא דמשום שלא הגיע ליד הכהן לא חל הפדיון דאין לומר דס"ל לר"א דפדיון פטר חמור כיון דעיקר מצות פדיונו הוא להפקיע איסוריה כל כמה דלא מפקע איסוריה אינו חייב ליתן לכהן כלום וכיון דס"ל דחייב באחריותו וכל דלא מטא לידא דכהן אינו פדוי ולא הפקיע איסורו אף דמת בתר דמטי זמן חיובו אינו חייב ליתן כלום ובכור אדם שאני דכיון דמותר בהנאה ועיקר הפדיון לאו לאפקועי איסוריה הוא אלא עיקר המצוה היא נתינת הפדיון מש"ה כל דמת הבן בתר דמטי זמן חיוביה חייב ליתן דהא ליתא דא"כ היכי ס"ד בגמ' בשמעתין דר"א ס"ל דפטר חמור מותר בהנאה עד דמייתי הש"ס ברייתא דמודה ר"א בספק פטר חמור הא ע"כ צ"ל דר"א ס"ל כר"י דאסור בהנאה דאי ס"ל דדינו כבכור אדם דמותר בהנאה א"כ אמאי במת פטר חמור בתר דמטא זמן חיוביה מותר בהנאתו של טלה ואינו חייב ליתן לכהן כיון דפדיון פטר חמור הוא ממש כפדיון הבן דאין עיקר מצותו להפקיע איסוריה כי אם נתינת הפדיון:

שוב ראיתי להרב כ"י שהביא משם תוס' חיציניות גבי מתני' שכתבו וז"ל ור"א אומר חייב באחריותו וצריך להפריש טלה אחר כמו פדיון ה' סלעים של בן דנפקא לן בגמ' תפדה תפדה ריבה אבל ודאי אם מת הפטר חמור של ישראל אינו חייב לפדותו בשום דבר ואע"ג דגבי פדיון הבן ודאי אם מת אחר ל' יום חייב ליתן ה' סלעים לענין זה לא מקשינן לפדיון הבן משום דהתם חוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף ליה לחמור ואינו חייב כלום לכהן אם ירצה עכ"ל הרי דלא ניחא להו לחלק על אופן הנזכר אלא חלקו חילוק אחר דשאני פדיון דחוב הוא שהטיל הכתוב על האב ואין בידו לפטור עצמו מחיובו בשום אופן משא"כ בפדיון פטר חמור דבידו לפטור את עצמו ע"י עריפה ואף דתנן דמצות פדיה קודמת למצות עריפה מ"מ בידו לעבור על זה ויקדים מצות עריפה:

איברא דראיתי בפסיקתא בפ' קרח וז"ל דרש ר' טרפון אך פדה תפדה יכול אתה פודה את החיה ואי אתה פודה את המתה ת"ל פדה תפדה ע"כ דנראה דמכפל פדה תפדה מרבה לפדות בכור בהמה טמאה שמת כיון שכבר חל חיוב פדיון עליו כדין פדיון הבן אבל שוב ראיתי דט''ס הוא שהרי בספרי שם בפ' קרח אמרי' איפכא שאלה זו נשאלה בכרם ביבנה לפני חכמים בכור שמת מהו שיהיו הבעלים חייבים לפדותו ולהאכילו לכלבים דרש רבי טרפון אך פדה תפדה אתה פודה את החיה ואין אתה פודה את המתה ע"כ דנראה דממעט פדיון המתה מתיבת אך חלק למעט פדיון בכור שמת ולפי הספרי הנזכר אין אנו צריכין לתירוץ התוס' חיצוניות דשאני פטר חמור מפדיון דאיכא מיעוטא דקרא ועיי' מ"ש לעיל גבי מתני' דאין פודין בשה שחוט על דברי התוספתא ודו"ק ואולם מ"ש התוס' בתחלת דבריהם דהא דפדיון הבן חייב באחריותו דנפקא לן בגמ' תפדה ריבה לא הבנתי דבריהם דמה שאמרו בגמ' תפדה ריבה לעיל גבי מתני' דאין פודין לא בעגל וכו' הוא לרבות דפודין בשה בין תמים ובין בעל מום וכיוצא מהנך דאמרי' התם ואין רמז מזה ובפ' יש בכור דנ"א אמרי' במתני' דילפינן לה מקרא דיהיה לך ופדה תפדה ופרש"י וז"ל כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי עכ"ל ונראה דכונת התוס' הוא כמ"ש הראב"ד בפי' המשניות ברפ"ז מס' עדיות שכתב שם וז"ל עיקרה בבכורות והתם מפרש טעמא דר"א דכתיב אך פדה תפדה וכו' ובפדיון הבן כתיב פדה תפדה אפי' כמה פעמים ורבנן סברי אך חלק כלומר חלק בכור אדם לבכור בהמה טמאה עכ"ל דמוכח מדבריו דמאי דילפי' דפדיון הבן חייב באחריותו הוא מדכתיב פדה תפדה דרשי' אפי' כמה פעמים כדדרשי' בעלמא כיוצא לזה שלח תשלח אפי' מאה פעמים וכיוצא וה"נ דרשי' הכא דאפי' אם נאבד כמה פעמים קודם שיבא ליד הכהן חייב באחריותם ואפשר דכוונת התוס' הוא לזה ומ"ש תפדה תפדה ריבה ט"ס וצ"ל פדה תפדה ריבה דמכפל המלות דרשינן אפי' מאה פעמים:

ואולם אכתי קשה בין להראב"ד ובין להתוס' דמפשטא דמתני' דפרק יש בכור אינו נראה כן שהרי הביא התנא דמתני' רישא דקרא דיהיה לך אך פדה תפדה ולפי סברת הראב"ד למה הביא התנא קרא דיהיה לך כיון דעיקר הדרשה הוא מכפל המלות דפדה תפדה דמטעם זה פירש"י יהיה לך כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי ולפי מה שכתבנו לעיל דס"ל להר"ם ור"ע דבפדיון הבן נמי משהפרישו נעשה ממון כהן כדין פדיון פטר חמור יש ליישב קצת דברי הראב"ד דע"כ אי יש קצת סברא לומר כן גם בפדיון הבן הוא מטעם דגם בפדיון הבן נמי י"ל דמשעה שנולד הבן הרי הוא קנוי לכהן וכממון כהן הוא וכשפודהו בה' סלעים כקונה אותו מהכהן דמי ולפיכך כשהפריש הרי ע"י הפדיון הוציא הבן מחזקת הכהן ונכנס הפדיון במקום הבן ונעשה ממון כהן וזה שאנו אומרים דבכור אדם נמי משעה שנולד הבן הוא קנוי לכהן כפטר חמור הכי משמע מלישנא דקרא דכתיב בפ' קרח כל פטר רחם וגו' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' דמשמע דגוף בכור האדם קאמר ליה רחמנא לאהרן יהיה לך שמשעה שנולד הוא שלו אלא דפדה תפדה אותו וכבר כתבנו לעיל דמאי דהוצרך התנא ללמוד מקרא דחייב באחריותו הוא משום דשורת הדין