מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעב

הכי הוה דקרי תיפדה דחייב לפדות עצמו משלו אף במקום דשייך לומר תפדה שהחיוב על אביו דהיינו שיש לו נכסים וביש לו נכסים בני חורין א"א אלא ע"כ דבא ללמד דאפילו יש לו משעבדי ושייך לומר תפדה לגבי אביו באופן זה עצמו קרינן תיפדה דחייב לפדות עצמו משלו ואינו דוחה למשעבדי:

(עט) מתני' חמש סלעים של בן וכו' ואמרינן בגמ' רב אשי שדר ליה שיבסר זוזי לר"א בריה דרבינא בפדיון הבן וכו' מהך עובדא דר"א יש ללמוד דיכול לפדות ע"י שליח ודלא כמ"ש מור"ם בי"ד סימן ש"ה משם הריב"ש דאין האב יכול לפדות ע"י שליח יע"ש שהרי אומרים דשדר ליה לר"א שיבסר זוזי בפדיון הבן דנראה דע"י שליח שלחם וכיון דעיקר מצות הפדיון היא בעת נתינת ה"ס ליד הכהן וזו נעשה ע"י שליח ש"מ דפודין ע"י שליח דאין לדחות ולומר דהכא מיירי שמקודם זה כבר קיים המצוה על ידו אלא שמחמת שלא היו לו מעות מזומנים נתן לר"א משכון ואח"כ שלח לו שבסר זוזי לפדות המשכון דהא ליתא דבנתינת המשכון אין בנו פדוי דבעינן נתינה אלימתא וכמ"ש הרב בני יעקב בדף ק"ד וכ"כ שם משם רבו דאם נתחייב לכהן ה' סלעים ונתן עליהם משכון דאין בנו פדוי ולמד כן מתשובת הריב"ש יע"ש וכיון דבנתינת המשכון לא נעשתה המצוה עכשיו ששלח ליה שבסר זוזי הוא עיקר המצוה ונעשית ע"י שליח ואין לדחות עוד דהכא מיירי שנתן לו איזה חפץ בתחלה מידו לידו לפדיון בנו ונתנו לו בתורת מתנה גמורה אלא שהתנה עמו ע"מ שיחזירנו לו כשיתן לו המעות דבכה"ג שפיר דמי דהא קיי"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפילו בלא נתינת דמים כ"ש הבא שהתנאי הוא שיחזיר לו בקבלת הדמים דא"כ זה הויכוח שהיה ביניהם דרב אשי שלח לו לומר לישדר לן מר תילתא יתירתא דאיכא עילויה דלא אסיק אדעתיה דפדיון הבן נמי בתר דאוסיפו עלייהו הוא ה' סלעים כ' דינרין ורב אחא שלח לו לומר לשדר לן מר תלתא אחרינא דאוסיפו עלייהו אמאי בפעם א' דנתן בידו חפץ לא נתברר זה הויכוח ביניהם דכשנתן לו החפץ ודאי דשמוהו ביניהם אם היה שוה ה' סלעים ומסתמא אם היה כן שנתן חפץ בתחלה היה מתברר דבר זה בינהם ואם נאמר שנתן לו חפץ בלא שומא דהא קיי"ל דאפילו לא שמוהו תחלה כיון דשמוהו אח"כ והוא שוה ה' סלעים פדיונו פדוי ורב אשי כפי שיטתיה נתן לו חפץ השוה שיבסר פחות שליש ור"א קבלו בסתם דסמך ארב אשי דודאי נתן לו שיעור עשרים ולא היה ויכוח ביניהם בתחלה מ"מ כיון דבחפץ לא היה שיעור כ' דינרין ועכשיו ע"י שליח שלח לו השאר הרי עיקר המצוה נעשה ע"י שליח ואם נאמר שנתן לו חפץ שוה הרבה יותר מה' סלעים ואמר לו סתם קני בחפץ זה שיעור ה' סלעים ע"מ להחזיר ולא פירש שיעור הה' סלעים מה הוא מ"מ נהי דרב אחא כפי שיטתו דבתר דאוסיפו עלייהו הוו עשרים דינרים כוון לזכות בכסף שיעור כ' דינרים מ"מ כדי שיזכה בעינן דעת אחרת מקנה ורב אשי כפי שיטתו דהיה סבור דה' סלעים הוא פחות מזה לא כוון להקנותו בגוף החפץ כי אם שיבסר פחות תילתא ולא עוד כיון דהוא לא כוון להקנות לו זה היתרון לא זכה בו רב אחא וא"כ משעה ראשונה לא נגמרה המצוה עד שישלם לו ואם איתא דאין פודין ע"י שליח אף דקיי"ל דאם לא נתן הה' סלעים בבת אחת כ"א בזה אחר זה יצא מכל מקום גמר המצוה הוא כשמשלים וא"כ איך שלח ליה רב אתא לומר לישדר לן מר תלתא אחרינא דמשמע דע"י שליח אם ישלח יצא:

ואולם נראה דיש לדחות דהכא מיירי דרב אשי זיכה לו לר"א ע"י שליח דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ושפיר יוצא ידי נתינה ע"י זכיה ע"י אחר וכמ"ש מהרש"ל ז"ל ונמצא דכפי זה עשה המצוה ע"י ולא ע"י שליח אלא שאחר זכייתו שלח לו השבסר זוזי ע"י שליח וגם רב אחא דשלח לו לומר לשדר לן מר תלתא אחרינא הוא ע"ד זה שיזכה אותם לו ע"י אחר וישלח אותם לידו וראיתי להרב מח"א בהלכות זכיה שחלק על סברת מהרש"ל בזה והעלה דאפי' אם זיכה ע"י אחר אינו יוצא ידי נתינה כיון דאכתי חייב באחריותם יע"ש ולדידיה שפיר יש לדקדק מהך עובדא דפודין ע"י שליח:

והנה לא נתבאר מש"ס אם רב אשי קבלה מיניה דרב אתא הא דשלח לו לומר דלשדר ליה תלתא אחרינא דאוסיפו עלייהו דאפשר דרב אשי לא ס"ל הכי ולא קבלה מיניה דרב אשי ס"ל דאפילו בתר דאוסיפו עלייהו לא הוסיפו על ה' סלעים של בן וכמ"ש שהוא סברת ר' חנינא דאמר בשמעתין איסתריא סרסיא וכו' וכמ"ש מדברי רש"י והתוס' שם וכמ"ש ראב"ן בספרו סימן נ"ז יע"ש וראיתי להריטב"א בחדושיו לקדושין דף י"א ע"ב עלה דאמרינן מאי קמ"ל תנינא ה' סלעים של בן וכו' שכתב וז"ל תמוה מלתא אמאי לא עריב ה' סלעים של בן בהדי אידך ועבד מיניה מימרא באנפי נפשה וכו' ומורי נר"ו תירץ לי דמשום דאמרינן התם בבכורות שהוסיפו על כל השקלים האלו חוץ משקלים של פדיון הבן מני ליה הכא באנפי נפשה ונכון הוא עכ"ל ולכאורה נראה דמשמעתין נר' איפכא דר"א שדר ליה לומר לר"א דלישדר ליה ההוא טופיינא דבתר דאוסיפו עלייהו ועוד דר"י אמרינן בשמעתין בפי' דס"ל דה"ס של בן הוו עשרים דינרין בתר דאוסיפו עליהם ואיך כתב בפשיטות שלא הוסיפו על השקלים של פדיון הבן וע"כ צ"ל דס"ל דמדלא מייתי הש"ס שקבלה מיניה ר"א ש"מ דר"א עמד בסברתו ולא קבלה מיניה וה"ט דס"ל דעל כל השקלים הוסיפו חוץ משל פדיון הבן והלכתא כרב אשי דהוא בתרא אלא דק"ק בדברי הריטב"א דאמאי לא הק' לתי' רבי לומר דהתינח לר"א אבל לרב אחא ור"י דס"ל אפכא דאף על של פדיון הבן הוסיפו מא"ל:

ועוד י"ל דרבו של הריטב"א הוא הרשב"א ואיך אפשר דס"ל הכי דבשקלים של בן לא הוסיפו מאחר שרבינו הגדול הרמב"ן רבו לא ס"ל הכי דמפורש יוצא בדבריו בשמעתין דס"ל דאפי' בשקלים של בן הוסיפו ולענין הלכה ס"ל הכי באופן דדברי הריטב"א תמוהים ובפרט כמו שכתב בפשיטות דאמרינן התם בבכורות שהוסיפו על כל השקלים חוץ משקלים של בן כאילו הוא דבר מוסכם בגמ' ועינינו הרואות דבמחלוקת שנוי אף במונח דרב אשי לא קבלה מרב אחא מה שאין נראה כן מפשט הגמרא ומלבד דרבינו הרמב"ן הכי ס"ל כ"נ שהוא סברת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים וכ"פ רע"ב במתני' וז"ל השקל האמור בתורה היה בימי משה משקל ג' מאות ועשרים גרגירי שעורה ובבית שני הוסיפו עליו והעלוהו למשקל ג' מאות ופ"ד שעורים וכן מונים היום לה"ס של בן נמצאו ה"ס משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורות עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפסקיו וז"ל נמצא ה"ס משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורים כסף עכ"ל הרי שכתב המשקל של עכשיו שכתב רע"ב ז"ל ועיי' בתשב"ץ בח"ג סי' רכ"ו שכתב דכן כתבו הראשונים והאחרונים ודבר מוסכם הוא שה"ס של בן הוו עשרים דינרים כמו שהוא הסלע בתר דאוסיפו עליהם יע"ש והרואה יראה דהריטב"א בשם רבו נראה דחולק ע"ז ודו"ק:

איברא דק"ק על רבינו והרא"ש דמאחר דרב אשי היה סבור דלא הוסיפו על שקלים של בן ור"א קאמר ליה דאוסיפו גם לשקלים של בן איך לא ביארו לומר דר"א ל"פ אסברת רב אחא דאף דמעיקרא היה סובר דלא אוסיפו מ"מ כדשמעה מר"א קבלה מיניה כיון דבגמרא אין שום גילוי אי קבלה מיניה או לא ופשיטא דאי לא קבלה מיניה הלכתא כרב אשי דהוא בתרא ובשלמא לדעת הרא"ש היינו יכולים לומר דגריס בש"ס לישדר לן מר תלתא אחריני דאוסיפו עלייהו ושדר ליה דהכי נראה שהיא גירסת התוס' בפ"ק דכתובות דף ע"א ד"ה ונותן לה ממעות קפוטקי' יע"ש אבל לרבינו הרמב"ן שהביא הגירסא כמו שהוא לפנינו דל"ג ושדר להו אמאי לא ביאר זה כיון שאינו כ"כ פשוט דרב אשי קיבל דברי רב אחא והדבר שקול דאפשר דרב אשי לא קבלה מיניה ומנין יש לנו לומר שהוא פשוט דקבלה מיניה והודה לדברי רב אחא וי"ל דס"ל לרבינו דכיון דאמרינן התם דר"י כרב אחא ס"ל וגם רב אסי במאי דקאמר מנה צורי במנה של צורי נראה דס"ל הכי וכמ"ש מדברי רש"י והתוס' שם ודברי ראב"ן בסי' הנזכר אי לאו דרב אשי מסכים עמהם לא הוה שתיק הש"ס לומר לנו דלא קבל סברת רב אחא ולא שדר ליה כיון דנ"מ לענין הלכה דהלכה כבתראי אלא עכצ"ל דמעשה שהיה כך היה דקבל דבריו רב אשי ושדר ליה ולא הוצרך הש"ס לפרש זה דמסתמא לא פליגי ר"א אר"י ורב אסי דס"ל כרב אחא:

וראיתי בספר א"ז בפ"ק דכתובות על דף ע"א שהביא שם בדף מ"ט של הספר בסוף ע"ד משם תלמידי ר"י שכתבו וז"ל ואין זה נכון דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים וכתובה מאונס ומפתה נפקא וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת ה"נ בכתובה עכ"ל ועיקר תוספתא זאת שהזכירו תלמידי ר"י בקשתיה ולא מצאתיה בשום מקום לא בכתובות ולא במקומות אחרים דשייכי לזה ואולם נראה דמסתמא כיון דאונס ומפתה אינו נותן התוספת הכי נמי באידך דקתני במתניתין בשמעתין ל' של עבד וק' של מוציא שם רע בהדי דאונס ומפתה ה"ה דדינייהו כדין אונס ומפתה כיון דבחדא מחתא מחתינהו וא"כ הוא האמת י"ל מה שהקשה הריטב"א בחידושיו לקדושין דאמאי לא עריב ה"ס של בן בהדי אידך ועבד מיניה מימרא באנפי נפשה דהא מפורש יוצא מדברי תלמידי ר"י שם דבה"ס של בן נותן התוספת וא"כ הוצרך תנא למעבד חלוקת ה"ס של בן מימרא באנפי נפשה כיון דחלוקה זאת אינה שוה לאידך דקתני התם דבה"ס של בן נותן התוספות משא"כ באחריני והוא ממש היפך תי' הריטב"א דאדרבא בה"ס של בן נותן התוס' ובאחריני אינו נותן התוס':

איברא דאם תוספתא הנזכר בדברי תלמידי ר"י היא אמיתית יש להקשות שהרי כתב רש"י בשמעתין גבי הא דאמר ר"י א"ר אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי וז"ל היכא דכתיב שקל הוי סלע צורי דהוא ד' דינרין וכו' הרי דכללא כייל לדעת רש"י דבכל המקומות הסלע ד' דינרין דהיינו בתר דאוסיפו ואם איתא דאונס ומפתה אינו נותן התוס' איך אמרינן דכל כסף האמור בתורה הוא הסלע ד' דינרין ומדברי הר"מ בפ"א מה' שקלים דין כ' מתבאר דאונס ומפתה ומוציא ש"ר ול' של עבד כולם משלמים התוס' אשר הוסיפו חכמים על השקל יע"ש דלא כהך תוספתא ואדרבא לע"ד מדברי התוספתא בשלהי כתובות נראה היפך דברי תלמידי ר"י ז"ל דאמרי' התם בזה הלשון ה"ס של בן ל' של עבד נ' של אונס ושל מפתה וק' של מוציא ש"ר כולם אף על פי שהם בבבל גובה עליהם כסף ארץ ישראל כסף שדברה תורה בכל מקום זה כסף צורי איזה כסף צורי זה כסף ירושלים ע"כ הרי דהתוספתא כלל לכולם בהדי ה"ס של בן ובחדא מחתא מחתינהו דנראה דדינם שוה לענין הפרעון וכיון דלענין ה"ס אמרינן דנותן התוספת ה"ה בכולם וע"כ צ"ל דמתניתין דלא עריב להו ועבד לה"ס של בן מימרא בפני עצמו לאו דוקא ואפשר דמש"ה לא עריב להו שלא לערב דבר מצוה בהנך כולם שהם עבירה:

(עט) והנה לסברת הבעל ה"ג שהביא רבינו הרמב"ן הכא דס"ל דפדיון הבן דין הקדש יש לו דצריך שיוסיף חומש על ה' סלעים כדין הקדש א"ש נמי מתניתין דלא עריב פדיון הבן בהדי אחריני כיון דאין דינם שוה לענין זה דבפדיון הבן צריך חומש:

ואולם כבר כתב רבינו שדברי ה"ג בזה הם תמוהים הרבה דמה ענין פדיון הבן לפדיון הקדש וכך כתב משם רבינו האיי גאון ז"ל ולע"ד מלבד מה שתמהו הם עוד אני תמיה דיותר סברא לומר בפדיון פטר חמור דאם בא לפדותו בדבר אחר ולא בשה דקיי"ל דצריך שיפדנו בשיוויו דצריך שיוסיף חומש כדין הקדש דהא קי"ל דפ"ח אסור בהנאה כהקדש ובספ"ק דבכורות במתני' אמרינן דהמפריש פדיון פ"ח ונאבד אינו חייב באחריותו לרבנן דפליגי אר"א התם ואמרינן דה"ט דמשום דמדמו ליה למעשר שני יע"ש ובפ"ק דבכורות די"א ע"א גבי הפודה פ"ח של חבירו דס"ד לומר דפדיונו לפודה דכיון דאסור בהנאה להקדש מדמי ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו ע"ש הרי דאפילו דאחר המסקנא אפילו פטר חמור לא דמי להקדש מ"מ כיון דאסור בהנאה יותר מסתבר לומר דפ"ח דומה להקדש משא"כ בפדיון הבן כיון דבכור אדם קיי"ל דמותר בהנאה וא"כ טפי הול"ל הבעל הל' גדולות דבעי חומש בפ"ח יותר מפדיון הבן ונהפוך הוא דסברא זאת דצריך חומש לא כתבה הבעל ה"ג ז"ל כי אם גבי פדיון הבן בהלכות בכורות דף קל"ט סוף ע"א ובפדיון פ"ח שהביאו שם בדף ק"ס ע"א דאי פריק ליה במידי אחרינא פודה בשיוויו ולא הזכיר שצריך חומש אלמא דלא ס"ל הכי כי אם לענין פדיון הבן ואדרבא נהפוך הוא דיותר מסתבר לומר כן בפדיון פ"ח ועוד יש לתמוה על סברת הלכות גדולות דהא אמרינן בפ' יש בכור דף נ"ה ע"ב דילפינן ג"ש ערך ערך מערכין דמהאי ג"ש ילפינן דאם מת הבן אחר ל' יום חייב ליתן דומיא דערכין וא"כ יש ללמוד דמה ערכין אין מוסיף חומש אף פ"ח אינו מוסיף חומש ובערכין פשיטא דאינו מוסיף חומש כדאמרינן בפ"ג דערכין דף י"ד ע"ב יע"ש:

ולעד"נ להליץ קצת בעד הגאון ז"ל ולפי חומר הענין אפשר להביא קצת סמך לסברא זאת ויתישב נמי הא דפ"ח והענין הוא בהקדים מאי דגרסינן בספרי בפ' קרח על פסוק אך פדה תפדה את בכור האדם וכו' וז"ל שומע אני אף שאר בהמה טמאה במשמע ת"ל ופטר חמור תפדה בשה חמור אתה פודה ואי אתה פודה בכור כל שאר בהמה טמאה או יכול פ"ח תפדה בשה ושאר כל בהמה טמאה בכסות וכלים ת"ל עוד במקום אחר ופ"ח תפדה בשה בשה אתה פודה אבל אי אתה פודה בכסות וכלים א"כ מה ת"ל אך פדה תפדה אם אינו ענין שפודין בכור כל בהמה טמאה תנהו ענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית וחוזרין ופודין אותה מהקדש בדק הבית עד כאן לשונו וברייתא זאת עצמה הובאה במכילתא בפרשת בא ככתבה וכלשונה וכן הובאה בפסיקתא בפרשת קרח יע"ש והדבר תימא דמה בא לאשמועינן קרא הכא דמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותה הא דין זה כבר הוא בידינו מקרא שכתוב בפרשת בחוקתי אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו' ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו וגו' וכתב רש"י בפירוש החומש וז"ל ואם בבהמה הטמאה וגו' אין המקרא הזה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור בהמה הטמאה ופדה בערכך וחמור אין זה שהרי אין פדיון פ"ח אלא טלה והוא מתנה לכהן ואינו להקדש אלא הכתוב מוסב על הקדש שהכתוב של מעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית עכ"ל והרי דדין הקדש בהמה טמאה ופדיונה כבר מפורש בפרק זה וא"כ אמאי איצטריך ללמדו מהאי קרא דואת בכור הבהמה הטמאה באם אינו ענין ודברי רש"י ז"ל דקרא דפ' בחוקתי הם מפורשים בת"כ על פסוק ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' וגו' וז"ל יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמור הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו ע"כ וברייתא זאת הובאה בש"ס בתמורה דף ל' ע"ב יע"ש באופן דזו היא בידינו מוסכם דקרא דאם בבהמה הטמאה אינו מוסב על הבכור כי אם על פדיון הקדש בהמה טמאה כמ"ש רש"י אלא שבדברי רש"י ק"ק במה שהכריח שאינו מוסב על הבכור מטעם דאי מיירי בפטר חמור אין פדיון פ"ח אלא טלה והוא מתנה לכהן דהא קי"ל דהפודה פ"ח בדבר אחר ולא בשה צריך לפדותו בשיוויו וא"כ אפשר לפרש דהאי דקא מוסב על בכור פ"ח דאם בא לפדותו בדבר אחר אשמועינן קרא ופדה בערכך שצריך שיפדה אותו בשיוייו באופן דמהאי קרא ילפינן דמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית וא"כ אמאי הוצרך ללמדנו בהאי קרא דואת בכור בהמה הטמאה באם אינו ענין ולישב זה ס"ל להגאון דהכא איצטריך קרא ללמדו הכי כי היכי דנילף בכור אדם מהקדש בהמה טמאה מהקישא דמה פדיון הקדש ב"ט מוסיף חומש אף פדיון