מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעו

וא"כ אם נתן לכהן בהמת שלמים דשוויה ה' סלעים או ה' סלעים מדמי שלמים כיון דממון. בעלים הוא שפיר י"ל דליהוו בנו פדוי וקמ"ל מתני' דאפי' לר"י הגלילי אין פודין בהם וה"ט. דאם נתן לכהן ה' סלעים בצמצום משלמים או מדמי שלמים נמצא דחשיב כאילו פדה בפחות. מחמש סלעים שהרי הכהן צריך להקריבו וחייב להקריב אימורים לגבוה וליתן חזה ושוק לכהן להביא העובד ונמצא שנתן לפדיון בנו דבר שאינו שוה חמש סלעים דהא צריך לחסר מהם כל הנזכר ואע"ג דהכהן המקבל הפדיון יכול להקריב קרבנו בכל עת שירצה אפילו בשאינו בית אב שלו דקדם וזוכה הוא בחזה ושוק כמ"ש הר"מ בהלכות כלי המקדש בפי"ד יעו"ש מ"מ הוא זוכה משלחן גבוה חלף עבודתו ואינו נהנה בשיעור חזה ושוק מצד הפדיון כי אם גרמא בעלמא היה הפדיון אבל עיקר ההנאה בלא חלף עבודתו:

עוד י"ל בשמעתין דהא אמרי' בנדרים דף כ"ט ע"א דהאומר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו כיון שנקצצו יצאו לחולין דקדושת דמים פקע בכדי וקדושת הגוף לא פקע בכדי ופריך וקדושת הגוף לא פקע בכדי והתנן שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לדמי יע"ש מפורש יוצא דקדושת דמים פקע בכדי דאם אמר הר"ז הקדש ל' יום לבדק הבית שלשים יום הוי הקדש ואחר הל' יום יוצא לחולין בלא פדיון וא"כ אמאי לא מוקי מתני' בהכי דאין פודין בהקדשות כאילו שהם הקדש לזמן שאחר עבור הזמן קדושתייהו פקע בכדי בלא פדיון דמהו דתימא דכיון שיעבור גבול זמן ההקדש הוו חולין גמורים דקדושת דמים פקעה א"כ בתוך זמן ההקדש נמי נחשבים כממונו כדס"ד בש"ס בפ' כל שעה דכ"ש גבי האוכל חמץ של הקדש בתוך הפסח דלמ"ד מעל ה"ט דכיון דאחר המועד הוי ממון בתוך המועד נמי חשיב ממון דדבר הגורם לממון כממון דמי וה"ה דה"נ נימא כממון דמי ופודין בהם אפילו בתוך זמן ההקדש כיון דדבר הגורם לממון כממון דמי קמ"ל מתני' דכיון דבשעת הפדיון אכתי. הקדש נינהו ולאו דידיה נינהו אף דאחר זמן ממונו הוא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. כדמסיק ר"א התם בפ' כ"ש יע"ש:

ואין לומר דאם מתני' אתא לאשמועינן דבר זה דדבר. הגורם לממון לאו כממון דמי למה ליה לאשמועי' בהקדשות אפי' בחולין לישמועינן הכי וכגון אם נתן לחבירו איזה מתנה לזמן באופן שאחר שיעבור הזמן תחזור המתנה לנותן מאיליו כל שיחזור ויתננה לו דאם בתוך זמן המתנה נתנה לכהן לפדיון בנו אין בנו פדוי כיון דבשעת הפדיון היתה של חבירו ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי דהא ליתא דלענין ממון חולין אפשר. דבנו פדוי בכה"ג מטעם דכל קנין לזמן אינו אלא שאלה בעלמא וכמ"ש הרא"ש בפ' לולב הגזול דאע"ג דקי"ל דאם נתנו ע"מ להחזיר יצא היינו משום דצריך המקבל שיחזור ויתננו לו במתנה וצריך הקנאה אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי כבראשונה מאיליו לא יצא דכל קנין לזמן חשוב שאול ולא יצא יע"ש וא"כ ה"ה הכא דאפי' בתוך הזמן שלו הוא דאינו אלא כשאלה בעלמא וא"כ לא משכחת לה דין זה כי אם בהקדשות דהקדשות לזמן הוא הקדש. גמור ואמרי' בירושלמי בר"פ האומר בקדושין דהקדש לזמן מועלין בו יע"ש:

עוד י"ל דהו"מ למימר דולא בהקדשות דקתני מתניתין לאו על הקדשות גמורים דווקא אתא לאשמועינן דהא. פשיטא דלאו דידיה נינהו אלא על מה שנכלל נמי בכלל הקדשות אתא לאשמועינן והיינו פסולי. המוקדשין דקדם הקדשן למומן דקיי"ל דהמקדיש בהמה תמימה ואח"כ נפל בה מום דאחר שתפדה הרי היא כהקדש לכל דבריה דפטור מן המתנות ומן הבכורה ואסור בגיזה ועבודה ואין לה אלא היתר אכילה כדאמרי' בבכורות דף י' ובפ' הזרוע ופשיטא דכיון דאפי' אחר הפדיון הרי היא כהקדש לכל דבריה נכלל בכלל מוקדשין דקתני מתני' ואהא אתא לאשמועי' דבהמה זאת אף דאחר פדיון דידיה היא ויש לו היתר אכילה בה והו"א דאם פדה את הבן בנו פדוי מידי דהוה לפודה פטר חמור בפסולי המוקדשין דקדם הקדשן למומם דאמרי' בבכורות די"ב דאי לאו דכתיב בהו בפסולי המוקדשין כצבי וכאיל ומה צבי ואיל אין פודין אף פסולי המוקדשין אין פודין מסברא הו"א דפודין מכיון דממונו הוא ויש לו היתר אכילה בה וקמ"ל מתני' דאין פודין בפסולי המוקדשין בפדיון הבן נמי כדין פ"ח דבפדיון הבן נמי איכא גילויא דקרא למעט דהא דרשינן כלל ופרט וכלל ללמוד דמה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' ומינה נמי י"ל דמה הפרט מפורש בערכך כסף דאינו בפסולי המוקדשין דדין זה לא משכחת לה אלא לעשרה כהנים בבהמה ולא בכסף אף כל שאינו פסולי המוקדשין:

וחקירה זאת יש לחקור נמי בההיא דר"פ מ"ב הנז' דפריך מוקדשים פשיטא לאו דידיה נינהו ומשני דמתני' ר"י הגלילי היא ולפי האמור הו"מ למימר דאינו נוהג במוקדשין דקתני מתני' לאו על מוקדשים גמורים דווקא אתא לאשמועי' אלא על מה שנכלל נמי בכלל מוקדשים אתא לאשמועינן והיינו פסולי המוקדשין ואהא אתא לאשמועי' דבהמה זאת אף דאחר שפדה אותה דידיה היא אינו חל שם קדושת מעשר עליה אף דקי"ל דמעשר חל בין על תם ובין על בע"מ דיהיה קדש כתיב פרט לזו שכבר היא קדש. והיא כקדש לכל דבריה וכשם שפטורה ממתנות ומבכורה כך פטורה ממעשר:

הן אמת דאמרי' בפ' מ"ב הנז' דף נ"ג ע"א במתני' דאינו חייב במ"ב אלא הנולד לו ברשותו אבל אם לקח מאחרים או ניתן לו מתנה פטור ומתבאר שם בגמרא דאפי' נולד ברשותו אם מכרו וחזר. וקנאו פטור כיון שיצאו מרשותו שהרי פריך הש"ס שם עלה דתניא איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר זה שנתנו לה וחזר ולקחו ממנה דהא לקוח הוא ופטור ומשני דמיירי בשנתן לה באתננה עובר במעי אמו דכיון דחזר ולקחו ונולד ברשותו חייב אלמא דאם נתנו אחר שנולד אפי' חזר ולקחו לקוח הוא ופטור וא"כ ה"ה בהקדש דכיון דכבר הקדישו חשיב כמכרו ואף שפדאו אח"כ לא עדיף מחזר וקנאו וא"כ בלאו טעמא דהוי הקדש פטור דאפי' חולין גמורין בכה"ג פטור:

ואולם אכתי י"ל דהקדש ל"ת כמכירה דמכירה מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מקרי והרי יצאת מרשותו לגמרי ואין שם הבעלים עליה משא"כ הקדש דאפי' הקדישה שם הבעלים עליה דאכתי קרבן ראובן מקרי וכיוצא לזה אמרי' בפרק מרובה גבי הא דתנן. גנב והקדיש וטבח דפריך מ"ל מכרה להדיוט מ"ל מכרו לגבוה ומשני דשאני הקדש ממכירה מטעם הנז' יע"ש ואפשר דה"ה הכא דלענין מעשר נמי הקדש לא הוי כמכירה וכאילו לא יצא. מרשותו דמי:

ועוד אפי' אם נאמר דלענין מ"ב הקדש חשיב במכירה מטעם דשאני מ"ב דכיון דהוקש מ"ב לבכור בניך דמהיקש זה ילפינן מה בנך דליתיה בלקוח ומתנה אף מעשר כן ומטעם זה אמרי' דאפי' אם מכרו וחזר ולקחו פטור דמה בנך דא"א שיצא מרשותך במכירה ומתנה דאין אדם יכול למכור וליתן את בנו כן מעשר וא"כ ה"ה הקדש דדומיא דבנך בעינן ומה בנך דלא יצא מרשותך אפי' בהקדש דאין אדם מקדיש את בנו כן ה"ה מעשר עכ"ז נוכל לומר דמתני' אתא לאשמועי' לענין פסולי המוקדשין כאמור ומשכחת לה כשהקדישו בהיותו מחוסר זמן דהיינו בתוך ז' ימים ללידתו ונפל בו מום ופדאו בהיותו מחוסר זמן דבכה"ג אפי' אם נחשוב הקדש כמכירה ויהא חשיב כמכרו וחזר וקנאו אכתי חייב במעשר שהרי מתבאר בפ' הנז' דף הנזכר דלדידן דקי"ל דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר דין לקוח אינו חל על. מחוסר זמן דאפי' אם לקחו אחר שנולד כל שקנאו בהיותו מחוסר זמן חייב במעשר ואע"ג דמח"ז אינו יכול להקדישו דאפי' לר"ש דאמרי' התם דס"ל דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר מתבאר בבכורות דף כ"א דהיינו דוקא מעשר אבל שאר קדשים כ"ע מודו דל"מ מקדיש ליה מח"ז וכמ"ש התוספות שם בד"ה אפי' מ"ז וכו' מ"מ היינו דוקא לכתחלה אבל אם עבר והקדישו קדוש וכמ"ש התוס' בתמורה די"ט ע"ב ד"ה אף מחוסר זמן יע"ש ולפי"ז שפיר א"ל דנ"מ לאופן הנזכר דאפי' הקדישו מחוסר זמן חל ההקדש בדיעבד ועוד דאפי' לכתחלה אפשר לאופן הנז' והוא כשהקדישו קודם שנולד דקי"ל כר"י בתמורה דף י' דקדושה חל על העוברים והתוס' שם בד"ה ואזדא ר"י וכו' בסוף הדבור הק' דאיך חל קדושה על העוברים דמשמע דאפי' לכתחלה מצי מקדיש ליה כיון דאסור להקדיש מח"ז לכתחלה ותרצו דקודם שנולד מצי מקדיש ליה דמייתי ליה בבכורות מקרא יע"ש וא"כ שפיר א"ל דנ"מ כשהקדישו עובר וכשנולד נפל בו מום ופדאו בהיותו מחוסר זמן:

אשר עפ"ז אפשר ליישב דעת הר"מ דבפ"ו מה' בכורות פסק כמתני' דמעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין וק"ק דכיון דבגמ' מוקמינן לה כר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הם והר"מ נראה דאינו פוסק כר"י הגלילי ממ"ש בפ"ד מה' מעילה דין ח' וז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו וכו' ע"כ ומתבאר מתוך סוגיא דפסחים דף צ' הנז"ל דהא דקתני המוכר שלמיו דלא עשה כלום לא אתיא כר"י הגלילי דלר"י שלמים הם ממון בעלים ושפיר יכול למכרם יע"ש וכיון דפסק הר"מ דאפי' שלמים לא עשה כלום ש"מ דל"פ כר"י הגלילי ומאחר דלא קי"ל כוותיה למה הוצרך הר"מ דין זה דאינו נוהג במוקדשים כיון דלדידן דקי"ל דאפי' קדשים קלים לאו ממון בעלים הם פשיטא דאינו נוהג בהם מ"ב כיון דלאו דידיה נינהו אמנם לפי האמור י"ל דהביא דין דאינו נוהג במוקדשין דנ"מ לפסולי המוקדשין ע"ד האמור לעיל דאף דאחר פדיון בהיותו מחוסר זמן דידיה הוא וג"כ לא חשיב לקוח כאמור עכ"ז אינו נוהג דין מעשר בו כיון דבלא"ה הרי הם כהקדש לכל דבריהם ומאי דבגמרא לא אמרו הכי ליישב מתני' היינו משום דעדיפא להו לומר דרבותא דמתני' הוא ג"כ לענין מוקדשים גמורים ולא לענין פסולי המוקדשין דווקא מדקתני סתם מוקדשים ולא קתני פסולי המוקדשים בפי' ועוד דניחא ליה להש"ס לאוקימא כרבי יוסי הגלילי דבהכי אתיא מתני' אפילו כמ"ד דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דלמ"ד הכי הא אמרינן דלקוח אפילו אם לקחו מחוסר זמן פטור וא"כ בפסולי המוקדשים כיון דאנו אומרים דהקדש חשיב כמכירה אפי' שפדאו בהיותו מחוסר זמן כמכרו וחזר ולקחו דמי ואפילו בחולין כה"ג פטור אמנם הר"מ דפסק דמחוסר זמן אינו נכנסלדיר להתעשר בהיא דין זה דאינו במקודשים וכ''מ לענין פסולי המקודשים שקדשם ופדאם ע"ד המכר ועיין במ"ש הרב ל"מ בדין זה דמעשר ולפי מ"ש דיש ראיה ברורה דהרמב"ם אינו פוסק כר"י הגלילי דבריו צ"ע ודו"ק:

ועוד י"ל בהך סוגיא דמעשר באידך חקירה שחקרנו בשמעתין דכבר כתבנו דמשמעתא דנדרים דכ"ט ע"א מתבאר דאם אמר שור זה עולה ל' יום כל דאמר לדמי קדושת דמים פקעה וכתב הר"ן שם דשור זה עולה לדמיו קאמר כגון שהוא בעל מום דאם הוא תם קדיש קדושת הגוף וא"כ י"ל דאם הקדיש בכה"ג לל' יום אשמועי' מתניתין דמ"ב אינו נוהג במוקדשין דהיינו אם הקדיש לזמן באופן הנזכר דההקדש וגבול הזמן הכל היה בתוך הימים שהוא מחוסר זמן באופן שעבר גבול זמן ההקדש בהיותו מחוסר זמן דקמ"ל דאם הפריש למעשר בתוך זמן ההקדש לא חל שם מעשר עליו דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ע"ד האמור וי"ל ודו"ק אף בשמעתין קשה אמאי לא משני הכי כאמור:

עוד י"ל בשמעתין דאמרינן בפ' כ"ש דל"ה ע"ב עלה דמתני' דאין יוצאין במצה של הקדש שלא נפדה דפריך פשיטא ומשני לעולם דנפדה ומאי לא נפדה שלא נפדה כהלכתו שחללו על הקרקע יע"ש וכיוצא לזה אמרינן בפ"ז דברכות גבי מתניתין דאין מזמנין בהקדש שלא נפדה דפריך פשיטא ומשני הכי וכן נמי אמרי' בר"פ י"ח דשבת עלה דמתני' דאין מפנין הקדש שלא נפדה ופריך פשיטא ומשני הכי יע"ש הרי דבג' מקומות נקט התנא הקדש שלא נפדה דמשמע שלא נפדה כלל והוא פשוט ומוקמינן להו דלאו בהקדש גמור עסקינן אלא בהקדש שנפדה ולא נפדה כהלכתו דפדאו בקרקע וקמ"ל תנא דהקדש שפדאו בקרקע אינו פדוי וא"כ ה"נ אמאי הוצרך להגיה מתני' דלא הקדשות באלו קתני בהיות שאפשר לפרש כדקתני דאפדיון הבן קאי שלא יפדה בהקדשות ומיירי בהקדש שנפדה בקרקע או בעבדים ושטרות וקמ"ל נמי תנא הכא כמו שהשמיענו תנא בהנהו מתני הנז"ל דאינו פדוי בהקדש ומש"ה אין בנו פדוי וי"ל דלעולם אין כוונת הש"ס להגיה מתני' ולומר דלא הקדשות באלו קתני דלעולם דלא בהקדשות קתני וקאי אפדיון הבן דלא יפדה בהקדשות אלא דכיון דלענין פדיון הבן ליכא שום רבותא דאם הוא הקדש גמור פשיטא דאין בנו פדוי ואם נתחלל ההקדש פשיטא דבנו פזיוי ועיקר החידוש על הקדשות עצמם הוא דחדית לן תנא דאם פדה את הבן בהקדשות שנפדו באחת מאלו לא יצאו לחולין דהקדש אינו נפדה בקרקע ואחד מאלו והו"ל כאילו אמר התנא אין פודין הקדשות באלו כיון דעיקר החידוש על פדיון הקדשות הוא ולא על פדיון הבן ודו"ק:

ועל מאי דתנן כתב לכהן שהוא חייב ליתן ה"ס חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי ואמרי' בגמ' אמר עולא ד"ת בנו פדוי ומ"ע אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטר בענין זה עיין מה שהארכתי בס' תוס' דרבנן באות ס' פדיון וע''ש ועלה דתנן לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי אמרינן בגמ' תנינא להא דת"ר נתנו בב"א יצא בזא"ז יצא נטלו והחזירו יצא וי"ל בזה דאמרי' בברייתא דאם נתן ס"ס בזאח"ז יצא דהא נראה דבמידי דאית ביה שיעורא כדין פאה ותרומה דבעינן ששים מדרבנן ומעשר ראשון דיש לו שיעור מה"ת בעינן שיתן השיעור בב"א וה"ה הכא גבי פדיון הבן דיש לו שיעור מן התורה בה"ס וקיי"ל דחמש ולא חצי חמש כדמסקינן לעיל בפרקין גבי פלוגתא דר"מ ור"י דלכ"ע חמש ולא חצי חמש ובעינן שיתננו לכהן בב"א ויש ללמוד דין זה מההיא דאמרינן בירושלמי בריש פיאה גבי מתני' דאלו דברים שאין להם שיעור וז"ל הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן אית תני הפאה אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ופריך מה נפק מבינהון והן חד מששים מן דמר הפאה יש לה שיעור מלמטן [וכו'] מה שנתן [נתן] חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים מן דמר אין לו שיעור מלמטה [וכו'] מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות ע"כ והתוס' בפ"ק דחגיגה דף ו' ע"ב ד"ה שאין להם שיעור וכו' הביאו הירושלמי הנזכר ופירשוהו באורך ותכלית היוצא מתוך פירושם הוא דלמ"ד הפאה יש לה שיעור מלמטה ס"ל דאף דמן התורה אין לה שיעור כלל כיון דמדרבנן י"ל שיעור ששים אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן וזכה בו העני ואינו יכול להוציאו מידו אבל לא נפטר מפאה ומה שנתן חייב במעשר כיון דלא נפטר מפאה ואפילו חזר והוסיף עד שהשלים השיעור אין לו דין פאה וחייב במעשר עד שיתן מחדש שיעור ששים בב"א דלא הוי פאה אם לא שישלים בב"א שיעור ששים יע"ש והנה יש להבין לפי פירוש התוס' דכיון דלא יצא ידי פאה. עד שיחזור ויתן פאה שלימה אמאי מה שנתן נתן וזכה העני הא איהו לא נתן אלא לצאת ידי פאה וכל שלא יצא אדעתא דהכי לא נתן וחשוב הפקר בטעות ודומה למאי דאמרינן בהגוזל עצים דף ק"י ע"ב דאמר אביי התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשים מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב ליה ואם נאמר דשאני הכא דכיון דמן התורה יצא ידי פאה וזכה העני יכול להוציאו מידו הא נמי ליתא דכיון דמדרבנן אינו פאה וחייבוהו במעשר וה"ה לענין זכות העני אמאי החמירו כ"כ על בע"ה ולא יפקיעו רבנן זכות העני במה שיזכה דקיי"ל הפקר ב"ד הפקר ואין לומר דלא שייך הפקר ב"ד הפקר אלא לעשות שאינו זוכה כזוכה והיינו כשבא ליד הזוכה שיש כח ביד ב"ד להפקירו ולזכות לאחר במה שבידו אף שמן התורה אינו זוכה והכא לא שייך הפקר ב"ד הפקר כיון דמה שנתן ביד העני הוא ואם יפקירו ב"ד מה שלקח במה יזכה בע"ה דהא ליתא דהא ודאי יש כח ביד ב"ד להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין על דף ל"ז עלה דאמרינן התם מנין שהפקר ב"ד הפקר שנא' וכל אשר [צא] יבא [וגו'] כעצת השרים וגו' וכ"כ הריב"ש בסי' שצ"ט יע"ש שוב ראיתי להרב דברי אמת בקונ' דף צ"ג שהביא דברי הרשב"א והריב"ש והרב שם כתב שיש מי שסובר דלא כרשב"א והריב"ש יע"ש והתוס' הכא אפשר דאזלי בשיטה זאת ומש"ה זכה העני במה שבידו נמצינו למדים מדברי התוס' דמידי שיש בו שיעור אפילו מדרבנן צריך שיתן השיעור בב"א ואם נתנו לחצאין לא יצא ומכ"ש בדבר שיש לו שיעור מן התורה ולפי דבריהם למ"ד הכי בירושלמי ה"ה בתרומה דיש לה שיעור ששים מדרבנן או מעשר דיש לו שיעור מן התורה צריך שיפריש השיעור בב"א ואם הפריש לחצאין לא חל שם תרומה ומעשר במקצת שהפריש עד שיפריש בב"א וכ"כ הר"מ בפ"ג מה' מעשר דין ט"ו לענין מעשר ראשון יע"ש ולע"ד דחיליה דהר"ם מהירושלמי דפאה הנז"ל דס''ל להר"ם כפירוש התו' הנזכר וכבר ראיתי להרב מ"ל בפ"א דפאה דין ט"ו שעמד על דברי הר"מ מה' תרומות וה' מעשר הנזכר וכתב דחיליה מהירושלמי הנזכר אלא שמ"ש שם שהר"מ מפרש לירושלמי כפירוש הר"ש ז"ל בריש פאה דס"ל דא"צ ליתן בב"א אלא כל שהשלים אח"כ מה שנתן למפרע נעשה פאה ודחק עצמו ליישב סברת הר"מ דס"ל דיש לחלק בין פאה לתרומה דבתרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע דלא מצינו בשום מקום דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע עכ"ל לעד"נ דמלבד דחילוק זה אינו מבואר ופשוט כ"כ דאטו מי שהפריש ואמר שיהיה תרומה מעכשיו ע"מ כך