מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה כא

שכל שאין בידה לכתחלה לפדותו בפחות ליהנות במאי דביני ביני נמצא דלאו מידי יהיב לה ואף דלכתחלה נמי הוא מדרבנן מ"מ הרי היא אינה יכולה ליהנות והרי זה דומה למקדש באיסורי הנאה דרבנן שכתב הרמב"ם בריש פרק ה' מהל' אישות דאינה מקודשת יעו"ש זה נראה קצת סמך לסברת הרמב"ם אך קשה דאם כסברת הר"מ דדברי ר' טרפון קאי לפודה בדמים ואתא לאשמועינן דלא יפחות מג' שעורים אלו אפי' אינו שוה כ"כ א"כ הרי מצינו תנא דס"ל בהדיא כר' יצחק אמר ר"ל דאמר לקמן דפודהו בשיוויו וא"כ אמאי שקיל וטרי הש"ס לומר דסברת ר"ל לא אתי אלא לר"ש ולא לר"י ורבינא קשיא ליה דהא קי"ל כר"י עד דמסיק לומר דאפי' כר"י אתי דלא יהא חמור מן ההקדש דמכל זה נראה דסברא זאת הולידה ר"ל וליכא שום תנא דאמר בפירוש כן והוא תימא דסמוך ונראה לזה הביא הש"ס ברייתא כר' טרפון דע"כ הכי ס"ל ואמאי לא הזכירה כלל ועוד דלפי סברתו מאי דמקשה הש"ס קשיא הלכתא אהלכתא הו"ל לתלמודא לתרוצי כאן בבא לפדות בשה כאן בבא לפדות במעות וכמו שהקשה הרדב"ז וז"ל אלא דאכתי קשה למה לא כתב החילוק שיש בין הבא לימלך לעושה מעצמו ואם היתה גירסתו כגירסת הספרים שלנו צ"ע עכ"ל לכן נראה לעניות דעתי לומר דהרמב"ם לא גריס ל"ק כאן בבא לימלך וכו' אלא גירסתו היא קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כדאמר ר"י אמר ר"ל מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה וכו' וכל הנמשך ומפני גירסא זאת פי' דברי ר"ט דבבא לפדות בדמים מיירי דבלאו הכי אי אפשר להבין המשך הסוגייא אמנם אי מיירי בבא לפדות בדמים אתי שפיר וכוונת המקשן שהקשה קשיא הלכתא אהלכתא הכוונה לומר דקס"ד לומר כדסבר רב אחא למימר דסברת ר"ל לא אתי אלא לר"ש ולא אליבא דר"י וע"ז מקשה דקשיא הלכתא אהלכתא דהא קי"ל כר"י הן דר"י ור"ש הלכה כר"י והן דסתם לן תנא כר"י כדפריך רבינא לרב אחא והכא אפסיקא הלכתא כר"ט דאם בא לפדות בדמים שלא יפחות מהשיעורים הללו אלמא פודין נמי בדמים ומשני ל"ק כדאמר ר"י אמר ר"ל וכו' כלומר דלר"ט יש לומר כדמסקינן אליבא דר"ל דאפי' לר"י קאמר ומטעם דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו אלא דכפי זה צ"ל דגריס הר"ם אמר רבא הלכתא ברגייא וכבר כתבנו דמדברי הר"ם נראה דלא גריס ליה לכן נראה דלפי גירסא זאת מה שכתב הרמב"ם דדברי ר"ט הוא בפודה בדמים הוא לפי המסקנא דמשני הש"ס ל"ק כדאמר ר"י אמר ר"ל אבל המקשן שהקשה קשיא הלכתא אהלכתא קס"ד דר"ט בבא לפדות בשה מיירי כפירוש רש"י והראב"ד ועל זה הקשה ממאי דפסק רב נחמן הלכה כרבנן דבכל שהוא כמו שהוא לפירוש רש"י ודעמיה והתרצן חדית לן לומר דלא מיירי בפודה בשה אלא כדר"ל דאם אין לו שה פודהו בשיוויו וע"ז קאמר ר"ט דאם בא לפדות בשיוויו לא יפחות מג' שיעורים הללו אפי' שאינו שוה הפטר חמור כ"כ ואולם אכתי י"ל על הרמב"ם דכיון דעיקר הטעם דיכול לפדותו בשוויו שלא בשה הוא משום שלא יהא חמור מן ההקדש א"כ מה טעם החמירו בו יותר מן ההקדש דאילו בהקדש פודהו בשיוויו ממש דאפי' ההקדש שוה פרוטה פודהו בשוה פרוטה דווקא ולא יותר ואם בהקדש החמור לא החמיר לעשות שלא יפחות משיעורים הללו לא יהיה פטר חמור חמור מן ההקדש וי"ל:

והנה אמרינן במכילתא בפרשת בא ופטר חמור תפדה בשה למה נאמר לפי שנאמר אן פדה תפדה שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע ת"ל ופטר חמור תפדה בשה חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה טמאה ד"א כל פטר חמיר וכו' יכול כל פטר חמור אתה פודה בשה ושאר בהמה טמאה בכסות וכלים ת"ל אך א"כ מה ת"ל פדה תפדה אם אינו ענין שפודין בהמה טמאה תנהו ענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותה מהקדש ב"ה ע"כ וכיוצא לזה אמרינן בספרי בפ' קרח אך פדה תפדה שומע אני אף בכור שאר בהמה טמאה במשמע ת"ל ופטר חמור תפדה בשה וכו' או פטר חמיר תפדה בשה ושאר כל בהמה טמאה בכסות וכלים ת"ל עוד במקום אחר ופטר חמור תפדה בשה בשה אתה פודה אבל אי אתה פודה בכסות וכלים א"כ מה ת"ל אך פדה תפדה אם אינו ענין שפודין בהמה טמאה תנהו ענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית וחוזרין ופודין אותו מהקדש בדק הבית ע"כ ולפי מאי דקי"ל דפדיון פטר חמור בשה בכל שהוא ואם רוצה פודהו בשיוויו בדבר אחר י"ל בברייתות אלו דהא ודאי מאי דקס"ד לומר אילו לא היה קרא תניינא דפטר חמור תפדה בשה או מיעוט דקרא דאך דשאר בהמה טמאה בכסות וכלים היינו לומר דפטר חמור בשה אפי' שוה כל שהוא ובכסות וכלים עד שיהיה בשוויו אבל בשאר בהמה טמאה פודה בכסות וכלים אפי' בכל שהוא כמו שהוא בשה בפטר חמור וא"כ אף דאיכא קרא אחרינא דפטר חמור תפדה מנ"ל דמיעט קרא שאר בהמה טמאה לגמרי מקדושת בכור נימא דקרא תניינא בא למעט דלא יפדה שאר בהמה טמאה בכל שהוא כי אם בשיוויו דוקא לא כמו פטר חמור דנפדה בפחות משוויו ע"י שפודהו בשה וכן להמכילתא דממעט לה מקרא דאך פדה וכו' נימא דלא מיעט קרא כ"א באופן פדיון פטר חמור דנפדה בפחות משיויו משא"כ שאר בהמה טמאה דאין מציאות לפדותו כ"א בשיווו:

והנה בגמ' בפרקין דף ו הביאו ברייתא זאת משם ר"י הגלילי דמפיק ליה מיעוט שאר בהמה טמאה מדכתיב פטר חמור פטר חמור שני פעמים כברייתא דספרי ואמרי' התם פריך רב אחאי אי כתב רחמנא חד הוה אמינא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל יכו' ולעולם בשה כתב רחמנא פטר חמור אחרינא פטרי חמורים ולא פטרי סוסים ואימא מעטינהו משה ולעולם בכל דבר ומשני א"כ לכתוב רחמנא פטר חמור תפדה בשה וחמור תפדה בשה פטר פטר ל"ל פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים ע"כ דלפ"ז דמיתורא דפטר חמור קא דריש א''ש אלא דיש להקשות על זה דכפי הברייתא דמכילתא והספרי דקרא דאך פדה תפדה אמרי' תנהו ענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית וחוזרין ופודים אותה וא"כ אכתי י"ל דאי הוה כתיב בקרא תניינא וחמור תפדה בשה הוה אמינא דמדלא כתיב פטר להורות דכל בכור קאמר דקרא לא משתעי בבכור אלא בפדיון חמור שהקדישו לבדק הבית דחדית לן קרא דפדיונו מהקדש כדין בכור לפדותו בשה דכל פדיון שאתה פודה לחמור לא יהיה אלא בשה וה"ה דהוה אמינא דכ"כ הוא בשאר בהמה הטמאה מטעם דכל דבר שהיה בכלל וכו' ואכתי הו"א דבין לענין בכור ובין לענין הקדש פ"ח ושאר בהמות טמאות שווין לפדותן בשה מדין דבר שהיה בכלל ולזה איצטריך פטר להורות דאבכור קאי ובא למעט שאר בהמות משה לענין בכורה ולעולם בכל דבר:

עוד אמרינן בסוגייא הנזכר דפריך הש"ס ותנא דידן למעוטי סוסים וגמלים מנ"ל ומשני א"ר פפא כל מקנך תזכר כלל שור ושה וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא וק"ק דאמאי הוצרך ר"פ לטעם זה לתנא דידן לומר דתנא דידן דן כלל ופרט מאחר שפטר הפסיק הענין כדאמרינן התם לר"י הגלילי בהיות שאפשר לומר דתנא דידן ס"ל כתנא דמכילתא דממעט שאר בהמה טמאה מקרא דאך פדה וגו' דאך מעוטא הוא לומר דפטר חמור דווקא ולא שאר בהמות טמאות:

[ז] אמר רב הונא הפודה וכו' יש לחקור אם הכוונה אפי' פדאו שלא מדעת בעלים פדיונו פדוי דאין לומר דפשיטא דאפי' שלא מדעת קאמר דמדעתו פשיטא ומאי קמ"ל דהא י"ל דאפילו מדעתו אצטריך לאשמועינן דהא אמרינן בפ"ק דקדושין ד"ז דהאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא ואמרינן עוד א"ר וכן לענין ממונא ומדברי רש"י ושאר פוסקים מתבאר דקאי נמי לדין עבד כנעני דאם ראובן אמר למוכר הילך מנה ושדך קנויה לשמעון קנה שמעון אבל הרמב"ם בפ"א מה' מכירה לא הביא דין זה דעבד כנעני לענין ממון וכתב הר"ן בפ"ק דקדושין דטעם הר"ם הוא משום דסובר דדוקא גבי קדושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למידין מעבד כנעני עכ"ל וא"כ נמצא לפי זה דדין עבד כנעני דקני נפשיה אע"ג דלא קא חסר ולא מידי חדוש הוא שחדשה תורה גבי עבד כנעני ובקדושין דילפינן מיניה אבל בממון לדעת הר"מ לא קנה כיון דהלוקח לא קא חסר ולא מידי ודין זה הוא אפי' שעשאו שליח לקנות בדמי השליח דומיא דקידושין דע"כ כשעשאו שליח וא"כ לסברא זאת בפדיון פ"ח אם המצוה מוטלת על הבעלים וחיובא רמייה עלייהו כל שפדאו אחר בשה של הפודה עצמו והבעלים לא קא חסרי ולא מידי אף דבשליחיתייהו קא עביד הו"א דאין פדיונו פדוי דכך היא המדה דהבעלים שבאים לקנות (מה) מהכהן הפ"ח ע"י השה שנותן לו וחשיב כמוכרו לו צריך שהקונה והזוכה בו יהיה חסר ממונא וכל דלא קא חסרי ממונא לא קא קנו ליה וכיון דהבעלים לא קנו ליה גם הפודה לא קני ליה הן מצד דע"ד שיזכו הבעלים בו פדאו והן דאפי' כיון לפדותו לעצמו לאו כל כמיניה כדאמרינן לקמן וא"כ הו"א דאין פדיונו פדוי וקמ"ל ר"ה דפדיונו פדוי דאפילו לדעת הר"ם זה לא שייך הכא כי אם לסברת ר' אליעזר דפדיון פ"ח הוא כפדיון הבן דאינו פדוי משעת הפרשה עד שיבוא ליד כהן דלדידיה אפשר שרן הוא כיון שעיקר הפדיון הוא ע"י נתינה לכהן ודמי קצת למכר אבל לרבנן דקי"ל כוותיהו דמשעת הפרשה פדוי אף שלא בא ליד כהן דאין דינו כפדיון הבן וכדאמרינן לקמן במתני' ד' י"ב יעו"ש לא שייך זה דהא אין הפדיון תלוי במאי דקא חסר ממונא אלא בהפרשה תלוי ואפי' לא נתנו לכהן דמהאי טעמא בספק בכור מפריש טלה להפקיע איסוריה וכל כי האי עולה דמפקיע איסוריה אע"ג דלא קא חסר ולא מידי ה"ה כשחבירו פודהו משלו ולפי זה אפילו לר"א הוי דינא הכי דהא אמרינן התם דמודה ר"א בספק פ"ח דמפריש טלה ומפקיע איסורו ואי שייך דין זה לדעת הרמב"ם הוא בפדיון הבן דכיון דבפדיון הבן לכ"ע אינו פדוי בהפרשה בלבד עד שיגיע ליד הכהן דנמצא דכפי זה עיקר פדיון הבן תלוי בהנאת ממון שיגיע לו לכהן ודומה קצת למכר א"כ הפודה בן חבירו בממון הפודה אי אמרינן דעיקר המצוה מוטלת על האב בעינן דהאב יתן משלו דקא חסר ממונא אבל אם נתן אחר בשבילו דלא קא חסר ממונא אין בנו פדוי דכל דבר שתלוי בחסרון ממון כל שהזוכה לא קא חסר ממונא אף דאחר קא חסר ממונא בעדו ושליחותיה דאב קא עביד אפשר דלא מהני באופן דיש לצדד קצת דרב הונא מיירי בפודה מדעת חבירו ועם כל זה איצטריך לאשמועינן אבל האמת יורה דרכו דר"ה עיקר דינו הוא אם פדאו שלא מדעת בעלים וכן מפורש בדברי התוס' בד"ה הפודה וכו' שכתבו וז"ל ולא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעיא לן פ' אין בין המודר אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל הרי מפורש דאפילו שלא מדעת הבעלים קאמר ובעיקר כוונת התוס' לכאורה נראה דכוונתם לחלק דהכא לא כתיב בעלים דס"ל דהכא אין המצוה תלויה בבעלים לשנצטרך שהפודה יפדה בשליחותו אלא הרי הוא כהקדש דכל הרוצה לפדות פודה בלא שליחות המקדיש וא"כ אף דמספקא לן לענין תרומה דאפשר דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה היינו דוקא לענין תרומה דתלוי ביד בעלים וצריך שליחות ואי לאו דזכות הוא לו הרי ליכא שליחות אבל הכא אפילו נאמר דחוב הוא לו שפיר פדיונו פדוי כיין דמעיקרא לא בעינן בעלים ולא בעינן שליחות ואולם ראיתי להרב בצלאל ז"ל כ"י דגרס בדברי התוס' הכי דהתם כתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם שהם כמו הבעלים ולכך בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא אתרבי שליח בכלל בעלים עכ"ל דלפי גירסא זאת נראה דאין הכוונה ע"ד האמור דלעולם דס"ל דהכא נמי המצוה תלויה בבעלים והפודה צריך שיפדה בשליחותו כדין תרומה אבל מ"מ יש לחלק בין פדיון לתרומה דהא כבר נודע דעיקר דין זכין לאדם שלא בפניו כתב ה"ה בפ"ד מהל' זכיה משם הרמב"ן הביא דבריו הרב מ"א בהל' זכייה סי' ו' והעלה שם דג' חלוקים יש הא' מידי דהוי זכות גמור וליכא שום צד חובה דנראה דכל כי האי גוונא אפילו לא נתרצה כששמע לאו כל כמיניה והב' הוא היכא דאיכא צד זכות וצד חיבה וכגון אפילו במזכה מתנה לחבירו דאיכא צד חוב נמי משום דשונא מתנות יחיה כה"ג אם נתרצה כששמע זכה אבל אם לא נתרצה כששמע לא זכה והג' הוא דאיכא צד חיב אצל כל אדם דכה"ג אפי' נתרצה כששמע אינו כלום יעו"ש אלא דע"ד סברא זאת שהעלה הרב דמידי שהוא זכות גמור אפילו לא נתרצה מדברי הרשב"א בחי' קדושין על דף כ"ג ע"א גבי מאי דקי"ל כרבנן דבין בכסף ובין בשטר ע"י עצמו וע"י אחרים בד"ה ולענין הלכה מתבאר דס"ל בהפך דין זה דאפילו בזכות גמור אין זכין בע"כ זולתי בשטר שחרור מהטעמים שכתב שם יע"ש וא"כ גבי תרומה דאתרבי השליח כמו הבעלים עצמם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אין מציאות לאדם שיתרום את של חבירו אם לא בשליחות גמור או ע"י דין זכיה דזכין לאדם בדבר שהוא זכות גמור וליכא צד חובה וכגון בתורם משלו על של חבירו דאי אמרינן דלא קפיד איניש לעשות המצוה בממוניה הו"ל זכות גמור שמרויח שיעור תרומה וליכא צד חובה דאפילו משים שונא מתנות ליכא שהוא אינו נהנה כלל מממון אחרים כי אם מבריח ארי מנכסיו הוא דבכה"ג דהוי זכות גמור דאפי' אם לא נתרצה לאו כל כמיניה כל כי ה"ג חשיב כשליחות גמור וכאילו עשאו שליח בפירוש מתחלה דמי אלא דמשים דמבעיא לן דילמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה א"כ הא איכא צד חובה ואף דלא הוי חוב גמור דהא איכא צד זכות שמרויח ממון וצד חובה שמפסיד המצוה ואם יתרצה כששמע כה"ג בעלמא שפיר דמי מ"מ גבי תרומה דאתרבי שליח דומיא דבעלים לא מהני רצוי דאחר מעשה כיון דבשעת מעשה שלא מדעת בעלים היה דלא דמי לדבר שהוא זכות גמור דבשעת הפרשה ליכא שום ספק דודאי ניחא להו לבעלים כל זה הוא גבי תרומה אבל הכא גבי פדיון דלא אתרבי שליח בכלל בעלים לא בעינן שליחות ממש אלא פדיונו פדוי מדין זכיה דמדין שליחות הוא וכשם דזכין לאדם שלא בפניו אפילו בדבר דאיכא נד זכות וצד חובה כל שנתרצה כששמע כמו כן נמי בעודה פטר חמור של חבירו אף דבעיין לא אפשיטא ואפשר דאיכא צד חובה דהפסד מצוה מ"מ הא איכא נמי צד זכות דריוח ממון דפדיונו לבעלים וכל שנתרצה כששמע פדיונו פדוי והכא מיירי כשנתרצה כששמע וכיון שנתרצה לבסוף הרי הוא פדוי למפרע ונראה דהעיקר בכוונת התוס' הוא כהדרך הב' דמלבד שלזה נוטה גירסת הרב ז"ל כאמור יתר ע"כ דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועינינו הרואות להרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם בפ"ק דקדושין גבי הא דאמר רב הונא התם הני כהני שלותי דרחמנא נינהו שהוקשה להם דבעיא בנדרים היא ולא איפשטא ואמאי לא פשיטו לה מהא דרב הונא ותרצו הם ז"ל דלא חששו לפשוט אלא מברייתא או ממשנה וכיוצא בה באותו פרק דאבעיא לן התורם משלו על של חבירו וכו' ולא אפשיטא ולא פשטוה מדאמר רב הונא בבכורות הפודה פטר חמור של חבירו וכו' וטעמא נמי התם משום דלא בעו למפשטה אלא ממתני' או מברייתא עכ"ל הרי מפורש מדבריהם דבעיין דהתורם משלו על של חבירו איפשיטא מהא דרב הונא דפטר חמור וע"כ צ"ל דס"ל דדין פ"ח כדין תרומה דבפדיון נמי המצוה תלויה בבעלים והפודה צריך שיפדה בשליחותו כדין תרומה ואע"ג דלפי' התוס' בעיין דתרומה לא נפשטה מהכא דיש לחלק מ"מ כל היכא דאכשר להשוות דעות הפוסקים עדיף טפי דלפי דרך הראשון דס"ל דאין המצוה תלויה בבעלים סברתם היא מן הקצה אל הקצה עם הרמב"ן ודעמיה אלא המחוור לומר כדרך הב' דהכא נמי בפדיון המצוה תלויה בבעלים אלא דעיקר פלוגתייהו תלוי בסברא אחרת דלענין תרומה איכא פלוגתא אי גילוי דעת דקודם הפרשה או דאחר הפרשה מהני כיון דתרומה לא הוי חוב גמור דהא לתרום עומד ואם תרם שלא ברשות ובא בעה"ב ונתרצה מהני כיון דחשיב כדבר שיש בו צד זכות וצד חובה דמדברי הרמב"ן שהביא הר"ן בפ' התקבל גבי מתני' דכל השומע יכתוב גט וכ"כ הריטב"א שם בחידושיו דמהני גלוי דעת לחודיה אבל מדברי הר"ן בפ' אין בין המודר דף ל"ו נראה דס"ל דגילוי דעת לא מהני אלא בעינן שליחות גמור וכמ"ש הרב מ"א בה' זכייה סי' ו' הנזכר לעיל יעו"ש דלפי שיטת הרמב"ן והריטב"א דבתרומה נמי הוי כדין זכייה דעלמא דאם יש צד זכות וצד חובה אם נתרצה אח"כ שפיר דמי א"כ ע"כ צ"ל דמאי דקא מבעיא בתורם משלו וכו' הוא דדילמא