מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעח

ליה לזכות שלא מדעת בעלים דטובת הנאה שלהם ואסור לזכות שלא מדעת בעלים ואפילו את"ל דלא חייש לאיסור זה מ"מ אם מה שמחזיר הוא מפני שטעה בדין וכסבור דאם תקפו כהן מוציאין מידו הרי מעולם לא כוון לזכות זכיה שלא מדעת בעלים ואין לומר דאמאי לא משני דדין תרומה מיירי בשגילה הכהן בדעתו שכוון לזכות כדין תקפו כהן שלא מדעת בעלים ועשה כן כדי שיצא הנותן ידי נתינה משא"כ בפדיון הבן דאפילו אם גילה בדעתו כן [לא יצא] ידי נתינה כיון דשורת הדין הוא דמוציאין מידו דהא ליתא דא"כ ליפלוג וליתני בדידה דבתרומה עצמה יש לחלק דאם לא כוון הכהן לזכות שלא מדעת בעלים דינו כפדיון הבן דלא יצא ואם כוון הכהן יצא ומדלא חלק בהכי ש"מ דבתרומה בכל גוונא יצא ומ"ש פדיון הבן באופן דלפי דרכינו אין ראיה מסוגיא זאת היפך סברת הרב מ"א:

ואולם שוב ראיתי די"ל דמ"ש הרב מ"א ראיה לדין זה אף מפירוש א' דדוקא אם החזירו טעמו ונימוקו עמו דהא לפי מה שהיה מנהגו של ר"ח שהיה מחזיר הפדיון כדי להחזיק ביד עושי המצוה למה לא כוון לזכות שלא מדעת בעלים כדין תקפו כהן דאי משום דאסור לזכות שלא מדעת בעלים דט"ה שלו הא כיון דדעתו לזכות שלא מדעתו כדי שיקיים אבי הבן מצות נתינה ואח"כ יחזירנו לו בתורת מתנה אין איסור כלל דאדרבא הוא זוכה שלא מדעתו לטובתו כדי שיצא ידי נתינה על ידו ולא יצטרך ליתן לאחר במתנה גמורה וא"כ אמאי א"ל אין בנו פדוי כיון שבידו היה לתקן שיכוין לזכות אף שלא מדעתו וכשיחזירנו הו"ל כנותן מתנה ואפשר לומר דאף אם לא יכוין לזכות שלא מדעתו בפירוש זוכה ממילא במה שכוון לזכות מדעת בעלים דכוון לזכות אם לא יזכה מכח מתנת הנותן מדעת בעלים יזכה מכח דיכול לזכות אפי' של"מ בעלים דה"ז דומה למ"ש הרא"ש בתשו' בכלל ט"ו סי' ב' על גר דגלי קרא וכיון דלענין פדיון הבן חדית לן קרא דחייב באחריותו כן הדין בפדיון פטר חמור דפטר חמור חוזר ולמד מהיקש מבכור אדם וזהו דווקא לר"א אבל לרבנן דלית להו היקשא ולדידהו ודאי דפטר חמור כיון דאינו דבר מסויים כ"א שעבוד יש לו לכהן על כל נכסיו ואפילו אחר ההפרשה אכתי ממון בעלים הוא פשיטא ודאי דחייב באחריותו דלא עדיף משאר חוב דאם יש לו חוב דחייב לחבירו אפילו הפריש החוב אכתי ברשותיה דלוה קאי לחזרה ולאונסים ואחריותו על הלוה הוא וה"ה בפדיון הבן ואין הדבר צריך לאומרו ומכל שכן דלא צריך קרא לזה ובכוונה השמיט הר"מ דין זה לומר דכיון דקיי"ל כרבנן דלית להו היקשא אין הדבר צריך לאומרו והשמיטו כדי שנלמוד מזה דפטר חמור אינו כשאר מתנות כהונה דבפדיון הבן אפילו אחר שהפריש אכתי ממון בעלים היא ונ"מ דאם תקפו כהן מוציאין מידו כסברת הרב מ"א:

והנה הר"מ בפ"י מהלכו' בכורות דין ח' כתב וז"ל המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותם עד שיתן לכהן וכתב הרב משנה למלך שם וז"ל הא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאם עבר ואכלן דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין שאני התם דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן אלא חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטר מטעם ממון שאין לו תובעים ולפי זה נראה דאם נאבדה כל הגיזה פטור דהא א"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא עכ"ל וכיוצא לזה כתב רש"ל בפ' ראשית הגז ליישב דעת הר"מ יע"ש ואין להקשות דכיון דבפדיון הבן מטעם זה דהמצוה אינה בדבר מיוחד לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה דחייב באחריותם דדבר פשוט הוא א"כ בראשית הגז דהמצוה היא על כל הגיזה ואינה בתחלת הגיזה בלבד א"כ פשיטא דחייב באחריותו ואמאי הוצרך הרמב"ם לאשמועינן דין זה דכבר כתב הרמב"ם שציוה ליתן מתנת ש"מ ליתומה וזכה בעד היתומה דאע"ג דהזוכה לא כוון לזכות לה אלא מכח בפרק עשירי מהלכות בכורים ים דין ט"ו וז"ל ראשית הגז מצותה בתחלה ואם הפריש בין באמצע מתנת ש"מ ומתנת ש"מ לא שייך בגר מ"מ כיון דכוון לזכות לה אם לא יכול לזכות מכח מתנה זכה א בבין בסוף יצא ע"כ וא"כ כיון דלכתחלה מצותה בתחלה אם הפריש בתחלה אין בידו] לחזור מן ההפקר כזוכה מן הפקר יע"ש ה"ה הכא דאף דלא יזכה מכח מתנת הנותן כיון שלא גמר בדעתו הל בו וליתן באמצע או בסיף כי אם לכתחלה וכיון שכן משעת הפרשה נעשה ממון כהן משא"כ יזכה מכח תפיסתו וא"כ כפי"ז יש ראיה לסתור דינו של הרב מסוגיא דפ"ק דקדושין דאמאי לא רר בפדיון דברשותו הוא לחזרה דאם רוצה להוציא אותם חמש סלעים וליתן אחרים תחתיהם משני הש"ס דה"ט דתרומה משום דאם רוצה הכהן לתפוס אותה ולא לקיים תנאו דע"מ להחזיר רשאי ומשום איסור ליקח שלא מדעת בעלים ליכא כיון דאדרבא כוונתו לזכות להנאתו ולטובתו של הנותן כדי שיצא ידי נתינה ואח"כ יחזיר לו מדעתו ולא יצטרך ליתנם לכהן אחר ואעפ"י שלא כוון הכהן לזכות של"מ בעלים מ"מ כיון דכוון לזכות מדעת בעלים ממילא זוכה בזכיה אף של"מ בעלים דהיינו זכיה בלא קיום התנאי דע"מ להחזיר אלא דאח"כ מחזיר לו לרצונו בדרך מתנה ומש"ה יצא ידי נתינה:

עוד י"ל בדברי הרג מ"א דלפי שיטתו ה"ה בספק בכור אדם דאם תפס הכהן ה"ס מוציאין מידו דאפי' לדעת הר"מ דתקפו כהן א"מ היינו בבכור בהמה וכמ"ש הרב שם וי"ל דהא משמעתין דפ"ק דב"מ דתקפו כהן משמע דאפילו בבכור א"מ מידו דהא אמרינן התם א"ל רב המנונא מתני' היא ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המע"ה ותני עלה אסורים בגיזה ועבודה והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו דקתני המע"ה וכי לא תקפו אסורים בגיזה ועבודה ע"כ ואעפ"י דדחינן התם לומר דלעולם דמוציאין מידו מ"מ הר"מ דפסק בפ"ה מה"ב דבכור בהמה אין מוציאין מידו מכח סברת רב המנונא הוא במאי דס"ד וכיון דבכור בהמה פסק כן ה"ה בבכור אדם דהא על בכור אדם נמי קתני המע"ה דמינה דייק דאם תקפו כהן א"מ מידו לגבי בהמה וה"ה לבכור אדם דבחדא מחתא מחתינהו לכל מיני בכור ואכולהו קתני המע"ה ודוחק לומר דמאי דנקט תנא האי לישנא דהמע"ה סתם דמשמע דאפילו הבעלים הבאים להוציא מיד כהן עליהם הראיה היינו משום בכור בהמה אבל בכור אדם לא ואין לומר דאפשר נקט תנא הכי משום בכור אדם נמי א"כ קושיא לסברת הרב ז"ל מהכא די"ל דמאי דמשמע דאם תקפו כהן א"מ מידו היינו אם תקף הבן עצמו דאין מוציאין מידו עד שיתן ה"ס לפדיון הבן עצמו לכאורה נראה דדינו כפ"ח דאם הוא ספק ותקפו כהן לפ"ח עצמו א"מ מידו וה"ה בבכור אדם דהא ליתא דבשלמא בפ"ח אם נתנו לכהן עצמו יצא ידי נתינה כדאמרינן בפ"ק דמכילתין די"ב ע"ב אלא דהכהן צריך לפדותו בשה ומש"ה אם תקפו כהן א"מ מידו כיון דזכה בו אבל בכור אדם אם נתנו הבן הבכור עצמו לא מצינו שיצא ידי נתינה כיון דבכור אדם חולין הוא ולא שייך בו זכיה דאיזה דבר יזכה הכהן בו אי לעבד אין ב"ח נעשה עבד אי לבן לאו זרעיה הוא וכיון דבתפיסתו לא שייך זכיה בו לא יצא ידי נתינה וכמ"ש מהרא"י בפסקים וכתבים סי' רל"ה יע"ש וא"כ ה"ה דאם תפס לא זכה בו ומוציאין מידו וע"כ אי קאי האי דקתני המע"ה גם על בכור אדם הוא לומר שאם תפס הכהן הה"ס דזכה וא"מ מידו היפך סברת הרב וא"כ כיון דלענין ספק נקפינן מסוגיא זאת דאם תפס הכהן א"מ מידו לדעת הר"מ אף בבכור אדם ה"ה דיוצא לנו דבכור ודאי אם תפס הכהן הה"ס שלא מדעת בעלים אין מוציאין מידו דה"ס של בן דינו כשאר מתנות כהונה דמשעה שהפרישם לפדיון בנו נעשה ממון כהן ואין לבעלים בהם כ"א ט"ה וליישב הא דעובדא דר"ח י"ל דכל דלא זכה הכהן מדעת אבי הבן כי אם שתקפו כהן אפי' דא"מ מידו אין בנוי פדוי דנהי דזכה הכהן אבל מ"מ כיון דהנותן לא גמר בדעתו ליתנם במתנה גמורה לא יצא דבעינן שהאב שהוא מצווה על מצוה זאת הוא יגמור ליתן מתנה גמורה דהא ודאי נראה עשוט דאפילו לפי פירש"י דאפילו לא החזירו אין בנו פדוי היינו בשעדיין עומד במרדו הנותן ומבקש ממנו שיחזיר לו ומעולם לא נתרצה שיזכה הכהן במה שבידו מדעתו אבל אם נתרצה ונתפייס כשראה שלא החזיר לו וגמר בדעתו שיזכה הכהן מדעתו ורצונו פשיטא דבנו פדוי דהא ודאי לא חשיב כפודה במלוה בשעה שנתרצה הואיל וכבר היו ביד הכהן דשאני מלוה דלהוצאה ניתנה ולא לשם פדיון אבל הכא דלשם פדיון נתן וכל שלא גמר בלבו המעות ביד הכהן כפדיון ולא כמלוה ואפילו אם נתאכלו המעות בנתים ל"ח מלוה מידי דהוה למקדש לאחר ל' יום דאפילו נתאכלו המעות מקודשת כל שנתנם לשם קדושין ולא לשם מלוה וה"ה הכא דלשם פדיון נתנם מעיקרא וא"כ כיון שאם יתרצה עכשיו בנו פדוי מורין לו כן שאין בנו פדוי אם לא יתרצה כדי שע"י כך יתרצה ויגמור בלבו שיהיה מתנה גמורה מדעתו כיון דבלא"ה אינו יכול להוציאם מיד הכהן דתקפו כהן א"מ מידו:

ולפי האמור יוצא לנו דפדיון הבן חשיב כשאר מתנות כהונה דמשעה שהפרישם הוי ממון כהן ואין לבעלים בהם אלא ס"ה ומש"ה אם תקפו כהן א"מ מידו כשאר מתנות כהונה וכבר כתבנו לעיל בפרקין גגי הא דאמרינן כהן שמת בתוך ל' והניח בן חלל וכו' דדעת רש"י והרא"ש סבירא להו הכי והארכנו שם ליתן טעם לדבר יע"ש אמנם לדעת התוס' שם נראה דלא ס"ל הכי אלא דפדיון בכור אדם אינו כשאר מתנות כהונה דאחר הפרשה נמי לאו ממון כהן הוא דמה שיגיע ליד הכהן ממון בעלים הוא כמו שהוא סברת הרב מ"א ז"ל ואם נאמר דהעיקר כסברת הרב מ"א אפשר ליישב דעת הר"מ דבפי"א מה' בכורים השמיט דין זה דקתני מתניתין המפריש פדיון בנו דחייב באחריותו והדבר תימה איך השמיע דין שהוא משנה שלימה והרב תי"ט תמה ע"ז והצריכו עיון ובאמת שהוא דבר תימה ולפי תומר הענין אפשר ליישב קצת בהניח הנחה היפך מה ששיערנו לעיל בסוגיא הנזכר דכהן שמת והניח בן חלל דכתבנו דגם לרבנן דפליגי אר"א ס"ל נמי היקש דבכור בהמה טמאה לבכור אדם אלא העיקר הוא כפשט הסוגיא דספ"ק דמכילתין דדוקא לר"א מקיש בכור ב"ט לבכור אדם אבל רבנן לא מקשי כלל היקש זה לשום דבר כדאמרינן שם בסוף הסוגיא והנה כי כן י"ל דמאי דהוצרך מתני' לאשמועינן זה דפדיון הבן חייב באחריותו ומייתי קרא דיהיה לך לזה אליבא דר"א מתנייה דמקיש בכור אדם לבכור ב"ט וא"כ י"ל מהיקש זה דבכור אדם הוא כדין פטר חמור דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן והרי הוא כשאר מתנות כהונה ואע"ג דלר"ש אחר האמת גם בפטר חמור אינו פדוי עד שיבא ליד כהן מ"מ אי לאו דגלי קרא בפ"ח דחייב באחריותו הו"א דפדיון פ"ח משעת הפרשה הוא פדוי כדין מעשר שני והיינו לומדים פדיון הבן מפדיון פטר חמור בהיקש וכיון שכן הוה אמינא דפטר חמור אינו חייב באחריותו כדין שאר מתנות כהונה דכיון שהפרישם ואבדו אינו חייב באחריותם ולזה איצטריך תנא לאשמועינן דחייב באחריותו דשאני הכא רשאי ומש"ה אחר שהפריש חשיב כאילו לא הפריש ומש"ה פשיטא דחייב:

ועל דין זה דראשית הגז י"ל דעלה דתנן בר"פ ראשית הגז חומר בזרוע ולחיים והקבה מראשית הגז פריך הש"ס בדף קל"ו ע"ב וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטרפות משא"כ במתנות ומשני הא מני ר"ש היא יע"ש ואם איתא אכתי קשה דליתני חומר בראתית הגז דאם הפריש חייב באחריותו משא"כ במתנות דאם אבדו אינו חייב באחריותם ולפי דברי רש"ל והמ"ל הנמכר אין כאן קושיא כלל דאין זה חומרא בראשית הגז משא"כ במתנות דבראשית הגז נמי אם הוא כעין מתנות דכשנאבדו הוא חיוב דמים בעלמא בראשית הגז נמי פטור דאם נאבדה כל הגיזה דאינו אלא חיוב דמים פטור והוא פשוט:

והגה ראיתי להרדב"ז בתשובות החדשות בלשונות הר"מ דף סח ע"ג שעמד על דברי הר"מ במ"ש דראשית הגז חייב באחריותו והעלה שם בתשובה דהצען של דברים כך הם דכל שמכוין להפקיע עצמו מן מצות מתנות כהונה כגון שאכלן או מכרן או שצבע את הצמר וקנאו בשינוי שוב אינו משלם שהרי רצה להפקיע עצמו מהמצוה ויכול להפקיע עצמו באחד מהדרכים כאלו כיון שהוא ממון שאין לו תובעין ואע"פ שעבר שוב אין המצוה מוטלת עליו אבל היכא שלא רצה להפקיע עצמו מהמצוה אלא שאנסו בית המלך את גורנו בחובו עדיין המצוה מוטלת עליו והשתא ניחא מ"ש הרב ז"ל דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו כיון שהוא לא גילה בדעתו שרוצה להפקיע עצמו מן המצוה עדיין המצוה מוטלת עליו וחייב באחריותן עכ"ל מפורש יוצא מדברי הרב דאפי' בנאבדה הגיזה כולה חייב באחריותה וכן במתנות כהונה אף שהמצוה הוא בדבר מיוחד ובנאבד אין כאן אלא חיוב דמים כל שהוא לא גילה בדעתו שרוצה להפקיע עצמו מן המצוה עדיין מוטלת עליו המצוה וחייב וקשה שהרי הר"מ פסק בפ"י מהלכו' בכורים כרבנן דהמפריש פדיון פטר חמור ומת אינו חייב באחריותו יע"ש ואמאי אפילו במתנות כהונה הזרוע והלחיים והקבה וכו' דהוי בדבר מיוחד אם נאבדו ולא כוון להפקיע עצמו מן המצוה חייב כ"ש בפדיון פטר חמור עצמו שאינו על דבר מיוחד כי אם שמכל נכסיו חייב לפדותו דודאי אם מת השה שהפריש דבהכי לא כוין להפקיע עצמו מהמצוה דחייב באחריותו וחייב ליתן לו שה אחר ולפי דברי הרב מ"ש בזה שאינו חייב באחריותו וי"ל דכלל זה לא נאמר אלא במתנות כהונה דכתיב בהם נתינה כמ"ש מרן הכ"מ דטעמא דראשית הגז דחייב באחריותו משום דכתיב ביה נתינה ראשית גז צאנך תתן לו וסתם נתינה לא חשיבא נתינה עד שיגיע ליד הכהן משא"כ בפטר חמור דליכא לשון נתינה כלל ולרבי אליעזר דווקא חייב באחריותו משום דילפינן מבכור אדם דכתיב ביה יהיה לך אך פדה תפדה אבל לרבנן דלא ילפינן מבכור אדם כיון דלא כתיב נתינה אין חייב באחריותו:

ויש לחקור בדין זה דמפריש פדיון הכן ונאבד חייב באחריותו אם הוא דווקא בשלא זיכה ע"י אחר אבל אם זיכה הפדיון ע"י אחר שיזכה בעד הכהן ונאבד חייב באחריותו או לא וראיתי להרב מ"א בהל' זכיה סי' לג שכתב משם מהרש"ל ז"ל שכתב שאם אין כהן בעיר שיכול לזכות בה' סלעים ע"י אחר וכתב הרב על דבריו וז"ל ולע"ד דאין נראה לי כן דכיון דהתורה חייבתו לזה באחריותם עד דמטו ליד כהן נראה דודאי לא מהני זכייתו אלא לענין דלא מצי למיהדר ביה אבל באחריותו קיימי דלא גרע מהאומר תן מנה לפלוני בעל חובי דאע"ג דאם רצה לחזור אינו חוזר אפ"ה באחריותיה קיימי וה' של סלעים בן חוב הוא ג"כ ולפי דעתנו נראה דאם אין כהן בעיר אין תקנה לקיים המצוה בשיזכה לו ע"י אחר דכיון דחייב באחריותם עדיין לא קיים המצוה עכ"ד ולע"ד נראה לומר דאף דהתורה חייבתו באחריותם היינו דוקא כשהם עדיין ביד הנותן דאכתי לאו ממון כהן הוא כלל דאפילו אחר ההפרשה ממון בעלים הוא דבכה"ג שפיר י"ל דחייב אבל כשזיכה לכהן ע"י אחר דמן הדין כבר זכה הכהן וקרינן ביה קרא דיהיה לך אך פדה תפדה דכבר הוא שלו ע"י זכותו שיזכה לו ע"י אחר פשיטא דאינו חייב דלא דמי לשולח את חובו שחייב באחריותו שהביא הרב דהתם שאני דכיון דממון שיש לו תובעין הוא דמלוה תובע ממנו מי נתן לך רשות לשלות לי החוב ע"י זה וכל ששלחו שלא ברשותו באחריותיה קיימי אבל גבי פדיון הבן דממון שאין לו תובעין הוא וכל עוד שלא זיכה לו ע"י אחר אין לו זכיה לכהן זה יותר מאחר ואין לו טענה לומר לא היה רצוני שתשלת לי הפדיון על ידי שליח שלא ברשותי כי אדרבא זכות הוא לו לכהן שיזכה לו ע"י אחר כדי שיזכה בדבר שלא היה לו זכות וכל שלא זיכה לו בדבר שכבר היה מחייב לו לא שייך טענה זו לחייבו באחריותם ולכאורה נראה דחילוק זה הוא פשוט וניתן ליאמר:

מתני' הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל וכו':

ואמרינן בגמרא מ"ט אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה וקשה דבספרי פ' כי תצא דרשו מדרשא אחרת כי הוא ראשית אונו ולא ראשית אונה של אשה ע"כ שוב ראיתי בפי"נ דף קי"א ע"ב דאמרינן וטעמא מאי אמר אביי אמר קרא בכל אשר ימצא לו לו ולא לה ואימא ה"מ בחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל ומשני אמר ר"נ בר יצחק אמר קרא ראשית אונו ולא אונה ופריך ואכתי אימא ה"מ אלמון שנשא בתולה וכו' ומשני אמר רב אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה ע"כ הרי מבואר דקרא דראשית אונו דדרש בספרי איצטריך לאלמון שנשא בתולה דאיכא אונה לבד אינו נוטל פי שנים אבל בחור שנשא בתולה דאיכא אונו ואונה דאינו נוטל פי שנים בנכסי האם הוא מקרא דלו משפט הבכורה אלא דקצת קשה דמאחר דתנא דספרי נראה דס"ל דמקרא דאונו יש ללמוד לכולהו גווני אפילו בבחור שנשא בתולה מדלא הזכיר דרשה אחרת דלו משפט הבכורה ללמד בחור שנשא בתולה איך בגמרא בקשו דרשות אחרות עוד י"ל במאי דקאמר אביי אמר קרא בכל אשר ימצא לו לו ולא לה ומסקינן דאיצטריך האי קרא לבחור שנשא אלמנה דנראה דאחר האמת דרשי' מתיבת לו לו ולא) דאינו נוטל פי שנים בנכסי האם דא"כ ברישא דקרא דאמר קרא והיה ביום י