מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה כב

מצד דניחא ליה לעשות המצוה חשיב כדבר דאיכא צד חובה אצל כל א דם דלא מהני רצוי דאח"כ דאפילו אם נתרצה אח"כ לא מהני ואי לא איפשטא בעייא מ"ש מפדיונו דפדיון פדוי כיון דאפשר דמטעם הפסד מצוה חשיב כחוב גמור אם לא דר"ה פשיטא ליה דזכות הוא לו אבל התוס' ס"ל דכיון דשליח דתרומה אתרבו כמו הבעלים לא מהני גילוי דעת כדעת הר"ן וא"כ י"ל דבעיין דתורם משלו הוא דקא מיבעיא לן אם יהיה כדין זכות גמור דהתם לכ"ע מהני או כדין צד זכות וצד חובה דא"כ הוא גבי תרומה לא מהני רצוי דאח"כ משא"כ גבי פדיון דמהני כאמור:

באופן דנלע"ד דהעיקר בדברי התוס' הוא כדרך הב' ופדיון פטר חמור נמי המצוה תלויה בבעלים והפודה פדיונו פדוי מטעם שליחות ודין זכיה הוא דזכיה מדין שליחות אבל מדברי התוס' בפ' מרובה ד' ס"ח ע"ב בד"ה הוא דאמר וכו' נראה דס"ל כהדרך הא' דדין פדיון פטר חמור כדון הקדש הוא לענין זה שיכול כל אדם לפדותו דאין המצוה תלויה בבעלים:

והרמב"ם בפ"ד דה' תרומות כתב וז"ל והתורם משלו על של חבירו הרי זה תרומה והרב מ"ל שם כתב ליישב סברת הרמב"ם דס"ל כסברת הריטב"א דס"ל דבעיין איפשיטא מהא דר"ה גבי הפודה פטר חמורו של חבירו והביא הרב שם דברי התוס' דסוגיין מתבאר מדבריו שם שהבין כוונת התוס' על הדרך הב' שכתבנו שכתב על דבריהם וז"ל ואעיקרא דמלתא דברי התוס שגבו ממני דהא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ פשיטא דבעינן דומיא דתרומה ודברי התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל ולע"ד לא הבנתי תמיהתו דהא מתבאר בפ' האיש מקדש דף מ"א ע"ב דלמסקנא התם אמרינן דבכל התורה ילפינן שליחו של אדם כמותו מבינייא דקדשים וגרושין וקדושין ואפילו תרומה ילפינן מינייהו ואמרינן דקרא דאתם לא איצטריך לעיקר שליחות אלא למעט שליחות עובד כוכבים אליבא למ"ד דעובד כוכבי' איתיה בתרומה דנפשיה ולר"ש דליתיה בתרומה דנפשיה איצטריך סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין וכו' אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל באופן דמבואר שם דבכל התורה לא ילפינן מתרומה ואע"ג דבפ' איזהו נשך ד' ע"א ע"ב אמרינן הא דר"א בדותא היא מ"ש תרומה דלא דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם נמי בני ברית שליחות דכל התורה כולה נמי מתרומה גמרינן לה ע"כ כבר עמד בזה הרשב"א בחידושיו לקדושין וכ' דהתם ה"ק שליחות בכל התורה כולה דע''י ישראל ולא ע"י עובד כוכבים מנ"ל מתרומה יעו"ש בדבריו באופן דזה פשוט ממסקנא דסוגיין דקדושין דשליחות דכל התורה מבינייא דקדשים וגרושין ילפינן א"כ י"ל דוקא גבי תרומה אתרבי שליח שיהיה כמו בעלים הילכך בעינן מה אתם לדעתכם וכו' אבל בכל התורה דלא אתרבי שליח בכלל בעלים אמרינן דמטעם דזכין לאדם וכו' כל מילתא דאיכא צד זכות וצד חובה כל שנתרצה כששמע חשיב כשלוחו למפרע דזכיה מדין שליחות היא אלא דלע"ד ק"ק לסברת התוס' דלפי המסקנא בפ' האיש מקדש דכל שליחות ילפינן מבינייא ופריך דא"כ אתם גם אתם דתרומה ל"ל אם איתא לסברת התוס' דיש חילוק בין תרומה לכל התורה א"כ נימא דאיצטריך קרא דאתם גם אתם לאלימי שליחות דתרומה שיהיה השליח כמו הבעלים ממש ומדין זכות וגילוי דעת בלבד אינו מספיק:

וראיתי להרב מ"א בה' זכייה סי' ז' דמתבאר מדבריו דס"ל בפשיטות דכוונת התוס' דשמעתין הוא עפ"י הדרך הא' שכתבנו דס"ל להתוס' דפדיון פטר חמור הוא כדין הקדש דאין המצוה תלויה בבעלים ואחר הפודה אותו אין אנו צריכין לא לשליחות ולא לזכייה יעו"ש ולע"ד אינו נראה כן דמלבד דלפי גירסת הרב בצלאל ז"ל אי אפשר לומר כן יתר ע"כ דאפילו לעי גרסתו אין דבריהם מורין כן דאי כוונו לזה למה האריכו לומר מה אתם לדעתכם וכו' הכי הו"ל תרומה שאני דכתיב בעלים אבל הכא לא כתיב בעלים ומהתימא איך לא ראה הרב דברי הרשב"א והריטב"א בחידושי קדושין שמזכירן בכמה דוכתין דהם סבורים דבעיין אפשיטא מההיא דהפודה פטר חמור וע"כ צ"ל דס"ל דהמצוה תלויה בבעלים כתרומה והרב ז"ל שם הפריז על המדה לומר דאפילו בפדיון הבן דחשיב כאלו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב עכ"ז יכול אחר לפדותו שלא מדעתו ולא בעינן שליחות והלכך הפודה הוא מקיים המצוה ולא הבעלים כיון דלא בעינן שליחות והביא ראיה לזה מדברי הר"ן בפ"ק דפסחים יע"ש ולע"ד יש לדחות דדעת הר"ן כמו ששיערנו לדעת התוס' דכבר כתבנו דהר"ן ס"ל דלא מהני גילוי דעת בתרומה כמ"ש הרב עצמו בסי' ו' שם כנזכר לעיל דקי"ל דבעינן שליחות גמור דשאני תרומה דכתיב אתם גם אתם דבעינן שיהיה השליח ממש כמו הבעלים והלכך בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם והנה כי כן י"ל דלעולם דס"ל להר"ן דמצות פדיון הבן תלוי בבעלים ואם פודה אחר בשליחיתיה דאב קא עביד והאב הוא המקיים המצוה כדין תרומה אלא דהפודה בממונו כיון דאיכא צד זכות דקא מרויח ליה ממון ואיכא צד חובה דהפסד מצוה מממונו יכול לפדותו אחר שלא מדעתו ופדיונו פדוי מדין זכיה דזכין לאדם וכו' כל שנתרצה כששמע משא"כ בתרומה דכיון דבשעת הפרשה אינו זכות גמור לא מהני מה שנתרצה אח"כ כששמע ועפי"ז הוא שחילק הר"ן לענין הברכה דאף דאפשר ע"י אחר לא מברכינן עליה בעל כיון דעשיית השליח היא מדעת הבעלים ממש ועשיית השליח כמעשה המשלח ממש הוא נחשב וחשוב כאילו לא אפשר ליפטר ממנה ע"י אחר משא"כ בפדיון שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו דאף דשליחותיה קא עביד דמדין זכיה היא דעביד מ"מ כיון דבשעת מעשה נעשה שלא מדעת בעלים אלא דמהני מה שנתרצה אח"כ שייך לברך בעל ואין ללמוד מתוספתא הזאת שהביא הר"ן דלא מברכינן בהפרשת תרומה בעל לפשוט הבעיא דתורם משלו על של חבירו דכבר כתבו דלפי סברת התוס' עיקר הבעיא הוא א' בכה"ג הוא זכות גמור אפי' שלא נתרצה אח"כ דבאופן זה הוי כאילו עשאו שליח בפירוש או דלמא דיש בו צד זכות וצד חובה ולא מהני בתרומה וא"כ ממנה אין כאן ראיה מענין הברכה דאפשר דהוי זכות גמור וחשיב כאילו עשו הבעלים עצמם ולא שייך לברך בעל או אפשר דלא הוי זכות גמור ובתרומה לא מהני תורם משלו שלא מדעתו וכיון דאי אפשר ליפטר ע"י אחר אין לברך בעל והרב מ"ל הביא שם דברי התוס' דפ' מרובה הנז' וסיים וז"ל ונראה ג"כ שגירס' התוס' בבכורות לא היתה כגירסתינו דוק ותשכח עכ"ל ולע"ד י"ל דגרסתם כגירסתנו דקודם הבעיא דפדיונו לבעלים או לא אמרינן מימרא דר"ה דאמר הפודה פ"ח של חבירו וכו' ומאי דמייתי התוס' להכריח דשלא מדעתו נמי פדוי מהבעיא ולא מעיקר מימרא דר"ה היינו משום דיש לדחות דרב הונא מיירי דוקא מדעת בעלים כאשר צדדנו לעיל בתחלת דברי:

והנה לפי סברת הרמב"ם ורבי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דס"ל דבעיא דתורם משלו על של חבירו נפשטא מהא דרב הונא בפודה פ"ח של חבירו דכשם דלענין פדיון פדוי כן לענין תרומה תרומתו תרומה נלע"ד דהיינו דוקא כשנתרצו הבעלים כששמעו דכיון דגלי דעתייהו אח"כ דניחא להו נתקיים המעשה למפרע דזכין לאדם שלא בפניו כל שנתרצה אח"כ אבל אם לא נתרצו אח"כ אין תרומתו תרומה ואין פדיונו פדוי דהא ודאי עיקר הבעיא היא דשמא מצד דניחא ליה למעבד מצוה דיליה חוב גמור מקרי ואין חבין לאדם שלא בפניו דבהכי אפי' נתרצה אח"כ ואם נפשטה הבעיא דלא הוי חוב גמור מ"מ פשיטא דלא הוי זכות גמור דהא איכא צד חובה דזמנין ניחא ליה למעבד מצוה דיליה ועוד דאפי' אם נאמר דחשיב זכות גמור כבר כתבתי לעיל דמדברי הרשב"א בחדושיו לקדושין נראה דלא ס"ל הכי דאפי' בזכות גמור כגון הזוכה בעד חבירו בנכסי הגר ומהפקר דזכות גמור הוא דלא שייך שונא מתנות יחיה ועכ"ז דוקא בנתרצה אבל אם לא מחה לא יעו"ש:

והנה גרסינן בערכין דכ"א ע"א אמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו ופריך מאי קמ"ל תנינא אעפ"י שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו ומשני לא צריכא דפריש ליה חבריה מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זמנין דלח ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה ומתבאר שם דלשמואל המפריש חטאתו ואשמו של חבירו צריך שיהיה מדעת המתכפר בין בשעת הפרשה ובין בשעת כפרה והמפריש עולתו ושלמיו של חבירו בעינן דעתו בשעת הפרשה אבל לא בשעת כפרה ועולא פליג אשמואל וס"ל דבשעת כפרה אין חילוק בין חטאות ואשמות לעולה ושלמים דבכולהו בעינן דעתו אבל בשעת הפרשה בחטאות ואשמות בעינן דעתו ובעולה ושלמים לא בעינן דעתיה כתבו התוס' שם בד"ה מאי וכו' וז"ל נראה לר"י דהא דאמר שמואל עולה ושלמים צריכין דעת בשעת הפרשה משום דלא ניחא ליה לאינש להתכפר במלתא דלאו דידיה אבל בשעת כפרה אינו צריך ומשום סמיכה אינו צריך לדעתו כיון דאינם באים לכפר על חטאו אבל חטאות ואשם שהם באים על חטא וצריכין להתודות בשעת סמיכה בעינן דעתו בשעת כפרה ועולא ס"ל דאפילו בעולה ושלמים רוצה לקיים מצות סמיכה הלכך בעינן דעתו בשעת כפרה אבל בשעת הפרשה לא בעינן דעת אלא בחטאת ואשם משים דלא ניחא ליה לאינש להתכפר במלתא דלאו דידיה אבל עולה ושלמים דלאו לכפרה קאתו כולי האי אינו צריך בשעת הפרשה ובגירסת הרב ב"י מסיים בדברי התוס' (הם) וקדושים הם עכ"ל ונראה דמ"ש התוס' דעולה ושלמים לא לכפרה קא אתי כולי האי דמשמע דלכפרה פורתא מיהא קא אתו אלא שאינם כמו החטאת והאשם כתבו כן מפני עולה דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה כדאמרינן בת"כ בפ' ויקרא פ' ד' סימן ח' יעו"ש אבל שלמים לא אתו לכפרה כלל דמהאי טעמא כתב הרמב"ם בספ"ג מה' מעשה הקרבנות דבעולה מתודה בסמיכה ובשלמים אינו מתוודה יעו"ש ואיכא למידק על עיקר שמועה זאת דמהכא משמע דפשיטא ליה לעולא דדוקא בחטאת ואשם הבאים לכפר על חטאתו צריך דעתו בשעת הפרשה דבלאו הכי לא סגי כשיודיעו לו בשעת הקרבה דנהי דאם היה המפריש לפנינו בשעת הקרבה שפיר דמי כיון דמאותה שעה חלה קדושת ההקדש על הקרבן אף אם נאמר דמשעה ראשונה לא חלה כיון שהפרישו שלא מדעתו אבל אם אין המפריש לפנינו בשעת הקרבה כי משעת הפרשה מסרו לכהנים להקריבו אף שהחוטא נתרצה בשעת הקרבה לא חל קדושה משעה ראשונה כיון שהפרישו שלא מדעתו דמסתמא כל שבא על חטאו אמרינן דלא ניחא ליה לאיניש להתכפר במלתא דלאו דידיה ואף דלפי הדין יצא במה שהפריש עליו חבירו כיון דס"ס לשמו הפרישו ועל שמו היא המצוה מ"מ במתכפר ממונו עדיף טפי דבההוא צערא דקא חסר ממונא מתכפר טפי ואף דאיכא בהפרשה זאת לכאורה צד זכות דלא קא חסר ממונא וצד חובה שאינו מתכפר מן המובחר וכבר כתבנו דכל דאיכא צד זכות וצד חובה כל שנתרצה אח"כ כששמע מהני ע"כ צ"ל דהכא מאי דניחא ליה לאינש להתכפר בממונו חשיב כחוב גמור והוי כדין אין חבין לאדם שלא מדעתו ומש"ה בעינן שיפרישנו מתחלה מדעתו אבל בעולה ושלמים דלא קאתו לכפרה לא בעינן דעתו משעת הפרשה דמסתמא אנן סהדי דניחא ליה דלא קא חסר ממונא וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ושמואל פליג בזה דס"ל דאפילו בשלמים דאינם באים לכפרה כלל לאו זכות הוא לו דכיון דמצוה דעליה הוא ניחא ליה למעבדה ממוניה אף דקא חסר ממונא ואדרבה המפריש קרבנו חב לו ואין חבין לו שלא מדעתו וא"כ בכל המצות נמי איכא למימר הכי דה"ה בתורם משלו על של חבירו דאבעיא לן התם בפרק אין בין המודר. נמצא כפי זה דתלוי בפלוגתא דשמואל ועולא דהכא ומאי דלא איפשיטא בעיין מהכא אין כאן תמיהה דאף דבעייא זאת לא נפשטה במקומה מ"מ נפשטה במקום אחר וכמ"ש רבינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דנפשטה בשמעתין דהפודה פטר חמורו של חבירו ואין זה מן הקושי דאורחיה דתלמודא דלא למפשט אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דאפשר למפשטה מאמוראי וא"כ בדין זה לא בעו למפשטה אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דשמואל פליג בהכי דאע"ג דעיקר פלוגתייהו תלוי בברייתות הנאמרות בענין כדאמרינן בגמרא מ"מ כיון דמצד עצמן אין ההכרח בדבר דאפשר לפרשן כשמואל ואפשר לפרשן כעולא לא ניחא להי למפשטא בעין בעיין מהכא דס"ס מאמוראי קא פשיט:

אמנם אי קשיא הא קשיא דכבר כתבנו דהרמב"ם בפ"ד מה' תרומות פסק דהתורם משלו על חבירו הרי זה תרומה דאלמא ס"ל דנפשטא הבעיא ובענין זה בפלוגתא דשמואל ועולא איהו גופיה בפי"ד מה' מעשה הקרבנות דין י' פסק כשמואל דאפילו בעולה ושלמים בעינן דעתו בשעת הפרשה דלא אמרינן זכות הוא לו ונמצא נסתר מחמתו ממה שפסק לענין תרומה:

הנלע"ד לומר דס"ל להרמב"ם דכיון דחזינן ליה לעולא דס"ל דאפילו בעולה דאיכא מקצת כפרה זכות הוא לו ולא בעינן דעת ולדידיה פשיטא ודאי דס"ל לענין תרומה דזכות הוא לו ולא צריך דעת אפושי פלוגתא לא מפשינן ואפילו שמואל מודה לענין תרומה דזכות הוא לו ולא צריך דעת כיון דלא אתי לכפרה ולא קאמר אלא בעולה דבאה קצת לכפרה וכל שהוא כפרה מסתמא ניחא ליה לעשותו מממונו ואף שלמים נמי דלא אתי לכפרה מ"מ כיון דעיקר הקרבן הוא הקרבת דורון לקונו הרי הוא משל למי שאמר להקריב דורון למלך ובא אחר והקריב משלו בעדו דאינו כ"כ חשוב לפני המלך כיון שאחר הקריבו לפניו לא כן בענין תרומה דעיקר המצוה היא להרווחת הכהנים חלף עבודתם וכל שבא ליד כהן שיעור התרומה יהיה ממי שיהיה כיון דבשליחת בעל הכרי הוא תורם והמצוה תקרא על שמו זכות הוא לי ואינו מקפיד שיהיה משלו ואדרבה לע"ד מסוגייא זאת מצינו ישוב נכון לדעת הרמב"ם דאיך פסק לענין דהתורם משלו על של חבירו פירותיו מתוקנים כיון דבעיין לא איפשיטא אמנם לפי האמור א"ש דאף אם נאמר דהר"ם ס"ל כדעת התוס' בשמעתין ובפ' מרובה דלא איפשיטא בעיין מהא דהפודה פטר חמור של חבירו מ"מ ס"ל דאיפשיטא מפלוגתא דשמואל ועולא דלענין תרומה כ"ע לא פליגי דזכות הוא לו וקצת יש לדקדק על הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שהביאו ראיה לומר דאורחא דתלמודא דכל היכא דלא מצי למפשט ממשנה או ברייתא לא פשיט ליה מאמוראי מהא דבעיין דאע"ג דלא איפשיטא במקומה איפשיטא מההיא דר"ה בפודה פטר חמור של חבירו דאמאי לא הביאו נמי פלוגתא דשמואל ועולא דנראה דבעייא דתורם משלו על של חבירו תלויה בפלוגתא דשמואל:

וראיתי להרב ב"י בסוגיא דערכין הנזכר שהביא משם הרא"ש וז"ל הילכך לשמואל אם הפריש ראובן עילה ושלמים שיתכפר בהם שמעון בלא דעת שמעין אינם קדושין ואין מועלין בעולה ואם נתרצה שמעון בשעת הפרשה מקריבה ראובן בלא דעת שמעון ואם הפרישה שלא מדעתו ובשעת כפרה נתרצה שמעון יצא בו ידי חובתו אבל אין בה מעילה עד שנתרצה שמעון משים דזמנין דלא ניחא ליה לאיניש דליתכפר במידי דלאו דיליה אבל חטאת ואשם וכו' עכ"ל מתבאר מדברי הרא"ש דסברת שמואל הוא כמו ששיערנו דאפי' בעולה חוב גמור הוא לו ושייך לומר אין חבין לאדם וכו' ואפילו נתרצה אח"כ לא חל קדושה עליהם למפרע ומש"ה אין בהם מעילה עד שנתרצה דאם חיתא דדין זה הוא מסוג דבר שיש בו צד זכות וצד חובה אמאי אין בו מעילה למפרע הא כיון דנתרצה אח"כ חל קדושה למפרע משעה ראשונה דהא הרא"ש ס"ל בפרק האיש מקדש גבי נתקדשה שלא מדעת אביה דאי ידעינן דנתרצה האב אח"כ מקודשת למפרע וכמו שכתב הרב מ"א בה' זכיה סימן ו' הנזכר לעיל יעוין שם ועיין בטור א"ה סי' ל"ז דאלמא ס"ל דבצד זכות וצד חובה אם נתרצה אח"כ מקודשת למפרע משעה ראשונה דאין לומר דמעילה לא שייך בהקדש דבשעת הנאה לא נתברר עדיין אם חל או לא כמו הכא דבשעת הנאה תלוי ועומד חלות ההקדש עד שיתרצה דבהדיא מפורש בירושלמי בפרק ג' דנדרים גבי מתני דהרי הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות דאמרינן התם דלמ"ד דלמפרע קדשו אם נהנה קודם קיום התנאי מעל יעו"ש דכל דבקיום התנאי חל ההקדש למפרע איכא מעילה יעו"ש דבהכי ניחא דלפי דברי הרא"ש משמע דלסברת עולא גבי עולה ושלמים דלא בעינן דעתו בשעת הפרשה יש בו מעילה קודם שנתרצה ואמאי הא ע"כ צ"ל דאפילו לעולא אם לא נתרצה לבסוף לא חל קדושה עליהם דאפילו במזכה מתנה לחבירו כל שלא נתרצה המקבל לא קנה אלא דבנתרצה לבסוף חל ההקדש נהנה בנתים מעל כיון דלמפרע חל ההקדש:

והנה בריש תמורה דף ב' ע"ב איבעיא לן התם עובד כוכבים מהו שימיר מי אמרינן מדאקדושי מקדיש אמורי נמי מימר או דילמא כיון דלאו בר עונשים הוא בתמורה לא מתפיס ופשיט רבא מדתניא קדשי עובדי כוכבים אינם עושים תמורה דברי ר"ש ואמרינן דבהקדש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים לא קא מיבעיא לן כי קמיבעיא לן בהקדש עובד כוכבים ומתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן ופרש"י ומתכפר ישראל שהפרישו עובד כוכבים לצורך ישראל שיתכפר בו ישראל ויש לחקור אעיקרא דמלתא איך אפשר שהעובד כוכבים יפריש קרבן לצורך ישראל דהא קי"ל כשמואל דהמקדיש קרבן בעד חבירו צריך דעת המתכפר בשעת הפרשה וכל הקרבנות שווים דאפילו עולתו ושלמיו בעינן מדעת המתכפר וא"כ המפריש כיון דצריך דעת מתכפר שליחותיה דמתכפר קא עביד ומדין שליחות דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוא דמצי מפריש ליה בעד חבירו וא"כ גבי עובד כוכבים דקי"ל דאין שליחות איך אפשר שיקריב עובד כוכבים קרבן בעד ישראל ועיין להרב מ"א בה' שלוחין סימן י"ב ובה' מכירה סימן ט"ו דמתבאר דכל מידי דאם עשהו שלא מדעת בעלים אין מעשיו כלום אי אפשר לעשותו ע"י עובד כוכבים כלל כיון דאימעיט משליחות יעו"ש ואפילו לסברת עולא דס"ל דבעולה ושלמים לא בעינן דעתו בשעת הפרשה מ"מ