מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה כז

בידו להפריש עשרה והם שלו אעפ"י שפוטר את אלו העשרה מן המעשר והיינו דקאמר והם שלו כל העשרה ואין צריך ליתן לכהן כלום עכ"ל:

ואני שמעתי ולא אבין הפסד כהן במעשר בכמה מאן דכר שמיה דמעשר בהמה אינו ממתנות כהונה אלא הבעלים מקריבין אותו קרבן והכל הוא לבעלים ואין לכהן בו כלום אלא כולו לבעלים כפסח כמ"ש הר"ם בפ"ו מה' בכורות דין ד' וגם עורו הוא לבעלים דעורות קדשים קלים הוא לבעלים כמ"ש הר"ם בפ"ה מה' מעה"ק דין י"ט יעו"ש באופן דאין לכהנים שום שייכות במעשר ועוד דאפי' את"ל דיש שייכות לכהן איך קאמר דמפסיד לכהן דנראה דכוונתו דאף דקאמר דמעשרן מ"מ אינו חייב ליתן המעשר לכהן וזהו מ"ש אחר זה קמ"ל וכו' אף עפ"י שפוטר את אלו העשרה מן המעשר כלומר שפוטר ליתנו לכהן ולא ידעתי למה אם מעשר ניתן לכהן למה לא יתן המעשר לכהן הא כיון דקאמר ר"נ ומעשרן עכ"ל דכממונו חשבינן ליה כיון דהוא מוחזק ומש"ה חייב לעשר וא"כ למה לא יתחייב ליתן המעשר וממ"נ חייב ליתן דאם זה שיצא מעשר בכור הוא הוא של כהן ואם אינו בכור של כהן נמי הוא כדין מעשר ומהתימא על הרב שהביא דברי רבו ולא הרגיש כלל שדברי רבו אין להם שום הכנה כלל ובהיותי בדברי הרב אלו ראיתי להרב שם לעיל שהביא דברי הריטב"א גבי מאי דאמרינן בגמרא הכא נמי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק עשירי וז"ל וא"ת ואמאי פטורים יהא בטל ברוב וכו' ותירצו בתוס' דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ואין זה מחוור דכי עקרי רבנן דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו לעשות גדר או סייג לתורה דאילו בכדי לא עקרי והכא אמרי' פטורין מן המעשר ועבדי גזל השבט עכ"ל וגם בדברי הריטב"א אלו י"ל דמה גזל השבט יש במעשר בהמה הא כבר כתבנו דבמעשר בהמה אין לכהן כלום וצ"ע:

(ט) קמ"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי יש לדקדק דאי פשיטא ליה לתנא דמשעת הפרשה הפטר חמור פדוי והותר בהנאה אם כן פשיטא דמשעה דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי כיון דכבר פדוי הפ"ח ומהיכא תיתי שיהנה בו הישראל ולא הכהן ואי הא גופיה קמ"ל דמשעת הפרשה הוא פדוי אף דלא מטי ליד הכהן הא דין זה תנאי ליה במתני' דלקמן דפליגי רבנן ור"א בזה דלרבנן משעת הפרשה פדוי ולר"א אינו פדוי עד שיבא ליד הכהן וקתני התם דלר"א אם פדאו ומת הפ"ח קודם שבא ליד הכהן יקבר ומותר הישראל בהנאתו של טלה ולרבנן אין צריך ליקבר והטלה לכהן וא"כ אמאי איצטריך הכא למתני לאשמועינן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי ואם נאמר דאצטריך למתני הכא לאשמועינן דלענין הלכה קיימא לן כרבנן ומש"ה סתם לן תנא כוותייהו דרבנן דקי"ל הלכה כסתם הא קי"ל נמי דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם כדאמרינן בפרק החולץ ואפי' אם נאמר דהכא דסתם לן כסתם רבנן דרבים נינהו הלכה כסתם מ"מ אכתי למה איצטריך בלאו הכי ידעינן דהלכה כרבנן דרבים ויחיד הלכה כרבים ועוד דהא קי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא ועוד דאם כוונת התנא לסתום כרבנן הי"ל לפרש עיקר החידוש והכי הול"ל ואם מת נהנה בי הכהן ואמאי נקט סתם נהנה בי דהדבר שוקל דאפשר דהכוונה דהכהן נהנה בו ומדלא נחית לפרש ש"מ דלא אתא לאשמועינן אלא דמותר יהיה מה שיהיה ועוד דאמאי אשמועינן תנא דהכא דין זה במת הטלה שהפריש ולא כגוונא דנקט תנא דמתניתין דלקמן במת הפשר חמור אחר שהפריש:

ולפי מ"ש התוס' חיצונות בר"פ דף ד' הבאתי דבריהם לעיל גבי מ"ש פי' רש"י במתניתין דפודה וחוזר ופודה בו דהיינו בנתנו לכהן וחוזר וקנאו ממנו דלפי פירש"י הא קמ"ל מתניתין דאינו נתפס בקדושת בכור ויכול לחזור ולפדות בו יע"ש לעיל א"כ טפי הוה עדיף לומר דהא גופא אתא לאשמועי' סיפא דאם מת נהנין בו לומר שאינו נתפס בקדושת הפטר חמור להיות אסור בהנאה כמוהו דאע"ג דמרישא דפודה וחוזר ופודה שמעינן לה מ"מ אכתי איכא למימר דלעולם כל שהטלה ביד הבעלים נתפס בקדושת הפטר חמור להיות אסור בהנאה עד שיבא ליד כהן דבבא ליד כהן פקע ממילא קדושתו ומותר בהנאה ומצינו כיוצא בזה בענין חרמי כהנים דאמרינן בערכין דף כ"ט חרמי כהנים כל זמן שהם ביד הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נתנן לכהן הרי הם לכל דבריהם כחולין יעו"ש והכא נמי הו"א דכיון דאין לך דבר דפדיונו מותר והוא אסור כדאמרינן לעיל דף ט' ע"ב לר"ש דמתיר בהנאה אם כן הוה סלקא דעתך לומר דעל כל פנים ביד בעלים נתפס בקדושת פטר חמור ובבא ליד כהן פקע קדושתו דכמו דהפטר חמור דפקע קדושתו על ידי הטלה כן הטלה עצמו נפקע קדושתו ע"י נתינה לכהן דנתינתו לכהן היינו פדיונו ומש"ה איצטריך תנא לאשמועינן דאם מת הטלה קודם שיבא ליד הכהן מותר בהנאה דלעולם אינו נתפס פטר חמור אפילו ביד הבעלים וגם לסברת ר"ת דסבירא ליה דפודה וחוזר ופודה דמתניתין קאי אספיקות אכתי איצטריך לאשמועי' דאינו נתפס בקדושת פטר חמור כשעודנו ביד הבעלים די"ל דווקא בספק בכור דמן הדין אין מוציאין מיד הבעלים והרי הוא לעצמו במקום כהן כמאן דמטי ליד כהן דמי ותיכף אחר שהפרישו הוא חולין אבל בפטר חמור וודאי דצריך ליתן לכהן הו"א דלא הוה חולין עד דמטי ליד הכהן קמ"ל:

מתני' אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים וכו':

(י) גמרא איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה וכו' מ"ש רבינו משם ר"ח דכ' דמסתברא כמר זוטרא דאין פודין דשמעתין כוותיה רהטא נראה דמאי דשמעתין רהטא כוותיה הוא משום דרב אשי נראה שקבל דבריו דמר זוטרא שהרי אמר ליה רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דילפת מפסח אי מה להלן זכר תמים וכו' וקא משני ליה תפדה תפדה ריבה וחזר והקשה לו אי תפדה תפדה ריבה אפילו בן פקועה נמי ומשני ליה א"כ שה שה מאי אהני ליה ומדלא חזר להשיב על דבריו ש"מ דכיון דהשיב לו כהוגן קבל דבריו של מר זוטרא ועוד דאעיקרא דמלתא נראה דר"א לא שמיע ליה ברייתא דמייתי הש"ס בשמעתין דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה וכו' דאילו שמיע ליה מאי פריך ליה למר זוטרא כיון דברייתא מפורשת היא דיליף מפסח פרט לכל השמות הללו אלא דתפדה תפדה ריבה ולא אמרינן כדס"ד לר"א אי תפדה תפדה ריבה ריבה הכל מטעם דאמר מר זוטרא דאם כן שה שה מאי אהני ליה וכשם דלכל הני דקתני במתני' ממעטינן מג"ש דשה שה מטעם זה דאל"כ שה שה מאי אהני א"כ ה"ה דמה"ט נמי י"ל דממעטינן בן פקועה דמאי חזית לומר דתפדה תפדה ריבה אפילו בן פקועה ולא נאמר דממעטינן ליה מג"ש דשה שה ומדהביא רבינו דברי ר"ח ולא חלק על דבריו ש"מ דהכי ס"ל נמי הוא ז"ל והרא"ש בפסקיו הכא הביא ג"כ דברי ר"ח ולא חלק עליו אלמא דהכי ס"ל אמנם בחולין בפרק בהמה המקשה כתב מסתברא דהלכתא כרב אשי דהוא בתראה וכבר עמד ע"ו הרב מעדני מלך והטור בסי' שכ"א עשה עיקר דברי הרא"ש דבכורות שהביא משם ר"ח והרב כנה"ג בסימן הנזכר נתן טעם לדבר אבל היותר נראה לע"ד דעיקר דעת הרא"ש לפסוק כמ"ד פודין דכבר נודע דאורחיה דהרא"ש להביא לשון הרי"ף במקום אחד ואינו חושש אם הוא ס"ל בהפך וכמו שהאריך הש"ך בח"מ ובספר תקפו כהן סימן מ"ו להוכיח כן מכמה מקומות יעו"ש באורך והנה כי כן י"ל כי כאשר עשה הרא"ש בהלכות הרי"ף כמו כן אפשר דעשה להלכות הרמב"ן דהלכות נדרים והלכות בכורות אשר חברן לתשלום ה' הרי"ף דלפעמים מביא דברי הרמב"ן בהלכות ואפשר דאיהו לא ס"ל כוותיה כיון דגילה דעתו במקום אחר בהפך וא"כ כיון דחזינן דבחולין פסיק הלכתא כר"א שמעינן דכך הוא דעתו ומ"ש בבכורות הם דברי הרמב"ן ולע"ד יש להביא ראיה לזה דאף בהלכות הרמב"ן עשה כן הרא"ש כהלכות הרי"ף שהרי לעיל דף ז' אמרינן דאמר ר' יהושע בן לוי דאין מתעברת לא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה ופסק רבינו הרמב"ן שם דהלכתא כריב"ל וכתב וז"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו חז"ל אם מין חיה אם מין בהמה וכן כתב הרא"ש שם סתם ולא הזכיר משם הרמב"ן ועינינו הרואות דהרא"ש בפרק אותו ואת בנו גבי פלוגתא דר"א ומחלוקותו בענין כוי כתב דדעת הרי"ף שלא הביא מזה כלום הוא משום דס"ל דקי"ל כרבי יהושע בן לוי דאין חיה מתעברת מבהמה א"כ לא שייך כוי בכה"ג והוא דחה שם הראיה שכתב שם לדעת הרי"ף לומר דהלכה כר' יהושע בן לוי ואף די"ל דלענין דינא אפשר דמודה לסברת הרי"ף כאשר כתב בבכורות אלא דכתב דיש לדחות ראייתו מ"מ מי לנו גדול בקי בסברת אביו כהטור ז"ל ומתבאר מדבריו בי"ד סימן ס"א בדין מתנות כהונה דלהרא''ש משכחת לה כוי דצבי הבא על התישה או איפכא לענין הלכה אלמא דס"ל דדעת הרא"ש דכיון דדחה בפרק אותו ואת בנו ראיית הרי"ף ש"מ דס"ל דלא קי"ל כר' יהושע בן לוי בזה ומשכחת לה כוי הבא מן החיה ובהמה והדבר תימא דהא בבכורות כתב סתם דקי"ל כר' יהושע בן לוי ולא משכחת לה נמי בכה"ג אמנם לפי האמור א"ש דמ"ש הרא"ש בבכורות הם דברי הרמב"ן בהלכות כדרכי להביא דבריו סתם אבל לא ס"ל הכי כמו שגילה דעתו בחולין שדחה ראיית הרי"ף:

והנה דעת הרמב"ם בפי"ב מה' בכורים לפי גירס' הרמב"ם בטפרינו והיא גירסת מרן הכ"מ דפודין בבן פקועה וכן נראה שהוא גירסת הטור בסי' שכ"א שכתב משם הר"ם שפודין אמנם רש"ל בפרק בהמה המקשה סי' ס והרב דמשק אליעזר בחולין דף קצ"ז כתבו דהרמב"ן גרסינן בדברי בעל הטורים דהרמב"ם כתב דאין פודין אלמא דגירסתם בדברי הר"ם אין פודין וכן היא גירסת מהר"י קורקוס והרדב"ז בביאורם וכן היא גירסת הרב קרית ספר ואולם מ"ש רש"ל ודמשק אליעזר דגרסינן בדברי הטור הרמב"ן במקום הרמב"ם כתבו כן מפני שלא ראו דברי רבינו הרמב"ן בהלכותיו דמדהביא סברת ר"ח בהלכותיו ושתק ש"מ דס"ל כוותיה וא"כ ע"כ צ"ל דצריך לגרוס בדברי הטור הרמב"ם דגירסתו היתה כגרסתנו דפודין וראיתי להרב כנה"ג בסימן שכ"א בהגהת הטור אות ז' שכתב וז"ל ויראה דרבינו אפרים שפסק כרבי מאיר בשחיטה דאינו ניתר בשחיטת אמו וודאי דס"ל דפודין בו כיון דשה מעליא הוא והכי אמרינן בגמרא בפירוש אליבא דר"מ לא קא מבעיא לי דהא שה מעליא הוא ופודין בו עכ"ל ודבריו תמוהים לע"ד דאיך כתב כן בפשיטות בדרך ודאי דהכי הוא לסברת רבינו אפרים הא אפשר דרבינו אפרים יסבור כסברת רש"י בשמעתין ובפרק בהמה המקשה בד"ה דגמר שה וז"ל דגמר שה שה מפסחים ופסח בבן פקיעה פסיל דקי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן עכ"ל דכפי דבריו אפילו לר"מ פסיל לפדיון מטעם דילפינן מקדשים דיוצא דופן פסיל ואע"ג דהתוס' שם בפרק ב"ה בד"ה וכו' הקשו על רש"י ממאי דאמרינן בגמרא דאליבא דר"מ לא מבעיא לן כבר כתב הרשב"א בחי' שם משם הרמב"ן והביא דבריו הרב דמשק אליעזר בדף הנזכר ורש"ל סי' ס' שהקשה על התוס' והרמב"ן דהא מ"מ יוצא דופן הוא ויפסול אפילו לר"מ וכתב דלעולם כפי' רש"י וקודם דמסיק אדעתיה לגמור ג"ש מפסח היה סבור דלר"מ לא מבעיא לן דשה מעליא הוא אבל השתא דיליף ג"ש לר"מ נמי אין פודין יעו"ש הרי דלדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א שהסכימו עמו ס"ל דאפילו לר"מ אין פודין וא"כ איך כתב בדרך וודאי דלרבינו אפרים דפסק כר"מ שה מעליא הוא ופודין בו מאחר דמסתמא ראה דברי הרשב"א בס' דמשק אליעזר וכן ברש"ל ואף אם נאמר דלא ראה חידושי הרשב"א מ"מ כבר באו דבריו ברש"ל ובדמשק אליעזר שהזכיר דבריהם ואיך העלים עיניו מהם.:

(יא) ופרה שילדה כמין עז אין פודין הא רחל שילדה מין עז דהיינו נדמה בעיא דלא איפשיטא וכו' יש לחקור ברחל או עז שילדה מין צבי אי מין חיה אחרת אי פודין בו דכיון דאמרי' בגמ' דבתר אימיה אזלינן בפרה שילדה מין עז ה"ה ברחל או עז שילדה חיה דבתר אימיה אזלינן והאי צבי שה הוא דומה למאי דאמרי' לעיל לענין איסור דפרה שילדה מין טמא מותר דבתר אמו אזלינן והיוצא מן הטהור טהור ואפשר דה"ה בזה דכאמו חשבינן ליה לענין פדיון אלא דא"כ הוא י"ל דלמאי דס"ד דש"ס להביא ראיה מברייתא דפרה שילדה מין עז מטעם דע"כ רבנן היא דאילו ר"א אפי' בכלאים פרקינן וכ"ש בנדמה ולמה איצטריך למתנייה לדיוקא דהתר נדמה ודחי הש"ס דלעולם ר"א והיא גופה קמ"ל ולא משום דיוקא אתא דאמאי נייד הש"ס לומר דהיא גופה קמ"ל ולא משום דיוקא בהיות שאפשר לדחות דר"א היא אפילו לפי שיטת הפשטן ואתא לדיוקא לומר דדוקא פרה שילדה מין עז אבל עז שילדה מין חיה פודין דבתר אימיה אזלינן ועז חשיב דאע"ג דקס"ד דפרה שילדה מין עז הוא מלתא דפשיטא לאיסור מ"מ להתיר לפדות בחיה שנולדה מעז איכא רבותא טפי ואיצטריך תנא לאשמועינן משום דיוקא ומדנייד הש"ס לומר דהיא גופה איצטריך ש"מ דס"ל להש"ס דלהתיר לפדות בחיה לא אזלינן בתר אימיה וי"ל ודוק:

והנה דעת רבינו הרמב"ן דבעיא דנדמה כיון דלא איפשיטא לענין איסורא אזלינן ביה להחמיר דאם פדה בנדמה לא פקע איסוריה ואסור בהנאה מספק ואם מת הפטר חמור יקבר אמנם דעת הר"ם בפי"ב מהלכות בכורים דין ט' כתב וז"ל אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי עכ"ל נראה דס"ל דדוקא לכתחלה אין פודין בו מפני הספק אבל בדיעבד אם פדה בו פדוי והפטר חמור מותר בהנאה והדבר תימא דנראה פשוט דלמאי דקי"ל כר' יהודה דפטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון איסור זה הוא מן התורה כדמוכח לעיל דף ט' ע"ב דאמרינן דפלוגתייהו דר"י ור"ש בקרא דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך קמיפלגי דלר"ש ממעט קרא בכור בהמה טמאה מאיסור גיזה ועבודה ולר"י לא ממעט קרא להתיר יע"ש וכיון דאיסור תורה היא אמאי לא אזלינן בספק זה להחמיר אפי' בדיעבד דמ"ש ממאי דאמרינן במתני' דחמורה שלא בכרה וילדה זכר ונקבה וכן שאר הספיקות דמפריש טלה לעצמו ואמרינן בגמרא דמפריש טלה לאפקועיה לאיסוריה אלמא דבספיקא אזלינן לחומרא ואם בספק בכור דמעיקרא לא איתחזק לאיסורא אזלינן לחומרא כ"ש בבכור ודאי דאיתחזק לאיסורא ונפל ספק בפדיון דפשיטא דשייך לאסור יותר כיון דאיכא חזקת הגוף ואיכא למימר אוקי הפטר חמור בחזקתו כמו שהיה אסור קודם פדיון וראיתי למרן הב"י בסי' שכ"ח שכתב דטעמו של הר"ם הוא דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור ולפדותו ולא החמיר בו כדין ספק בכור דלא חמיר פדיון פטר חמור כבכור בהמה טהורה שהוא קדוש קדושת הגוף ופטר חמיר אינו אלא קדושת דמים יקיל משאר קדושת דמים דאינך פדיונן קדוש וזה פדיונו חולין עכ"ל ודבריו תמוהים דהתינח לחלק בין ספק בכור בהמה טהורה לספק פדיון פטר חמור אבל מה יענה לספק פטר חמור עצמו דאמרינן במתני' דצריך להפריש טלה מספק להפקיע איסורו אף דאינו קדושת הגוף ואף דהתם י"ל דכיון דאפשר בתקנתא דהפרשת טלה ולא קא מפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו לית לן לסמוך להתיר מטעם זה דקיל קדושתו דמטעם זה כתבו התוס' והרא"ש דלא סמכינן להתיר אפילו בספק ספיקא הא הכא נמי איתא בתקנתא דהפרשת טלה אחר ולא קא מפסיד ולא מידי שהרי יתן הטלה הודאי לכהן והנדמה יעכב לעצמו כיון דאפי' חל הפדיון בו חולין הוא ואולי י"ל דלפי מה שמתבאר מתוך מה שתירץ מרן הכ"מ בעד הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות במאי דפסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו דלא תיקשי ליה ממסקנא דפ"ק דב"מ דמייתי מההיא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר יוצא דס"ל להר"ם דאף בספק פטר חמור אם תפס הכהן הטלה שהפריש לפדיונו אין מוציאין מידו וכמ"ש לעיל דכפי זה י"ל דשאני ספק פטר חמור דמפריש טלה משום דלית ליה פסידא דלעצמו הוא ואף אם יתפסנו