מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קע

והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למיפרק נפשיה שנאמר תפדה קרי ביה תיפדה ע"כ דסתמא דתלמודא קאמר לה דנפקא ליה מקרא דתיפדה והדבר קשה דבמכילתא פרשת בא פסקא י"ח אמרינן מנין שאם לא פדאו אביו יפדה את עצמו ת"ל וכל בכור בני אפדה ר"י הגלילי אומר הואיל ואמרה תורה פדה את בנך ולמד את בנך תורה אם למדת על תלמוד תורה שאם לא למדו אביו מלמד לעצמו כך אם לא פדאו אביו פודה את עצמו לא אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל וכו' תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל והרי מילה תוכיח שאינה שקולה ככל התורה ואם לא מלו אביו הוא מל את עצמו וכו' לא אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת וכו' ומסיק דאתי פדיון מבינייא דת"ת ומילה דהצד השוה ביניהם שאם לא עשה אביו יעשה הוא לעצמו אף פדיון כן יעו"ש וא"כ אמאי הוצרך הש"ס ללמד זה מקרא דתיפדה:

איברא דצריך להבין במכילתא דלת"ק דמייתי לה מקרא דוכל בכור בני אפדה איך משמע ליה להאי תנא מהאי קרא שחייב לפדות את עצמו כיון דפשטיה דקרא הוא שהאב אומר לכהן וכל בכור] בני אפדה ואפשר לומר דמשמע ליה מדשני קרא וכתב וכל בכור בני (אני) אפדה ולא כתיב וכל בכור בני אני פודה כרישא דקרא דאמר על כן אני זובח לה' כל פטר רחם דהאי לישנא הוא לשון הווה וגבי פדיון הבן נמי נימא הכי לשון הווה אני פודה ולמה נקט לשון אפדה שהוא לשון עתיד וע"כ צ"ל דנקט האי לישנא שהוא לשון הבטחה שאומר שהוא מבטיח שכה יעשה ויפדה את בניו בודאי ולא יעבור וכיון דאינו ביד האדם לפדות את בנו דשמא ימות קודם ולא יפדנו איך מבטיח לומר דודאי יפדנו אם לא דשורת הדין דאם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו דכיון שכן נמצא דהפדיון הוא על צד הודאי דהא אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו ולא יעבור מלפדות אח הבכור אי נמי י"ל דשינה קרא ולא אמר אני פודה כדי שלא נבין למעט אני פודה דווקא ולא אחר דאם יאמר לשון הווה כרישא דקרא א"א שלא יכתוב אני פודה שהוא לשון מיעוט אני ולא אחר דא"א שיאמר כל בכור פודה לבד דאיך יכתוב סתם ולא יאמר מי הוא הפודה לכך הוצרך קרא לשנות ולכתוב לשון עתיד אפדה כדי שלא לומר אני פודה שהוא מיעוט לאחר באופן דמפורש יוצא דבין ת"ק ובין ר"י הגלילי אית להו דרשה זאת מקראי אחריני וצריך טעם למה סתמא דתלמודא הכא נייד מסברת הני תנאי דמכילתא והלך לדרוש מקרא ומסורת דקרא דתפדה ללמוד דין זה ולע"ד אי לאו דברי התוס' בפרק יש בכור דף מז ע"ב ד"ה הבן חייב וכו' הייתי אומר דאמרינן התם כהן שמת והניח בן חלל אי מת האב בתוך הל' יום הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו בפדיונו יעו"ש דיש לחקור דמנ"ל הא כיון די"ל דקרא דתפדה דגמרינן מיניה דאם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו אפשר לומר דאינו אלא כשהאב בר חיובא הוא לפדותו דבכה"ג מסתבר לומר דאם עבר ולא פדאו אביו פודה את עצמו אבל כשהאב הוא כהן ואינו בר חיובא מנ"ל דהבן חייב לפדות את עצמו כיון דעיקר המצוה מוטלת על אביו והוא לאו בר חיובא הוא לכן י"ל דסתמא דתלמודא דהכא ידע שפיר מהני קראי דתנאי דמכילתא והוצרך להביא עוד ילפותא מחודשת ללמד דאפילו בכה"ג שאביו כהן והוא פטור הבן חייב דאי מקרא דכל [בכור] בני אפדה אין ללמוד אלא דבר אחד והיינו היותר מסתבר כשאביו היה חייב אבל כשאביו לאו בר חיובא לא ומבינייהו דתלמוד תורה ומילה דמייתי ר"י הגלילי נמי לא שייך ללמוד דבר זה דסתם מילה ותלמוד תורה הכל חייבים בהם כהנים לוים וישראלים לכן מייתי הש"ס קרא דתיפדה ללמוד נמי אפילו אם אביו לאו בר חיובא הוא דבאביו בר חיובא הוא ילפינן לה מקראי אחרינא וכדאמרינן במכילתא:

ואולם ראיתי להתוס' בדבור הנזכר שכתבו ותימא דבפ"ק דקדושין גמרינן ממצות הבן על האב דדרשינן תפדה תיפדה אשה שאין אחרים מצווים לפדותה אינה מצווה לפדות את עצמה הכא נמי האי בן שאין אחרים מצווים לפדותו לא יהא חייב לפדות את עצמו ותירץ קושיא זאת בדוחק כאשר יראה הרואה אך לפי האמור א"ש דא"א לומר היקש זה גבי בן כיון דעיקר קרא דתפדה בא ללמד דין זה דאפילו אביו לאו בר חיובא הוא שהבן חייב וע"כ צ"ל דלא ס"ל להתוס' כאשר כתבנו מטעם דמפשט הש"ס דקאמר אי לא פרקיה אבוה חייב הבן לפדות עצמו ל"מ למימר הכי דמיירי כשהאב לאו בר חיובא והנה כי כן צריך טעם אמאי נייד הש"ס מדרשה דמכילתא:

והנה ראיתי בתוס' רי"ד בשמעתין דקדושין שכתבו וז"ל תפדה קרי ביה תיפדה פי' אפילו למ"ד יש אם למקרא הכא תפדה יתירה קא דריש דכתיב לעיל מיניה בפרשת קרח אך פדה תפדה את בכור האדם והדר כתיב ופדויו מבן חדש תפדה עכ"ל וקשה דהא תפדה דמקרא ב' לאו מיותר הוא דבפרק יש בכור דף נ"א ע"א דרשינן מהאי קרא כלל ופרט וכלל למעט קרקעות ועבדים ושטרות ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף פרט תפדה חזר וכלל וכתב רש"י דאע"ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפילו הכי דיינינן ליה בכלל ופרט כדאמרינן לקמן עכ"ל והרי מבואר דאיצטריך לכלל ופרט ולאו מיותר הוא וי"ל דהתוס' רי"ד סבירא להו דקרא דאך פדה וקרא דופדויו הם תרי כללי שסמוכים זה לזה ותפדה דבתר ופדויו מבן חדש הוא מיותר לדרשה זאת:

וראיתי בחידושין לא נודע למי מקדושים שכתב וז"ל ואפילו למאן דאמר יש אם למקרא ואע"ג דלא שני קרא ממסורת כגון יראה י"ל דשאני הכא דתפדה גופיה שהיא מקרא איכא למישמע ביה פדיון עצמו כלומר תפדה עצמו ואף על גב דקרא משמע דגבי אבוה קאי דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה מ"מ תפדה דדרשת לפום מסורת תיפדה שייך למימר ביה נמי תפדה עצמך אף למאי דקרי תפדה ע"כ ונראה מדבריו דמ"ש ואע"ג דלא שני קרא ממסורת כגון יראה היינו בדרך ועוד וכוונתו להקשות דאפילו למ"ד יש אם למסורת היינו היכא דשני קרא ממסורת אבל היכא דלא שני כגון יראה לכ"ע יש אם למקרא והדבר קשה דבסנהדרין דף ד' ע"ב קס"ד לומר דהיכא דכי הדדי נינהו לכ"ע יש אם למקרא ודחי לה מהא דתניא יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות יעו"ש ואף דרבנן פליגי על ר"י בן תימא דאמרו בריש חגיגה הכל לאתויי סומא באחד מעיניו לאפוקי מדר"י ב"ת וע"כ טעמייהו דרבנן הוא משום דלא דרשי מסורת וסברי מקרא עיקר היכא דכי הדדי נינהו מ"מ אכתי לא שייך להקשות הכא כי אם למ"ד הכי לא לכ"ע כמו שנראה מפשט דבריו ונראה דכוונתו דס"ל דלרבנן דפליגי אר"י בן תימא טעמייהו הוא משום דלא שני קרא ממסורת דרבנן דהכי ס"ל בעלמא יש אם למקרא וכונת הרב לאלומי הענין יותר שכתב ואפילו למ"ד יש אם למקרא בכל גווני אפילו בדשני וכתב עוד ואע"ג דלא שני קרא ממסורת כלומר דבכה"ג דל''ש קרא אף למ"ד דיש אם למסורת מודה דיש אם למקרא כההיא דיראה יראה לרבנן ונמצא דהכא אפילו למ"ד דיש אם למסורת היכא דשני קרא הא דתפדה לא אתי כוותיה כיון דלא שני קרא באופן דכוונתו אינו לומר דלכ"ע הוי הכי אלא כוונתו אליבא דרבנן דפליגי אר"י בן תימא דס"ל דהלכתא כרבנן דרבים נינהו וכן נראה מדברי הר"ן בשמעתין שכתב ולא מקרא ומסורת דריש דהא אמרינן בסנהדרין דכל היכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר ומקרא גופיה מסורת היא אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה אחרים או תפדה עצמך עכ"ל והדבר תימא דהכי אמרו בסנהדרין לפי הס"ד אבל אח"כ מסיק דאפילו היכא דכי הדדי נינהו פליגי מההיא דיראה יראה עכ"ל דכוונת הר"ן דס"ל דהלכה כרבנן דפליגי אר"י בן תימא ולרבנן ס"ל הכי דכל היכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר וכ"כ בכוונת דברי הר"ן ז"ל הרב המפורסם בספר ברכי יוסף בי"ד סי' ש"ה אות כד לתירוץ הראשון יעו"ש ועוד תירץ הרב הנזכר שם דכוונת הר"ן דמוכרח דהא דאמרינן קרי ביה תפדה לא תלי במקרא ומסורת דאי אמרת דהיינו ממקרא ומסורת תקשי למ"ד דהתם בסנהדרין דמקרא עיקר היכא דכי הדדי נינהו הלכה רווחת דפודה את עצמו והיינו טעמא דקרי ביה תיפדה וכו' יע"ש ואחרי המחילה לע"ד יש לדחות תירוץ זה דכיון דעינינו הרואות דבמכילתא יש עוד ב' דרשות ללמוד הא דפודה את עצמו כנז"ל לא מצי מקשי הש"ס להאי קס"ד מהא דהלכה רווחת דפודה את עצמו כיון דיש לדחות דס"ל כהני תנאי דמכילתא דאית להו דין זה מדרשא אחרינא דלא נגע ולא פגע בענין זה ודו"ק וכשאני לעצמי היה אפשר ליישב דברי הר"ן עפ"י מ"ש התוס' במכות דף ח' ע"א ד"ה היינו וכו' שכתבו וז"ל וכן פירש רבינו תם בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע נמי שפיר מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה אל פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הול"ל לפני האדון עכ"ל מבואר מדבריהם דס"ל דאפילו למ"ד מסורת בקרא דיראה היינו משום דפשטיה דקרא משמע כמסורת וכ"כ שם דלרבי דדריש שם ונשל קרי ביה ונישל דיש אם למסורת היינו משום דפשטיה דקרא דמן העץ משמע לדרוש המסורת יעו"ש וא"כ נמצא דאפילו למ"ד הכי היינו היכא דפשטיה דקרא משמע הכי אבל היכא דפשטיה דקרא לא משמע הכי כהא דתפדה דאדרבא פשטיה דקרא דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה משמע כמקרא ולא כמסורת כ"ע מודו דלא דרשינן מסורת כל דכי הדדי נינהו ולא שני קרא ממסורת ואפשר דדעת הר"ן כסברת התוס' ומ"ש הר"ן דאמרינן בסנהדרין דהיכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר היינו לומר דשם בסנהדרין נאמר עיקר חילוק זה ואע"ג דדחו סברא זאת שם מההיא דיראה יראה לא נדחה חילוק זה כי אם בההיא דיראה דפשטיה דקרא משמע כמסורת אבל היכא דליכא משמעותיה דקרא ודאי דלכ"ע מקרא עיקר אלא דכפ"ז ק' דא"כ אמאי דחי הש"ס בסנהדרין מאי דמשני בההיא דלא תבשל גדי בחלב אמו כיון דחלב וחלב כי הדדי נינהו יש אם למקרא מההיא דיראה יראה בהיות שאפשר לומר דשאני התם דפשטיה דקרא משמע כמסורת משא"כ הכא בחלב וחלב דליכא שום משמעות לדרוש המסורת ובלא"ה לדברי התוס' קשה כן וצ"ע:

ומאי דאמרינן בשמעתין דקדושין ואיהי מנ"ל דלא מיפקדא דכתיב תפדה תפדה כל שמצווה לפדות וכו' וכתב רש"י וז"ל ואיהי מנ"ל היא אמו מנין שאין מצווה לפדות את בנה כיון שמצוה שלא הזמן גרמא בעי קרא למעוטה ע"כ ומדברי רש"י אלו מוכח דפדיון הבן פודין בלילה נמי דאי לא תימא הכי הוי מ"ע שהז"ג וכמ"ש התוס' שם ד"ה אותו ולא אותה לענין מילה וז"ל וא"ת אכתי מ"ע שהז"ג דאין מלין אלא ביום וכו' וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע"כ וע"ד התוס' אלו ראיתי למוהרימ"ט בחי' שכתב ויש שהקשה בלא"ה הוי מ"ע שהז"ג משום דל"מ למימהל בשבת וי"ט ותי' כיון דבזמנה דוחה את השבת לאו ז"ג הוא ופירוקתייהו לאו פירוקא וכו' ותו פדיון לעולם ליתיה בשבת וכו' ע"כ ודבריו תמוהים דהא דפדיון ליתיה בשבת אינו אלא מדרבנן משום דדומה למקח וממכר וכמ"ש התה"ד בסימן רס"ט יע"ש וכיון דמן התורה פודין אפילו בשבת לא מפני שאסרו חכמים היא בסוג מצוה שהז"ג כיון דמן התורה לאו מצוה שהז"ג היא:

עוד ראיתי להרב הנזכר שכתב ע"ד התוס' אלו לעיל מזה וז"ל וק"ל אמאי לא תירץ התוס' אפי' למ"ד אינה נוהגת אלא ביום דמשו"ה לא מקרי זמן גרמא דמצותה אחר שנעשית נוהגת בין ביום בין בלילה ויכול למול בלילה לאכול בקדשים שלא יבואו לידי נותר עכ"ל נראה מדבריו דס"ל דלכ"ע אם מל בלילה בדיעבד יצא והא ליתא דבהדיא כתבו הגהות מיימוניות בפרק א' מהלכות מילה דין ח' איפכא וז"ל ואם מל בלילה בין קטן ובין גר צריך להטיף ממנו דם ברית כדאשכחן דבר שמצותו בלילה אם עשהו ביום אינו כשר כגון קצירת העומר ה"ה דבר שמצותו ביום אם עשה בלילה דאינו כשר עכ"ל גם מ"ש דיכול למול בלילה לאכול בקדשים שלא יבואו לידי נותר לא ידעתי מנין לו דין זה דמשום שלא יבא לידי נותר שרינן לעשות מילה בלילה וע"כ א"א לומר דין זה דכיון דלמדנו מדברי הגה"מ דאפילו בדיעבד הו"ל כאילו לא מל א"כ אפילו ימול עדין דינו כערל ואינו יכול לאכול בקדשים באופן שדברי הרב צ"ע:

(עח) מתני' הוא לפדות ובנו לפדות וכו'. גמרא א"ר ירמיה הכל מודים היכא דליכא אלא ה' סלעים הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דידיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא ה"ס משועבדות וה' בני חורי ר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני ה' בנ"ח אזיל ופריק ליה לבריה ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי הלכך מצוה דידיה עדיף ויש לחקור דאיך אפשר לומר דהכהן אזיל וטריף ממשעבדי בעד פדיון דידיה כיון דחוב זה אינו מבורר שהוא חייב לכהן זה ולא לאחר וכל שאינו מבורר ממון שאין לו תובעים הוא ויכולים הלקוחות לדחותו ולומר לאו ב"ד דידי את ואפשר לומר דהכא מיירי בדכתב לו שטר חיוב לכהן זה שהוא חייב ה' סלעים ושטר חיוב זה הוא מאוחר ללקוחות ואינו יכול לטרוף מהם מכח שטר זה כי אם מכח דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וקודמת ללקוחות ובכה"ג לא שייך למימר דממון שאין לו תובעים הוא דהא אמרינן לקמן במתני' דף נ"א דאם כתב לכהן שהוא חייב ה' סלעים חייב ליתן ואין בנו פדוי ואפילו לכשיתן וא"כ הכא אף דמכח שטר זה אינו יכיל לטרוף מהלקוחות דמאוחר הוא מ"מ אהני האי שטרא לברר הדבר דמסתמא לא ניחא ליה ליתן הפדיון לכהן אחר כ"א לזה דאם יתן לאחר יתחייב לפרוע ה' סלעים לזה מכח שטר החיוב ואף דאם יתן לזה נמי אין בנו פדוי עד שיחזור ויתן לו ה' סלעים אחרים אחר שיפרע שטר החיוב מ"מ אם יתן לזה הוא מובטח שיחזיר ויתן לו במתנה כדאמרינן במתני' הנזכר לפיכך אם רצה הכהן ליתן במתנה רשאי ומה גם דבידו ליתן לו בפעם ב' בתנאי דעל מנת להחזיר דשמה מתנה והכהן לא יעכב בתנאי זה כיון דהוא מודה דשטר החיוב על פדיונו נכתב ולא נתחייב לו בלא פדיון משא"כ אם יתן לכהן אחר שאפשר שלא יקבל בתנאי דע"מ להחזיר או להחזיר לו במתנה וכיון שכן מכח שטר חיוב זה כממון שיש לו תובעים דמי:

וראיתי בחי' קדושין לא נודע למי מקדושים שכתב בפ"ק דף כ''ש וז"ל וא"ת כהן היכי מצי טריף ממשעבדי והא ממון שאין לו תובעים הוא י"ל כגון דכתב ליה יצחק הרשאה א"נ במכירי כהונה עכ"ל ודבריו תמוהים דאיך שייך הרשאה בדבר שהמרשה הוא חייב לאחרים והוא עצמו אינו יכול להוציא מיד הלקוחות כי אם דוקא הכהן שהוא בעל חוב טורף מהם ואיך יכול להרשות את אחרים על זה דהרשאה לא שייך אלא במרשה לגבות ממון שחייבים לו אחרים לא מה שהוא חייב לו והוא אינו יכול לטרוף מלקוחות בעצמו אך מה שתירץ דמיירי במכירי כהונה הוא תירוץ נכון וכן כתב הריטב"א בחידושיו לקדושין שם יע"ש:

ונראה דלישב חקירה זאת דהיכי מצי טריף הכהן ממשעבדי כיון דממון שאין