מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה כט

שאין פודין בשחוטה לאו דווקא דלאו מטעמא חדא הוי ודוק:

והנה במתניתין דקתני ולא בכוי פירש"י כוי ספק חיה ספק בהמה אבל ביומא בסוגיא הנזכר פירש"י ולא בכוי דתיש וצבייה יע"ש וכן כתב הרב כ"י משה הרגמ"ה ז"ל וי"ל דא"כ דכוי דמתניתין הוא הבא מתיש וצביה א"כ מאי האי דקאמר ר"א במתניתין ור"א מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואסר בהו מפני שהוא ספק דהא באופן זה דכוי הבא מתיש וצביה מה צד ספק איכא להתיר לפדות בו דאף דאיכא ספיקא שמא חיישינן לזרע האב כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו דף פ' דר"א נמי ספוקי מספקא ליה מ"מ הא אמרינן התם דלר"א לא אמרינן שה ואפילו מקצת שם אם תמצא לומר דהכא במתניתין לא גרסינן רבי אלעזר אלא ר' אליעזר וכמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה רבי אליעזר וכו' יע"ש ונאמר דר"א דמתניתין ס"ל כרבנן דשה אפילו מקצת שה מ"מ אכתי קשה דאפילו לרבנן דס"ל הכי גבי מתנות וגבי כסוי כי אמרינן ואפילו מקצת שה לא חשיב מש"ה כולו שה להתחייב בכל המתנות אלא בחצי מתנות וכדאמרינן בפ' הזרוע ד'קל"ב וכן כתבו התוספות לענין כסוי הדם בפ' אותו ואת בנו דף ע"ש ע"ב ד"ה בין לרבנן וכו' דלא חשיב כאילו הוא כולו דם צבי אלא חציו יע"ש וא"כ הכא אפילו אם נאמר דחיישינן לזרע האב שהוא תיש לחושבו כשה לא חשיב משום הכי כולו שה אלא חציו ואם כן אפילו לא יהיה ספק אלא דברירא לן דחיישינן לזרע האב עכ"ז שורת הדין נותן שלא לפדות בו דתפדם בשה אמר רחמנא עד דאיכא שה שלם והכא אינו שה שלם אלא חצי שה והוה ליה כפודה בחצי שה ובחצי צבי דפשיטא דאינו פדוי ואיך קאמר ר"א מפני שהוא ספק דמשמע דאי לא היה ספק שפיר היה יכול לפדות בו ואולי דצ"ל דמאי דפירשו רש"י ורגמ"ה בכוי הבא מן הצביה לאו דווקא וה"ה בצבי שבא התישה דלרבנן בכל גוונא אין פודין בו והא דנקט ר"א טעם זה דמפני הספק קאי לכוי הבא מצבי הבא על התישה דבכה"ג אי לא היה לנו ספק שמא חוששין לזרע האב שפיר ראוי לפדות בו דאי אין חוששין לזרע האב והעיקר הוא אמו הרי שה שלם הוא:

(יג) נתנו לכהן וכו' אר"נ אמר רבה ב"א זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים וכו' קמ"ל דמורה בה התירא ופירש"י וז"ל דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו עכ"ל וכתב הרב כ"י משם תוספות חיצוניות וז"ל ק"ל ישראל נמי כי מפריש טלה והוא לעצמו מורה בה התירא וי"ל דכיון דעל פי ב"ד מעכבו על פיהם עכ"ל ונראה דחסר סוף התירוץ בדבריהם ואפשר דכוונת תירוצם הוא דכיון דעל פי ב"ד מעכבו דמסתמא בנולד ספק בכור בא לשאול מב"ד אם חייב לפדותו או לא ומורין לו להפריש טלה על פיהם ג"כ יזהירו אותו ב"ד שיפריש טלה בפניהם כדי שלא יורה לעצמו היתר שלא לפדותו ואם זו היא כוונחם קשה דא"כ אמאי גבי כהן הזהיר התנא דברייתא שלא יתנו לו אלא א"כ פדאו בפניו וגבי ישראל בספק פטר חמור אמאי לא הזהיר התנא שצריך שיפדנו בפני ב"ד מפני החשד:

ואולם לעד"נ לישב בעיקר קושיתם די"ל דלא החמירו גבי כהן לפדותו בפני הישראל מפני החשד אלא בודאי פ"ח דחמיר איסורים אבל בספק פ"ח דקיל דלא מבעיא לדעת הר"ם דס"ל בעלמא דמאי דאמרינן ספק דאורייתא להחמיר אינו אלא מדרבנן דמן התורה שרי אלא אפילו למ"ד דמן התורה אזלינן להחמיר מ"מ כיון דאיכא צד שאינו בכור ואינו פוגע באיסור אם לא יפדנו אין אנו מחמירין מפני חשד דעלמא כיון דהוה כעין ס"ס דשמא אינו בכור ואת"ל הוי בכור שמא איני מן החשודים ויפדנו אלא דלפי זה התינח בספק פ"ח אבל בודאי פ"ח דאמרינן לעיל דף י"א דישראל שהיה לו עשרה פ"ח ודאי בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו דבכה"ג דהוי ודאי ליחוש דלמא מורה בה היתר כיון דלעצמו הן:

הן אמת דאעיקרא דמלתא ק"ל על דברי התוס' מההיא דאמרינן לקמן בפ"ה ד' ל''ה ע"ב דא"ר חסדא ספק בכור שנולד בבית ישראל צריך ב' מן השוק להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכונה לר' יהושע דס"ל גבי כהן דצריך שנים ורב נחמן אמר בעלים מעידים עליו כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי וקי"ל כר"נ כמ"ש מדברי הר"ם בפ"ה מה' בכורות דין ז' וכן פסק הטור י"ד סי' שי"ד יע"ש הרי דאפילו דספק בכור בהמה טהורה נאכל במומו לבעלים ויש מקום לחשוד אותו שהטיל מים כדי להתירו באכילה עכ"ז לא נחשדו ישראל על כך דלא נחשדו אלא כהנים ולא ישראל וא"כ י"ל דה"ה גבי פ"ת דכהנים היא דנחשדו על פטרי חמורים ולא ישראל איברא דראיתי להפרישה בסי' שי"ד שכתב דה"ט דלא חשדינן ליה לישראל בספק בכור שיעשה בו מום כדי שיאכלנו שאין אדם חשוד שיעשה איסור ויעבור על לאו דמום לא יהיה בו מתמת אכילה ואי משום הטרחא שאינו רוצה לטרוח בו עד שיפול בו מום ויאכלנו הא אי לא ניחא ליה בזה ימסרנו לכהן והכהן צריך לקבלו ואפילו ספק בכור עכ"ל וצריך להבין דאי עיקר הטעם דחשידי כהנים הוא משום טרחא שאינו רוצה להטריח בו עד שיפול בו מום וזה לא שייך בישראל דאי לא ניחא ליה ימסרנו לכהן א"כ התינח בזמן הזה דאינו יכול להקריבו אבל בזמן הבית דהכהן יכול להקריבו ולא להטריח בו למה נחשדו להטיל בו מום ומסתמא מאי דאמרינן בגמ' דכהנים חשידי על כך הוא בכל זמן אפי' בזמן בה"מ וכיון דליכא טרחא למה חשידי בכך ועכצ"ל דחשדינן להו דמפני איזה תועלת אשר יגיע לו כשיפול בו מום ולא יהיה ראוי להקרבה יעשה בו מום דעכ"פ יש לו הנאה בהכי דאם יקריבנו קרבן אף דהבשר נאכל לכהנים מ"מ אסור לזרים ואינו יכול למכור הבשר משא"כ כשישחטנו ע"י מום שיכול למוכרו לזרים אלא דאינו נמכר ונשחט באיטליז וכן אינו נשקל בליטרא כדאמרינן בר"פ כל פסולי המוקדשין אבל מ"מ יש לו תועלת במכירתו וא"כ נמצא דחשדינן לכהנים דבשביל הנאת ממון עוברים על לאו דמום לא יהיה בו ומ"ש ישראל דלא חשידי בכך להטיל מום כדי שיאכלנו מיד ולא יטרח בו עד שיפול בו מום דאם ימסרנו לכהן יהיה לו הפסד ממון אלא עכצ"ל דאין זה עיקר הטעם אלא דידעו לה רבנן להאי מלתא דכהנים חשידי וישראל לא חשידי וא"כ בפ"ח נמי י"ל הכי ואין כאן קושיא כלל ולע"ד אדרבא אי קשיא הא קשיא דבפ"ח אמאי חשידי כהנים שלא לפדותו דע"כ לא נחשדו כהנים לעבור על לאו אלא לאיזה תועלת כמו בכור בהמה טהורה דבזמן הניח יטיל בו מום לתועלת הנאת המכירה ובזמן הזה שלא להטריח בו עד שיפול בו מום דחשדינן ליה דחוטא מפני הנאתו אבל בפ"ח מה תועלת יגיע לו במה שלא יפדנו ומה נזק יגיע לו אם יפדנו דכיון דלעצמו הוא אין לו שום נזק ולמה יעבור על איסור לעבוד עבודה בפ"ח (יכול) על מגן בהיות שבידו לפדותו בשה והשה שלו ואין לו שים פסידא דאפי' אם אין לו שה לפדותו יכול לפדותו בשיוויו במה שיש לו במטלטלין או במעות בכל אשר ירצה או שיכול ליתן רשות לכהן אחר או לישראל שיפדנו בשה שלו והשה יהיה של ישראל או של כהן מכוחו של זה באופן דמכל הצדדין יכול לפדותו וליהנות מהפ"ח בהיתר דלא מצינו אפילו מי שנחשד בדבר אחד דשביק התירא ואכיל איסורא דכל היכא דאפשר לו לעשות בהיתר עושה וכמו שמתבאר בפ"ק דחולין דף ד' אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לו לאכול משחיטתו מ"ט כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא ומתבאר התם בסוגיא דאפילו באיסורא דרבנן אמרינן תני וכ"ש באיסורא דאורייתא דלא שביק התירא ואכיל איסורא וקי"ל כרא לזה אמרינן בע"א דל"ט ע"ב יע"ש וא"כ הכא אמאי חשדינן ליה לכהן דשביק התירא ואכיל איסורא הפך החזקה אשר השרישונו חז"ל דמדה היא בתורה דלא שביק אינש התירא ואכל איסורא ובשלמא בדהוחזק דכך דאתרמי דעבד עבודה בפ"ח קודם פדיון א"ש כיון דהא אתרע חזקתיה דחזינן ליה בשבק התירא ועבד איסור אבל לר"נ דקמ"ל דחשודים הם אפילו בסתמא דמורה בה התירא הדבר קשה דלמה יהו חשודים ע"כ מסתמא כיון דאית לן חזקה אלימתא דלא שבק התירא ועביד איסורא ויש ליישב קצת דאפילו לסברת ר"נ לא אמרו חז"ל דכהנים נחשדו על פ"ח אם לא שראו חז"ל לקצת כהנים דעבדו עבודה בפטר חמור קודם פדיון וכיון דראו כך בפועל אסרו ליתן בלא פדיון לכל כהן אפילו שאותו כהן שבא ליתן לו לא הוחזק בכך מ"מ כיין דראינו דקצת כהנים נחשדו בכך א"כ כל הכהנים הם בכלל חשדא זאת דכיון דאיתרע חזקתייהו ממקצתם דשבקי התירא ועבדי איסורא בלי שום תועלת ודררא דממונא חשדינן לכולהו:

מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש וכו' תמיה לי למה ליה למיתני פלוגתייהו דר"א ורבנן במת הפדיון ובמת הפ"ח הא בחדא סגי דאי תני במת הפדיון דחייבים באחריות כה' סלעים של בן מינה נשמע דלא חל הפדיון משעת הפרשה עד שיגיע ליד כהן וא"כ פשיטא דאם מת הפ"ח נמי קודם נתינת הפדיון יקבר הפ"ח לר"א ואי תני במת פ"ח דיקבר מינה נשמע דלא חל הפדיון קודם נתינת הפדיון וכיון דלא חל ודאי דחייב באחריות הפדיון ולמה ליה לתנא למיתני פלוגתייהו בתרתי ונראה לומר דאי תנא רישא דמת הפדיון הו"א דלעולם לענין הפקעת איסור הפ"ח משעת הפרשה נפקע איסורו אלא דמתלי תלי עד שיגיע הפדיון ליד הכהן וכל שהגיע ליד הכהן הוי פדוי לענין הפקעת איסור למפרע משעה ראשונה וכיון דמתלא תלי אם מת הפדיון ולא הגיע ליד כהן חייב להפריש אחר אבל לעולם דאם מת הפטר חמור אחר שהפריש הפדיון כל שהגיע הפדיון ליד הכהן אפילו אחר מיתת הפ"ח שפיר דמי כיון דלמפרע הוא פדוי משעה ראשונה ומש"ה איצטריך למתני סיפא לאשמועינן דבשעת הפרשה לא חל הפדיון כלל לר"א כי אם דווקא חלות הפדיון הוא בעת נתינת הפדיון ולא למפרע משעה ראשונה ואי תנא סיפא דמת פ"ח הו"א דה"ט דרבנן דס"ל דא"צ להקבר והטלה לכהן משום דס"ל דלמפרע הוא פדוי משעה ראשונה ומש"ה בהגיע הפדיון ליד הכהן אפילו אחר מיתת הפ"ח פדוי הוא למפרע אבל לעולם דלרבנן נמי מתלא תלי חלות הפדיון עד שיתברר שהגיע הפדיון ליד הכהן וא"כ אם מת הפדיון קודם נתינה חייב באחריות וצריך שיפריש טלה אחר קמ"ל רישא דלרבנן אינו חייב באחריותו דלרבנן משעת הפרשה חל הפדיון לגמרי ולא תלי כלל בנתינת הפדיון לכהן ונמצא דתני רישא להודיעך כוחן דרבנן ותני סיפא להודיעך כוחו דר"א:

והנה אמרינן בגמ' דתניא דמודה ר''א בישראל שיש ספק פ"ח בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו וצריך להבין דלפי מאי דמסקינן דלר"א פ"ח אסור בהנאה וס"ל דבהפרשת הטלה לא הותר הפ"ח עד שיגיע הפדיון ליד הכהן א"כ בספק פ"ח מה יועיל מה שמפריש טלה עליו להפקיע איסור שעליו כיון דאם באנו לאוסרו בהנאה מספק שמא הוא בכור א"כ בהפרשת הטלה אכתי באיסוריה קאי כל דלא מטי ליד כהן כיון דלצד שהוא בכור לא הוי פדוי אם לא שיגיע ליד כהן ולר"א היה ראוי לאוסרו מספק עד שיעשה תיקון להתירו דהיינו שיכול ליתנו לכהן ולהתנות עמו שנותן לו ויזכה בו ע"מ להחזיר לו דמתנה ע"מ להחזיר הויא מתנה דאין לחוש דלא יחזירנו לקיים התנאי כי אם יתפסנו הכהן כדין תקפו כהן דהא כתבנו לעיל דלכ"ע בתפס הכהן פדיון דספק פ"ח מוציאין מידו דאפילו לדעת הר"ם דס"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו מודה דפדיון הבן ופדיון פ"ח מוציאין מידו כמ"ש בדברי הרשב"א בתשובה ח"א סי' שי"א וכמו שמבואר בדברי הרדב"ז בביאורו להר"ם בפי"ב מה' בכורים כנזכר לעיל וא"כ כיון דמוציאין מידו בע"כ הרי נתקיים תנאי החזרה דהרי הוחזר לו ונתקיימה המתנה למפרע ואת"ל שהוא בכור הגיע ליד הכהן וחל הפדיון דלפי סברת הר"י בן מיגא"ש ז"ל בתשובה שהביא הרב מ"א בנמוקיו על הר"ם בה' מאכלות אסורות דף כ"ב ע"ד מתבאר דלענין פדיון הבן המתנה מתנה על מנת להחזיר אפילו אם החזירו הכהן בע"כ חשיב קיום התנאי ובנו פדוי יעו"ש וה"ה הכא דאפילו אם מוציאין אותו ממנו בע"כ חשיב קיום התנאי וחל הפדיון אבל בלא תיקון זה צריך להבין טעם הדבר אמאי הותר הפטר חמור ע"י הפרשת הטלה לעצמו כיון דראו להחמיר מספק דהא וודאי אין לומר דמאי דקתני דמפריש טלה לאו דוקא אלא דמפריש ומזכהו לכהן על דרך הנזכר לעיל ומאי דקתני והוא שלו ר"ל שחוזר ולוקח אותו מיד הכהן דהא ליתא דאי מיירי בהכי היכי שייך למתני בכה"ג דמודה רבי אליעזר הא בכה"ג שנתנו לכהן בתנאי הנזכר אין כאן שום הודאה כלל ועיקר וי"ל בדוחק דכיון דאפילו לרבי אליעזר דבהפרשה לא חשיב פדיון מודה הוא וודאי לכשנגדו בכהן שירש מאבי אמו ישראל פטר חמור שמפריש טלה לעצמו דבהפרשה בלבד פקע איסוריה אף דליכא הוצאה מרשות לרשות כהן אחר וע"כ דהיינו טעמא דכל דמן הדין אינו צריך ליתן לכהן אחר אין הוצאה מרשות לרשות מעכב מלחול הפדיון ואם כן ה"ה בפדיון ספק פטר חמור נמי כיון דמן הדין אינו צריך ליתן לכהן דגדול כח המוחזק אין הוצאה מרשות לרשות הכהן מעכב דכיון דמן התורה מפני הספק אין מוציאין מיד המוחזק הרי חשיב כאילו על צד הודאי הוא מה שאינו חייב ליתנו דהרי זה דומה קצת למ"ש הר"ן בתשובה סי' נ"ו דמי שנדר ויש ספק אי חל הנדר מערב שבת דלמ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא איסורו מן התורה מתירין לו מערב שבת דכיון דמפני הספק אסור עליו מערב שבת מן התורה חשיב כאיסור ודאי ולא הוי כמתיר את הנדר קודם שיחול יעו"ש באורך וא"כ ה"ה הכא דאף דמפני הספק הוא דאינו חייב ליתן כיון דהדין כן מן התורה דאין מוציאין מיד המוחזק חשיב כודאי אינו חייב ליתן וכל דאינו חייב ליתן אין הנתינה מעכבת וחל הפדיון אפי' קודם נתינה:

והנה ראיתי להר"ם ור"ע בפי' המשנה במתני' שכתבו וז"ל וטעמא דר"א שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה וחכ"א אך פדה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר עכ"ל וכן כתבו עוד גם שניהם בריש פרק ז' דעדיות יע"ש והרב תי"ט תמה עליהם דא"כ לרבנן למאי הוקש כלל דלפדיה גופה בהדיא כתיבה ובגמרא לא אמרו לפדיה הקשתיו אלא לר"א וכו' ובהדיא אמרינן בגמרא אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור וקאמר רבא הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי הילכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להיקשא כלל עכ"ל ובאמת שהם תמיהות גדולות ולפי חומר הענין אפשר לומר דדעת הר"מ ור"ע הוא דאף דלענין דינא המפריש פדיון הבן חייב באחריותו מ"מ משעת הפרשה שהפרישה לפדיון בנו נעשה כשאר מתנות כהונה דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן ואין לבעלים אלא טובת הנאה ונ"מ דאם תפם הכהן הפדיון בבכור ודאי שלא מדעת בעלים אין מוציאין מידו כמו שאר מתנות כהונה שכתב הר"ם בפי"ב מה' תרומות דאין מוציאין מידו יע"ש וס"ל הכי מטעם דלכאורה קשה דאמאי איצטריך קרא לומר דהמפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו דבמתניתין בפ' יש בכור מייתי קרא לזה שנאמר יהיה לך אך פדה תפרה א בלאו קרא מלתא דמסתבר הוא דחייב באחריות ולא צריך קרא לזה מידי דהוה לשאר חוב דעלמא שאם הפריש הלוה