מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעה

דכלל הראשון ראוי להיות מקומו אחר הפרט כאמור ואף על גב דבשמעתין אמרינן דסבירא יה דאין פודין בקרקעות היינו טעמא משום דסבירא ליה כדאמרינן במערבא ולא אמרו דלרבנן אף דסבירא ליה כתנא דבי ר"י טעמייהו דרבנן משום דלא סבירא ליה כרבי דקרא דופדויו הוו תרי כללי אלא אינהו סבירא ליה כתנא דספרי דס"ל דאינו אלא כלל אחד לא מפני זה י"ל דסברא זאת דת"ק דספרי דחויה היא בש"ס בשמעתין מדלא אמרו כן בסברת רבנן די"ל דלעולם דסברת תנא קמא דספרי לאו סברא דחויה דה"ה דהו"מ למימר הכי דרבנן דת"ק דספרי ס"ל דבטעמייהו דרבנן איכא למימר ב' טעמים או דס"ל כדאמרי במערבא או דסבירא להו כת"ק דספרי וחדא מינייהו נקט הש"ס ומיהו אנן בדידן לענין הלכה דהא קיי"ל כתנא דבי ר"י בעלמא וע"כ הכא לענין פדיון קיי"ל כרבנן לגבי רבי דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובפרט דסתם לן תנא דמתני' דלא כרבי וקיי"ל הלכה כסתם משנה על כרחך צ"ל דלענין זה קיי"ל דטעם דסתם מתני' דאין פודין בקרקעות וכו' הוא מטעם דסבירא ליה כת"ק דספרי זה נראה לישב דברי הר"מ לפי חומר הנושא:

וראיתי להרב תי"ט במתני' שהקשה על הר"מ והרע"ב דפסקו כר' עקיבא בשבועות דדריש בכל התורה כולה ברבויי ומעוטי ומש"ה מחייב בשבועה דלשעבר דאמאי לא דחו מתני' דאין פודין בקרקעות וכו' מהלכה כיון דע"כ תנא דמתניתין דריש כללי ופרטי יע"ש ולעד"נ דיש ליישב דהא הא דתני דבי ר"י דסבירא ליה דב' כללי הסמוכין זה לזה דדנין אותו בריבה ומיעט ה"ט הואיל ושינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים ש"מ דלגלויי דלא נדרוש בכלל ופרט ככל התורה אלא בריבה ומיעט כמ"ש לעיל וא"כ י"ל דדוקא משום דסבירא ליה דבכל התורה דריש כללי ופרטי מש"ה בשינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' הכללים דריש בריבה ומיעט אבל למאן דדריש בכל התורה בריבה ומיעט אפילו כשהכלל הב' אחר הפרט א"כ כששינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים ע"כ לגלויי אתא כי היכי דלא נדרוש ברבויי ומעוטי ככל התורה אלא בכללי ופרטי דאי בריבה ומיעט למה שינה הכתוב להשים הפרט אחר הכללים כיון דאפילו כתב הכלל הב' אחר הפרט דרשינן ליה ברבויי ומעוטי באופן דלפי טעם הנזכר מאן דדריש בכל התורה בכללי ופרטי בב' כללית הסמוכין זה לזה דריש ברבויי ומעוטי מאן דדריש בכל התורה ברבויי ומעוטי בב' כללות הסמוכין זה לזה דריש בכללי ופרטי וה"ט דאמרי במערבא דדרשינן בכללי ופרטי משום דסבירא להו דבכל התורה דרשינן רבויי ומעוטי וא"כ מתניתין דאין פודין בקרקעות אתיא שפיר כר"ע דדריש בכל התורה כולה ברבוי ומעוטי ומינה דבב' כללות הסמוכין זה לזה דרשינן כללי ופרטי זה נראה פשוט ואין צורך לדחוק מה שדחק התוי"ט ליישב זה ואי קשיא הא קשיא דכיון דפסק הר"מ כרע"ק דדריש ברבויי ומעוטי וא"כ ע"כ לדידיה בשינה קרא וכתב הפרט אחר הכללים דרשינן ליה בכללי ופרטי א"כ איך פסק בפ"ב מה' מ"א כתנא דבי ר"י בהני כללי דבמים במים דדרשינן ליה ברבויי ומעוטי והוו תרי פסקי דסתרי אהדדי:

והנה בהא דאמרינן דלרבנן אין פודין בשטרות משום דילפינן לה בכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שגופו ממון יצאו שטרות דאין גופן ממון וכן לרבי אין פודין בשטרות דדריש רבויי ומעוטי דמאי מיעט מיעט שטרות יש לעמוד דכבר נודע דדעת הרי"ף בפ' הכותב והר"מ בפ"ו מה' מכירה דקנין שטרות מדרבנן דמן התורה אין האותיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי יע"ש והק' הראשונים על סברא זאת מההיא דאמרי' בפ' הזהב דנ"ו ע"ב גבי אונאה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות ועבדים וכי תמכרו ממכר מי שגופו מכור ומי שגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן קנוי ואם איתא דקנין שטרות דרבנן איך ממעטין שטרות מאונאה מקרא ונאמרו תירוצים הרבה בקו' זאת והיותר נכון כתב הר"ן בפ' הכותב דעיקר קרא למעוטי קרקעות ועבדים אתא ואעפ"י כן ממעטינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אחרינא לא הלכך שטרות מכירה דרבנן כיון דאין גופן קנוי ומכור אין להם אונאה ולפי תי' זה א"ש נמי הא דפדיון הבן די"ל דעיקר קרא אתא למעט קרקעות ועבדים ואפי"ה מפקינן שטרות מפדיון לפי שאינם בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ושטרות בקנין דרבנן אין גופן קנוי ואולם לרבי דדריש רבויי ומעוטי ורבי כל מילי ומיעט שטרות בלבד לא שייך תירוץ הר"ן דהא לרבי עיקר המעוט דבערכך כסף אתא למעט שטרות וכיון דמן התורה אין להם קנין איך בא הכתוב למעט שטרות הא פשיטא דאין בנו פדוי כיון דמסתמא אין בנו פדוי כ"א עד שיזכה הכהן בפדיון ומן התורה במסירת השטר ליד הכהן אינו זוכה בחוב הכתוב בו ולפי תי' הר"ן ק' על הרי"ף והר"מ מסוגייא זאת ואין לומר דעיקר קרא לא אתא למעוטי הפודה בשט"ח שחייבים לו אחרים כיון דאין קנין להם מן התורה אלא עיקר קרא אתא למעוטי לפודה בשטר חויב שאם כתב לכהן חייב אני לך חמש סלעים אין בנו פדוי כיון דאין גופו ממון די"ל דהא דהפודה בשטר חוב דאין בנו פדוי הוא מטעם פיסול שטר חוב דאין גופו קנוי דמאי דאמר עולא בשמעתין גבי שטר חוב דבר תורה בנו פדוי לכשיתן היינו דוקא דחלות הפדיון אינו אלא לאחר שנתן אבל משעה ראשונה אינו פדוי למפרע מטעם זה דשטרות דאין גופן ממון דהא ליתא דהא דעת הר"ן בפ"ק דקדושין דלכל הדברים המתחייב בשטר לא חשיב כסף ואם קדש אשה בשטר חיוב שנתחייב לה מנה אינה מקודשת וכיון דמסברא לענין קדושין אמרינן הכי בלא שום ילפותא דקרא מ"ש לענין פדיון דאיצטריך קרא לרבי ואם נאמר דעיקר קרא אתא להכי א"כ י"ל דמדאיצטריך קרא גבי פדיון למעט ש"מ דבעלמא לענין קדושין ולענין קרקע וכיוצא חיוב בשטר חשיב ככסף ועיין מה שהארכתי בהא דשטר חיוב בספר תוספות דרבנן באות פ':

והנה רבינו הרמב"ן בחי' לבתרא בפ' הספינה על דף ע"ו תי' לקושיא זאת מההיא דאונאה וז"ל והא דהקשו מדתנן אין להם אונאה לאו מילתא היא דכי איצטריך קרא להיכא דזבין ליה שטר ולא חזר בו עד שגבה הלוקח את חובו דתו ל"מ הדר ביה ורחמנא מעטיה מדין אונאה כיון דשטר מכר לו מתחלה עכ"ל ותירוץ זה נמי שייך הכא דכי איצטריך קרא להיכא דנתן לו לכהן שטר חוב דאחרים לפדיון בנו ולא חזר בו עד שגבה הכהן את חובו דתו לא מצי הדר ביה דאפילו בכה"ג שכבר בא ממון ליד כהן וזכה בו רחמנא מיעטיה דאין בנו פדוי כיון דמעיקרא שטר נתן לו לפדיון מתחלה אך קשה דא"כ איך אמרינן בשמעתין עלה דמתניתין דכתב לכהן חייב אני לך ה' סלעים דאין בנו פדוי ואמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות ואם איתא לסברת רבינו הרמב"ן אמאי בנו פדוי מן התורה לכשיתן כיון דס"ס מתחילה שטר חיוב בעלמא הוא דנתן לו ומ"ש מנותן לו שטר חוב דאחרים דאפי' אם גבה החוב אין בנו פדוי כיון שמעיקרא שטר שאין גופו ממון נתן לו ועיקר קרא להכי הוא דאתא וי"ל:

ועלה דתנן ולא בהקדשות פריך הש"ס פשיטא לאו דידיה נינהו ומשני אימא ולא הקדשות בכל אלו ויש לחקור דאמאי הוצרך הש"ס להגיה לישנא דמתניתין דלא הקדשות באלו קאמר בהיות שאפשר לאוקומה כפשט לישנא דמתניתין דאפדיון קאי שלא יפדה בהקדשות ממש והכוונה דאתא לאשמועינן דאם פדה בהקדש בדק הבית בשוגג דלא ידע שהיה של הקדש דמהו דתימא דכיון דקי"ל כר' יהודה דאמר בפ' האיש מקדש דף נ"א דהמקדש אשה בהקדש בשוגג הרי זו מקודשת דכיון דהקדש בשוגג מתחלל בהוצאה מרשות לרשות הרי נתחלל ביד האשה וזכתה באותו הקדש ושפיר מתקדשת בו וא"כ ה"ה הכא לענין פדיון דכיון דהוציאו מרשות הקדש ונתנו לכהן בשוגג הרי נתחלל ביד הכהן ויכול כהן ליהנות ממנו ושפיר בנו פדוי קמ"ל מתני' דאין בנו פדוי וה"ט כההיא דאמרינן בר"ה דף כ"ח ע"א אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא לא יצא ע"כ הרי מפורש דלרבא דקי"ל כוותיה אף דיצא לחולין ע"י מצות התקיעה מ"מ כיון דכי קא תקע באיסורא תקע דכיון דע"י המצוה נעשית העבירה דמעל בהקדש לא יצא וה"ה הכא דכיון דבשעת נתינת הפדיון לכהן שהוא עיקר המצוה באיסורא עבד לא יצא ואין בנו פדוי ועיקר מתניתין אתא לאשמועינן דלא כר"י דהתם דס"ל דאם תקע בשופר של עולה יצא וי"ל דההיא דשופר לאו מטעם מצוה הבאה בעבירה הוא דהא אפשר דבשוגג לא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא עיקר טעמא הוא דהכא כיון דעיקר התקיעה הוא לשם מצוה ואין כוונתו לתקוע לשיר אי לאו דמקיים המצוה נמצא דלא נהנה מן ההקדש דבלא קיום המצוה אינו נהנה בתקיעתו כלל וא"כ אם אנו מורין לו שיצא נמצא דאנו גורמין שיעבור האיסור ויהנה מההקדש וכאילו מורין לו לכתחלה שיהנה מההקדש ולכן אנו מורין לו דלא יצא ויחזור ויתקע בהכשר דבהכי נמצא למפרע דלא נהנה מן ההקדש וכן מתבאר בדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות על דף ק"ג ע"ב ד"ה א' סנדל וכו' שעיקר הטעם הוא זה יע"ש ולפי טעם זה בפדיון ליכא למימר דמורין לו כן דאין בנו פדוי כדי שלא יהיה מועל בהקדש דהא אפשר דאין בנו פדוי ומ"מ מעל בהוצאה מרשות לרשות דהקדש שנתנו לחבירו מעל בהוצאה מרשות לרשות אף שמן הדין לא קנה דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו וה"ה הכא דאף דאין בנו פדוי ולא קנה הכהן מ"מ כיון דהוא כוון ליתן לו במתנה בשוגג מעל וא"כ ליכא שום תקון במה שמורין דאין בנו פדוי ומש"ה לא ניחא ליה להש"ס לאוקומא מתניתין בהכי:

איברא דשוב ראיתי דסברא זאת דמעל בהוציאם מרשות לרשות בלבד לא ניתן לאמר כי אם לסברת רבינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחי' בפ' האיש מקדש גבי מתני' דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת דצדדו שם לומר דשפיר מיירי מתניתין במוכר לישראל ולא הכיר בהם הלוקח שהם איסורי הנאה דאע"ג דהמקח מקח טעות וצריך שיחזיר את הדמים מ"מ בקידש בדמיהם מקודשת דאין המעות גזל ביד המוכר דכיון דלאנפיקנהו מסרם בידו אף שנתבטל המקח יש לו רשות להוציאם וכמלוה הם בידו ומשלם מביתו וכן דעת הר"ן שם בהלכות יע"ש דלפי סברא זאת בפודה בנו בהקדש בשוגג אף במונח דאנו מורין דאין בנו פדוי מעל דכיון דאם היה זה בממון שלו ונתבטל הפדיון מפני איזה סיבה דאין בנו פדוי יש לו רשות לכהן להוציא המעות וכהלואה הם בידו א"כ ה"ה בהקדש דמעל דכיון דעשה מעשה דאם היה ממונו קנה אותם הכהן הרי חשיב הוצאה מרשות לרשות ומעל אמנם לדעת הרא"ש שם בפ' הא"מ והטור בא"ה סי' כ"ח דס"ל דאם לא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה והוי מקח טעות המעות הם גזל ביד המוכר ואין לו רשות להוציאם ולשלם מביתו יע"ש א"כ בכה"ג בפדיון כל דאם פדאו מממונו ונתבטל הפדיון המעות הם גזל ביד הכהן א"כ בפודה בהקדש נמי אם אנו מורין לו דאין בנו פדוי אנו מתקנין לומר דלא מעל דכיון דבממון הקדש אין הכהן זוכה במעות לא מעל דאין לומר דלענין מעילה ע"י הוצאה מרשות לרשות אינו תלוי כשיזכה בהם המקבל מן הדין מטעם דסתם מוציא אינו זוכה המקבל מן הדין כיון שאין בידו ליתן דבר שאינו שלו ועכצ"ל דהעיקר תלוי בכוונת המוציא דכיון דהוא כיון להוציא מעל אף דלא זכה המקבל דהא ליתא דנהי דתלוי בכוונת המוציא מ"מ בעינן דהמוציא יעשה מעשה הקנאה בהוצאה זאת באופן שאם היה ממונו היה המקבל זוכה בו לגמרי אבל כל שלא עשה מעשה קנין שאף אם היה ממונו לא היה זוכה המקבל לא שייך מעילה כדאמרינן בפ' השואל דף צ"ט ע"א דלמ"ד דהשואל קורדום לא קנה עד שיבקע בו ה"ה לענין מעילה דהמשאיל קורדום של הקדש דלא מעל עד שיבקע בו חבירו ויעשה מעשה הקנאה יע"ש אלא דהיפך מזה יש להוכיח מההיא דאמרי' בפ' הא"מ דף נ"ג ע"ב עלה דמתני' דלר"מ בהקדש במזיד קדש בשוגג לא קדש בעא מיניה רבא מר"ח לר"מ אשה אינה מקודשת מעות מהו שיצאו לחולין א"ל אשה אינה מתקדשת מעות היאך יצאו לחולין וע"ז אמרי' עוד בעא מניה ר"ח ב"א מר"ח במכר מאי א"ל אף במכר לא קנה ע"כ ומתבאר מתוך דברי חי' קדושין לא נודע למי מקדושים דלר"ת ס"ל דלר"מ איכא מעילה נמי בהוצאה מרשות לרשות בנותן מתנה או מלוה לאחר מעות הקדש בשוגג וכ"מ עוד ממ"ש החי' קדושין הנזכר שם בדל"ו מהספר ע"ג גבי הא דאמרי' התם דנ"ד ע"ב דלבר פדא אין מעילה לר"מ אלא באכילה שכתב וז"ל לא פליגי בר פדא ור"י אלא במתנה דלר"י מעל ולבר פדא לא מעל ובמקח וממכר ובקדושי אשה תרוייהו מודו דאין מתחלל למר משום טעות ולמר משום דינא דלא אתהני מגוף ההקדש וכו' יע"ש וכתב דה"ט דדוקא בקדושי אשה ובמכר הוא דליכא מעילה משום דהוו קדושי טעות ומקח טעות דתרווייהו לא ניחא להו דליתחל ההקדש על ידם משא"כ במתנה או בהלואה דכיון דקא רווח מקבל אע"ג דמחל ההקדש על ידיה כיון דאיהו לא מעל ניחא ליה ואם איתא דבעינן שיעשה מעשה הקנאה באופן דאם היה ממונו היה זוכה בהם המקבל א"כ הכא במתנה לר"מ אמאי מעל נהי דהמקבל ניחא ליה דיתחלל ההקדש ע"י מ"מ לגבי הנותן מתנה בטעות היא דמסתמא לא ניחא ליה דיתחלל ההקדש על ידו דמה"ט במכר לא קנה דמקח טעות הוא ועכצ"ל דשאני מכר דתרוייהו לא ניחא להו משא"כ במתנה דכיון דאחד מהם ניחא ליה איכא מעילה אע"ג דמן הדין אם היה ממון הדיוט כיון דהנותן בטעות לא קנה אלמא דלענין מעילה לא בעינן שיעשה מעשה הקנאה גמורה כהקנאה דהדיוט וצריך לחלק בין זה לההיא דהמשאיל קורדום דהקדש והחילוק הוא דשאני ההיא דהמשאיל קורדום דעכ"פ בעינן שיעשה לפחות מעשה הקנאה שיהא ניכר לעיני הרואים שכבר נתנם במתנה וזכה בהם המקבל מי שלא ידע שהם הקדש וכל שבקורדום לא עשה קנין הבקוע דבאופן זה כל הרואה הקנאה זאת מכיר שלא עשה אופן הקנאה לא מעל אבל בהא דלר"מ מעל במתנה אף דהנותן נתן בטעות ומן הדין אם היה בממונו המתנה בטלה לית לן בה דכיון דלעיני הרואים הרי עשה מעשה הקנאה שכבר משך המקבל כדין וכל מי שאין לו ידיעה דהוי הקדש חושב דהמקבל כבר זכה כדין כל כה"ג מעל והנה כי כן בענין פדיון לדידן דקי"ל כר"י דהמקדש בהקדש בשוגג מקודשת דלא ס"ל דתרווייהו לא ניחא להו א"כ הכא אפילו לסברת הרא''ש דבמעות גזל איכא מעילה ומש"ה לא ניחא לש"ס לשנויי הכי דאפי' אם מורין לו דאין בנו פדוי מועל וליכא תקנתא וא"כ לר"י אם נתן הקדש בפדיון בנו בשוגג כיון דנתחלל ההקדש אפשר דבנו פדוי דומיא דקדושין:

ועוד י"ל דעיקר הקושיא אמאי לא משני הש"ס דמתני' אתא לאשמועינן בפודה בהקדש בשוגג דלא ניחא להו לש"ס לשנויי הכי כיון דקתני לשון דאין פודין דמשמע דאין פודין לכתחלה דנראה דלכתחילה נמי איכא רבותא ואתא לאשמועינן דלא יפדה לכתחלה בהקדש ולכתחלה לא שייך אלא בבא לפדות בהקדש במזיד דאילו בשוגג לא שייך אזהרה שלא יפדה כיון דאינו יודע שהוא הקדש ומזיד פשיטא כיון דלאו דידיה הוא ואי כוונת התנא לאשמועינן אם פדה בשוגג לא הוה ליה למימר לישנא דלכתחלה אלא אם פדה בהקדש אין בנו פדוי הול"ל והא אין לומר דלוקמא מתני' כר"מ דאמרינן התם בפרק האיש מקדש דף נ"ד ע"א דאומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה יע"ש וא"ש לישנא דלכתחלה דקמ"ל דאע"ג דבמזיד מתחלל ובשעת נתינת הפדיון ליד הכהן מתחלל ונמצא שפדה בחולין אפ"ה לא יפדה בהקדש כיון דלכתחלה אסור למעול בהקדש להוציאו לחולין ואף דזה פשוט מ"מ עיקר החידוש הוא לומר דאפי' בדיעבד אין בנו פדוי דהקדשות דומיא דעבדים וקרקעות קתני דאפי' בדיעבד אין בנו פדוי כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא ודאי לא ניחא ליה להש"ס לאוקומא לסתם מתני' כר"מ כיון דסתם לן תנא במעילה כר"י כדאמרי' התם בפרק האיש מקדש בדף הנזכר דמש"ה קי"ל כר"י יע"ש:

עוד יש לחקור דאמאי לא משני דהני הקדשות דמתני' בקדשים קלים מיירי דאם פדה בבהמת שלמים או בדמי שלמים דאין בנו פדוי ומתני' ר"י הגלילי היא דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא וחשיבי כדידיה וכיוצא לזה מוקי הש"ס מתני' דר"פ מעשר בהמה דקתני מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ופריך פשיטא לאו דידיה נינהו ומשני בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים סד"א ליעשרו קמ"ל יע"ש ובפרק האיש מקדש דף נ"ב ע"ב גבי מתני' דהמקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אינה מקודשת ופריך נימא מתני' דלא כר"י הגלילי וכו' ומשני אפי' תימא רבי יוסי הגלילי כי קאמר ר"י הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא מ"ט כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ע"כ דמתבאר מזה דאם קדש אשה בקדשים קלים מחיים מקודשת לר"י הגלילי דממון בעלים הם וניתן במתנה ושפיר זוכה האשה בו להתקדש בו ובפסחים דף פ"ט ע"ב מוכח דהמוכר שלמיו דקתני התם דלא עשה ולא כלום היינו דלא כר"י הגלילי דלר"י הגלילי מכירתו מכירה וזוכה הלוקח להקריבו במקום הבעלים יע"ש וא"כ ה"נ אפשר לומר דמתני' כפשטא היא ומיירי בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דס"ל דממון בעלים הם מחיים