מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסט

לקדושין והבינהו ניהלה אם לא יחזור בה כדאמרי' גבי דייתיקי וכו' מהיום אם לא אחזור ה"נ לאחר ל' יום אם חזר בו הדרי זוזי למרייהו והא דאמרי' לפקדון לאו דוקא דברשותה דידה קא מתאכלי לא תימא אדרבא ברשותיה דידיה קא מתאכלי דאי הדר ביה הדרי בעינייהו דטעמא משום דכיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה פטורה אף מפשיעה דלא קבילת עליה שמירה של כלום וכו' הלכך לא לפקדון דמו עכ"ל ודבריו תמוהים דמורה מפשטות דבריו דמאי דאמרי' לאו לפקדון דמו הוא משום דבכה"ג אינה מתחייבת האשה בפשיעה וכ"ש בגניבה ואבידה כפקדון כיון דלא קבילת עלה שמירה וזה תימא דא"כ איך אמרי' לפקדון לא דמי דברשותה דידה קא מתאכלי וכתב רש"י דלא הוי כשאר פקדון דאם נגנב ונאבד אינה מקודשת עד שישתייר שוה פרוטה דמשמע דכיון דזכתה היא בהם אינו כפקדון אלא ברשותה קא מתאכלי ואפי' בנגנבו ונאבדו מקודשת וכבר כתבנו לעיל דברי התוס' ודעימייהו דס"ל דאפי' בנגנבו ונאבדו מקודשת ועוד דאיך יאמר הרב דהטעם דלא דמי לפקדון הוא משום דאינה מתחייבת בשמירה בהיות שבפירוש אמרו בש"ס הטעם דל"ד לפקדון משום דברשותה קא מתאכלי והוא היפך הטעם שאמר הרב מן הקצה אל הקצה:

עוד יש ליישב דברי הסמ"ג על פי הגירסא אשר שיערנו וע"פ ההנחה הנזכר דפודה בסתם בתוך ל' יום כוונתו שיחול הפדיון משעה ראשונה כדמוכח מההיא דפירות ערוגה זו יהיה תרומה וכו' והענין ע"פ מה שנבאר דברי רש"י שכתב גבי מתני' מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר וז"ל יחזיר דנפל היה ולא מחייב בפדיון עד לאחר ל' יום עכ"ל וכתבו התוס' שם בד"ה מת בנו וכו' וז"ל פי' בקונטרס משום דנפל הוא ובחנם פירש כן דאפי' קים לן דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא עכ"ל וכ"כ עוד רש"י במתני' דלעיל גבי ב' נשים שלא בכרו מת א' מהם בתוך ל' יום וכו' וז"ל הואיל ומת בתוך ל' יום איגלאי מילתא דנפל הוא ושלא כדין שקל ע"כ וכ"כ ר"י בנתיב ה' ח"ג דהטעם הוא משום דהוי נפל ובאמת שהוא דבר תימא:

ואולם נראה דדברי רש"י יש להם שורש גדול מההיא דאמרי' בפי"ט דשבת דף קל"ה ע"ב תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה ע"כ הרי דס"ל לרשב"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וא"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ופודין אותו אפי' בתוך ל' יום אמנם נראה דהא לא אפשר דא"כ גבי בהמה נמי כל שידענו שכלו לו חדשיו יהא מותר להקריבו אפי' קודם ח' והא ליתא דבהדיא מבואר בפ"ק דר"ה דף ו' דקים לן דכלו לו חדשיו אינו מותר בהקרבה וכבר עמדו התוס' בזה בפ"ג דמנחות דף ל"ו ע"ב ד"ה שומע אני וכו' ובפ"ק דב"ק דף י"א ע"ב ד"ה בכור וכו' ועוד הקשו על סברת רש"י שם במנחות ובב"ק משמעתין דיש בכור דאמר רב דלאחר ל' יום ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי אפילו הגיע הבן לשלשים יום דאמאי כיון דעיקר הטעם הוא משום ספק נפל כיון דחי עד ל' יום הרי איגלאי מילתא למפרע דלא היה נפל והרי פדוי למפרע והנראה ליישב סברת רש"י הוא דודאי אזיל ומודה הוא ז"ל דבין לענין פדיון ובין לענין קרבן אפילו דידעינן דכלו לו חדשיו גזרת הכתוב הוא דלא מהני בתוך ל' יום ובתוך ח' ימים אבל ס"ל דכיון דחזינן דרשב"ג יליף דל' יום באדם וח' בבהמה אינו נפל מקרא דופדויו מבן חודש ומקרא דמיום השמיני וגו' עכ"ל דודאי טעמא דקרא משום נפל הוא דאל"כ היכי יליף רשב"ג מהני קראי דשאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו לו חדשיו דינא הכי אלא עכצ"ל דלרשב"ג טעמא דקרא משום ספק נפל נגעו בה אלא שלא רצה הכתוב דנסמוך גבי פדיון וקרבן אידיעת כלו לו חדשיו כיון דידיעה זאת מילתא דלא שכיחא כ"כ דכבר כתב רש"י בשבת דף קל''ו ע"א דקים לן שכלו לו חדשיו הוא ע"י שעברו ט' חדשים באדם מששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה יע"ש וכיון דזה שלא ישמש כל ימי עיבורה לא שכיח לא רצה הכתוב שנסמוך ע"ז וסתם לן את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו ל' יום באדם וח' בבהמה לא יצא מכלל נפל אף בדאיתרמי דידעינן דכלו לו חדשיו אבל לעולם דמאי דגזר הכתוב מבן חדש לפדיון ומבן ח' להקרבת בהמה הטעם הוא כדי שיצא מכלל נפל הוא ולא בא לגמור הכתוב כי אם שלא נסמוך על בירור בידיעה אחרת אלא על הימים דמסתמא ל' באדם וח' בבהמה אינו נפל ונ"מ כפי"ז לענין פדיון דאי אמרי' בעלמא איגלאי מילתא למפרע אם פדאו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות הרי בנוי פדוי דכיון שהגיע הבן לשלשים יום ויצא מידי נפל הרי למפרע משעת הפדיון איגלאי מילתא דבן קיימא היה ואיגלאי מילתא דראוי לפדיון היה באותה שעה ואולם הא מילתא אי אמרי' איגלאי מילתא למפרע או לא הויא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בר"פ החולץ איתמר החולץ למעוברת והפילה ר"י אמר א"צ חליצה מן האחים ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחים במאי קא מפלגי ר"י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלא מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תגלי מילתא למפרע ור"ל אמר תגלי מילתא למפרע לא אמרי' ואיפסיקא הלכתא התם כר"ל כדפסק רבא התם דהלכתא כוותיה דר"ל בתלת יע"ש וכתבו התוס' שם עלה דסבר ר"ל דאע"ג דלקמן גבי ספיקות שקדש אחת מב' אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש ל"ד דהכא אין ספק זה ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע עתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה עכ"ל הרי מבואר דלר"ל דקי"ל כוותיה כל שבשעת החליצה לא נתברר עדיין אם ראוי לחליצה או לא א"א להתברר עכשיו אין חליצתה חליצה ולר"ל ה"ה גבי פדיון דאם פדה בתוך ל' יום ונתאכלו המעות קודם הל' אין בנו פדוי כיון דבעת נתינת המעות לא היה מבורר עדיין אם היה ראוי לפדיון או לא ולא היה אפשר להתברר עכשיו דא"א לידע עתידות אם יחיה הבן עד ל' יום או לא אף שהגיע הבן לל' יום לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע ולדעת רש"י י"ל דבהא פליג רב ושמואל דרב ס"ל כר"י דאמרינן איגלאי מילתא למפרע ומש"ה ס"ל דאפי' נתאכלו המעות בנו פדוי דכיון דהיה חי הבן עד ל' יום הרי איגלאי מילתא למפרע דבשעת נתינת המעות לא היה נפל וראוי היה לפדיון וה"ז דומה ממש למקדש את האשה לאחר ל' יום דקיי"ל דאפי' נתאכלו המעות מקודשת וה''נ ראוי היה בשעת נתינת המעות לפדיון אבל שמואל ס"ל דאין בנו פדוי משום דס"ל כר"ל דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרי' וא"כ לא דמי לאשה דהתם בידו לקדש מעכשיו משא"כ בפדיון וכיון דשמואל אתי כר"ל דקיי"ל כוותיה פסקינן ה"נ הלכה כשמואל לענין פדיון אבל אכתי צ"ל לדעת רש"י לפי דרך זה דא"כ איך קאמר רבא מעכשיו דכ"ע אין בנו פדוי הא לפי טעם הנזכר דטעמיה דרב הוא משום דאיגלאי מילתא למפרע דלא היה נפל א"כ באומר מעכשיו נמי אמאי אין בנו פדוי וי"ל דס"ל לרש"י דמדלא אמר רבא דאפי' פודה בסתם אין בנו פדוי כיון דכבר הוכחנו מההיא דתרומה דסתם נמי דעתו שיחול עכשיו צ"ל דבדוקא נקט רבא מעכשיו דדוקא באומר מעכשיו בפירוש הוא דאין בנו פדוי כיון דהפודה בסתם דעתו שיחול מעכשיו מדהוצרך לפרש מעכשיו ש"מ דלטפויי אתא לומר דהוא נותן הפדיון לחלוטין מעכשיו אף אם ימות הבן קודם ואין רצונו שיהיה הפדיון תלוי ועומד עד שיגיעו השלשים יום ויתברר למפרע שלא היה נפל אלא מעכשיו יהיה פדיון לחלוטין ומש"ה כתב רש"י ז"ל דבאומר מעכשיו המעות הם מתנה כל ל' אבל בפודה בסתם אף דסתמא דעתו שיחול עכשיו אבל מ"מ דעתו הוא שיהיה הפדיון תלוי ועומד עד שיתברר שלא היה נפל וכיון דבהגיע תור השלשים יום אמרי' דאיגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה לא היה נפל חל הפדיון למפרע מאותה שעה ושפיר י"ל דסתם דעתו שיחול מעכשיו ועכ"פ למפרע חל משעה ראשונה לסברת רב כל זה יש ליישב סברת רש"י לפי גירסתינו אבל לפי גירסת הסמ"ג לפי מה ששיערנו לעיל י"ל דהסמ"ג נמי ס"ל כדעת רש"י דמטעם חשש נפל נגעו בה ובשמעתין דיש בכור לא פליגי רב ושמואל כי אם בפודה בסתם וטעם פלוגתייהו ע"ד האמור דפליגי אי אמרי' איגלאי מילתא למפרע או לא וס"ל להסמ"ג דדוקא בפודה בסתם דמשמעו הוא שיחול מעכשיו ע"כ דפליגי בדין זה אי אמרי' איגלאי מילתא למפרע או לא ומש"ה איפסיקא הלכתא כשמואל כיון דאתי כר"ל דקיי"ל כוותיה וע"ז הביא הסמ"ג בתחלה האי פלוגתא דבסתם דשמעתין דפ' יש בכור ומאי דאיפסיקא הלכתא כשמואל והדר מייתי מאי דפירש רבא עוד בסוף פ"ק דמכלתין פלוגתייהו דרב ושמואל דפליגי נמי במפרש ואומר לאחר ל' יום ונתאכלו המעות ופסק בזה כרב דהלכתא כרב באיסורי כיון דבאומר לאחר ל' יום לא איפסקא הלכתא כשמואל כיון דאמר בפירוש שלא יחול הפדיון כי אם אחר ל' יום ואם אנו אומרים איגלאי מילתא למפרע דלא היה נפל אינו לומר כדי שיחול הפדיון למפרע משעה ראשונה כמו שהוא לענין חליצה אלא לענין דנחשוב אותו למפרע כאילו היה בידו בשעה ראשונה לפדותו ושיהא דומה למקדש את האשה לאחר ל' יום שפיר י"ל דלדבר זה אנו אומרים איגלאי מלתא שהיה ראוי כיון שחלות הפדיון הוא אחר ל' יום וכל דתשבו למפרע כאילו היה ראוי באותה שעה הרי זה דומה לקדושין דמקודשת אפי' נתאכלו המעות מטעם דחשיב כאילו הם בעין כיון דהיתה חייבת להחזיר אלא דלשמואל אפי' בכה"ג חדית לן רבא דס"ל דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע וכיון דלא איפסיקא הלכתא בזה כשמואל אמרי' דהלכתא כרב באיסורי דדוקא בסתם דאנו באים לומר איגלאי מילתא למפרע כדי שיחול הפדיון משעה ראשונה דדומה לחליצה פסקינן הלכתא כשמואל הואיל וקאי בשיטת ר"ל דקי"ל כוותיה לענין חליצה אבל באומר שלא יחול הפדיון כי אם אחר ל' יום לא קי"ל כוותיה וע"פ כל האמור יובנו אצלי דברי הריטב"א בחי' מציעא הנדפס שכתבנו לעיל שהוא הריטב"א קדמון שכתב בפ' השואל על דף ק"ב ע"ב וז"ל ואדרבא ק"ל טפי דהתם בבכורות פליגי רב ושמואל בפדאו תוך חדש רב אמר פדוי ושמואל אמר אינו פדוי דכתיב ופדויו מבן חדש ואע"ג דבכוליה ש"ס הלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל משום דקרא מסייע ליה עכ"ל דנראה מדבריו דגירסתו כך היתה בש"ס כלשון שהביא ממש דמביא שמואל ראיה מקרא ופדויו מבן חדש ואיפסיקא הלכתא כויתיה משום דקרא מסייע ליה ולכאורה צריך להבין מה שייך לומר דקרא מסייע לשמואל כיון דרב נמי אזיל ומודה דאי אמר מעכשיו אין בנו פדוי ולא פליג אלא לאחר ל' יום ונתאכלו המעות דרב ס"ל דדמי לקדושין דבכה"ג לא חשיב כפודה בתוך החדש כיון שחלות הפדיון הוא לאחר ל' יום אמנם לפי האמור א"ש דקרא מסייע ליה לשמואל ויהיה טעם פלוגתייהו דרב ושמואל דרב ס"ל דטעמיה דקרא דופדויו מבן חדש הוא משום חשש נפל כסברת רש"י וכיון שהגיע לל' יום הרי איגלאי מילתא למפרע שלא היה נפל בשעת הפדיון ובנו פדוי למפרע ושמואל ס"ל דאף אם נאמר דבכה"ג דפדיון אמרי' איגלאי מלתא למפרע אפי' לר"ל ומטעם החילוק שחלק הנמוקי יוסף בפרק החולץ גבי פלוגתא דר"י ור"ל יע"ש מ"מ כיון דכתיב ופדויו מבן חדש התם גזרת הכתוב הוא ולא מטעם חשש נפל כסברת התוס' דהא אפי' כלו חדשיו מבן חדש כתיב וא"כ אם פדאו תוך החדש אין בנו פדוי ואיפסיקא הלכתא כשמואל דקרא מסייע ליה דפשטיה דקרא מגזירת הכתוב הוא ולא משום נפל כדי שנאמר איגלאי מלתא למפרע ואפשר דלדעת רש"י י"ל דאזיל ומודה לחילוק הנ"י ולגבי פדיון אפי' לר"ל י"ל דאמרינן איגלאי מלתא למפרע ופלוגתא דרב ושמואל הכי הוא דרב ס"ל דטעמיה דקרא משום חשש נפל הוא ושמואל פליג עליה ונאמר דרש"י ל"ג בגמרא דאיפסיקא הלכתא כשמואל וכיון שכן הלכתא כרב באיסורי וכמו שהוא דעת הר"מ ודעימיה ומש"ה כתב בכל המקומות הנזכר דטעמא דפדיון משום חשש נפל הוא:

הן אמת דאם נאמר כן בסברת רש"י יקשה ע"ז דאמרי' בפ"ג דבכורות דף כ"א ע"ב דבקדשים מחוסר זמן מלבד דאינו יכול להקריבו אינו יכול להקדישו נמי ואע"ג דהתוס' בזבחים דף קד ע"ב ד"ה היתר במה וכו' כתבו דאסור להקדישם קאמר אבל אם הקדישם תוך זמנם קדושים אלא דעבד איסור יע"ש וכ"כ התוס' בתמורה דף י"ט ע"ב יע"ש מ"מ רש"י ז"ל כתב שם בבכורות וז"ל נילף קדשים משלמים שאין יכול להקדישם שאין קדושה חלה עליהם מוכח דס"ל דאפי' אם עבר והקדיש תוך זמנו אינו קדוש ואם איתא דקרא דמיום השמיני והלאה משום חשש נפל הוא ואמרי איגלאי מילתא למפרע אמאי אם הקדישו אינו קדוש דבהגיע יום השמיני ואיגלאי מילתא דלאו נפל הוא קדוש הוא למפרע משעה ראשונה וי"ל דמ"ש רש"י שאין קדושה חלה עליו היינו כשלא הגיע לת' ימים דאם שחטו בתוך ח' ימים דלא הוברר אם היה נפל או לא לא חלה קדושה עליו כלל דאף דספיקא הוי דאפשר דאם לא היה שוחט אותו היה חי והיה מתברר שלא היה נפל והיה קדוש למפרע מ"מ גזרת הכתוב הוא דכל שלא נתברר שלא היה נפל בפועל בהגיע השמנה ימים משום ספיקא לא אסרינן ליה וכמ"ש רש"י בפ"ק דב"ק דף י"א גבי בכור שנטרף בתוך ל' דילפינן מקרא דאך חלק דאין פודין אותו דלא אמרי' אי לאו דאיקטיל היה חי ולא נפל הוא וליפרקיה יע"ש וה"ה הכא דלא חל קדושה עליו כלל ונ"מ דמותר ליהנות ממנו למוכרו לכותי אף דאסור באכילה אפי' להדיוט:

והנה י"ל דלפי מה שמתבאר בסוגיין לענין פדיון דלכ"ע באומר לאחר ל' יום ואיתנהו המעות בעין דבנו פדוי נראה דבכה"ג דלאחר ל' יום דזמן ממילא קא אתי לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי וכו' דשאני התם דהוי מחוסר מעשה וכדבר שלב"ל הוי משא"כ הכא גבי פדיון דאף דאם פדה בנו בתוך ל' יום מעכשיו אין בנו פדוי באומר לאחר ל' מהני כיון דזמן ממילא קאתי וכמ"ש הרב מ"ל בפ"ד מה' אישות סוף דין ז' משמעתין דבכורות לענין קדושין דאם נתן קדושין בעודו קטן ואמר שיחולו לשיגדיל דמהני משום דזמן ממילא קא אתי יעו"ש ולפי"ז נראה פשוט דאם היתה אשתו מעוברת והיתה מבכרת ונתן ה' סלעים לכהן ואמר לו אם תלד אשתי זכר והוא בכור הילך פדיונו שיחול הפדיון לאחר שיהיה לו ל' יום דאפילו אם לא נתאכלו המעות אין בנו פדוי כיון דהוי מחוסר מעשה שעדיין לא נולד דל"ד לאומר לאחר ל' יום זומן ממילא קא אתי:

ויש לחקור לענין ערכין דקיי"ל דפחות מבן חדש אינו נערך אם היינו דווקא באומר סתם ערך פחות מבן חדש זה עלי דסתמא כאומר מעכשיו דמי אבל אם אמר ערך פלוני עלי לאחר שיהיה מבן חדש אי חייב ליתן ערכו לאחר השלשים יום ולכאורה נראה פשוט דדינו כדין פדיון דאפילו אם נאמר דאם אמר על עובר במעי אמו ערך זה עלי לאחר שיצא לאויר העולם ויתקיים ל' יום דאינו חייב ליתן ערכו דאין אדם מתחייב על דבר שלא בא לעולם כיון דמחוסר מעשה הוא מ"מ לאחר שנולד אם אמר לאחר ל' יום שפיר חל נדרו כיון דזמן ממילא קא אתי ואף דאין בידו להעריכו מעכשיו יכול להעריכו לאחר שלשים יום שהוא ראוי לערך כדין פדיון והנה כי כן י"ל דאמרינן בפרק קמא דערכין דף ה' ת"ר המעריך פחות מבן חדש רבי מאיר אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום במאי קמיפלגי ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבעלה אדם יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וכו' ולפי האמור לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מנ"ל לומר דגמר ואמר לשם דמים בהיות דאפשר לומר דאף דאמר ערך פלוני עלי סתם דמשמע מעכשיו קאמר מכל מקום כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע דאין ערך לפחות מבן חדש גמר ואמר שיתחייב בערכו לאחר ל' יום שהוא ראוי לערך דטפי עדיף לפרש דבריו דהכי קאמר מלפרש דלשם דמים קאמר כיון דאם אנו דנין דכוונתו לדמים אין פיו ולבו שווים דבפיו אמר לשון ערך מה שאין כן אם נפרש כוונתו דכוון לאחר שלשים יום אינו סותר מה שהוציא בפיו לגמרי כיון דסתם קאמר ולא אמר מעכשיו ואם כן מנא לן לרבי מאיר לחייבו בדמים בהיות שאפשר שאינו חייב אלא בערך אם יחיה הנערך עד ל' ואם ימות קודם יהיה פטור לגמרי ועוד יש לומר עפי"ז דאמרינן התם דאמר רב דהאומר ערך כלי עלי נותן דמים לרבי מאיר ופריך לרבי מאיר למאי איצטריך ומשני מ"ד טעמא דר"מ התם דגזר פחות מבן חדש אטו בן חדש אבל הכא דליכא למימר הכי אימא לא קמ"ל ואם איתא דבערך נמי אם אמר ערכי עלי לאחר ל' יום חייב בערך א"כ עדיפא מינה הוה ליה למימר דמהו דתימא דטעמא דר"מ דגזר פחות מבן חדש עצמו באומר סתם ערכו עלי אטו אומר ערך זה עלי לאחר ל' יום דהך גזירה היא יותר קרובה למטעי בה ומדלא אמרינן הכי ש"מ דהאומר סתם והאומר לאחר ל' יום שוים הם דאין ערך לו וא"כ הוא צריך טעם מ"ש מפדיון ודו"ק:

(טז) תנן בהאשה נקנית כל מצות הבן על האב וכו' ויש לעמוד במאי דאמרינן בגמרא