מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה יח

שם דביצת השרץ דוקא ריקמה אסירא ואי לא ריקמה שריא מטעם חידוש דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא (ושרייה) [וכו'] כמו דעוף טהור שבעופות הוא דכתב קרא בת היענה ולא בשרץ דעוף מעוף ילפינן ולא ביצת שרץ מעוף אלו תוכן דבריהם יע"ש והר"ן בחידושיו הביא דברי התוספות הנז' וכתב וז"ל ולא נהירא דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסירא ממילא ידעינן דאיסור אבר מן החי הוא דשרא רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה והיינו טעמא דביצת טריפה דאסירא וביצת השרץ דכוותה עכ"ל וי"ל קצת בסברת הר"ן דנראה דס"ל דילפינן שרץ מעוף אף דהם ב' מינים מההיא דאמרינן בפ' אעפ"י דף ס' ע"א יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שנחמיר בחלבו ת"ל הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור ע"כ דמשמע דדוקא משום דאיכא ק"ו לאסור חלב דמהלכי שתים איצטריך קרא להתיר הא לאו הכי לא הוה צריך קרא להתיר דפשיטא דהיה מותר ממילא, מטעם חידוש היתר החלב דמבנין אב דחלב בהמה טמאה לא היינו לומדים כיון דמהלכי שתים ובהמה טמאה ב' מינים הם ולא ילפינן זה מזה כמ"ש התוס' לגבי שרץ ועוף אבל לפי סברת הר"ן דילפינן זה מזה בלאו ק"ו נמי אצטריך קרא להתיר כי היכי דלא נילף מבהמה טמאה מבנין אב וי"ל דלפי מה שהעלה הר"ן שם בהלכות כדעת הרמב"ם פ"ב מה' מ"א דס"ל דבבשר אדם איכא איסור לאו הבא מכלל עשה ולא לאו גמור א"ש די"ל דדוקא גבי שרץ ועוף דשניהם שנים דאיכא לאו בהם ילפינן זה מזה משא"כ גבי חלב מהלכי שתים דמעיקרא איסור בשר אדם אינו כאיסור בשר בהמה טמאה דאיכא לאו ואינו אלא עשה ואיכא למימר דמטעם חידוש התירה תורה נמי איסור עשה ולא אסר אלא באיסור לאו וזה פשוט ואדרבא נראה דלסברת התוס' קשה מהכא דאף דלא ילפינן ביצת שרץ מבנין אב בביצת עוף טמא כיון דלאו שניהם מין אחד מ"מ נילף מק"ו ומה עוף טמא שהקלת במגעו החמרת בביצתה שרץ שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בביצתו דומיא דהתם דאי לאו קרא דהתיר חלב מהלכי שתים היינו אוסרים אותו מק"ו דחלב בהמה טמאה אף דהם ב' מינים ובשרץ נמי יש לדון ק"ו כי האי ואולי דס"ל להתוס' דעיקר הק"ו דעביד הש"ס התם מטעם מאדם החמרת במגעו לאו מאדם בלבד הוא אלא דהחלב נמי אשר אנו דנין בה היא עצמה מטמאה במגע דחלב הנדה נמי מטמאה במגע וכמ"ש הרמב"ם משא"כ בבהמה ומשו"ה הוא ק"ו אלים אבל גבי ביצת השרץ דאף דהיא עצמה מטמא במגע מ"מ הביצה שלה כל זמן שלא ריקמה אינו מטמא במגע כמ"ש התוס' שם וא"כ לאו קל וחומר אלים הוא לאסור כקל וחומר דחלב מהלכי שתים:

ודע דבענין איסור בשר אדם איכא ג' סברות דלדעת הרמב"ם ודעמיה איכא איסור עשה ולדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א ליכא אפילו איסור עשה ולדעת הרא"ה והריטב"א הביא בס' א"ז בפ' אע"פ בסוגיא הנזכרת לאו נמי איכא יעו"ש וי"ל לסברת הרא"ה והריטב"א דא"כ מאי קשיא להו לש"ס בשמעתין דבין לרבנן ובין לר''ש אמאי איצטריך קרא לאסור חלב טמאה דתיפוק ליה מדתניא הטמאים לאסור צירן וכו' ונדחק הש"ס לתרץ זה מטעם דחדוש תיפוק ליה דאיצטריך קרא לאסור כי היכי דלא נילף היתר חלב בהמה טמאה מקל וחומר דחלב מהלכי שתים ומה אדם דבשרו אסור והאוכלו עובר על לאו והחמרת במגעו הקלת בחלבו בהמה שהקלת במגעו אינו דין להקל בחלבה וכיון דאיכא ק"ו להתיר אף דאיכא קרא דהטמאים לאסור צירן הו"א דחלב שאני כדין חלב מהלכי שתים ע"כ איצטריך קרא אחרינא לאסור החלב עוד י"ל לדעת הרא"ה והריטב"א דס"ל דבשר אדם אסור מן התורה מההיא דאמרינן בירושל' בנדה בפ' המפלת הלכה ב' עלה דתנן במתני' התם דלר"מ המפלת כמין בהמה חיה ועוף הוי וולד ר' חגי א"ר חנינא חברין דרבנן מקשין לה על ר"מ הפילה דמות עורב עומד בראש הדקל ואומר לו בא וחלוץ או יבם אמר ליה רבי מנא עד דהא מקשי לה על דר"מ קשיתא על דרבנן דמר רבי יסא בשם ר"י כולו אדם ופניו בהמה אינו וולד כולו בהמה ופניו אדם וולד הוא כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בא לשחטך וכו' ע"כ והכוונה פשוטה דפריך ליה ר' מנא דאמאי לא מקשה כי האי גוונא אפי' לרבנן דהא אמר ר' יוחנן דכ"ע מודו בכולו אדם ופניו בהמה דאינו וולד ואינה טמאה לידה אפילו לר"מ ובכולו בהמה ופניו אדם אפי' רבנן מודו דטמאה לידה דולד הוי וא"כ איכא לאקשויי לכ"ע בכולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בא לשחטך וכן בהפכו ואם איתא דבשר אדם אסור מן התורה איך קאמר הירושלמי בכולו אדם ופניו בהמה דאומרים לו בא לשוחטך כיון דקי"ל היוצא מן הטמא טמא וזה שנולד מן האדם שהוא אסור כדין בהמה טמאה היוצא ממנו אף דפניו בהמה וחשיב כבהמה לגמרי מ"מ דינו כדין בשר אדם לאיסור אכילה ובשלמא לדעת הרמב"ם דס"ל דאיסור בשר אדם אינו אלא איסור עשה לק"מ לפי מ"ש ה"ה בפ"ב מה' מ"א ליישב מה שהקשו עליו דאם איתא דבשר אדם אסור מן התורה איך אפשר דחלב יהיה מותר כיון דקי"ל היוצא מן הטמא טמא דאין כלל זה אלא לטמאין בלאו אבל באדם דאינו אלא בעשה לא נאמר כלל זה יע"ש אבל לדעת הרא"ה והריטב"א קשה וי"ל והוא פשוט דמאי דאמרינן בירושלמי עומד וקורא בתורה ואומרים לו בא לשוחטך לאו למימרא דמותר לישראל אם ישחטנו דפשיטא דלישראל אסור דהיוצא מן הטמא טמא אלא תמיהת הש"ס היא לומר דאיך אפשר שיהיה מציאת זה בעולם שיעמוד לקרות בתורה כבן אדם ויהיה מותר לשוחטו כבהמה למכור לעובד כוכבים זה אין הדעת סובלתו ואמאי באופן זה דפניו כבהמה אינו ולד לענין טומאת לידה כיון שכל גופו כבן אדם ממש והפר"ח בסי' י"ג ס"ק י"ז הביא ראיה לומר דאם מצא בבהמה דמות בהמה אעפ"י שרגליה עוף דמותר באכילה מהירושלמי הנזכר דמוכח מיניה דהכל תלוי בדמות יע"ש ונראה פשוט דאין כוונת הרב להביא ראיה גמורה משם דהא התם במין זה דכולו אדם ופניו בהמה וכן בהפכו מיירי כשנולד מן האדם ומה ראיה הוא לדין הנמצא בבהמה דאמרינן בגמ' דהשוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור ואמרינן דה"ט משום דבעינן פרסה וליכא וא"כ כיון דגזרת הכתוב דבעינן פרסה אפשר דאפילו מצא דמות בהמה ורגליה כרגלי עוף אסורה דאף דהתם בירושלמי מוכח דהכל תלוי בדמות הוא לענין הנולד מן האדם אבל לענין בהמה דאיכא מיעוטא דקרא מנ"ל אלא עיקר ראייתו הוא דרך גלוי בעלמא דהא איכא טעמא אחרינא בגמרא משום דיבעינן בהמה בבהמה לאפוקי עוף דלטעם זה ע"כ מצא דמות בהמה ורגליה כרגלי עוף מותר כיון דקרינן ביה בהמה בבהמה דהא מוכח בירושלמי דהכל תלוי בדמות דאם פניו בהמה דינו כבהמה וכיון דלטעם זה ע"כ דמותר י"ל דה"ה לטעם דבעינן פרסה וליכא והפרי תואר ז"ל שם ס"ו ס"ק ט"ו לפי הנראה דלא ראה הירושלמי במקומו ודימה שהירושלמי מיירי בנולד מן הבהמה וע"ז הוצרך לדחות ראיית הפר"ח מטעם דהירושלמי אזיל לשיטתיה דעיקר הדרשה היא מבהמה בבהמה אבל דידן אי מסקינן דבעינן פרסה לא תלי רחמנא אלא בפרסה ואה"נ אי הוה סבירא ליה להירושלמי הכי פשיטא דהוה אסר בהמה אפילו בצורתה כל דרגליה כרגלי עופות עכ"ל ואילו היה רואה דהירושלמי מיירי בנולד מן האדם לא היה לו לדחות דברי הפר"ח באופן זה כי אם דיש לדחות דלמאי דמסקינן דבעינן פרסה אינו תלוי בצורה ואין ללמוד מהירושלמי אלא לטעם דבהמה בבהמה בעינן אבל לטעם דפרסה מנ"ל:

מתני' חמורה שלא בכרה וילדה ב' זכרים וכו' הנה בגמ' אמרינן דמתני' דלא כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ואביי דאמר הא דר"י הגלילי לא אמר אלא בבכור בהמה טהורה איתותב ופריך הש"ס ורבנן לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש דאי כוליה רחם מקדיש וכו' חציצה מיהא איכא ומשני אמר רב מין במינו אינו חוצץ ע"כ והתוס' והרא"ש שם גרסי אמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ והתוס' הקשו מההיא דפ' בהמה המקשה דבעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו ותירצו וז"ל וי"ל דהכא במקצת הרחם פנוי איכא למימר טפי שמין במינו אינו חוצץ אי נמי אחותו הויא חציצה טפי מאחיו עכ"ל ולתירוץ הא' איכא למידק מההיא דאמרינן בזבחים דק"י ע"א עלה דמתני' המקריב קדשים ואמורים בחוץ חייב ופריך אמאי הא איכא חציצה ושני אמר שמואל בשהפכן ור"י אמר אפי' תימא בשלא הפכן והא מני ר"ש היא וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ע"כ הרי התם דלרב אמרינן מין במינו אינו חוצץ אף דבשלא היפך החלבים למטה הבשר חוצץ לגמרי בין האימורים למערכה וליכא שום צד פנוי ועכ"ז אמרינן דאינו חוצץ ונראה דעיקר סברת התוספות הוא התירוץ הב' דאחותו שאני וכמו שנראה מדברי התוס' בשמעתין בד"ה זכר ונקבה כו' וכן נראה מדברי התוס' לקמן די"ז ע"ב ד"ה זכר ונקבה וכו' יע"ש ונראה דה"ט דדוקא בב' זכרים דשניהם קדשי בבכורה זה שיצא ראשין משו"ה חשיב מין במינו אבל זכר ונקבה לא הוי מין במינו הואיל ולא קדיש בבכורה דזכר דבר מקדש הוא דלא חייץ וכ"כ התוס' חיצוניות הביא דבריהם גאון עוזנו הרב ב"י וכן מוכח מדברי הרא"ש בפסקיו דבהכי