מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה כד

דעדיין ביד הבעלים דביד הבעלים לפדותו בפחות לכתחלה הרי זה דומה ממש לפדיון פטר חמור ומ"ש דבהקדש אפי' בכה"ג זוכה הפודה אם פדאו בפחות במאי דביני וביני משא"כ בפודה פער תמור דפדיונו לבעלים דבהכי ניחא מה שתרצו דדוקא בעלים יכולים לפדותו בפחות ולא אחר דזה דבר חדוש הוא מה טעם לחלק בין בעלים לאחר כיון דלענין הקדש יד בעלים ואחרים שווים הם אמנם לפי האמור דדבריהם מיירי בהקדש שלא בא ליד גזבר והיינו טעמא דיכולים לפדותו בפחות דלפי זה איכא טעם כעיקר דדוקא בעלים דבידו לישאל עליו ולהוציאו לחולין בחנם יש להקל בו לחללו בפחות אבל אחר שאין בידו לישאל עליו אין בידו לפדותו לכתחלה בפחות וכיון דאין בידו לפדותו בפחות מסתמא אינו בכלל קרא דונתן הכסף וקם לו דקרא לא מיירי אלא בפדיון דאפשר לעשותו לכתחלה אבל זה דאסור לכתחלה לעשות כן אינו בכלל ואכתי י"ל דאפי' אם פדאו בדיעבד דפדוי הוא מ"מ פדיונו לבעלים כיון דאית להו לבעלים זכות בגוויה במאי דביני ביני דלכתחלה הוא רשאי לפדותו בפחות ואיך יפקיע את זכותו:

והנה ראיתי להתוס' רי"ד בפ' האיש מקדש דהמקדיש בפטר חמור דאינה מקודשת שכתב וז"ל בפטר חמור פירוש ואע"פ שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אע"פ כן כל זמן שלא פדאתו הוי איסור הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמרינן במזיד לא קדש מפני שלא נתחלל וההקדש כדקאי קאי ואע"פ שהאשה יכולה לחללו על שוה פרוטה כדקי"ל הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אפי' הכי כל זמן שלא חללתו אינה מקודשת דבשעת קדושין לאו מידי יהיב לה וה"נ הכא עכ"ל וגם עליו קשה הא דשמואל אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא וא"כ איך מדמה הקדש לפ"ח הא בהקדש אין אנו צריכין לטעם זה דמפני שבשעת קדושין לא יהיב לה מידי דתיפוק ליה דלעולם לא יהיב לה מידי כיון דאין בידו לחללו פחות משיוויו לכתחלה ואם יחללנו בשיוויו אין לה הנאה כלל מחמת הקדושין דכאילו קנאו בדמים דמי אמנם לפי האמור דס"ל להרשב"א והריטב"א דבהקדש שהוא עדיין ביד הבעלים יכולים לפדותו בפחות לכתחלה י"ל דהתוס' רי"ד אפשר דס"ל כוותיה וכיון דרבי יהודה במתני' קא פסיק ותני דבמזיד לא קדש דמשמע בכל גוונא אפי' בהקדש דעדיין ביד בעלים הוצרך לומר דה"ט דאפי' הקדש ביד בעלים אינה מקודשת משום דס"ס בשעת קדושין לא יהיב לה מידי דומיא דפ"ח ואע"פ דלדעת תוספות חיצוניות שכתבנו לעיל ס"ל דאין דין זה אלא לבעלים עצמם אבל אחר אינו יכול לחלל בפחות לכתחלה י"ל דאף אם נאמר דס"ל כוותייהו מ"מ הכא במקדש את האשה בההיא הנאה שיש לה במאי דביני ביני חשיב כאלו הוא עצמו פדאו דשליחות דידיה קא עבדה דהא ודאי פשיטא דאם עשה שליח לחלל בפחות ע"מ שפדיונו יהיה פדוי לבעלים פשיטא דפדוי כיון דשליחותיה קא עביד ומה לי שיפדנו הוא או אחר בשליחותו להנאתו וכ"כ האשה המקודשת דהנאת הקדושין לעצמו הוא וכאילו פדאו הוא דמי':

ואולם דברי התוס' רי"ד תמוהים במ"ש לענין פטר חמור דהא בהדיא אמרי' בפירקין לעיל דף ט' עמוד ב' דאפי' לר"י דפטר חמור אסור בהנאה אם קדשה בו מקודשת דמקדשא בהן במאי דביני וביני וכן אמרינן עוד לעיל דף י ע"ב עלה דמתני' דהמקדש בפטר חמור ללישנא בתרא דפריך הש"ס אי ר"י תקדש בהך דביני ביני ומוקי לה בדאינו שוה אלא שקל וסבר לה כר"י בר יהודה הרי מפורש דאי שוה יותר משקל ויש לה הנאה בהך דביני ביני מקודשת אף דקדשה בו קודם פדיון וכבר הקשה כן בקונט' אשר הובא בס' חזון נחום בדף ק"פ ע"ב והניחה בצ"ע ובאמת שהוא דבר תימא ולפי חומר הנושא אפשר ליישב דבריו בדוחק ע"פ מ"ש הרשב"א בחי' בפ' הא"מ גבי מתני' דהמקדש באיסורי הנאה שהק' דהא קי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר ותתקדש בשוה פרוטה דאיכא באפרן ותירץ וז"ל ומסתברא דלעולם אינה מקודשת משום דהשתא מיהא לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי ליה הוה ליה כגופא אחרינא ולאו זה הוא מה שקדשה בו ואע"ג דאמרי' בפ' האומר לקמן גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי התם הוא דאין הגוף משתנה אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהיה אבל בלאו הכי לא וכדתניא התם וכו' עכ"ל מפורש יוצא דלתירוץ הב' הכל תלוי במה שקדשה סתם ולא פי' שתתקדש אחר שיהיה אפר ונראה דהתוס' רי"ד ס"ל סברא זאת נמי הכא דכל שקדשה בפטר חמור סתם דמשמע דמעכשיו מקדשה בו אינה מקודשת דכיון דקודם פדיון אסור בהנאה והשתא מיהא לית ליה דמים דכל דאסור בהנאה אסור למוכרו דאפי' אם יפרש שמוכר לו מאי דשוה יותר משה כל שמכרו סתם משמע דכוונתו שיחול הקנין מעכשיו אסור למוכרו בכה"ג כיון דכל עוד שלא נפדה אסור בהנאה ואינו מן הראוי שיהיה לו הנאה למוכר בדמיו בקנין שחל מעכשיו שעדין אסור בהנאה ואה"נ דאם פירש שמוכרו לו למאי דשוה יותר משה ולא יחול הקנין כי אם אחר שיפדנו ונ"מ דיכול לחזור המוכר קודם פדיה שפיר דמי כיון דבשעת חלות הקנין הוא מותר בהנאה וא"כ לענין קדושין נמי אם אמר לה התקדשי לי בו לאחר שתפדה אותו במאי דביני ביני הויא מקודשת כיון דבשעת חלות הקדושין ממונו הוא אבל במקדשה סתם או במפרש מעכשיו אינה מקודשת כיון דענין הפדיון מחוסר מעשה הוא ואף דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה מ"מ בעינן שיאמר שתתקדשי לאחר פדיון אבל בסתם דמשמע מעכשיו אינה מקודשת כיון דבשעת חלות הקדושין כל שלא פדאתו עדיין אסור בהנאה הוא ואינו ממונו כדין אפר איסורי הנאה שכתב הרשב"א ומאי דאמרי' בגמרא דלר"י מקדשה במאי דביני ביני היינו במפרש ואמר התקדשי בו לאחר שתפדנו ומאי דדחיק הש"ס גבי מתני' דהמקדש בפטר חמור דמיירי בדאינו שוה אלא שקל ואליבא דר"י בר יהודה בהיות שאפשר לומר דמתני' א"ש כר"י ומיירי אפי' בדשוה יותר ואיכא דביני אלא כיון דמיירי מתני' במקדש בסתם דמשמע מעכשיו אינה מקודשת היינו משום דכיון דמתני' קתני סתם דהמקדש בפטר חמור אינה מקודשת ש"מ דבכל גוונא אינה מקודשת אפי' במפרש לאחר שתפדנו ובמפרש הכי אפי' לר"י אמאי אינה מקודשת לכן ניחא ליה להש"ס דמתני' מיירי בכל גוונא אפי' במפרש לאחר שתפדנו ומיירי שאינו שוה אלא שקל דליכא מאי דביני ביני ודברי התוס' רי"ד לא בא ליתן טעם אמאי אינה מקודשת במפרש לאחר הפדיון דזה כבר מפורש בגמ' דע"כ צ"ל דמיירי בדלא שוה אלא שקל וכל עצמו לא בא אלא דבמקדש סתם דסתמא מעכשיו אין אנו צריכין לומר דמאי דאינה מקודשת הוא משום דלא שוה אלא שקל דאוקמתא זאת לא נצרכה אלא במפרש לאחר פדיון אבל בסתמא אפי' שוה יותר דאיכא טופיינא אינה מקודשת כיון דבשעת חלות הקדושין עדין אסור בהנאה ואותה שעה לאו ממונו הוא ולפי זה במקדש בהקדש נמי כיון דמתני' קתני סתם דבמזיד ל"ק סתמא בכל גוונא מיירי ובמפרש שתתקדש לאחר שתפדנו ע"כ דמיירי בדליכא טופיינא אחר החלול אבל במקדש בסתם דסתמא מעכשיו משמע אפי' בדאיכא טופיינא אחר החלול כיון דבשעת חלות הקדושין לאו ממונו הוא:

והנה מ"ש דהרשב"א והריטב"א כתבו בפ' הזהב דבהקדש דעודנו ביד הבעלים אפי' לכתחלה פודהו בפחות משיוויו נראה ודאי דלא קי"ל הכי דהא אליבא דר"ל אמרי' הכי התם אבל לר"י דקי"ל כותיה אפי' בכה"ג דוקא בדיעבד דבהכי מוקמינן פלוגתא דר"י ור"ל התם אבל מדברי התוס' רי"ד דכתבו דקי"ל הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל וע"כ דאפי' לכתחלה קאמר ש"מ דס"ל דהכי קי"ל ואפשר דההיא דפ' הזהב לא מפרש כפי' הרשב"א והריטב"א דכפי פירושם יוצא דקי"ל כר"י דאפי' בכה"ג בדיעבד דוקא אלא ס"ל כפי' התוס' שם אלא דמצד הסברא ס"ל דבהקדש ביד בעלים מסתברא דלענין הלכה אפי' לכתחלה פודה בפחות כיון דבידו לאתשולי לעקור ההקדש לגמרי וכן נראה דעת תוס' חיצוניות דאי לא"ה איכא למימר דסתמא דתלמודא הכא אזיל לשטתיה דר"י דקי"ל כותיה ודוקא בדיעבד באופן כי נמצינו למידין כי לדעת תוס' חיצוניות ותוס' רי"ד כל זמן שהקדש ביד הבעלים הבעלים יכולים לפדותו שוה מנה בשוה פרוטה ודוקא הבעלים אבל אחר לא:

והנה יש לעמוד כפי סברתם דהא אמרי' בשמעתין דהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן וא"כ בגנב הקדש ב"ה מרשות הבעלים נמי אמאי אינו משלם תשלומי כפל דבהקדש נמי איכא למימר דאע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן שהרי ביד הבעלים לפדותו בכחות ואית לו זכיה בגוויה למאי דביני ביני כדין פטר חמור ובפ' מרובה דף ע"ו ע"א אמרי' דת"ק ס"ל דהגונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש כתיב ולא מבית הקדש ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב דמדקאמר מבית הבעלים ומדקאמר ר"ש קדשים שחייב באחריותם חייב דש"מ דלת"ק אפי' בחייב באחריותם פטור וסתם אחריות הוא בדאמר הרי עלי והוא עדיין ביד בעלים ש"מ דאפי' בהקדש דלא בא ליד גזבר פטור ואמאי לימא דקרא דמבית האיש בא למעט הקדש שכבר בא ליד הגזבר אבל בהקדש שביד הבעלים חייב כיון דבידו לפדותו בפחות ואית ליה זכיה בגויה למאי דביני ביני דאין לומר דלא מיירי אלא בקדשי מזבח תמימים דאינם נפדין והכי נראה דקדשים דחייב באחריותם לא שייך בקדשי ב"ה דבקדשי ב"ה כיון דהפרישם אפי' למ"ד הרי עלי אינו חייב באחריותן דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואינו מחוסר הקרבה כקדשי מזבח דהא ליתא דבהא מלתא אתפליגו ר"י ור"ל בחולין דף קל"ט ע"א דמפורש שם דלר"י דקי"ל כוותיה אפי' בקדשי ב"ה חייב באחריותן יעו"ש וא"כ מסתמא בקדשי ב"ה נמי מיירי ואפי' בהקדש שביד הבעלים ומשמעתין מוכח נמי הכי דאמרי' ואי ס"ד להקדש מדמינן ליה וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ואם איתא בהקדש כיוצא לזה דפטר חמור שהוא ביד בעלים ובידו לפדותו בפחות אה"נ דבהקדש כזה חייב בתשלומי כפל וע"כ צ"ל דפטר חמור לא דמי להקדש כלל דפטר חמור אית להו זכיה לבעלים בגוויה קודם פדיון דמעכשיו קני ליה למאי דביני ביני דבידו למוכרו לאחר שיחול הקנין מעכשיו במאי דשוה יותר משה וכמ"ש הרא"ש בפסקיו בסוגיין וכיון שכן נמצא דמעכשיו חשיב ממונו וכגונב ממונו של חבירו חשיב אבל גבי הקדש לא חשיב כממונו קודם פדיון דאף דיש בידו לפדותו בפחות לא קני ליה למאי דביני ביני ואסור למוכרו לאחר שיחול הקנין מעכשיו למאי דשוה יותר משוה פרוטה והייני דחדית לן הש"ס בשמעתין דאף דנראה דדין פטר חמור והקדש שוין אינו כן דרב המרחק כאמור וא"כ לפ"ז אין מקום לדברי התוס' רי"ד אף לפי מה שצידדנו בדבריו:

ועוד יש לעמוד מההיא דתניא בתמורה דף ל"ב ע"א קדשי ב"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום ע"כ וכתב רש"י דה"ט דגופייהו לא מפקע מבדק הבית וטובת הנאה לא שייכא בהקדש ב"ה עכ"ל והתוס' שם בד"ה מקדישין וכו' כתבו טעם אחר דקדשי ב"ה שהקדישן אין לבעלים עליהם יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס ע"כ ולפי ב' הטעמים הניחא בהקדש שבא ליד הגזבר אבל בהקדש ביד בעלים דאית להו טובת הנאה לבעלים לחללו בפחות משיוויו וההוא יתרון ממונו הוא אמאי אם התפיסם לקדשי מזבח לא עשה כלום ודוחק לומר דמיירי דוקא בהקדש שבא ליד גזבר:

איברא דיש קצת סמך לדברי התוס' רי"ד ממאי דאמרי' בתוספתא דפ"ד דקדושין וז"ל המקדש בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת בהקדש במזיד קדש מפני שמעל בשוגג לא מעל דברי ר"מ ר' יהודה אומר אם יש לו טובת הנאה שהוא שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ע"כ דלכאורה דברי ר"י אינם מובנים דמה שייך בהקדש טובת הנאה אבל לפי סברת התוס' רי"ד אפשר דהכוונה לומר דאע"ג דר"י במתני' קתני סתם דבמזיד לא קדש אתא לפרושי דהיינו דוקא בהקדש דלית ליה טובת הנאה שוה פרוטה וכגון בהקדש שהגיע ליד גזבר או אפי' ביד בעלים וכשאינו שוה יותר מפרוטה אבל בהקדש ביד בעלים ושוה ב' פרוטות מקודשת דהא יש למקדש טובת הנאה דשוה פרוטה בגוף הקדש זה שיכול לחללו בפרוטה וירויח פרוטה וא"כ ממונו הוא ומש"ה מקודשת אלא דצ"ל לפי האמור דאפי' בכה"ג מיירי במפרש התקדשי לי לאחר שתחלל אותו בפרוטה דבכה"ג כיון דחלות הקדושין הוא אחר חלול מהני אבל זה דוחק בדברי ר"י דסתמא משמע אפי' במקדש סתמא דמעכשיו משמע ואפי' כפי דברי התוס' רי"ד אינה מקודשת בכה"ג ואפשר לומר בפי' התוספתא דסברת ר"י לא קאי אהקדש אלא ארישא דברייתא דקתני המקדש בקדשי קדשים ובקדשים קלים אינה מקודשת דבענין הקדש ב"ה כבר פליג ר"י אסברת ר"מ במתני' והכא בתוספתא בא להוסיף דפליג ר"י נמי ברישא דהמקדש בקדשי מזבח והענין הוא ע"פ מאי דתנן בערכין דף כ"ח ע"ב מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וכו' ואם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אף על פי שאינו רשאי ע"כ וכתב הרב ב"י משם הרגמ"ה דאחר שפי' כפירוש רש"י והתוס' בהא דנותן את טובתו כתב פי' אחר וז"ל אומדין כמה אדם כהן אחר שאינו ממשמר זה העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעלים בשור זה שימתין לו שיתננו לו להעלותו עולה בזמן משמרתו כדי שיזכה בעורו שאילו רשאי זה הכהן להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו כהן רוצה ליתן כך הוא יתן לב"ה עכ"ל וכיוצא לזה פי' רש"י נמי בתמורה דף ל"ב ע"א גבי מקדישין אותו הקדש עלוי יעו"ש דנמצא כפי פי' זה דנ"מ דבקדשי מזבח יש טובת הנאה לבעלים כמו שיש טובת הנאה למתנות כהונה ולמ"ד טובת הנאה ממון אמרינן בפ' הא"מ דישראל המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת אי אמרינן דטובת הנאה ממון וע"ז הוא דפליג ר"י הכא דת"ק קאמר דהמקדש בקדשי מזבח א"מ דמשמע דבכל גווני אינה מקודשת דבין לאחר שחיטה שקדש הכהן בחלקו או הישראל בחלקו א"מ כיון דמשולחן גבוה קא זכו ובין מחיים קודם שחיטה אם קדש בעל הקרבן בו אינה מקודשת ועל פי זה פליג ר"י לומר דלאו בכל גווני א"מ דאם יש לו טובת הנאה בו כגון מחיים דהבעלים יש להם טובת הנאה ליתן להקריב לכל כהן שירצה מקודשת דס"ל לר"י דטובת הנאה ממון ואם לאו שהוא באופן שאין לו טובת הנאה כגון אחר שחיטה דמשולחן גבוה קא זכו ולית להו שום טובת הנאה א"מ (דטובת הנאה אינה ממון ור"י ס"ל דטובת הנאה ממון) אלא דקשה לזה דכמה טרחו בגמרא בפ' הא"מ דף נ"ח ובנדרים ד' ס"ד דלא לאוקמי הא דטובת הנאה אי הויא ממון או לא כתנאי ואיך לא הזכירו בשום מקום דהוי פלוגתא דר"מ ור"י דפליגי בזה ועיין במ"ש התוספות בתמורה דף ל"ב ע"א דחלקו על רש"י בהא דהקדש עלוי דלא שייך לומר בקדשי מזבח טובת הנאה דליתנו לכל כהן שירצה להקריבו יע"ש ולסברת זו לא שייך פי' זה בתוספתא הנזכר ועיין במדרש שמואל בדין טובת הנאה ובס' נאות יעקב ודו"ק:

מתני' אחת בכרה ואחת שלא בכרה וכו' ופודה בו פעמים הרבה וכו' בהא דתנן ופודה בו פעמים הרבה פירש"י ז"ל וז"ל שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים אחרים יכול לפדותן בו עכ"ל נראה מדברי רש"י דאינו חוזר ופודה בו אלא א"כ נתנו לכהן וחזר ולקחו אבל אם יש ספיקות הרבה דצריך להפריש טלה והוא לעצמו אינו יכול לפדות בטלה אחד כמה ספיקות וכן נראה בפי' דברי רש"י במתניתין גבי שתי חמורות שלא בכרו וכו' או ב' זכרים וב' נקבות אין לכהן כלום שכתב וז"ל אין לכהן כלום אלא מפריש עליהם ב' טלאים לאפקועי איסוריהן והן לעצמו הרי דלב' זכרים ששניהם ספקות הצריך רש"י ב' טלאים ולא סגי בשיפדה בטלה א' ב' ספיקות והטעם דאף דלענין ממון אמרינן דמפריש טלה לעצמו מטעם דהמע"ה מ"מ לענין איסור שבא להפקיע איסור של הספק הב' בטלה שהפקיע איסור הראשון איך אפשר כיון דיש צד לומר שהראשון שפדה הוי בכור ודאי וא"כ השה ממון כהן הוא ואין פודין ב' ודאים בטלה א' אבל ר"ת ז"ל ס"ל דמתניתין דפודה בו פעמים הרבה אספיקות קאי ובספק זה שלא יצא מידו הוצרך למתני שחוזר ופודה בו ספק אחר פעמים הרבה וכמ"ש התוס' בשם ר"ת בריש פרקין דף ד' ע"ב ד"ה ופודה בו וכו' וכתבו בסוף דבריהם שם וז"ל אבל בודאי לא אפשר למימר פודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל ולא נתן דהא תנן לקמן בפירקין ב' חמורות שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן ב' טלאים לכהן עכ"ל וצ"ל דמהיכא תיתי לומר דבודאין פודה וחוזר ופודה כל זמן