מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה כח

הכהן אין מוציאין מידו מ"מ ליכא כ"כ פסידא דהא עכ"פ ספק הוא אם כדין תפס דבכור הוא אבל הכא דפדה בנדמה אם יחזור לפדותו בטלה ודאי ויתננו לכהן אם יבא כהן אחר ויתפוס הנדמה שפדאו בתחלה בו לא יוכל להוציאו מידו כיון דספק הוא שמא הנדמה הוא היה עיקר הפדיון והטלה שנתן לכהן אחר מתנה הוא בידו ונמצא זה מפסיד הטלה והנדמה דאין בידו להוציא מיד שניהם דכל אחד דוחה לו לאמר מה שהפסדתיך אני הוא עיקר הפדיון וזיל הכא קא מדחי ליה וכל כי הא דאפשר שיבא הפודה לידי פסידא באחד מהם על צד הודאי לא החמירו לחזור ולפדות כיון דעיקר האיסור הוא קדושת דמים וקילא קדושתיה כמ"ש מרן הב"י ומלבד דזה נראה דוחק גדול יתר ע"כ דהתינח לדעת הכ"מ דלהר"ם אפי' בתפס הכהן הטלה אין מוציאין מידו אבל לדעת הרשב"א בתשו' סי' שי"א וכן כתב הרדב"ז בביאורו בפי"ב מה' בכורים דלדעת הר"ם מודה בפטר חמור דאם תפס השה מוציאין מידו כמש"ל מאי איכא למימר ומהר"י קורקוס ז"ל בביאורו עמד על דברי הר"ם אלו דאם פדה בנדמה פדוי וכתב וז"ל ואפשר לומר דכיון דאיסור זה הוא תלוי בממון שהרי אם נותן לכהן שיוויו או שה נפקע איסורו וזה כבר פדה בנדמה ושמא הוא פדוי אזלינן לקולא כדין ספק ממון עי"ל דכיון דאין איסורו מפורש בתורה אזלינן ביה לקולא כדין ספקא דרבנן לקולא והראשון יותר נכון עכ"ל ונראה דכוונתו בתירוץ הראשון הוא דס"ל דאיסורא בתר ממונא גריר וכיון דלענין ממונא חשבינן ליה כפדוי דאם נתנו לכהן שוב אינו יכול להוציאו מידו לכ"ע כמ"ש רבינו הרמב"ן דבכה"ג דהוי תפיסה ברשות אין מוציאין מידו לכ"ע מספק שמא כבר נפדה הפטר חמור וכיון דלגבי ממון חשבינן ליה כפדוי כ"כ נמי לענין איסור דבאיסור כזה דתלוי בממון דקדושת דמים הוא ובנתינת ממון מפקיע איסורא בתר ממונא גריר והדין שיש לספק זה כדין ממון יש לו לענין איסור דדווקא בבכור בהמה טהורה דקדושת הגוף הוא דאינו נפקע קדושתו ע"י ממון דאין לו פדיון אף דלענין ממון אמרינן דאין הכהן יכול להוציא מיד הבעלים מ"מ לענין איסורא אינו ממון ול"א איסורא בתר ממונא גריר משא"כ בפטר חמור דיש לו פדיון דאיכא למימר דאיסורא בתר ממונא גריר והדין שיש לו לענין הפקעת ממון מהבעלים יש לו לענין איסור דבכה"ג דיש לו פדיון לא אמרינן תרתי דסתרי בגוף אחד דלענין ממון שלא להוציא מהכהן חשבינן ליה כפדוי לקולא ולענין איסור שיהיה חשוב כאילו פדוי לחומרא דכפי טעם זה לא דמי לספק פטר חמור דהצריכו להפריש טלה כיון דהתם אם נחמיר להפריש קודם הפרשתו ליכא תרתי דסתרן בגוף אחד ואפשר שלזה כיון ג"כ מרן הב"י כמ"ש דעיקר הטעם הוא משום דהוי קדושת דמים:

ואולם התירוץ הב' שכתב מהר"י קורקוס דכיון דאין איסורו מפורש בתורה אזלינן לקולא כדין ספיקא דרבנן לקולא הוא דבר תמוה דא"כ אמאי החמירו בספק בכור דמפריש טלה והוא לעצמו כיון דספק דרבנן לקולא וי"ל ודו"ק ולעיקר סברת הר"ם איכא למידק מההיא דאמרי' בירושלמי בפ"ב דמסכת בכורים גבי מתני' כוי יש בו דרכים שוה לבהמה וכו' ואין פודין בו פטר חמור תניא פדאו בכוי חוזר ופודה בשה לפיכך אם מת אחד מהם המוציא מחבירו ע"ה עכ"ל הרי דכוי דטעמא דאין פודין בו הוא מפני שהוא ספק חיה ומפני הספק אפי' בדיעבד אם פדאו בכוי אינו פדוי וצריך לחזור לפדותו וא"כ בנדמה נמי כיון דמפני הספק אין פודין בו אפי' בדיעבד נמי נימא דאינו פדוי וצריך לחזור לפדותו דלפי טעמייהו דמהרי"ק ומרן הב"י בסברת הר"ם טעם זה שייך בכוי ועם כל זה אינו פדוי ויש ליישב בהקדם מאי דאמרינן עוד בירושלמי התם גבי מתני' דהכוי חייב בזרוע ולחיים וקיבה ור"א פוטר שהמוציא מחבירו ע"ה וז"ל רבי אליעזר דו אמר עכשיו הוא מסתפק לן דו אמר פטור ורבנין דינון אמרין מין הוא עיקרו אינון אמרין חייב ע"כ וה"פ דלעיל מזה אמרי' התם איזהו כוי אר"א לר' אליעזר עז שעלה על צבי וצבי שעלה ע"ג עיזה ורבנין אמרין מין בפני עצמו הוא עיקרו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו עכ"ל מפורש יוצא מזה דר"א ס"ל דכוי הוא מעז שבא על הצביה או אפכא וכדאמרי' בפ' אותו ואת בנו ואמרי' התם דלר"א צבי הבא על התישה פטור ממתנות כהונה דמספקא לן שמא חיישינן לזרע האב והוי מקצת שה ולא ס"ל שה ואפי' מקצת שה כרבנן וזהו שאמרו בירושלמי דר"א דפוטר מן המתנות הוא לפום שיטתיה דכוי הוא מצבי הבא על התישה או איפכא דבהכי הספק אשר יש לנו אי חיישינן לזרע האב או לא הוה ספק אלים דעכשיו הוא מסתפק לן לענין דינא ככל הספיקות דהוי ספיקא דדינא דשורת הדין לומר המוציא מחבירו ע"ה כיון דהספק הוא אלים ורבנין דאינון אמרין מין הוא עיקרו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו כיון דחשיב כספק הבא מחמת מיעוט דחסרון ידיעה דלא חשיב ספק כמו שהאריך בזה הרב פר"ח בכללי הס"ס כלל י"ז דבספק כזה אפי' בספיקות דרבנן אזלינן לחומרא דלא חשיב ספק וא"כ ה"ה בכוי דאינו ספיקא דדינא כי אם שלא יכלו חכמים לעמוד עליו חשיב כספק ומיעוט ידיעה וכשם דלענין איסור אזלינן לחומרא דלא חשיב ספק כן לענין ממונא מפקינן מיד המוחזק דכיון דאינו ספק לא שייך לומר כדין כל ספק דהוי קולא לנתבע ומש"ה ס"ל לרבנן דכוי חייב במתנות וכיוצא בסברא זאת כתב הרב בית חדש בי"ד סי' ס"א בדעת הר"ם במ"ש כוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות יעו"ש וכיוצא לדבריו כתב מהריק"ו בביאורו על דברי הר"ם בפ"ט מהל' בכורים לענין מתנות בכוי וכתב דסברת הר"ם הוא דס"ל בכוי שהיא בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו חז"ל אם חיה אם בהמה דחייב בכל המתנות ולמד כן מדברי הירושלמי הנז' דלרבנן דאמרין דבריה בפ"ע הוא חייב דאין ספק זה כשאר הספיקות לומר בו המע"ה כיון שהוא מין מעיקרו יעו"ש ולע"ד הטעם דאינו דומה לשאר ספיקות הוא משום דחשיב כספק דחסרון ידיעה כאמור והנה כי כן אין להקשות על הר"ם מהא דאמרי' דאם פדאו בכוי אינו פדוי דשאני ספק דכוי דאינו כשאר ספיקי דאלימי דכיון דבספק זה אפי' בממון מוציאין מיד המוחזק משום דלא חשיב ספק א"כ ה"ה דלא חשיב ספק לענין איסור ומש"ה צריך לחזור לפדותו בשה משא"כ בפדה בנדמה דהוי ספיקא דדינא דהוי ספק אלים דאיכא למימר דבדיעבד פדיונו פדוי מהטעם שכתבו מהריק"ו ומרן הב"י:

איברא דקשה לזה שהרי אמרו בירושלמי הנזכר חוזר ופודה בשה לפיכך אם מת אחד מהם המע"ה ואם איתא דברייתא זאת שהביא הירושלמי הוא אליבא דרבנן דס"ל דכוי בריה בפ"ע ולא יכלו חז"ל לעמוד בו א"כ אם מת אחד מהם אמאי אינו יכול להוציא הכהן ממנו ואם מת מת לכהן כיון דעכ"פ לרבנן בספק זה דחסרון ידיעה מוציאין מיד המוחזק כדס"ל לענין מתנות כהונה דחייב ליתן ועכצ"ל דר"א היא דס"ל דכוי הוא הבא מצבי שבא על התישה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכיון דספיקא דדינא הוא הוי ספק אלים ולא מפקינן מיד המוחזק וא"כ לר"א לדעת הר"מ בנדמה דבדיעבד פדוי בפודה בכוי נמי כיון דהוי ספיקא דדינא אמאי צריך לחזור לפדותו:

אשר ע"כ נלע"ד לומר דמ"ש הר"ם בדין נדמה שאם פדה בו פדוי מיירי בשכבר עשה כל המצוה בשלימות דהיינו שהפרישו לפדיון פטר חמור ונתנו לכהן כמצותו ואח"כ נודע לו דאיכא ספיקא דדינא אי פדיונו פדוי דבכה"ג שכבר נתנו לכהן שורת הדין נותן דאין צריך לחזור ולפדותו ומותר בהנאה דאיסורא בתר ממונא גריר וכיון דלענין דררא דממונא זכה בו הכהן דאין מוציאין מידו דחשבינן ליה לומר דפדיונו פדוי א"כ ה"ה לענין איסורא דיינינן ליה כדין ממון דבדבר זה דתלוי בממון דבממון נפקע איסורו איסורא בתר ממונא גריר ולא אמרי' בגוף א' תרתי דסתרן כדבר האמור אבל אם הפרישו ועדיין לא נתנו לכהן ונודע למפריש דאיכא ספיקא דדינא בפדיונו ובא לישאל ודאי דמורין לו שיחזור לפדותו בשה לצאת ידי ספק דכל דעדיין לא נתנו לכהן ולא זכה בו הכהן וליכא תרתי דסתרן ממש דבידו שלא ליתנו לכהן מטעם המע"ה דיכול לומר דשמא הדין נותן דלא חל הפדיון א"כ אם יתנהו לכהן לכתחלה כדי שאח"כ יפטר מלחזור ולפדות הו"ל כאילו פודה בנדמה לכתחלה דכל דידע דאיכא ספיקא דדינא לכתחלה אסור לפדותו בו והלכך כל שלא נתנו שורת הדין שיחזור ויפדה בשה כיון דעדיין ליכא תרתי דסתרן ודין הירושלמי בפדה בכוי מיירי בהכי דפדה בו ועדיין לא נתנו לכהן דבכה"ג צריך לחזור ולפדותו בשה דבהכי אתי שפיר לשון הירושלמי דקאמר לפיכך אם מת אחד מהם המע"ה דהכוונה לומר דלפיכך דהדין כן דכל שלא נתנו עדיין לכהן צריך לחזור ולפדותו ש"מ דכל עוד שלא נתנו לכהן לא אמרינן כל היכא דאיתיה ברשותיה דכהן איתיה משעת הפרשה וא"כ אם מת הפטר חמור עצמו אינו יכול להוציא הכוי מידו דיכול לדחותו לומר דעדיין לא חל הפדיון עליו וכבר מת הפטר חמור וכן אם מת הכוי אחר שפדה בו אינו יכול להוציא השה שחזר לפדות בו דספק הוא שמא כבר חל הפדיון בכוי ואם מת מת לכהן ואין לו שוב זכות בשה שחזר ופדה בו אלא שהדבר קשה אמאי השמיט הר"ם דין הירושלמי ולא הביאו כלל לענין הפודה בכוי בדיעבד מה דינו וצ"ע:

יב) והנה מ"ש רבינו בענין בעיין דנדמה דאם אחר שנתנו לכהן מת פטר חמור דלא אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו אלא בשתקפו אבל נתנוהו לו בעלים הדר הוו להו כהן בעלים והוו להו בעלים המע"ה וצריך להבין לפ"ז דא"כ מאי מייתי רב המנונא בשמעתין דפ"ק דב"מ דתקפו כהן אין מוציאין מידו מברייתא דתני ספק בכורות וכו' המע"ה דמדקתני המוציא סתם משמע בין כהן ובין ישראל הא יש לדחות דשפיר קתני המע"ה אפי' בישראל המוציא מכהן וכגון דנתנוהו לו בעלים לשם מצות מתנות כהונה ולא מיירי בתקפו כהן מעצמו ומדמייתי מינה ש"מ דס"ל לרב המנונא דתקפו כהן מעצמו או נתנוהו לו הבעלים דא ודא אחת היא דכל שהבעלים נתנוהו לו מפני שטעו וסברו דהדין הוא דספק בכור חייב ליתן לכהן ואילו היו יודעים דאין כאן חיוב ליתן לא היו נותנים הרי נתינה בטעות היא ומעולם אינו זוכה מכח נתינת הבעלים אלא מחמת שתופסו עכשיו ואינו רוצה להחזירו לבעלים ואם איתא דבתקפו כהן מתחלה מוציאין מידו גם באופן זה שנתנוהו בעלים כיון דבטעות היה מוציאין מידו ואין לומר דא"כ אכתי מאי מייתי רב המנונא הא יש לדחות דברייתא מיירי בנתנוהו בעלים אפי' שידעו דפטורים ליתן דרצו לצאת ידי ספק ונתנוהו לו דבכה"ג זוכה הכהן ממש מכח נתינת הבעלים ובכה"ג הוא דאמרי' דאם חזרו הבעלים ובאים להוציא ממנו אין מוציאין דהא ליתא דלפי מאי דס"ד דרב המנונא דאיסור גיזה ועבודה הוא מטעם דיש לכהן זכות בגוויה אם תקפו ומש"ה אפי' לא תקפו אסור וחל ההקדש עליו ע"כ אי אפשר דמיירי הברייתא כשנתנוהו הבעלים נתינה גמורה אפי' שידעו שהם פטורים דא"כ איך אפשר דמפני טעם זה חל ההקדש בעודו ביד ישראל כיון דאין לכהן שום זכות ודררא דממונא אם לא ע"י נתינת הבעלים שנתנוהו לו במתנה גמורה כי לא מצינו שיהיה אדם מקדיש דבר שאינו שלו מטעם שאם נתנו לו הבעלים במתנה הוא שלו כיון דעדיין לא נתנוהו לו אלא ע"כ צ"ל דמתניתא מיירי באופן דיש לכהן זכות בגוויה שיכול לזכות בו בלי רצון הבעלים ובלי שום נתינה וע"כ דמיירי בתקפו כהן או נתנוהו לו הבעלים בטעות דכאילו לא נתנוהו דמי ועוד דכה"ג שלא נתנו בטעות פשיטא ולמה הוצרך התנא לאשמועינן זה דכיון דנתנו ברצונו זוכה מכח מתנתו מהיכא תיתי שיוכל לחזור להוציאו מידו:

שוב ראיתי להרב תקפו כהן בסי' ס"ב שכתב לישב דברי מור"ם די"ד סי' שט"ו די"ל דע"כ לא כתב הרמב"ן דתפיסה ברשות מהני אלא כשנתנו לו שלא בטעות רק שנתנו לגמרי משא"כ הכא דאי הוה ידע שא"צ ליתנו לא היה נותנו לו ומה שנותנו לו היה מחמת שהיה סבור שהדין כך שצריך ליתן ספק בכור לכהן א"כ האי נתינה מעיקרא ליתא ולכך צריך להחזירו לו עכ"ל וכיוצא לזה כתב הרב כנסת הגדולה בי"ד סי' ס"א בהגהת הב"י סוף אות מ"ד על דברי הדרישה בההיא דלקח הכהן המתנות מלוי דהוי ספק יע"ש ואני תמיה על זה דמפשט דברי רבינו אינו נראה כן דממ"ש דלא אמרי' תקפו כהן וכו' אלא בשתקפו וכו' משמע דלא שייך דין זה דמוציאין אלא בתקפו ואם איתא עדיפא מינה היל"ל דאפי' בנתנו בטעות כתקפו כהן דמי ועוד דבכה"ג דנתנו שלא בטעות מלתא דפשיטא הוא ולמה הוצרך רבינו להאריך להכריח זה ועוד דמהראיות שהביא נראה איפכא דממה שהביא מההיא דיש בכור דאמר ר"ע אם נתן לא יטול ע"כ יוצא לנו דאפי' נתנו בטעות זכה הכהן שהרי התם מיירי מתני' בדאמר לו הילך ה' סלעים אלו ויהיה בני פדוי לאחר ל' יום דמעכשיו אין בנו פדוי כדאמרי' בגמ' התם וא"כ ע"כ בשנתנו אדעתא דפדיון נתנן על סמך שיחיה בנו עד אחר הל' יום ואנן סהדי שאילו היה יודע שהיה מת מקודם ואפי' ביום ל' עצמו שהוא ספק לא היה נותן כלל דמנין לנו לומר דמיירי דפירש בשעת נתינה דאפי' ימות ביום ל' רצונו שיזכה בהם לצאת ידי ספק דזה דוחק גדול לומר דמיירי בהכי כיון דמסתמא לא אסיק אדעתיה שימות בנו כדי לפרש הכי אלא דעתו שיחיה בנו עד ל' וכל שמת ביום ל' אדעתא דהכי לא נתנם כיון דשורת הדין דמפני הספק פטור וכן מההיא דהשוכר את הספינה דמייתי רבינו נמי דאמרי' דאם נתן שכירות כל הדרך לא יטול דהתם נמי מסתמא כשנתן ע"ד שלא יטבע בים וילך למקום חפצו לשלום הוא מה שנתן ואילו היה יודע שהיתה נטבעת בים לא היה נותן ובטעות נתן דפשיטא דאין לומר דהתם מיירי במפרש דנותן לו השכירות שיזכה בו אפי' שיטבע בים בחצי הדרך דא"כ לוקמה אפי' בספינה זו ויין סתם דאף דהעכבה מצד בעל הספינה עכ"ז אם נתן לא יטול כיון שכבר פירש שנותן לו אפי' לא יגיע למחוז חפצו ומתנה רצה ליתן לו וכיון דמיירי דנתן אדעתא שילך למחוז חפצו כל שנטבע בים בחצי הדרך אמאי לא יטול מה שנתן כיון דבטעות נתן שאילו היה יודע מזה לא היה נותן לו כל השכירות אלא ע"כ צ"ל דדעת רבינו דכל שבא לידו ברשות הנותן אף דבטעות נתן לו מהניא תפיסתו ואין מוציאין מידו:

והנה במאי דקתני מתני' דאין פודין בשה שחוט מתבאר בפ"ה דיומא ד' מ"ט דהא דממעטינן שחוט לאו ממשמעות שה הוא דשחוט לאו שה מקרי אלא משום דילפינן ג"ש שה שה מפסח אבל לעולם דשה משמע אפי' שחוט וכדמסקי' התם דאמר רב פפא דבעור ובשר ופרש לכ"ע לא פליגי דמקרי פר אפי' אחר שחיטה וה"ה דשה שחוט מקרי שה ועיין מ"ש התוס' ישנים בד"ה שאני התם וכו':

והנה כי כן צריך להבין הא דאמרי' בתוספתא סוף פ' קמא דבכורות וז"ל כשם שאין פודין בשחוטה כך אין פודין בפטר חמור שמת עד כאן ונראה דטעות סופר יש וצריך להיות כך אין פודין פטר חמור שמת וע"כ צ"ל דהכוונה לומר דכשם [שאין פודין בשחוט מטעם דשה שחוט לא מיקרי שה כך מטעם זה עצמו אין פודין פטר חמור שמת דפטר חמור תפדה כתיב דבעודנו חי איתיה בפדיון ולא אחר שמת דפטר חמור מת לא מיקרי פטר חמור וכל שמת בלא פדיון אסור בהנאה ויקבר דאין לו תקנה בפדיון ולפי האמור קשה הא מסקינן התם דשה אפילו שחוט מקרי שה והא דאין פודין בשחוט הוא משום דילפינן ל"ש דשה שה מפסח וא"כ בפטר חמור עצמו מנ"ל דאחר שמת אין לו פדיון ואף דלענין קדשים קי"ל דבעינן העמדה והערכה ואם מתו יקברו ואינם נפדים אחר מיתה ואיכא מ"ד דבין קדשי מזבח בין קדשי ב"ה איתנהו בהעמדה והערכה מ"מ היינו דווקא בהקדש שפדיונו נתפס בקדושתא וגלי קרא דדווקא בחיים נפדה דתפיס פדיונו אבל לאחר מיתה לא אבל גבי פטר חמור דפדיונו לא תפיס והוא חולין מנ"ל דבעינן דוקא בחיים ולא לאחר מיתה כיון דליכא גילוייא דקרא אלא גבי הקדש ופדיון פטר חמור דלא דמי לפדיון הקדש לא גמרי זה מזה ועיין בפ"ז דתמורה דף ל"ג ע"א וי"ל דכיון דכתיב ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו י"ל דכל שישנו בעריפה ישנו בפדיה ופטר חמור שמת דליתיה בעריפה ליתיה נמי בפדיה וכדדרשינן בעלמא לענין יבום וחליצה דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כדאמרינן בפ' החולץ ובכמה דוכתין וצ"ל דדמיון התוספתא דקתני כשם