מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעז

וכך בהתקיים התנאי אינו תרומה למפרע ואם לא יתקיים התנאי נמצא טבל למפרע וכ"כ הכא הדבר הזה דמ"ש יתר ע"כ דאין אנו צריכים לזה דודאי דעת הר"מ בפירוש הירושלמי הא כדעת התוס':

דבר הלמד מדברי הר"ם והתוס' דכל מלתא דיש לו שיעור צריך שישלים השיעור בב"א ואם השלים לחצאין לא יצא וא"כ הכא לענין פדיון אמאי בזה אח"ז יצא כיוצא לזה קשה נמי לסברת הר"ם והתוס' מהאי דאמרינן בהגוזל עצים דף ק"י ע"א עלה דת"ר האשם המושב לה' בכסף הכתוב מדבר מאי נ"מ לאפוקי מדרבא דאמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא החזירו לחצאין לא יצא מ"ט אשם קרייה רחמנא מה קרבן אשם אינו בא בלילה ואינו בא לחצאין אף קרן כן ונראה פשוט דהחזירו לחצאין היינו שהחזירו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט דלא יצא עד שיחזירנו בב"א בפעם א' דומיא דאשם דקיי"ל דכל אשמות שבתורה באים בכסף שקלים ואם הוזלו אילים ולא ימצא איל בב' סלעים אין לו תקנה אלא ישהה עד שיוקרו ויביא בב' סלעים כמ"ש הר"מ בפ"ד מה' פסולי המוקדשין יע"ש ולא אמרינן דאם הוזלו יביא לחצאין ויביא ב' אילים בב' סלעים דבעינן אשם בב"ס בב"א וה"ה בקרן דגזל הגר דבעינן דיחזיר בב"א ולפי סברת הר"מ והתוס' ק' דמשמע דדוקא משום דקרייה רחמנא אשם אם החזירו לחצאין לא יצא הא לא"ה הו"א דאפילו אם החזירו לחצאין יצא ואמאי כיון דמידי דאית ביה שיעורא צריך ליתן בב"א א"כ בגזל הגר נמי כיון דחייב להחזיר כל הקרן ואם לא החזירו כולו לא יצא יש לו שיעור מקרי ובעינן שיחזירנו כולו בב"א ואמאי איצטריך קרא דהאשם וראיתי בשיטה מקובצת להר"ב שם וז"ל ואין אשם לחצאין דהו"ל בעל מום הרמ"ה ז"ל בפרושיו עכ"ל ולא הבנתי דבריו דלפי הנראה דמפרש הא דהחזירו לחצאין ר"ל שלא החזיר כי אם חצי הגזל דקאמר דלא יצא בחציו עד שיחזיר כולו דומיא דאשם דאין אשם לחצאין דאם חסר ממנו אבר א' הוי בע"מ ופסול ומלבד דלישנא דחצאין לא משמע אלא שהחזירו כולו בזא"ז כדתניא גבי קטורת פטמה לחצאין כשרה דאפילו בזה אחר זה יתר ע"כ דלענין נתן חציו בלבד דלא יצא אין אנו צריכים ללמדו מדקריה רחמנא אשם דבלא"ה פשטיה דקרא הוא שיחזיר כולו:

ונראה די"ל דההיא דירו' דפאה דין תרומה ומעשר שכתב הר"מ דאמרינן דכל דבר שיש לו שיעור אם הפריש פחות מכשיעור אין במעשיו כלום אפילו שישלים אח"כ היינו כשהפריש קצת ובדעתו שלא להפריש יותר ומש"ה כיון שיש בו שיעור וזה רצה להפריש פחות מכשיעור שלא כדין מעשיו בטלין אבל אם בדעתו להפריש השאר אלא שרצה להפריש לחצאין מקצת היום ומקצת למחר ש"ד ותבלין יש לחילוק הזה מההיא דאמרינן בזבחים דף פ"ח תנא כלי שרת אין מקדשין אלא שלימים א"ר אסי א"ר יוחנן ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קדש ע"כ הרי דאף דכלי שרת אינן מקדשין אלא עד שיהיה בהם כשיעור שיהא עשרון שלם למנחה מ"מ היינו דוקא בשאין דעתו להשלים ולהוסיף כשיעור אבל אם דעתו להוסיף כשיעור ראשון ראשון קדוש ומקדשין לחצאין וה"ה הכא וכ"כ הרב מ"ל שם בפ"א דה' פאה בפשיטות יע"ש ומש"ה גבי פדיון בזאח"ז יצא דמיירי בשדעתו להשלים הה"ס מתחלה אלא דרצה ליתנו לחצאין מחמת שלא היה לו מוכן ה"ס שלמים בידו דבכה"ג ש"ד וכן ההיא דגזל הגר איצטריך טעמא דקרייה רחמנא אשם לומר דאפילו כשדעתו השלים אם החזירו לחצאין לא יצא דומיא דאשם:

איברא דראיתי להתוס' בפ' לולב הגזול דף ל"ד ע"ב ד"ה שתהא לקיחה תמה וכו' שכתבו וז"ל ובהקומץ רבה מסיק דהא דד' מינים שבלולב מעכבי אהדדי ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ופירוש בה"ג אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי אלא מגבה כל חד וחד לחודיה ש"ד ודבר תימא הוא לומר כן דכיון דכולן מצוה אחת היא היאך יועילו בזה אח"ז ע"כ מתבאר מדברי התוס' דס"ל דכל שהוא מצוה א' ל"מ בזה אח"ז אפילו בשדעתו מעיקרא להגביה כל המינין אלא שרצה ליטול כל חד וחד לחודיה בזה אח"ז ולפי סברתם ק' מדין פדיון דמצוה א' היא דה"ס מעכבין זא"ז דחמש ולא חצי חמש ועכ"ז מועיל בזה אח"ז כיון דדעתו מעיקרא להשלים וכ"כ ק' מההיא דגזל הגר דאמאי איצטריך טעמא דאשם קרייה רחמנא הא בלא"ה כיון דתשלומי הקרן חייב להשלים כולו ולא מקצתו צריך שיחזירנו כולו בב"א ואפילו אם בדעתו להשלים מעיקרא לא איצטריך קרא וי"ל דשאני גבי פדיון וחזרת גזל הגר דכיון דמצוה זו תלויה בנתינת הממון אפילו בנותן בזה אח"ז חשיב בב"א דכיון דבעינן שיתן כל השיעור דבלא''ה לא יצא א"כ קמא קמא שנותן לא קנאו הכהן עד שישלים דכל שלא השלים לא יצא והוא לא לא נתנו אלא אדעתיה דכפרה או שיהא בנו פדוי וחשיב כנתנו בב"א דעד שעה שישלים כל מה שהתחיל ליתן חשיב כפדיון ביד הכהן ואפילו אם נתאכלו המעות קודם שישלים כיון דכל מה שנתן הוא ע"ד קיים המצוה ואם לא היה משלים היה חייב הכהן להחזיר נמצא דבשעה שמשלים זוכה הכהן בכל וכבת אחת חשיב וכיוצא לזה אמרינן לעיל בפרקין גבי הפודה את בנו בתוך ל' יום דאיפליגו רב ושמואל באם אמר לאחר ל' יום ונתאכלו המעות קודם דלשמואל אין בנו פדוי כיון דלא דמי לאשה דבידו לקדשה מעכשיו משא"כ בפדיון דאין בידי לפדותו בתוך ל' יום הרי דלא איפליגו התם אלא משום דאין בידו לפדותו מעכשיו הא כל שבידו דומיא דקדושי אשה אף על פי שנתאכלו המעות חשיב כנתינה חדשה ולא הוי כפודה או מקדש במלוה וה"נ כיון דבידו ליתן הכל משעה ראשונה ואף דנתאכלו המעות חשיב כנתינה חדשה ובשעה שמשלים כנותן בב"א חשיב וזה לא שייך בדין נטילת לולב דכל מין ומין בהגבהתו אזדא ליה ואין כאן בב"א:

והנה ראיתי להתוס' לעיל בפרקין גבי מאי דאמרינן לעיל דף מ"ח ע"ב דחמש ולא חצי חמש בד"ה דר"מ וכו' שכתבו וז"ל ול"ד לחמשה בקר דמסקינן אפילו ה' חצאי בקר אמר רחמנא דתשלומין נינהו וכו' אבל הכא מצות ה' סלעים רמי עליה רחמנא ולא מקיימי פחות מה' אע"פ שיכול לשלם לעשרה כהנים בזה אח"ז לא דמי הכא דלא משתעבד בחצי חמש עכ"ל וצ"ל דמאי ק"ל להתוס' הא י"ל והוא פשוט דהא דאמרינן ולא חצי חמש היינו בשאינו נותן כי אם חצי חמש אבל כשנותן חמש אפילו דזה אחר זה ש"ד ואם נאמר דזהו כונת התוס' בתירוצם א"כ אמאי כתבו בלשון הזה דלא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש דהכי הול"ל דלא דמי הכא דאינו נותן אלא חצי חמש לכן נראה דהתוס' הכא הוקשה להם לפי שיטתייהו דכל דבר שהוא מצוה אחת ומעכבין זה את זה אינו מועיל בזה אחר זה וע"ז הוקשה להו דכיון דאמרינן הכא דחמש ולא חצי חמש דה' סלעים מעכבין זה את זה ומצוה אחת נינהו א"כ אמאי מועיל בזה אחר זה וע"ז תירצו דמאי דאמרינן הכא חמש ולא חצי חמש היינו לומר דבעינן שישתעבד ויהא מחוייב בחמש דכל שאינו מחוייב בכולהו חמש לא מחייבינן ליתן אותו מקצת שנתחייב אבל לעולם דאם חייב מן הדין בחמש ונשתעבד בכולהו חמש אינן מעכבין זה לזה דאם לא יש לו ליתן כי אם חצי חמש מחמת שהוא עני לא אמרינן שיחמיץ המצוה וימתין עד שיזמין לו הקב"ה ה' סלעים שלמים ויתן הכל בבת אחת דבחצי חמש נמי מקיים מקצת מצוה ויתן עכשיו זה המקצת שיש בידו ואם יזכה ישלים ואם לא יזכה להשלים הרי שכר מקצת מצוה בידו ומש"ה אמרינן דבזה אחר זה נמי יוצא זה נראה כוונת התוס' מדהוצרכו לומר דהא דאמרינן חמש ולא חצי חמש אינו אלא כשלא נשתעבד כ"א בחצי חמש אבל בשנשתעבד אמרינן אפי' חצי חמש ולפי האמור י"ל דאמאי הוצרכו לומר דבנשתעבד בכל אמרינן אפילו חצי חמש לתרץ קושיתם הא שפיר י"ל דלגבי פדיון שאינו זוכה הכהן בחצי שנתן בתחלה עד שישלים חשיב כאילו נתן בבת אחת כאמור ונראה דהתוס' פשיטא להו דחמש סלעים אינם מעכבין זה את זה ואם נתן חצי מקיים מקצת מצוה וכיון שכן קמא קמא דיהיב לכהן קונה אותה הכהן וחשיב כזה אחר זה דס"ל להתוס' דמקיים מקצת מצוה בנתינת חצי חמש דהא קי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה לענין איסור וכדאמרינן כן לענין לאו ה"ה דאמרינן לענין מ''ע דאם אין לו כ"א פחות מכזית מצה בליל פסח חייב לאכלו כיון דמקיים מקצת מצוה וה"ה אפילו בפדיון דשיעורו מפורש בתורה דהיינו ה' סלעים דאם נתן חצי חמש מקיים קצת מצוה ועפי"ז נמי יש לישב דברי התוס' דחגיגה הנזכר לעיל דאמרינן דמאי דנתן נתן וזכה העני בו דאפילו את"ל דס"ל להתוספות כסברת הרשב"א והריב"ש דאמרינן הפקר ב"ד הפקר אפילו בשלא בא ליד הזוכה מ"מ הכא כיון דקיים בעה"ב קצת מצות פאה במה שנתן כדין חצי שיעור באיסורין א"כ כבר זכה בו העני מכיון דכבר קיים מקצת מצוה,:

והנה כתב רש"י ז"ל בשמעתין גבי הא דנתנו לעשרה כהנים וכו' וז"ל בבת אחת שהניח לפני כולם חמש סלעים והלך לו בזה אחר זה ולכהן אחד הכי תניא בתוספתא ע"כ ולעד"נ דמפשטא דברייתא דמביא הש"ס משמע הכי דאם איתא דב' החלוקות דבבת אחת ובזה אחר זה קאי לנתן לעשרם כהנים אמאי לא כלל התנא ב' החלוקות כאחד והול"ל נתנו לעשרה כהנים בין בבת, אחת ובין בזה אחר זה יצא ואמאי הוצרך התנא לעשותם ב' בבות אם לא דחלוקת בזה אח"ז לא קאי אעשרה כהנים כי אם לכהן א' ומש"ה חלק אותם התנא בב' בבות ונראה דלפי מ"ש דיש לחלק בין דעתו להשלים לאין דעתו להשלים בנותן בזה אחר זה אם כן י"ל דדוקא בכהן אחד מהני בזה אחר זה כיון דדעתו להשלים לכהן זה אבל לעשרה כהנים דוקא בבת אחת מהני אבל בזאח"ז לא מהני דכיון דמה שנתן לכהן אחד אין דעתו להשלים לו דאח"כ השלים החמש, לכהנים אחרים כל דליכא כהן אחד מהם דדעתו להשלים לו החמש לא חשיב בבת אחת זה נראה דעת רש"י אבל הר"מ בפי"א מהלכו' בכורים דין ז' כתב וז"ל נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא עכ"ל דמוכח בדבריו דס"ל דחלוקת בזה אח"ז קאי לנתן לעשרה כהנים וכן נראה דס"ל להתוספות בדברי התוספתא הנזכר לעיל בההיא דחמש ולא חצי חמש ובאמת שפשט הברייתא נראה כדברי רש"י כאמור ואולם י"ל דהם גורסין כן בברייתא כלשון שכתב הר"מ נתן לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא וקצת יש להעיר בדברי מהריק"ו. בביאורו שם בהלכות בכורים שהביא דברי רש"י שהם שלא כדברי הר"מ וכתב וז"ל אבל אין נראה כן לדעת רבינו אלא אפי' לעשרה כהנים בזה אחר זה בנו פדוי וכפשטא דברייתא דמשמע דכולה אעשרה כהנים קאי עכ"ל ולע"ד אדרבה פשטא דברייתא נראה כסברת רש"י דאי כסברת הר"מ אמאי חילק התנא דין זה בב' בבות הול"ל כלשון הר"מ נתן לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא והמחוור דגירסת הר"מ הכי הוי בברייתא ומש"ה לא השגיח במשמעות דברי התוספתא שהביא רש"י:

וראיתי להרב בפ"א מהלכות שקלים דין א' שכתב וז"ל ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחד בפעם אחת עכ"ל וצ"ל מ"ש מפדיון הבן דאפילו בזה אחר זה יצא ובמחצית השקל צריך בבת אחת דפשט דברי הר"מ לענין מחצית השקל נראה דאפילו בנתן מקצת ודעתו להשלים לא מהני בזה אחר זה ומ"ש מפדיון וצ"ל דלכתחלה דוקא קאמר שיתן בב"א למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפשר שיצא בנתינתו לחצאין א"כ נ"מ לענין דינא דפדיון נמי היינו דוקא בדיעבד כלשון הברייתא אבל לכתחלה צריך ליתן בב"א:

(פד) עוד אמרינן בגמרא עלה דמתני' דתנן לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי תנינא להא דת"ר נטלו והחזירו לא יצא וכך היה מנהגו של ר"ט וכו' וי"ל דלפי הברייתא מפורש יוצא דבסתם פדיון רשאי הכהן להחזיר לו ומלישנא דמתני' דקתני לפיכך אם רצה הכהן וכו' נראה דדוקא בכה"ג דכתב לכהן שהוא חייב לו וכו' שחייבוהו רז"ל ליתן ב' פעמים משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות אמרינן דרשאי הכהן להחזירו כיון דעיקר נתינת הה' סלעים פעם ב' משום גזרה הוא ולא מן התורה אבל בסתם פדיון אינו רשאי ואפשר לומר דבסתם פדיון נמי רשאי אלא דבכה"ג דמתני' קמ"ל דכיון דנתינה הב' שלא כדין הוא אף אם לא גמר בדעתו ליתן לכהן במתנה גמורה כ"א דעתו דמסתמא יחזיר לו הכהן ובכה"ג דלא גמר ויהיב לגמרי בסתם פדיון אין בנו פדוי כדאמרינן בעובדא דרבי חנינא דאמר ליה לא גמרת ויהבת לי מדעם ביש עבדת הלכך אין בנו פדוי עכ"ז בכה"ג דמעיקרא אינו חייב ליתן פעם ב' מן הדין כי אם מפני שלא יאמרו וכו' אפילו לא גמר ויהיב בנו פדוי דהעיקר הוא מפני הרואים שלא יאמרו פודין בשטרות דכיון דראו שחייבוהו ליתן פעם ב' שוב ליכא למיחש ומאי דאמרינן תנינא להא דת"ר היינו לומר דממתני' נמי נלמד דין זה דבסתם פדיון נמי אם החזירו יצא דאם בסתם פדיון אם החזירו לא יצא א"כ אף בכה"ג אינו רשאי להחזיר דכיון דסוגיא דעלמא דלא יחזיר הרואה בנדון זה דמחזיר טועה לומר דבנתינה הראשונה בנו פדוי ויאמרו פודין בשטרות:

והנה בעובדא דר"ח דא"ל לא גמרת ויהבת אין בנו פדוי פירש"י וז"ל אם אחזירם לך ולשון שני פירש ואפילו אם לא אחזירם לך ודעת הר"מ בפי"א מה"ב נראה דס"ל כלשון א' שכתב ולא יתן הוא ודעתו להחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי וע"ש ודעת רבינו הרמב"ן והרא"ש כלשון שני דאפילו אם לא יחזירם אין בנו פדוי:

וראיתי להרב מח"א בהלכות זכיה סי' ח' שלמד מדין זה ובפרט לפי פירוש שני שהוא דעת רבינו והרא"ש וכן הוא דעת הרשב"א דאע"ג דבשאר מתנות כהונה כתרומה ומעשר וכיוצא כיון דאין לבעלים בהם כי אם טובת הנאה אם תפס הכהן שלא מדעת בעלים אין מוציאין אותם מידו לא מיבעיא למ"ד טובת הנאה אינו ממון אלא אפילו למ"ד טובת הנאה ממון אין מוציאין אותם מידו וזכה בה הכהן אלא דלמ"ד טובת הנאה ממון צריך ליתן לבעלים דמי טובת הנאה מ"מ היינו דוקא בתרומה ומעשר וכיוצא משום דמשעה שהפרישם נעשה ממון כהן ואין לבעלים בהם אלא טובת הנאה משא"כ בפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד כהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסים של זה וכיון שכן אם תפס הכהן הה' סלעים לא זכה בהם דאם איתא דאפילו בפדיון הבן אם תקפו כהן אין מוציאין מידו א"כ כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ר' חנינא וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן ויותר יקשה ע"ד הרשב"א דס"ל דאפילו לא החזירם ר"ח אין בנו פדוי וכי גרע מתקפו כהן עכ"ד ולע"ד אף דלסברת הרשב"א ודעמיה ראיה אלימתא היא מ"מ לסברת הר"מ ז"ל וללשון א' לרש"י דדוקא החזירו אין כ"כ ראיה די"ל דנהי דאם תקפו כהן שלא מדעת בעלים זכה כיון דאין לבעלים כ"א טובת הנאה מ"מ לכתחלה אסור לכהן שיקח שלא מדעת בעלים כיון דאית ליה טובת הנאה כמ"ש הר"מ בפי"ב מהלכות תרומות יע"ש וא"כ ר' חנינא מעולם לא כוון לזכות בו כי אם ע"ד שגמר הנותן בדעתו ומדעת בעלים הוא זוכה וכל שאיגלאי למפרע דלא גמר ויהיב והחזירו מפני שלא רצה לזכות שלא מדעת בעלים כיון דאית להו טובת הנאה הרי לא נתקיימה מצות נתינה כלל:

ולעיקר דינו של הרב י"ל מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה ופריך מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפילו כולהו נמי ואי קסבר לא שמה מתנה אפי' תרומה נמי לא ע"כ ואם איתא לסברת הרב דבפדיון הבן אם תקפו כהן שלא מדעת בעלים מוציאין מידו א"כ מאי קושיא הא שפיר י"ל דלעולם דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר לא שמה מתנה ושאני תרומה דכיון דמשעה שהפרישה נעשה ממון כהן ואין לבעלים בה אלא טובת הנאה אפילו שנתנה בתנאי דע"מ להחזיר דלא הויא מתנה מ"מ כיון דביד הכהן לזכות בה לגמרי ויעבור על התנאי ולא יחזירנה דתקפו כהן אין מוציאין מידו א"כ אפילו אם יקיים התנאי ויחזירנה אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן לו ושפיר יצא ידי נתינה משא"כ בפדיון הבן דכל כמה שלא בא ליד כהן ממון בעלים הוא לגמרי וכל שהתנה ע"מ להחזיר אם לא לא החזיר גזל הוא בידו ולא קיים מצות נתינה כלל:

איברא דחקירה זאת הוא עפ"י סברת הרב שכתב די"ל דין זה אפילו לסברת הר"מ ופירוש א' דרש"י דס"ל דדוקא החזירו דאם איתא דתקפו כהן אין מוציאין מידו אפילו אם החזירו אינו אלא כנותן מתנה אבל לפי האמור דלסברת הר"מ אין ראיה ה"ה דמטעם זה י"ל דאין ללמוד מסוגיא זאת היפך דברי הרב דהא במתנה ע"מ להחזיר אם איתא דלא שמה מתנה אפילו בתרומה נמי אמאי יצא ידי נתינה כיון דהכהן מסתמא לא כוון לזכות מתנה גמורה כי אם ע"מ להחזיר ומעולם לא כוון לזכות בו שלא מדעת בעלים כדין תקפו כהן וכשמחזירו ע"ד לקיים תנאו הוא מחזיר ולא כנותן מתנה הוא מחזיר דמסתמא לא ניחא