מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעג

בכור אדם מוסיף חומש דהיקש זה בהאי קרא כבר הוזכר בש"ס בספ"ק דבכורות דה"ט דר"א דס"ל דהמפריש פדיון פ"ח ונאבד דחייב באחריותו משום דיליף מפדיון הבן בהיקשא דאך פדה תפדה וגו' ואף דאמרינן התם דלרבנן דס"ל דאינו חייב באחריותו לא דרשי היקש זה י"ל דע"כ צ"ל דמאי דלא דרשי רבנן הך היקשא הוא מטעם דס"ל דהך קרא דואת בכור בהמה הטמאה לאו בבכור משתעי קרא ואם אינו ענין בא ללמד דמקדישין בהמה טמאה לבד"ה כסברת תנא דספרי הנזכר וא"כ א"א ללמוד מהיקישא לחייב באחריות פדיון פ"ח דאל"כ אמאי לא דרשי רבנן היקשא הא קיי"ל דאדם דן היקש מעצמו כדין ק"ו מעצמו וכמ"ש התוס' בפ' לולב הגזול דף ל' יע"ש אלא ע"כ לומר דה"ט דרבנן דלא דרשי היקשא לזה כיון שהכתוב בהקדש בהמה טמאה קא משתעי וא"כ י"ל דאפילו לרבנן יש ללמוד מהיקש זה לחייב בחומש בפדיון הבן כדין הקדש בה"ט דאם לא בא הכתוב להקיש בכור אדם להקדש אמאי איצטריך קרא כלל:

הן אמת דיש לדקדק בדברי הספרי הנזכר דקתני תנהו ענין שמקדישין לבדק הבית וחוזרין ופודין אותו מהקדש בד"ה דלכאורה הא דקתני דפודין אותו מהקדש ב"ה אינו מובן דאם הקדיש בהמה טמאה לבדק הבית איך איפשר לפדות אותה בהקדש ב"ה עצמו הא אין הקדש מתחלל עלו הקדש אחר ופדיון לא שייך אלא בפודה מן החולין אשר לפי"ז היה אפשר לפרש דכוונת התנא דקרא לא אתא לאשמועינן שמקדישין לבדק הבית כל בהמה טמאה כי אם שמקדישים אפילו בכור פטר חמור לבדק הבית וחל ההקדש עליו מידי דהוה למאי דאמרינן בפ"ק דבכורות דף י' דהמקדש אשה בפ"ח אפילו לר"י דס"ל דאסור בהנאה מקודשת במאי דביני ביני דפרקא ליה בשה ומקדשה במאי דביני ביני יע"ש וא"כ אם הקדיש פטר חמור לב"ה חל ההקדש במאי דביני ביני וההקדש פודה אותו בשה מהקדש ב"ה ונותנין אותו לכהן דהא כדי דמי השה לא חל ההקדש עליו דממון כהן הוא וזה השה שפודין אותו מהקדש ב"ה מתחלל בשיעור השה שבגוף הפ"ח דחולין הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל האמת יורה דרכו דאין פשט דברי הספרי סובלים זה דהא עיקר דרשתם הוא לישב מאי דמשמע דדין בכור איתיה בכל בהמה טמאה וע"ז קאמר א"כ מת"ל אך פדה תפדה וכו' ואם איתא דבמקדיש פ"ח עצמו קאמר א"כ אכתי קשה אמאי קאמר קרא בדרך כלל וכל בכור ב"ט דמשמע דדין בכור הוא בכל ב"ט גם פשט הלשון של הספרי לא משמע הכי דקתני אם אינו ענין שפודין כל בכור ב"ט תנהו ענין שמקדישין ב"ט לב"ה דמשמע דבמקדיש כל ב"ט מיירי אפילו אינה בכור וע"כ צ"ל דכוונת התנא לומר דקרא תרתי אתא לאשמועינן דמקדישין כל בהמה הטמאה לב"ה ופודין אותה מן החולין ואשמועינן נמי דכיון דדינא הכי דמקדישין בהמה טמאה לב"ה ה"ה אם הקדיש פ"ת קודם פדיון חל ההקדש עליו ופודין אותו מהקדש ב"ה ושיעור הברייתא כך היא וחסורי מחסרא וה"ק אם אינו ענין שפודין בכור כל ב"ט תנהו ענין שמקדישין כל ב"ט ובכור פ"ח נמי הוא בכלל אלא שהבכור חוזרין ופודין אותו מהקדש ב"ה כאמור וכיון דדין זה דמקדישין ב"ט לב"ה זו היא בידינו מקרא דפ' בחוקותי ואילו עיקר קרא הכי הוא לאשמועינן דחל הקדש על פ"ח לא היה צריך לאשמועינן נמי הא דמקדישין ב"ט לב"ה אלא ע"כ צ"ל דלא הזכירו כאן כי אם לאקושי פדיון הבן לפדיון הקדש דמה הקדש מוסיף חומש כן הפודה את בנו צריך חומש ועפי"ז דסברת הבה"ג הוא משום דילפינן לה מהקדש מהיקשא יתיישב ג"כ מ"ש עליו רבינו הרמב"ן דא"כ אמאי לא מנו לה בפ' הזהב בהדי הנך דתני ה' חומשין הם די"ל כיון דדין חומש לא כתיב בפדיון הבן אלא דילפינן מהקדש ואם כן ל"מ למתני ולמימר ששה חומשים הם מידי דהוה למאי דתנן התם כרם רבעי ומעשר שני דלא מנה כרם רבעי לחוד בפני עצמו כיון דמעשר שני ילפינן לה מג"ש דקדש קדש כדאמרינן בפ' הא"מ דף מ"ב ומה שיש לדקדק הוא דאמאי לא הזכיר לפדיון הבן בהדי הקדש כמו שהזכיר כרם רבעי בהדי מעשר שני לזה י"ל דתנא ושייר דס"ל כבה"ג כמ"ש הכריתות דאפי' בשייר א' בלבד אמרינן תנא ושייר וכמ"ש הרמ"ז בס' יבין שמועה דף כ"ח ע"א ד"ה ודע שהכריתות וכו' יע"ש:

איברא דאם אנו עושים היקש זה דהקדש ב"ט לפדיון הבן הא קיי"ל דאין היקש למחצה וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון וא"כ יש ללמוד הקדש מפדיון הבן דכשם. שהמפריש פדיון הבן ואבד חייב באחריותו כן אם הקדיש ב"ט או דבר אחר וקודם שמסרו ליד הגזבר פדאו במעות וכיוצא ונאבדו חייב באחריותו דאע"ג דקיי"ל דבהקדש כ"ז שלא אמר הרי עלי אלא אמר ה"ז הקדש אינו חייב באחריותו י"ל דהיינו דוקא כשנאבד ההקדש עצמו אבל כשהחליפו בדבר אחר וחללו עליו דומה לשולח יד בפקדון ומתחייב באחריותו דומיא דפדיון הבן ובחולין דף קל"ט ע"א אמרינן דתניא לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין נגנבו או שאבדו אינם חייבים באחריותם ע"כ ואמאי נילף מהיקש דפדיון הבן דחייבים באחריותן:

והנה ראיתי להתוס' שם בד"ה לפי וכו' שכתבו וז"ל תימה באיזה הקדש מיירי אי דאמר ה"ז מאי אריא דנקט לאחר שנתחללו אפילו הקדש עצמו נגנב או נאבד אין חייב באחריותו אלא ע"כ דאמר עלי אע"ג דבהקדש גופיה אינו חייב באחריותו כיון שנתחלל חייב באחריותו ע"כ מתבאר מדברי התוס' דס"ל דבאומר הרי זה טפי מסתבר לומר דבהקדש גופיה חייב באחריותו ממה שיש לומר לאחר שנתחללו וי"ל דא"כ תינח גבי הקדש דתירץ דמיירי באומר הרי עלי אבל במעשרות דקתני נמי בכלל הקדשות מאי א"ל הא מעשר שני קיימא לן דאפילו מעשר שני עצמו אם נאבד אינו חייב דכיון דהחליפו וחללו על דבר אחר דומה קצת לשולח יד בפקדון מסתבר טפי לחייבו באחריות וא"כ ה"ה בהקדש ושפיר י"ל דאפילו באומר הר"ז מיירי ואיצטריך לאשמועינן דאפילו בפדיון ההקדש אם נאבד אינו חייב באחריותו וכ"ש בגוף ההקדש עצמו באופן דנמצא דאפילו בפדיון ההקדש אינו חייב באחריות ואמאי לא ילפינן מהקש הנזכר איפכא לדעת ה"ג לפי מה ששיערנו:

עוד יש לעמוד על בעל ה"ג במ"ש גבי בכור דחייב חומש וז"ל וכמה הוי חומש דילהון שתות מלבר כל ה' זוזי שדי עלייהו זוזא וכו' דבפרק הזהב דף נ"ד ע"א מסיק דסתם לן תנא במסכת ערכין כמ"ד חומשו מלגיו דחמישיתו שיהא הוא וחומשו חמשה וכיון דסתם לן תנא הכי פשיטא דהלכה כסתם מתני' וכן פסק הר"מ בפ"ח מהלכות ערכין יעו"ש ואיך פסק הבה"ג איפכא ומהתימה על רבינו הרמב"ן דאחר שהביא דבריו אמאי לא השיג עליו נמי בזה וסברא זאת כתבה הבה"ג עוד שם דף קל"ח ע"ד בדין גזל הגר דחומשא מלגיו יעו"ש:

והנה סברת הבה"ג הנזכר דס"ל דבפדיון הבן צריך חומש כהקדש לא ראיתי לשום א' מהפוסקים הראשונים אשר באו בדפוס שהזכירו כלל סברא זאת כי אם דווקא ברבינו הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי אמאי לא הזכירו אותה ודחו אותה כיון דס' הבה"ג היא מוצאת בס' בה"ג בפי' לבד זה ראיתי למהר"י קולון תשובת קל"ג שכתב וז"ל ועל הפודה בכור אם צריך להוסיף חומש אני בעניותי לא שמעתי בלתי היום והדבר זה קשה לכמה טעמים וכו' לכן בקשתי ממך לשלוח לי אותה נסחא עתיקא אשר כתבת דאומרת הכי עכ"ל ואפילו מהריק"ו לא ראה שהיא סברת ה"ג דרב גובריה ורב חיליה כי אם עפ"י הנוסחא עתיקא שכתב לו השואל:

וראה זה דבר חדש שכתב הרב כנה"ג בי"ד סי' ש"ה בהגהת הטור אות ט"ו בשם א"ח דאם עבר יותר מל' יום מזמנו ולא פדאו חייב להוסיף חומש יעו"ש ואני מצאתי כדברי' הא"ח שכתב כן בחידושי קדושין לא נודע למי מקדושים שכתב שם על דף ח' ע"א גבי מאי דאמרינן התם אלא לאו אע"ג דשוי כיון דלא קייצי אין בנו פדוי וז"ל ונ"מ אם נאבדו וכו' אין צריך להוסיף חומש דאי לא קץ להו עד לאחר ל' יום מוסיף חומש ע"כ הרי בפי' דסבירא ליה בפשיטות דאם איחר הפדיון מזמנו יותר מל' יום מוסיף חומש ואני ראיתי דברי הא"ח במקומם בי"ד כ"י שכתב בזה הלשון ואמרו רז"ל עברו עליו ל' יום ולא פדאו חייב להוסיף חומש עכ"ל ובאמת שצריך לחפש באיזה מקום אמרו רז"ל כן וכעת לא מצאתי בשום מקום בדברי רז"ל רמז מזה ואדרבא מצאתי בספ"ק דבכורות דף י"ב ע"ב דמייתי התם הא דתניא אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות מל' ומוסיפין עד לעולם הרי דקתני פדיון הבן בהדי פדיון פ"ח ועל שניהם קתני ומוסיפין עד לעולם דמשמע דכשם דפ"ח אם איחר פדיונו כמה זמן אינו נותן יותר על פדיונו כן בפדיון הבן אפילו אם עבר הרבה זמן אינו נותן כי אם ה"ס ולא עוד וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא וז"ל ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פ"ח כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר עכ"ל ונראה דדקדק רש"י ז"ל דאינו נותן יותר דסבירא ליה דאם איתא דאם המתין זמן מפדיון בנו חייב להוסיף חומש א"כ לא שייך למתני ומוסיפין עד לעולם דמשמע דלא יש הפרש בין פודהו בזמנו לאם המתין לפדותו אחר זמן ואם חייב ליתן יותר נמצא דאין לו להוסיף יותר מל' כיון שחייב ליתן יותר ונראה דכוונת רש"י הוא לומר דעיקר מאי דאתא תנא לאשמועינן דמוסיפין היינו לומר שמוסיפין ואינו נותן יותר ועיקר דברי רש"י הוי פי' על הברייתא ולא שבא לחדש לנו דין זה דאינו נותן יותר אלא דעיקר כוונת התנא הוא דמוסיפין ולא יש שום חילוק בפדיון:

(פ) גרסינן בפרק האשה נקנית תניא עגל זה לפדיון בני וכו' הנה ברייתא זאת היא בתוספתא דבכורות פ"ו ומסיים בה וז"ל אבל אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ואפי' אמר עבד זה בה"ס לפדיון בני וקרקע זו בה"ס לפדיון בני אין בנו פדוי עכ"ל וי"ל דלפי מאי דמסיק רבא דרישא מיירי בדלא שוי וכגון דקביל כהן עילויה גבי קרקעות ועבדים דפסולים לפ"ה אפילו בדשוי מה שייך לומר ואפילו אמר עבד זה בה"ס דמשמע דבלא שוי העבד והקרקע ה"ס מיירו דבהכי שייך לומר לא מיבעיא בדאמר סתם עבד זה לפדיון בני דלא קביל כהן עילויה דאין בנו פדוי אלא אפילו דפירש ואמר בה"ס דקביל כהן עילויה דאין בנו פדוי ואם כן משמע דמשום דלא שוי ה"ס אין בנו פדוי די"ל דבעבד וקרקע אף דקביל כהן עילויה לאו כל כמיניה דהא ליתא דפיסול עבד וקרקע מגזירת הכתוב דאין פודין בהם אפילו בדשוי ובשלמא לרב יוסף דמוקי לרישא בדשוי והיינו טעמא דאין בנו פדוי משום דלא קייצי א"ש דאף בעבד וקרקע בדשוי מיירי וכיון דאשמועינן תנא ברישא דכל דבא לפדות בדבר שהוא שוה כסף צריך שומא בתחלה ללמדנו דפיסול עבד וקרקע הוא פיסול מחמת עצמן איצטריך תנא לומר דפסולייהו הוא אפילו באמר עבד זה בה"ס לפדיון בני דאף דשמוהו בתחלה אין בנו פדוי אבל לרבה קשיא דלא הוה ליה למימר ואפילו אמר עבד זה בה"ס וכו' דמשמע דבלא שוי מיירי וגבי עבד וקרקע נמי היינו טעמא דאין בנו פדוי משום דאינו שוי ואפילו קבל הכהן עילויה לא מהני ואין האמת כן דפיסול קרקע ועבד הוא מגזרת הכתוב אפילו בדשוי ה"ס ודוחק לומר דתנא דברייתא רבי הוא דאמרינן לקמן עלה דמתני' דאין פודין בעבדים וכו' דרבי ס"ל דבכל פודין חוץ מן השטרות ועל סברא זאת קאמר תנא דהיינו דוקא בדשוי ה"ס אבל בדלא שוי אפילו קבל כהן עילויה אין בנו פדוי דס"ל לתנא דאפילו קבלו הכהן בה' סלעים אין בנו פדוי אלא דוקא בגברא רבא וסודרא אבל מעות ותכשיט אחר לא וכמו שהיא סברת הרוקח בסי' ש"ס הביא דבריו הרב כנה"ג בסי' ש"ה הגהת ב"י אות ה' יעו"ש ולס' הרוקח ע"כ צ"ל דעגל זה דקתני בברייתא נמי דאם קבלו הכהן דבנו פדוי הוא דוקא דומיא דטלית דקים לן בגוויה דאדם חשוב ולדידיה שויה דבעגל נמי לפעמים שיש לו לעשות סעודה ואינו מוצא במקום אחר ושוה לדידיה אותו עגל ה"ס באופן דדעת הרוקח דכל דבר שאנו רואים דהכהן צריך הוא לאותו דבר לאותה שעה כיון דקבל עליו אמרינן דמסתמא לדידיה שוה ה' סלעים לפי צורך השעה אבל בדבר שאינו צורך שעה אפילו קבל עליו אין בנו פדוי וא"כ בעבד וקרקע דאינם דומים לטלית ועגל אפילו קביל כהן עילויה אין בנו פדוי:

ואולם זה יראה דוחק גדול דא"כ דהאי תנא כרבי ס"ל אם כן אמאי עריב ותני שטרות בהדי עבדים וקרקעות כיון דפיסול שטרות הם מצד עצמם אפילו בדשוי ה' סלעים ופיסול עבדים וקרקעות הוא בדלא שוי ועוד דלפי סברת שאר הפוסקים נראה דס"ל דלאו דוקא עגל וטלית אלא אפילו כל דבר דדרכו להתיקר בו וקביל עליה בנו פדוי וכמ"ש הר"ן בהלכות בפ"ק דקדושין וכ"נ משמעות רוב הפוסקים וא"כ לדידהו ה"ה עבד וקרקע אם דרכו להתיקר בהם בנו פדוי ואי הכא מיירי בדלא שוי ורבי היא אמאי אין בנו פדוי אפילו אם קבל הכהן עליו וי"ל ודוק:

וראיתי לראב"ן בסי' שנ"ו כתב לפרש שמעתין דה' סלעים של בן במנה צורי וז"ל מאי מנה צורי כלומר מה ענין סלעים אצל מנה הכי הול"ל ה' סלעים של בן בסלע צורי שהם גדולים מסלע של תורה וכו' ומפרשה ר"א מנה של צורי כלומר האי מנה לאו מנה ממש הוא אלא לשון מנין וחשבון ואשמועינן מתני' דכל דבר שיש סכום בצורי בה"ס נותנו לכהן בכל מקום לפדיון הבן ואינו צריך לנותן לומר לכהן דבר זה אני נותן לך בה"ס אלא נותנו סתם והוי כאילו נותן ה"ס דדבר שאין לו סכום בצורי צ"ל בפירוש בה"ס אני נותן לך כדתניא פרה זו או טלית זו לפדיון בני אין בנו פדוי פרה זו וטלית זו בה"ס בנו פדוי והאי דנקט צורי משום דשומת צורי הוי שומא לכל המקומות דמקום סחורה הוא וכו' עכ"ל הצריך לענינינו ודבריו תמוהים לע"ד דנראה מדבריו דברייתא דעגל זו וטלית זו לפדיון בני מפרש אותה הרב כמו שפי' אותה רב יוסף לשיטתיה דבעינן שומא בתחילה דה"ט דכל שלא פירש בה"ס אין בנו פדוי דכל דלא שמוהו בתחלה לא סמכא דעתו ואין בנו פדוי ומש"ה כתב דבדבר שאין לו סכום בצורי דאין הכהן בקי בסכומות צ"ל בפירוש בה"ס אני נותן לך כדי שיסמוך דעתו הכהן לפדות את בנו וזה תימא דהא איפסיקא הלכתא כרבה בגמרא בפ"ק דקדושין דלא בעינן שומא דלא כרב יוסף ופי' הברייתא הוא כדאוקמא רבה התם דמיירי בדלא שוי וקבל הכהן עילויה ואין לומר דכוונת הרב לומר דאם רוצה הנותן ליתן לו פחות מה"ס כל שהוא מסכום צורי שידוע לכל חשיב כמפרש הנותן בה"ס כיון דקבל הכהן עילויה בפירוש משא"כ בדבר שאין לו סכום בצורי דהא ליתא דמלבד דפשט לשונו מורה בפירוש דאפילו בבא לפדותו בחמש סלעים שלימים קאמר כאשר מבואר למעיין בדבריו הנזכר ובפרט למה שכתב אחר כך לפרש