מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה כו

בה' פ"ה העלה והסכים לסברה זאת דודאי ט"ה אפילו שאינו ממון לא חשיב דבר שאין בו ממש וניתנת במתנה והיורש יורשה יע"ש ועיין במה שהארכתי בס' נאות יעקב בדין זה וא"כ בכה"ג כיון דזוכה בתורת ירושה לא חשיב לקוח דרשות יורש לא חשיב כרשות לוקח וכדתנן במתני' דף מ"ב דהאחים השותפין וכו' קנו מתפיסת הבית חייבים במעשר בהמה ופירש"י דאם ירשו ממורישם בהמות חייבים כל זמן שלא חלקו ואפילו לדעת הר"ם בפ"ו מה' בכורות דיורשים פטורים באותם בהמות עצמם שירשו ואינם חייבים אלא בוולדות שיוולדו מהם מ"מ היינו דווקא כשהם יורשים הרבה אבל ביורש אחד אפילו הרמב"ם מודה וכמו שמתבאר מדברי הל"מ שם גבי מה שהקשה על הר"מ מההיא דגזל הגר יעו"ש ואף דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון יכול לזכות הכהן שלא מתורת ירושה דהא אפילו שלא היה יורש אין יכיל להוציא מידו מ"מ כיון דהכהן לא כוון לזכות מדין מתנות כהונה אלא בכלל כל נכסיו ירש אותו וירושה ממילא קא אתי ולאו מדין זכיה במתנות כהונה זוכה אלא מתורת ירושה חייב במעשר:

עוד משכחת לה בבא ליד הכהן וכגון שהפריש שה נקבה מעוברת על פדיון פ"ח דבכה"ג כיון דלאו בשיוויו פודה אותו כי אם בשה אפילו שוה פחות מהפטר חמור מלתא דפשיטא הוא דצריך שיפריש כל השה בשלימות דאם שייר ואמר חוץ מאבר אחד שבו וכיוצא אינו פדוי דשה שלם אמר רחמנא וליכא וא"כ בנותן בהמה מעוברת למ"ד עובר ירך אמו לא מצי לשייר העובר לעצמו דלא חשיב שה שלם ואפילו למ"ד לאו ירך אמו בכה"ג דבעינן שה שלם אי משייר העובר חשיב שיור או מטעם דכיון דמחובר בה כגופה דמיא והוי שיור ואי מטעם דכיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי וכיוצא בזה אמרינן בפ' מרובה דף עח ע"ב גבי וטבחו או מכרו דבעינן שימכרנו כולו ולא ישייר ממנו כלום כדי שיתחייב בד' וה' ומבעיא לן התם אם מוכרה חוץ מעוברה מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו פשיטא דהא שייר בה כי תיבעי לך למ"ד עובר לאו ירך אמו מאי כיון דמחובר בה הוי שיור אי נמי כיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי וסלקא בתיקו א"כ הכא פשיטא לן דלמ"ד עובר ירך אמו אם משייר העובר חשיב שיור ולאו שה שלם מקרי ואם כן משכחת לה ביד כהן דנכנס לדיר להתעשר באותו עובר שנכלל בשה דפדיון פ"ח דכגופו דמי דכשנולד ברשותו לא חשיב לקוח כדאמרינן בפ' מעשר בהמה דף נ"ו דהלוקח עובר במעי אמו חייב כיון שנולד ברשותו וצ"ל דהאי תנא ס"ל כמ"ד עובר לאו ירך אמו ומש"ה לא אשכח גוונא בבא ליד כהן באופן הנזכר דכיון דלענין הדין אם שיירו משוייר ומה שפודה באמו בלבד שה שלם חשיב א"כ אפי' באופן שפירש בפירוש שאינו משיירו לעצמו אלא נותנו לכהן ע"מ לא חשיב העובר כגוף השה לומר עליו דשה דפדיון נכנס לדיר להתעשר דהעובר לא היה בכלל הפדיון אלא אמו בלבד והעובר בתורת מתנה נתנו לכהן ומש"ה לא אשכח תנא אופן הנזכר אלא דק"ק דהא סלקא בתיקו בעיא דחוץ מעוברה בפ' מרובה למ"ד לאו ירך אמו מהטעמים הנזכר ולאו מלתא דפשיטא הוא לומר דלמ"ד לאו ירך אמו לא הוי שיור ועוד דאפילו אם נאמר דפשיטא דלמ"ד עובר לאו ירך אמו שיורא הוי מ"מ משכחת לה בפודה הפ"ח בעובר בהמתו דהא למ"ד דאדם מקנה עובר בהמתו לאחר וחל הקנין קודם לידה ולא חשוב דבר שלבל"ע וכמו שהאריך בזה הרב מ"א בה' דבר שלבל"ע סי' א' שפיר יכול לפדות בעובר בלבד ואפילו אם נאמר דלענין פדיון פ"ח בעינן שה דנולד ויצא לאויר העולם מ"מ משכחת לה באופן שאמר לכהן שיזכה בעובר מהשתא לשם פדיון ולא יחול הפדיון כי אם לאחר שתלד ואין לומר דאף דעובר חשיב דבר שלבל"ע מ"מ באיזה קנין יקנה הכהן מעכשיו כיון דליכא מעות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכמ"ש הגהות אשירי בפ' הזהב הביא דבריו הרב מ"א שם יע"ש דמשכחת לה שיזכה בעובר מעכשיו וכגון שמכר לו לכהן את אמו מעכשיו ומשך אותה לקנות אותה לשם קנין ועוברה לשם פדיון אגב אמו דבהכי אפילו למ"ד דעובר הוי דבר שלב"ל מ"מ במקנה האם והעובר קנה וכמו שמתבאר כל זה מדברי רב מ"א בסי' הנמכר וכיון דבעודו עובר זכה בו הכהן משעה ראשונה אלא שזכייתו היתה לשם פדיון שלכשתלד יהיה פדוי הרי כשנולד חל הפדיון וכיון שנולד ברשותו לא חשיב לקוח ובאופן דנקט הברייתא בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים שמפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו כתבו התוס' וז"ל לפי' ר"ת דמפרש לעיל פודה וחוזר ופודה אספיקות קאי קשה למה לי עשרה שיין בשה אחד סגי וכו' ותי' וז"ל ונראה דבכל הני דנקט עשרה לרבותא אע"ג שכולה פ"ח כולם נכנסים לדיר להתעשר עכ"ל וי"ל בדבריהם דתירוץ זה ע"כ צ"ל בלאו הכי דאפילו אי לא תקשה לן למה צריך עשרה שיין מ"מ אעיקרא דמילתא קשה למה ליה לתנא דברייתא ולרב נחמן ליקח מציאות זה דיש לו עשרה ספק פ"ח הא כל עיקר התנא בא לאשמועינן באיזה ענין משכחת לה דנכנס לדיר להתעשר ולאשמועינן זה משכחת לה אפילו מי שיש לו ספק פ"ח א' דשורת הדין דמפריש עלה לעצמו דאותו הטלה נכנס לדיר להתעשר עם שאר הטלאים שבעדרו ואם יצא זה של הפדיון עשירי פוטר את כולם ולמה אנו צריכים ליקח מציאות עשרה פ"ח וכבר ראיתי להרב כ"י שכתב בדברי רש"י אחר מ"ש רש"י ומעשרן והן שלו המעשר קרב שלמים והוא אוכלו כדין שאר מעשר בהמה כתב הרב וז"ל בנוסחא ישנה כתוב כאן בדברי רש"י והיה נראה דאפילו היה לו פ"ח א' או ב' ומכריש שה או ב' שיין נכנסין לדיר להתעשר עם שאר כבשיו אלא האי דנקט י' רבותא קמ"ל דאע"ג דיש בהם כדי מעשר בפני עצמן יש להם דין זה עכ"ל אשר עפי"ז אפשר לישב סברת הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' בכורות דתקפו כהן אין מוציאין מידו דלכאורה קשה דהמסקנא נראה דמוציאין מידו ממאי דמייתי סייעתא מהא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר וכמו שעמד הרשב"א בתשובה בסי' שי"א הנז' ומרן הכ"מ שם אמנם לפי האמור נראה דהרמב"ם ז"ל הוקשה לו דאמאי נקטו הברייתא ורב נחמן מציאות דעשרה ספיקי פ"ח ולא די להם בספק אחד בלבד ומה שתירצו רש"י והתוס' דלרבותא נקט כן ס"ל להר"ם דאם שורת הדין הוא דתקפו כהן מוציאין מידו דבהכא ליכא שום דררא דממונא לכהן איכא קצת רבותא דהו"א דכיון דאם תפס זוכה הכהן א"כ אפילו שלא תפס עדיין לא חשיב כממון ישראל ממש לחייבו במעשר דומה למאי דאמרי' בגמ' דאי אין מוציאין מידו חשיב כפוטר ממונו בממונו של כהן וס"ל דאדרבא בהיות שהדין נותן דאם תפס לא מפקינן מיניה ואיכא דררא דממונא לכהן מש"ה נקטו מציאות זה דעשרה ספקי פטרי חמורים דאילו בספק אחד השה שהפריש עליו אינו פוטר כבשים דשאר עדרו כיון דחשיב כפוטר ממונו בממונו של כהן אלא דוקא בעשרה ספק פ"ח דיש בהם כדי מעשר בפני עצמן מעשר אותם מינם ובם ולא חשיב כפוטר ממונו בממון של כהן כיון דאיכא ס"ס ספק שמא זה שיצא עשירי לא היה בכור וממונו הוא ואת"ל שהיה בכור ספק שמא העשרה הוו נמי בכורים וממון כהן הם ונמצא דאינו פוטר ממונו בממון כהן אלא דאפ"ה חייב לעשרם כאילו הם ממונו ודאי דכיון שהוא מוחזק בהם ואין הכהן יכול להוציאם מידו בע"כ שפיר חייב במעשר וכל כי הא דאיכא ס"ס לומר דלא חשיב כפוטר ממונו בממון כהן ליכא למיחש לשמא פוטר ממונו בממון כהן משא"כ בספק פ"ח אחד דשייך לומר פוטר ממונו בממון כהן וס"ל להר"ם ודמאי דא"ל רב חנניא לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסים לדיר להתעשר היינו משום דס"ד דדין הספיקות דנכנסים לדיר הוא אפי' בספק פ"ח אחד דטלה אחד שמפריש לעצמו פוטר שאר כבשים שלו ממעשר וע"ז הביא סייעתא דאם איתא נמצא פוטר ממונו בממון כהן וקס"ד לומר הכי משום דלא שמיע להו הברייתא דשמעתין ומימרת ר"נ דמייתי לה התם דפירושו דדין הספיקות אינו אלא בעשרה ספק פ"ח דיש בהם כדי מעשר בפני עצמן אבל בספק א' או ב' דליכא שיעור מעשר בפני עצמן לא ולענין הלכה קיימא לן כפשט הברייתא וסברת ר"ן דע"כ ס"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו וכרב המנונא דס"ל הכי דלא כר"ח דמייתי מהא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר דלא כרב המנונא:

לפי"ז יצא לנו דלדעת הר"ם בפ"ח נמי אם תפס אין מוציאין מידו ול"מ אה תפס הפ"ח עצמו שהרי תפס דבר שנפל בו הספק אלא אפילו תפש השה שפדאו בו הישראל לעצמו שלא תפס הדבר שנפל בו הספק דשייך לומר דמוקמינן השה בחזקת מאריה קמא עם כל זה אין מוציאין מידו וזה הוא על אופן תי' מרן הכ"מ דכפי תירוצו כן הוה אפילו תפס השה מה שאין כן לתירץ הרשב"א בתשובה:

וראיתי להרדב"ז בפי"א מה' בכורים דין י"ט שכתב על מה שכתב הרמב"ם מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא הרי זה פטור שהמע"ה וז"ל דלגבי ספק בכור אדם פשיטא ליה דאפילו רבינו מודה דאי תפס כהן מפקינן מיניה שהרי לא תפס הדבר שנולד בו הספק אלא ה' סלעים אבל גבי ספק פ"ח מספקא לי שהרי תפס הדבר שנפל בו הספק או דלמא בשלמא גבי בכור בהמה טהורה כיון שיש בו צד קדושה אי תפס לא מפקינן מיניה אבל ספק פ"ח אין בו צד קדושה ובה' בכורות העליתי דס' פ"ח לדעת רבינו אי תפס לא מפקי' ולקמן יתבאר בע"ה עכ"ל ובפי"ב דה' בכורים בדין כ"ג גבי דין זה דמי שהיו לו עשר טלאים וכו' העלה הרדב"ז שם דדעת הר"ם בבכור בהמה טמאה כיון שלא פי' דאם תפס מפקינן מיניה וכתב שם הטעם דבשלמא גבי ספק בכור בהמה טהורה כיון שיש בו קדושה מצד עצמו דאסור בגיזה ועבודה ואין ביד הישראל להפקיע קדושותו עד שיפול בו מום מש"ה אם תפס לא מפקינן מיניה אבל ספק בכור בהמה טמאה כיון שאין בו קדושה מצד עצמו דאף דאסור בהנאה קודם פדיון מ"מ ביד ישראל להפקיע איסורו בשיפדה אותו בשה והשה יהיה שלו לכן אם תפס מפקינן מיניה זה המובן מתוך דבריו שם ולזה היתה כוונתו נמי במה שצדד בפי"א דפטר חמור מפקינן מיניה מטעם דאין בו צד קדושה כלומר דביד הישראל להפקיע קדושתו בשה ונמצא דדעת הרב דאם תפס הכהן ה' סלעים של בן או תפס פטר חמור בין אם תפס השה שפדאו ובין שתפס הפטר חמור עצמו אפילו לדעת הר"ם מוציאין מידו וי"ל ע"ו דהא עיקר סברת הר"ם בדין בכור בהמה טהורה דאין מוציאין מידו הוא משום דפסק כרב המנונא דמייתי מתניתא בידיה דקתני ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראיה דמדקתני המוציא מחבירו עליו הראיה דמשמע בין כהן ובין ישראל ש"מ דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ולפי סברת הרב הא קתני בכלל הספיקות ס' בכור אדם וס' בכור בהמה טמאה ומסתמא מאי דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה קאי לכולם וש"מ דבכור אדם ובכור בהמה טמאה נמי הישראל אינו יכול להוציא מיד כהן אם תפס ודוחק לומר דנקט תנא סתם המוציא מחבירו עליו הראיה דלישתמע בין כהן מישראל ובין ישראל מכהן לענין בכור בהמה טהורה בלבד אבל לא לשאר ספיקות דא"כ י"ל דכיון דלשאר בכורות לא קאמר המוציא מחבירו כליו הראיה אלא לגבי כהן מישראל ה"ה בספק בכור בהמה טהורה ומנין ליה לרב המנונא ללמוד לענין בכור בהמה טמאה דאף לגבי ישראל מכהן הוי המוציא מחבירו עליו הראיה ונראה פשוט דלענין בכור אדם דלא שייך תפיסה בגוף הבכור אלא בה' סלעים לא קשיא מידי דכיון דאין לכהן שום זכייה בה' סלעים אלא דחיוב בעלמא יש לו לאב ונכסיו משועבדים לו לחיוב זה ומש"ה אפי' תפס מוציאין מידו דהאב מוחזק בנכסיו ואמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה א"כ אפי' שתפס המוציא (המוציא) מיד הכהן לאו מוציא מחבירו מקרי דאדרבא הכהן התופס ורוצה לזכות בהם הוא נקרא מוציא דהוא בא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה כי סתם מוציא מחבירו לא מקרי אלא הבא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה ושפיר י"ל דמאי דקתני גבי בכור אדם המוציא מחבירו עליו הראיה לא קאי אלא על כהן מישראל דאפי' הוא תפוס הוא הנקרא באמת מוציא וכן בבכור בהמה טמאה ופדאו בשה ותפס הכהן השה כיון דשה בחזקת בעליו הוא גם אם הוא תפוס ביד הכהן נקרא מוציא דבא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה דקודם פדיון ממון ישראל הוא באופן דכל הבא להוציא הדבר מחזקתו הראשונה הוא הנקרא מוציא ושפיר קתני ברייתא עליהם המוציא מחבירו עליו הראיה והוא דווקא כהן מישראל דלעולם הוא המוציא משא"כ בבכור בהמה טהורה דכיון דאין לבעלים שום חזקת ממון יותר מכהן ולא לכהן יותר מישראל כל המוציא מחבירו נקרא מוציא דישראל המוציא מכהן נקרא מוציא דמאי אולמיה של זה מזה ומדקתני סתם המוציא מחבירו עליו הראיה ש"מ דאין מוציאין מידו וא"כ בתפס הפטר חמור עצמו נמי נימא דשניהם נקראים מוציא כיון דאין לזה חזקה יותר מזה ובכלל המוציא מחבירו עליו הראיה הוא אם בא הישראל להוציא הפטר חמור שתפס הכהן דאף דעיקר הפטר חמור הוא בחזקת הישראל דקנו ליה למאי דביני ביני דפודה אותו בשה כל שהוא וההוא טופיינא הוא שלו מ"מ בשיעור מה ששוה השה יש לו זכות לכהן בגוף הפ"ח כשהוא בכור ודאי ועכשיו שהוא ספק שיעור שיווי השה אין זה מוחזק יותר מזה ואם תפס הכהן גוף הבכור ישראל הבא להוציא ממנו אפי' זכות דשיעור השה מוציא מקרי וצריך לומר דאין שום זכות לכהן בגוף הפ"ח אפי' בשיעור השה כמו שאין זכות לכהן בשיעור ה' סלעים בבכור אדם אלא חיוב הוא שחייבה תורה לבעלים שיפדנו בשה והנכסים משועבדים לפדיון הפ"ת אבל בגופו אין שום זכות לכהן דדוקא בבכור בהמה טהורה יש לכהן זכות בגוויה דהתורה חייבה ליתן הבכור עצמו לכהן משא"כ בבכור בהמה טמאה דלא חייבה התורה כי אם בפדיונו ולא בנתינת גופו אלא שאם רצה ליתנו יוצא ידי נתינה והכהן פודהו אבל כל שלא רצה אין לו אלא חיוב פדיון שחל על נכסיו לפדותו וכיון שעיקר החיוב הוא זה נמצא דאפי' תפס הפ"ח עצמו אם אנו מחייבין לישראל שמחמת תפיסתו שיפדנו בשה ויתן לכהן נמצא שהכהן מוציא מקרי דבא להוציא השה מחזקתו הראשונה והנה כי כן בכל אופן הכהן נקרא מוציא ושפיר קתני המוציא מע"ה על בכור אדם ועל בכור בהמה טמאה משא"כ בבכור בהמה טהורה וכן נראה מתוך דברי הרשב"א בתשובה דסי' שי"א הנזכר דס"ל דלדעת הרמב"ם אפילו תפס הפטר חמור עצמו מפקינן מיניה כסברת הרדב"ז ז"ל יעו"ש:

איברא דצריך להבין דא"כ הוא דבכור אדם אם תפס ה' סלעים וכן בפטר חמור אם תפס השה או הוא עצמו מוציאין מידו מטעם דאיכא חזקת ממון לבעלים א"כ איך פסק הר"ם בכמה דוכתין דכל תיקו או בעיא דלא איפשיטא דממונא אם תפס שכנגדו אין מוציאין מידו וכמו שקבצה הרב תקפו כהן בסי' ח' כל המקומות אשר כ' הר"ם כן יעו"ש בהיות דבספיקות אלו הוא בא להוציא ממון מחזקתו הראשונה דעיקר הספק הוא אי מחייבין לזה לפרוע לו ממונו אף דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו וי"ל עפ"י מ"ש הרב תקפו כהן בסי' ו' ליישב לדעת הרי"ף ודעמיה הסוברים דבספק בכור אם תפס מוציאין ועכ"ז ס"ל דמהני תפיסה בתיקו ובבעיא דלא אפשיטא דבספק בכור דלא תלי בסברא לכך מוציאין מידו משא"כ בתיקו דתלי בסברא וכתב דבכה"ג מחלק הרשב"א להדיא במשמרת הבית יעו"ש החילוק באורך דעפ"י חילוק זה י"ל לדעת הר"ם נמי אלא די"ל על הרב הנזכר איך לא הכריח החילוק הנזכר מתוך סברת הר"ם דהא הרב כתב שם סברת הרשב"א בתשו' בסי' א' אשר ממנה מתבאר דבספק פטר חמור לא מהני תפיסה וכן מתבאר מתירוץ אשר תירץ הוא ז"ל ליישב סברת הר"ם מהסוגייא דפ"ק דב"מ וא"כ ע"כ שצריך לחלק בין ספק בכור לשאר ספיקות דתיקו ובעייא דלא איפשיטא ועיין בס' מ"א ה' זכיה סימן ח' דגם הרב שם כתב בפשיטות דבספק בכור אדם אם תפס הכהן ה' סלעים מוציאין מידו אפילו לדעת הר"ם מטעם האמור איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דאפשר ליישב דעת הרמב"ם על פי זה דנקט תנא דברייתא ורב נחמן במציאות עשרה ספק פטר חמור ולא נקטו הדין בספק פטר חמור א' כדבר האמור והנה ראיתי להתוספות בפ"ק דמציעא דף ז' ע"א ד"ה מפריש וכו' שהקשו שם נמי דלמה צריך י' שיין ועוד דמאי קמ"ל מתניתין היא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר וראיתי להרב בספר א"ז שהביא דברי התוספות וכתב משם רבו וז"ל וי"ל דחדא מיתרצא בחברתה דס"ד לומר דלא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר של אלו העשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוה סגי וקמ"ל רב נחמן דהרשות