מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קעא

לו תובעים הוא פירוש הטור בי"ד סימן ש"ה דהא דלר"י טריף ממשעבדי לאו היינו מלקוחות אלא מן המשועבדים ששעבד נכסיו לבע"ח בשטר שכתב וז"ל ואם אין לו אלא ה' סלעים פודה את עצמו בהן שיעבד כל נכסיו עד שלא נשאר לו ה' סלעים בני חורין אין הכהן גובה הפדיון מן המשועבדים אעפ"י שקדם חוב הפדיון לחוב של בע"ח ע"כ נראה דמפרש הא דמשעבדי דאמרינן בש"ס היינו דמשועבדים לבע"ח בשטר דבהכי א"ש דפלוגתייהו דר"י ורבנן הוא דאם בא לישאל זה האיש אם יפדה את עצמו בה' סלעים שהם בני חורין ולא יפדה את בנו כלל או יפדה את בנו בבני חורין והוא עצמו יפדה משאר נכסים המשועבדים לבע"ח וידחה מצות פדיון עצמו לחוב הבע"ח דלר"י מורין לו דכן יעשה לפדות את עצמו במשועבדין כיון דהפדיון שלו קודם לחוב דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי דבאופן זה לא שייך למימר ממון שאין לו תובעין דהפודה עצמו הוא בא לשאול אם מותר לעשות כן להפקיע שעבוד הבעל חוב ואין הכהן בא לתבוע לטרוף ממשעבדי כדי שנאמר ממון שאין לו תובעין הוא:

והנה פירוש הזה שפירש הטור הוא לפי סברת הרי"ף שהביא הטור בח"מ סימן ק"ד דס"ל דאם יש מלוה בשטר ומלוה על פה שהיא מוקדמת למלוה בשטר שמלוה בשטר קודמת אפילו שהיא מאוחרת ששעבוד שטר דומה למכר וכשם שמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות מאוחרים מפני שאין לה קול כך אינו גובה מבני חורין שנשתעבדו לאחר מכאן מפני שאין לו קול ע"כ אך לסברת רבינו האיי גאון שכתב הטור שם דס"ל דמלוה על פה מוקדמת קודמת לגבות מבני חורין כיון שעדים מעידים שקדמה לא שייך פירוש זה דא"כ אפילו לרבנן דס"ל דלאו ככתובה בשטר דמיא אמאי לא טריף ממשעבדי כיון דהפדיון הויא מלוה על פה מוקדמת דקודמת למלוה בשטר שהיא מאוחרת וליישב דברי הטור דהתם בח"מ הביא הב' סברות דרבינו האיי והרי"ף ולא הכריע והכא בי"ד סימן הנזכר כתב בפשיטות כסברת הרי"ף כבר כתב הרב הדרישה בי"ד דהכא מיירי בששיעבד נכסיו בפירוש בתוך שטר הב"ח דע"כ לא פליג רבינו האיי אלא כשלא שיעבד בפירוש למלוה בשטר אבל כל ששעבד בפירוש למלוה בשטר לכ"ע מלוה בשטר חשיב וטורף מן הלקוחות וכן חילק חילוק זה הש"ך בח"מ סימן ק"ד ובהכי ניחא דמרן בש"ע ח"מ סימן ק"ד פסק כרבינו האיי והכא גבי פדיון העתיק דברי הטור והוא כסברת הרי"ף ז"ל אך לפי הנ"ל א"ש דהכא גבי פדיון מיירי בששיעבד נכסיו בפירוש למלוה בשטר דבכה"ג חשיב כמוכר אותם ואפילו רבינו האיי מודה:

ולעד"נ להביא ראיה לסברת הרי"ף הנזכר מדברי הירושלמי ר"פ הנזקין דמייתי התם ברייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו פרט להקדש ופריך מה אנן קיימין אם כשהזיק ואח"כ הקדיש הדא דתנינן הקדיש צ' מנה והיה חובו מאה מנה וכו' ומשני אלא כי אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש והלך הוא והזיק שלא תאמר אילו נזקין ומלוה בעדים הנזקים קודמין הכא קודם הנזק להקדש לפום כן צריך מימר כרמו פרט להקדש ע"כ והירושלמי הנזכר הביאו הריטב"א בחי' ר"פ הנזקין וביארו באר היטב ובמאי דמשני אלא כי אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה וכו' פירש וז"ל שלא תאמר דכי היכי דבעלמא אמרינן הנזיקין ומלוה בעדים הקודמת לנזיקין דהנזיקין קודמין משום דנזיקין כמלוה בשטר דמיא משום דהוי מלוה הכתובה בתורה וכאן נמי נזיקין קודמין להקדש אעפ"י שההקדש מוקדם משום דקסבר דהקדש הרי היא כמלוה בעדים דלאו כמלוה בשטר דמי דהא אינה כתובה בתורה ביחוד כנזיקין דאע"ג דכתוב בתורה מוצא שפתיך תשמור זה דרך כלל לכך כרמו פרט להקדש דכיון דהקדש מוקדם אינם גובים נזיקים ממנו עכ"ל הרי מפורש יוצא מהירושלמי הנזכר דמלוה ע"פ בעדים מוקדמת ונזיקים מאוחרים כיון דנזיקין כמלוה בשטר דמו נזיקין קודמין דכיון דנשתעבדו נכסיו לנזיקין בשטר שעבוד הוי כמכר וזו היא סברת הרי"ף ממש ולא ידעתי מה יענה רבינו האיי ז"ל לירושלמי הנזכר:

דלפירושו דבשעבד לו נכסים בפירוש בשטר מודה רבינו האיי ז"ל י"ל דגבי נזיקין שאני דכיון דחשבינן להו כמלוה בשטר מטעם דכל דהחיוב הכתוב בתורה ככתוב בשטר דמי א"כ י"ל דכיון דכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם הרי שעבוד נכסים אמור וכאילו שעבד נכסיו בפירוש בשטר דמי דשעבוד הכתוב בתורה דשדהו וכרמו משועבדים כאילו כתוב בשטר דמי וכל דהשעבוד בפירוש חשיב כמכר לכולי עלמא. ואולם בתשובת הרשב"א ח"א סי' תתקי"ד משמע דס"ל דאפילו משועבדים בפירוש מלוה ע"פ מוקדמת קודם יע"ש וכמ"ש הש"ך בסימן ק"ד סעיף כ' יע"ש ולדידיה אין ספק דהירושלמי הנזכר הוי תיובתיה עוד יש לעמוד בשמעתין דהא קיי"ל דאפילו מלוה בשטר אינו טורף מממטלטלין המשועבדין כי אם דוקא בכתב לו ממטלטלי אגב מקרקעי כדמפורש בפרק חזקת הבתים והכא ע"כ מאי דטריף הכהן ממשעבדי היינו מקרקעות המשועבדים דהא אפי' לר"י דס"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא פשיטא דל"ח מ"ש בתורה כאילו כתב לו מטלטלי אגב מקרקעי וא"כ מן הקרקע היכי טריף בעד פדיונו דהא קי"ל כרבנן לקמן דאין פודין בקרקעות דאין לומר דר"י הכא ס"ל כסברת רבי דאמרינן לקמן דס"ל דפודין בקרקעות דא"כ אמאי מוקי פלוגתייהו הכא לומר דרבנן ס"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא נימא דלכ"ע ככתובה בשטר דמיא והכא בהא פליגי דלר"י פודין בקרקעות ולרבנן אין פודין בקרקעות ואין לומר דהא דאמרינן דטריף ממשעבדי לאו דטורף הקרקע עצמו אלא דימכרם הלוקח ויתן דמים לכהן דהא ליתא דמי חייבו ללוקח למכור קרקע וליתן לו את הדמים אטו בע"ח דעלמא דבא לטרוף ממשעבדי מחייבים אנו ללוקח שימכור קרקע ויתן לו את הדמים הא אפילו לוה עצמו אם אין לו דמים ויש לו קרקע אין אנו מחייבים למכור ליתן לו דמים כמו שמפורש בח"מ סימן ק"א יע"ש וי"ל דכיון דכל נכסי הבכור משועבדין לפדיון וגם הקרקעות ואם אין לו מטלטלין ע"כ אנו מחייבים לבכור עצמו שימכור ויתן לו דמים דלא דמי לשאר חוב שאפשר בקרקע דהכא כיון דלא אפשר בקרקע חשיב כאילו התנה בשאר חוב שהפרעון יהיה במעות שלא בדבר אחר דכה"ג חייב למכור וליתן דמים כמ"ש מתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י בסימן ק"א מחודש ה' יע"ש וגבי בכור סתמא הו"ל כאילו התנה וחייב למכור וכיון דהבכור עצמו חייב גם הלוקח חייב למכור וליתן לו דמים דשעבודו שיש לו על קרקע זה לא על גופו הוא אלא על הדמים אשר ימכר שוב ראיתי להתוס' בפ"ק דשבועות דף ה' ע"ב ד"ה בכל פודין בכור אדם שהוקשה להם הא דאין פודין בקרקעות ותי' על אופן זה יע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לקדושין על דף כ"ט יע"ש באופן דמאי דאמרינן דטריף הכהן ממשעבדי לאו דטורף הקרקע עצמו אלא הדמים וכתבו התוס' בשמעתין ד"ה ודידיה אזיל וכו' וז"ל וא"ת אכתי ליהדרי לקוחות מהני חמש שפדה בהן בנו דמה נפשך שעבודם קודם ללידת בנו דאי לידת בנו קדמה א"כ היה יכול לטרוף מן הלקוחות לפדיון בנו כמו לפדיון עצמו עכ"ל וי"ל דאמאי לא תי' דהכא מיירי בשלא כתב ללקוחות שעבוד מטלטלי אג"ק דכל דלא כתב הכי אינם יכולים לטרוף מהני חמש שפדה בהן בנו דע"כ בחמש מטלטלין הוא שפדה כיון דקי"ל שאין פודין בקרקעות ושם תי' התוס' בתי' הב' לקושיא זאת דמיירי בלא כתב שעבוד דאקנה ללקוחות ואמאי לא ניחא להו לתרץ דמיירי בדלא כתב להו מטלטלי אג"ק וכתבו התוס' לתרץ קו' זאת בתי' הב' וז"ל ועוד י"ל כגון שלא כתב ללקוחות דאקנה והוא קנה הנך ה' בנ"ח אח"כ ואפילו היכא דכתב ליה דאיקני בעיא בפ' מי שמת אבל היכא דלא כתב ליה קי"ל דלא מהני עכ"ל הנה מפורש יוצא דס"ל להתוס' דשעבוד דאקנה צריך שיכתוב בפירוש ולא אמרינן ואולי אחריות ט"ס וכן הוא דעת הר"מ בפי"ח מה' מלוה ושאר פוסקים אבל הרשב"א כתב דהשעבוד דאקנה אעפ"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי ואפילו אצל לקוחות כמ"ש ה"ה שם בשמו יע"ש:

ולעד"ג דיש להביא ראיה ברורה לסברת הר"מ והתוס' מההיא דאמרינן בירושלמי בס"פ מי שהיה נשוי אמרינן הדא אמרה ההן דיזיף מן תרי בני נשא אתא תנינא א"ל קומי פושרין וכו' פשר מן הב' חזקה שהראשון בא וטורף פשר מן הראשון א"ר פנחס אתיא עובדא קומי רבי ירמיה אמר פשר א"ר יוסי ולא כתב דאיקני לא אתיא אלא כיורש א"ר חנינא אפילו בבעל חוב אתיא היא כההיא דלא כתיב כל דאיקני ע"כ הרי מפורש דבעינן שיכתוב דאקנה בפירוש וכל שלא כתב לא אמרינן דחשיב כנכתב דלא כסברת הרשב"א ודוק ופירוש הירושל' עיין בספר קרבן העדה והוא פשוט יע"ש:

ועוד כתבו התוס' שם בשמעתין וז"ל וא"ת אי הנך משעבדי בנכסים שקנה מאביו ניחא אבל בנכסים שקנה הוא היכי משתעבדי לפדיונו דהא אימת חל חיוב פדיון עצמו כשהביא שני שטרות שנעשה גדול תו לא אשתעבד נכסי שקנה אח"כ דלא כתב לו לכהן דאקנה עכ"ל וכוונת התוס' פשוטה דס"ל דלא משכחת לה שיקנה קרקע בעודו קטן עד שיהיה גדול אם לא שנפל לו בירושה דהא קי"ל דפעוטות מקחן מקח והני מילי במטלטלין ולא בקרקעות ועכ"ל דהתוס' לא ס"ל סברת הר"מ שכתב בפרק כ"ט מהלכות מכירה דין י"א וז"ל יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אף על פי שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו וכו' והדבר קשה שהרי כתב ה"ה שם דדין זה מפורש בגמרא בפ' יש נוחלין גבי האי דקלא אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן יע"ש ולע"ד כן יש להביא ראיה מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך דף ע"ב עמוד א' גבי ההוא גברא דמשכן ליה פרדסא לחבריה וכו' אזל אקנייה לבנו קטן והדר זבנא ניהליה זביני ודאי לא הוו זביני ע"כ הרי מבואר דבדעת אחרת מקנה קונה הקטן קרקע ואף דלדברי התוספות י"ל דהא דרב ביבי דיש נוחלין והא דפרק איזהו נשך מיירי דוקא במתנה אבל קטן שנתן דמים לקנות קרקע אינו קונה דס"ל דאין הקטן זוכה כשיש דעת אחרת מקנה אלא במידי דהוי זכות גמור כגון במתנה אבל במקח שאפשר שאם היה גדול לא היה חפץ לקנות לא קנה וכמ"ש מור"ם בח"מ סי' קצ"ה דהא דנקנה המקח שלא בפני הקונה היינו במתנה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ הלוקח לקנות לא קנה ושניהם חוזרים עכ"ל וקטן כשלא בפניו דמי מ"מ במתנה הרי מפורש מהנהו תרי עובדי הנז"ל דקנה הקטן כשיש דעת אחרת מקנה וא"כ הא משכחת לה שקטן יקנה קרקע בעודו קטן כשנתנו לו במתנה ועוד קשה דהא אפי' שיקנה הקטן קרקע ע"י ב"ד או אפוטרופוס כמ"ש בתוספתא דיבמות פ"ט והביאה הר"מ בפ"ז מהלכות תרומות דין ט"ו וז"ל חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים אינם אוכלים אבל אם קנו להם ב"ד או אפוטרופוס או שנפלו להם בירושה הרי אלו אוכלין ע"כ הרי מפורש דאע"ג דהם עצמם אם קנו אין קנינם קנין מ"מ ע"י ב"ד ואפוטרופוס קנו ואוכלין בתרומה וא"כ ה"ה קרקע ומה שיש לעמוד בדברי תוספתא זאת כבר כתבתי באורך במקום אחר יע"ש:

וראיתי בחי' קדושין לא נודע למי מקדושים דף כ"ט הנזכר שכתב וז"ל וא"ר חמש משועבדים ששעבד יצחק וה' בני חורין נמי דיצחק וכו' ולהאי פירושא צריכין אנו לומר דהני בנ"ח לאו מקרקעי נינהו דאי מקרקעי נינהו יכולים לומר הנחנו לך מקום לגבות ממנו וי"ל כיון דפריק בהו יצחק ליעקב דמצותו עליה כאשתדוף דמי וקי"ל אשתדוף בנ"ח טריף ממשעבדי ע"כ ובלשון הרב חסר לשון וע"כ צ"ל כן כמ"ש ודבריו אינם מובנים דהא קיי"ל אם מכר לב' בני אדם בזה אח"ז ב"ח אינו יכול לטרוף כי אם מהאחרון מטעם דהראשון יכול לומר הנחתי מקום לגבות וכמ"ש בפ"ק דב"ק דף ח' ע"א יע"ש וא"כ הכא איך אפשר דכיון דפריק בהו ליעקב כאשתדוף דמי הא קרקע זה דפריק ליעקב בעין הוא דאם מכרו לאחר ופדה את בנו בדמיו מטעם דאין פודין בקרקעות א"כ יכול לטרוף לפדיון עצמו מלוקח שלקח קרקע זה שנמכר לפדיון בנו ושורת הדין הוא דאינו טורף אלא מן האחרון ואם בכה"ג חשיב כאשתדוף בנ"ח א"כ במכר לשנים בזה אחר זה למה אינו טורף אלא מן האחרון הא שייך לומר דאף דהניח בני חורין מ"מ כיון שמכרן לשנים כאשתדוף דמי וזה פשוט באופן דלע"ד דבריו משוללי הבנה:

וכתבו התוס' בפ"ק דקדושין דף כ"ט ד"ה ואזיל כהן דפירש ר"י דמיירי כגון דאיכא חמש משעבדי מיצחק בעבור יעקב בנו ושוב גדל יעקב והיה לו בן ועמד הוא ובנו לפדות ואין להם אלא ה' סלעים מבנ"ח וכו' ולכך גובה מהם אע"פ שיש בנ"ח ליעקב לפי שמצותו על אביו יותר מעליו ואינם יכולים לומר הנחנו לך מקום בנכסי יעקב שאין עליו לשלם חובו חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום וכו' ע"כ:

וראיתי למהרימ"ט בחידושיו שכתב ע"ד התוס' הנזכר וז"ל ועל פירוש התוס' ק' דאפילו הי"ל יותר מה"ס נימא להו נשתעבדו נכסי אבא ונהי דמדקתני לשון קדימה משמע דאין כדי לזה וכדי לזה מיהו אגופא דברייתא ק' דאפילו עשיר גדול אינו מחוייב לפדות עצמו אלא מנכסי אביו כדאמרינן בפ' יש בכור גבי מת האב והבנים קיימין דאם לאחר ל' יום לכ"ע נתחייבו הנכסים וחייבים הבנים לפרוע מן האמצע ולא מצי למדחי ליה עכ"ל ולכאורה היא קושיא אלימתא ואולם יש ליישב ולומר דאף דלאחר ל' יום עיקר החיוב על האב ונשתעבדו נכסיו מ"מ כיון דאם אין לו נכסים לאב חדית לן קרא דחייב הבן לפדות עצמו מנכסי עצמו הרי עשאו הכתוב לבן כדין ערב דעלמא דכל דיש נכסים ללוה פטור הערב אפילו אם מת הלוה ונשארו הנכסים ליורשיו הערב פטור וכן הדבר הזה דכל שהאב חי ויש לו נכסים או אפילו מת ונשארו הנכסים ליורשיו חייבים לפדותו מן האמצע והבן פטור לפדות משלו כדין ערב וכל שאין נכסים לאב או ליורשיו חייב הבן לפדות עצמו מנכסיו כערב וכן אם אין לו נכסים לאב ב"ח כי אם משעבדי והבן יש לו נכסים הרבה פודה עצמו מנכסיו שנכסי הבן שהוא כערב חשיב כב"ח לגבי המשועבדין ושייך לומר דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח וכמ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סימן תתפ"ח לענין ערב וז"ל ואין בידינו ראיה מוכרחת בדין זה אלא שהדעת נותן שגובה מן הערב שנכסי הערב כבני חורין לגבי המשועבדים וכל שאין נכסים ללוה ממש גובה מן הערב ע"כ וה"ה הכא לענין פדיון דהתורה עשאו כדין ערב ואע"ג דהרשב"א שם ספוקי מספק"ל דין זה גבי ערב וכתב וצריך להתישב בדבר ושם בסימן תתצ"ב כתב בפשיטות איפכא דודאי היכא דאיכא משעבדי וערב יכול הערב לדחותו למשעבדי יע"ש מ"מ י"ל דהיינו דוקא בערב דעלמא דאין חיוב הלוה בא מחמת ערב גבי פדיון דחיוב אביו הוא מחמת הבן עצמו שחייב לפדות את עצמו אם מת האב בתוך ל' יום ולכן אפילו מת האב אחר ל' יום ונשתעבדו הנכסים הדעת נוטה שנכסי הבן חשיב כבני חורין לגבי המשועבדין ואינו יכול לדחות שיטרוף ממשעבדי דאביו במקום שיש בני חורין בנכסי הבן ודוקא כשאין לו לבן אלא ה' סלעים בני חורין והני משועבדים לפדיון בנו דמצותו עליו חשיב דאין לו בני חורין ושפיר טריף לפדיון עצמו ממשעבדי אבל אם יש לו נכסים הרבה אינו טורף ממשעבדי ואפשר לומר דלהכי איצטריך קרא דתפדה קרי ביה תיפדה דאמרינן בש"ס דבא ללמד דאם לא פדאו אביו חייב לפדות עצמו והקשיתי לעיל דאמאי נייד הש"ס מדרשת תנאי דמכילתא דפרשת בא והלך לדרוש דרשא אחרת אמנם לפי הנ"ל דדרשה זאת דקרי ביה תיפדה איצטריך ללמד דחייב לפדות את עצמו משלו אפילו שיש לו משועבדי לאביו דקרא יתירה דתיפדה אתא לאשמועינן זה דאילו מדרשת המכילתא י"ל דה"ד כשאין לו לאביו נכסים כלל אפילו ממשעבדי ומשמעותיה דקרא