מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעד

דברי רב אמי שכתב וזה לשונו והוסיף ר"א לפרש ולהורות לבני מקומו דדינר זהב כרביא סכום הוא בצורי חמש סלעים שלך הוא עובר לסוחר וכיון שכן הנותן בלע ערבי לכהן אינו צריך לומר ברמש סלעים אני נותנו לך דמסתמא בהכי קאי כיון דנישום בצורי בהכי עכ"ל יתר ע"כ דע"כ לא אמרינן דבקבל כהן בה' סלעים אלא בנותן לו חפץ כמו טלית ועגל וכיוצא דכיון דהוא צריך אותו דבר דרכו להתיקר בו ושפיר מצי למימר לדידי שוה לי אבל בנותן מעות בעין מאיזה מטבע שיהיה פחות מה' סלעים פשיטא דאפילו קבל הכהן עילויה אין בנו פדוי כיון דלא שייך לומר במעות לדידי שוה לי דלא שייך להעלות בדמיו כי אם החפץ לפי הצורך אשר יש לו בו ולפי מה שהוא חשוב בעיניו אבל במעות לא שייך זה ובמקבל פחות מה' סלעים הוה ליה כאילו מוחל לו השאר ומחילה לא מהני כל שלא קיים מצות נתינה והגיעו ליד הכהן:

הן אמת דמפשט דברי הרב שכתב דבדבר שאין לו סכום בצורי צ"ל בפירוש בה' סלעים אני נותן לך כדתניא וכו' משמע דלאו מטעמא דבעינן שומא בתחלה קאמר כרב יוסף דאם כן הכי הול"ל דבדבר שאין לו סכום בצורי צריך שישומו אותו בתחלה ששוה חמשה סלעים דלר"י דמוקי סיפא דעגל זה בה' סלעים בנו פדוי בדשוי לא סגי באומר הנותן בה' סלעים אלא עד שישומו אותו בה' סלעים אלא נראה דכוונת הרב לפרש פי' אחר דטעמא דברייתא לא משום דבעינן שומא דלעולם כל שהנותן מפרש שחפץ זה נותן בה' סלעים דעת הכהן סומכת עליו ואדיבוריה דידיה קא סמיך ולא צריך שומא ובאומר סתם עגל זה לפדיון בני ה"ט דאין בנו פדוי משום דענין הפדיון דומה למכר דכיון דרחמנא אמר כל פטר רחם באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה וגו' הרי הבכור קודם פדיה של הכהן הוא אלא שע"י הפדיון מוכרו לאביו והפדיון לוקח חלף הבכור ואם כן צריך הכהן שיכוין להקנותו ע"י קבלת הפדיון וכל שלא פירש הנותן בה' סלעים ואיכא למימר שלא נתן לו חפץ שוה ה' סלעים אלא פחות לפי שעה ודעתו להשלים לו החמשה סלעים אח"כ לכהן זה או לכהן אחר דהא קיי"ל דאפילו נתן לעשרה כהנים בין בבת אחת ובין בזה אחר זה יצא ובנותן בזה אחר זה פשיטא דבנתינה אחת אין בנו פדוי כלל עד שישלים דאין פודין לחצאין וכל שעדין לא השלים מה שנתן בראשונה כפקדון ביד הכהן דמי ואם נאבד מיד כהן חייב הנותן באחריותו ודוקא בשעה שישלים זוכה הכהן במה שנתן בראשונה ובאותה שעה הוי בנו פדוי ולא קודם וא"כ בכה"ג שלא פירש ואיכא למימר שמא לא נתן כעת כי אם מקצת ה' סלעים בנתינת חפץ זה הרי הכהן לא גמר להקנותו לאביו כדין פדיון עד שיתברר לו ששוה ה' סלעים או ישלים לו ואף דהנותן כבר יודע ששוה ה' סלעים ודעתו ליתן ה' סלעים מ"מ אין כאן אלא דעת קונה שמכוין לקנות הבן ע"י נתינה זאת אבל דעת מקנה שהוא הכהן ליתא כיון שאינו יודע אם גמר הקנין נעשה עכשיו ע"י נתינה זאת או עד שישלים לו ולכן צריך שיאמר לו בה"ס כדי שיכוין להקנות ע"י נתינה זאת דכל שאומר לו סמכא דעתיה דכהן דשוי כמו שאמר ואדבוריה דידיה קא סמיך דלא כר"י דמצריך שומא משום דלא סמכא דעתיה ואם כונת הרב כן אכתי קשה דאמאי לא מוקי לה הש"ס בדשוי ופי' הברייתא הוא באופן האמור ואמאי הוצרכו לאוקומא בדלא שוי וקבל הכהן עילויה וע"כ צ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לומר טעם זה משום דענין הפדיון אינו כעין מכר דבעינן דעת מקנה אלא הכל תלוי בדעת הנותן דכל שהוא מכוין לקנותו בנתינה זאת הוי פדוי דכיון שזוכה הכהן בהן מן הדין הוי בנו פדוי אף דהכהן אינו מכוין להקנות מידי דהוה ומ"ש הרש"ל דאם אין כהן בעיר יכול לזכות הפדיון ע"י אחר ובנו פדוי וכמ"ש לעיל בשמו לאם איתא דפדיון חשוב כמכר איך מועיל מה שמזכה לכהן כיון דבשעת הזיכוי אין כאן דעת הכהן שיכוין להקנות אלא ע"כ לומר דענין הפדיון הכל תלוי בדעת הנותן דכל דהוא מזכה הה' סלעים לכהן וזכה מן הדין בנו פדוי וכיוצא לזה מתבאר ממ"ש הרב כנה"ג בי"ד סי' ש"ה בהגהת הטור אות ג' שהעיד מהר"א לפפא ז"ל שדעת הרבנים מהר"ר לוי קוזי ומהר"ר מוטאל ז"ל דאפילו כהן קטן פודה את הבן ושכן עשה מעשה הרב מהר"ר מוטאל ע"כ ואם איתא דפדיון דומה למכר אין כהן קטן פודה את הבן הא אפילו אם נאמר דמיירי בקטן שהגיע לכלל פעוטות דקי"ל דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אף דנאמר דלענין פדיון חשיב הבן כמטלטלין ובכלל תקנת חז"ל דממכרן ממכר במטלטלין הא מ"מ איך בנו פדוי מן התורה דכיון דמן התורה אין מכירת הקטן כלום ה"ה דאין פדיון הקטן כלום דנראה פשוט דאפילו למ"ד דקנין דרבנן מהני לצאת י"ח מן התורה כמו שהאריך הרבה הרב בעל מחנ''א בה' משיכה סי' ב' מ"מ היינו דוקא בדבר דאיכא למימר הפקר ב"ד הפקר דכיון דהפקר ב"ד הוי מן התורה הרי אם זכה באתרוג במשיכה שהיא מדרבנן שפיר יוצא מן התורה דהשתא דתקנו חז"ל דליקני במשיכה כבר זכה מן התורה מדין הפקר ב"ד הפקר אבל גבי פדיון דאינו דבר של ממון דאף אם נניח דפדיון דומה למכר מ"מ אין קנין לכהן בגוף הבן כמ"ש בת"ה סי' רלה עיי"ש וא"כ לא שייך לומר גבי בן הפקר ב"ד הפקר וחכמים הפקירו והקנו הבן לאב כיון דלאו בר הקנאה הוא כלל ואם כן אמאי הסכימו הרבנים הנזכרים לפדות על פי כהן קטן אלא מוכרחים לומר דענין הפדיון תלוי בדעת הנותן ואינו כעין מכר וכיון דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה לו כיון דזוכה הקטן בה' סלעים מן התורה ממילא בנו פדוי:

אמת דלפי"ז יקשה דמה מייתי ר"י בשמעתין דקדושין מברייתא דעגל זה לפדיון בני וכו' וכ' התוספות שם דללישנא קמא דפליגי באמר לה בחמשין ושוי חמשין מייתי ראיה דהא הכא דאע"ג דשוה ה' סלעים כל שלא שמוהו בתחלה אין בנו פדוי ולפי האמור דעיקר הפדיון תלוי ביד הנותן א"כ כיון שהנותן יודע ששוה ה' סלעים וזיכה אותם לכהן מה לנו בדעת הכהן כיון שעיקר המצוה הוא הנתינה וכבר נתן לו ה"ס והרב עצמות יוסף הוקשה לו כן בדברי התוס' ותירץ וז"ל כיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשיווי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שצריכה האשה לידע שיעור קדושיה ע"כ נמצא דלפי דברי התוספות דין פדיון לקדושי אשה מדמינן ליה דכמו שצריכה האשה שהיא מקנה את עצמה לידע שיעור קדושיה דבלא"ה לא סמכא דעתה כן הכהן שמקנה הבן לאביו ע"י הפדיון צריך שידע שיעור ה' סלעים דבלא"ה לא סמכא דעתיה לפדותו ואם כן כפי זה קשה לסברת מהרש"ל דסבירא ליה דאם אין כהן בעיר יכול לזכות לו ע"י אחר דמה מהני זכות ה' סלעים ע"י אחר כיון דליכא דעת כהן כדי שיכוין להקנות את הבן ע"י קבלת המעות דלפי האמור כמו שא"א לזכות לאשה ע"י אחר כדי שתתקדש לו דבעינן דעת האשה ה"ה בפדיון לא מהני זיכוי כיון דליכא דעת כהן המקנה וכן קשה לסברת הרבנים הנזכרים דסבירא להו דכהן קטן פודה את הבן כיון דליכא דעת מקנה דקטן כשלא בפניו דמי כאמור:

ולמאי דאתאן עלה להבין דברי ראב"ן ז"ל י"ל דהרב סבירא ליה כסברת הר"מ בפרק ז' מהלכות אישות דין ח"י דסבירא ליה דוקא שיראו שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה בלא שומא כל היכי דשוי כדקאמר אבל במילי אחריני צריכים שומא ומתבאר מתוך דברי הר"ן והה"מ דיצא לו זה להר"מ עדאמרינן והלכתא שיראי לא צריכי שומא ולא אמרינן כל מידי לא בעי שומא ואע"ג דלפי סברת הר"מ מתבאר מתוך מה שפלפל הרב ל"מ ז"ל דמעיקרא מאי דפליג רבה אר"י דלא צריך שומא אינו אלא בשיראי ולא בדבר אחר וליישב כפי' זה מאי מייתי ר"י מההיא דעגל זה לפדיון בני כתב דללישנא בתרא הוא דמייתי וס"ל להר"מ דאף דבקדושין בשאר דברים צריכים שומא גבי פדיון אינו כן דבכל הדברים אין צריך שומא דגבי כהן לא שייך סמיכות דעת כדאמרינן באשה דלא סמכא דעתה מ"מ לדעת ראב"ן י"ל דסבירא ליה כדעת התוס' דללישנא קמא מייתי ר"י וא"כ על כרחך צריך לומר דפלוגתייהו דרבה ור"י הוא בכל הדברים אפילו שאין האשה מתאוה להם ומש"ה מייתי מעגל זה לפדיון בני אף שאינו דומה לשיראי ומש"ה קאמר הש"ס והלכתא שיראי לא צריכי שומא ולא קאמר הלכתא כרבה כמו שהקשו כן הראשונים דאמאי לא קאמר הכי ולפי האמור אתי שפיר דלרבה בכל הדברים לא הן צריכי שומא ולא קיי"ל כוותיה כי אם בשיראי שהאשה מתאוה להם אבל שאר דברים צריכי שומא ומש"ה לא אמר סתם הלכה כרבה ולפי' זה לענין הלכה אתיא ברייתא דעגל זה לפדיון בני כפשטה דמיירי בשוה ה' סלעים והיינו טעמא דאין בנו פדוי משום דבעי שומא כדסבר ר"י והא דמוקי לה רבה התם בדלא שוי וקבל הכהן עילויה היינו לאוקומא בהכי כי היכי דלא תקשי ליה לרבה דס"ל דלכל הדברים לא צריך שומא אבל לדידן דלא קיי"ל כוותיה כי אם בשיראי אתיא ברייתא דעגל זה וכו' כפשטה דמשום שומא זה נראה לשער בכוונת דברי ראב"ן לפי חומר הנושא:

(פא) מתני' אין פודין לא בעבדים וכו' ואמרינן בגמרא מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין חוץ מן השטרות מ"ט דרבי דריש רבויי ומיעוטי ופדויו מבן חדש ריבה בערכך כסף מיעט תפדה ריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי מיעט מיעט שטרות ורבנן דרשי כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש וכו' מפורש משמעתין דריבה ומיעט וריבה לרבי או כלל ופרט וכלל לרבנן הוא מפסוק דכתיב בפ' קרח ופדויו מבן חדש תפדה דתיבת ופדויו בכל דבר משמע והוי כלל ותיבת תפדה חזר וכלל דאע"ג דופדויו ותפדה גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף איכא תנאי דס"ל דשתי כללות הסמוכין זו לזו והפרט אחריהם הטל הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה:

וראיתי בספרי בפ' קרח דתניא התם ופדויו מבן חדש תפדה כלל כסף ה' שקלים פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל או כלל בכלל הראשון אמרת לאו אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש נכסים דמטלטלין וכו' מכאן אמרו בכל פודין חוץ מעבדים וקרקעות ושטרות רבי אומר בכל פודין חוץ מן השטרות עכ"ל וברייתא זאת ג"כ הובאה בסגנון זה במכילתא בפ' בא יעו"ש מבואר מהברייתות אלו דס"ל להאי תנא דפדויו מבן חדש תפדה לא חשיב אלא כלל אחד ואי לאו קרא דכתיב בפ' בא וכל בכור בניך תפדה וחזר וכלל קרא דפ' קרח היינו דנין אותו בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ואין להקשות דהא אמרינן בפ"ק דפסחים דף ו' ע"ב דאפילו למ"ד כלל ופרט המרוחקים זה מזה דנין אותו בכלל ופרט ה"מ בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין וכתבו התוס' שם בד"ה אבל בתרי עניני וכו' וז"ל והא דפריך בסוף הפרה ואימא בהמתך דדברות ראשונות כלל שור וחמור פרט בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל ואע"ג דמרוחקים זה מזה היינו משום דעשרת הדברות חשיב כחד ענינא דבדבור אחד נאמרו ע"כ דמשמע קצת מדבריהם דכלל זה דפרט וכלל המרותקים זה מזה בתרי ענייני דאין דנין אותו בכלל ופרט ה"ה בכלל ופרט וכלל דכל דרחוק הכלל הראשון מהכלל והפרט האחרון כההיא דבהמתך דעשרה דברות הראשונות, אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל כיון דרחוקים בב' פרשיות ואם כן הכא דקרא דכל בכור בניך תפדה דפ' בא הוא רחוק מאד מכלל ופרט דכתיב בפ' קרח איך איפשר לדון אותם בכלל ופרט וכלל דהא ליתא דודאי לא נאמר דבר זה דאין דנין במרוחקים בב' עניני כי אם דוקא בכלל ופרט אבל בכלל ופרט וכלל כהא דפדיון אף דכלל הראשון מרוחק הרבה מכלל ופרט דנין אותו בכלל ופרט וכלל והטעם פשוט דהא מפורש התם בפ"ק דפסחים דה"ט דתרי עניני משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה בתרי עניני וכיון דאיכא למימר דאדרבא הכלל הוא אחר הפרט ונעשה מוסף על הכלל אין דנין אותו בכלל ופרט אבל בכלל ופרט וכלל כהא דפדיון דאפילו אם נאמר דאין מוקדם ומאוחר בתורה ומ"מ בכל צד ואופן שנאמר חשיב כלל ופרט וכלל דאם נאמר שהכלל הראשון הוא מאוחר שפיר אפשר לדון אותו בכלל ופרט וכלל דאם מקומו הראוי לו הוא אחר כלל ופדויו מבן חדש תפדה קודם הפרט הרי חשיב כתרי כללי דסמיכי אהדדי דהטל פרט ביניהם ונידון בכלל ופרט וכלל ואם נאמר דמקומו הראוי לו הוא אחר הפרט דכסף ה' שקלים הרי הוא כלל ופרט וכלל גמור כסדרו וא"כ אם הוא מרוחק אמאי לא נידון אותו כשאר כלל ופרט וכלל ומה שהוקשה להתוספת שם בפ"ק דפסחים מההיא דעשרת הדברות דפ' הפרה עיקר קו' הוא ממאי דפריך התם ואימא בהמתך די' דברות הראשונות כלל שור וחמור דדברות אחרונות פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואע"ג דהתוס' נקטו בלשונם דמאי דפריך התם דליהוו כלל ופרט וכלל עכ"ל לשון דברי התוס' ל"ד דהא מאי דפריך התם אינו אלא דלימא דליהוי כלל ופרט ומאי דאמרינן דבהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל תי' הוא דמשני הש"ס התם ומעולם ליכא שום פירכא התם אילו הוי כלל ופרט וכלל ועיקר הפירכא הוא אי להוי כלל ופרט וע"ז מקשים התוספות דהא מרוחקים הם ומ"ש התוס' בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל לאו דבכלל הפירכא הוא זה אלא דמייתי נמי מאי דמשני הש"ס דחזר וכלל דהפירכא הוא מכלל ופרט דוקא:

והנה אמרינן בשמעתין דרבי בעלמא ס"ל דדרשינן כללי ופרטי והכא שאני דהוו תרי כללי הסמוכים זה לזה ולתנא דבי ר"י אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט ורבנן דמתניתין דסבירא להו דאין פודין בקרקעות וכו' סבירא להו כדאמרי במערבא דאפילו בתרי כללים סמוכין זה לזה דנין אותו בכלל ופרט ויש להקשות דלפי תנא מבן חדש תפדה דספרי הנזכר דסבירא ליה דקרא דופדויו כלל אחד הוא אלא דבפ' בא חזר וכלל בקרא דכל בכור בניך תפדה לרבי אמאי ס"ל דאין ממעטין אלא שטרות כיון דבעלמא רבי דריש כללי ופרטי הא הכא כיון דלא הוו תרי כללי הסמוכים זה לזה דכלל דכל בכור בניך תפדה הוא רחוק מאד בתרי עניני ליכא למימר דדנין אותו בריבה ומיעט וריבה דהא טעמא דבי ר"י דס"ל דתרי כללי הסמוכין זה לזה דרשינן ליה בריבה ומיעט היינו טעמא דהואיל ושינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים ש"מ דלגלויי הוא דלא נדרוש ליה בכללי ופרטי ככל התורה כולה אלא בריבה ומיעט וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה בדף נ"ג ע"ב יעו"ש וזה לא שייך כי אם בתרי כללי דסמיכי אהדדי דליכא למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה כיון דבחד ענינא הוא וע"כ לומר דשינה הכתוב במה שלא הטיל הפרט ביניהם אבל הכא דהכלל הראשון הוא רחוק מאד בתרי עניני דשייך לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה הרי אין כאן דבר ברור לומר דהפרט הוא אחר השני כללים דאפשר דהכלל הראשון דכל בכור בניך ראוי להיות אחר הכלל והפרט דפ' קרח וכל היכא דליכא מופת חותך לומר דשינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים הרי אין כאן שום גילוי לומר דדרשינן ליה בריבה ומיעט דהרי זה דומה למאי דאמרינן דכלל ופרט המרוחקים זה מזה בתרי עניני לא דרשינן ליה בכללי ופרטי דהיינו מטעם זה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכו' וליכא אות חותך דהפרט הוא אחר הכלל כיון די"ל דאדרבא הכלל הוא אחר הפרט וכ"כ הכא לענין כלל ופרט וכלל די"ל דע"כ צ"ל דמאי דאמרינן בספרי דקרא פ' קרח הוא כלל אחד בלבד הוא דוקא לת"ק דמש"ה ס"ל דאין פודין בקרקעות אבל רבי דס"ל דפודין בקרקעות ע"כ דס"ל כדאמרינן בשמעתין דרבי ס"ל דקרא דופדויו מבן חודש תפדה תרי כללי נינהו דסמכי אהדדי ודרשינן ליה בריבה ומיעט:

אשר עפי"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם דבפ' י"א מה' בכורים פסק כתנא דמתני' דאין פודין בעבדים וקרקעות וע"כ דס"ל דהלכתא כדאמרינן במערבא דאפילו בב' כללי הסמוכין זה לזה דנין אותו בכלל ופרט ואילו בפרק ב' מה' מ"א פסק כתנא דבי ר"י גבי במים במים דהיכא דאיכא תרי כללי סמוכין זה לזה דריש להו בריבה ומיעט ורבי חריצין ונעיצין אף שאינם נובעים דכיון דמושכין אסורים וזהו תרי פסקי דסתרי אהדדי וכבר עמד בזה הרב פר"ח בי"ד סי' פ"ד ס"ק ז' יעו"ש אמנם לפי הברייתא דספרי י"ל דס"ל להר"מ דאף דקיי"ל כתנא דבי ר"י דדריש להו בריבה ומיעט מ"מ הכא פסק כתנא דמתני' דאין פודין בקרקעות וכו' ולא פסק כן מטעם דאמרי במערבא דדרשינן ליה בכלל ופרט אלא היינו טעמא משום דפסק כת"ק דספרי הנזכר דס"ל דקרא דופדויו לא הוי אלא כלל אחד בלבד אלא דבפרשת בא חזר וכלל דלהאי תנא כיון דלא הוו ב' כללי הסמוכין זה לזה דרחוקים הם בב' ענייני ואיכא למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה הרי ליכא דבר ברור לומר דהפרט הוא אחר התרי כללי לכשנאמר דמדשינה הכתוב להשים הפרט אחר הב' כללים ש"מ דדרשינן בריבה ומיעט כיון דאדרבא יש לומר דלא שינה קרא