מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסח

מתקדשת לאחר ל' יום ואינו דומה למקדש במלוה שלה והכא הרי קבלה הכסף בקטנותה ואעפ"י שאינה משתעבדת מן התורה חכמים שעבדו אותם שתקנו לה נשואין והפקר ב"ד הפקר ולפיכך כשלא חזרה בה בקטנותה הרי היא מתקדשת בו דבר תורה עכ"ל ולפי מ"ש במקומות הנזכר מבואר דס"ל דכל דבשעת נתינת המעות אינה ראויה לקדושין אם נתאכלו המעות אינה מקודשת א"כ ק' דמ"ש הכא דאמרינן דגדלי קדושי בהדה במעות הראשונות אפי' נתאכלו המעות בקטנותה כיון דבשעת נתינת המעות לא היתה ראויה להתקדש מדאורייתא דהא פשיטא דמה שהיא ראויה להתקדש מדרבנן אינו מעלה ומוריד להתקדש במעות הראשונות לכשתגדיל מן התורה והנה התוספות בפרק מרובה דף ע' ע"א בסד"ה אמטלטלין וכו' כתבו וז"ל ואין לדקדק מההיא דבכורות גבי פדיון הבן שיכול להרשות אעפ"י שניתן לכהן ע"מ להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות תוך שלשים יום אלמא יכול להרשות במלוה דהתם ע"כ לאו ע"מ להוציא נתנו לו דקי"ל כשמואל דאמר התם בסמוך דההיא שמעתא הפודה בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי ע"כ הרי מפורש דס"ל דהלכה כשמואל אלא דיש לדקדק דלמה הוצרכו התוספות לדחייתם הא דקיי"ל כשמואל הא אפילו אי לא קיי"ל כשמואל ע"כ בנותן ע"מ שלא להוציא מיירי דהא התם אליבא דשמואל קאי דשמואל הוא דמוקי התם בבא בהרשאה ולדידיה ע"כ מיירי בנתנן ע"מ שלא להוציא וא"כ אין הדבר תלוי אי קיי"ל כשמואל או לא ומדברי התוספות בפרק השואל דף ק"ב ד"ה בחזקת שלא נפדה וכו' נראה ג"כ דס"ל לענין פדיון דהלכתא כשמואל יע"ש אמנם מדברי התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג ד"ה קנויה לך וכו' ובפ"ג דקדושין דף ס"ג ד"ה כגון וכו' נראה דס"ל דאפילו אינו ראוי לחול הקנין בשעת מתן מעות מהני שכתבו דה"ט דלגבי הרי את מקודשת לאחר שתתגיירי דאמר ר"מ דמקודשת לא הצריך לומר מעכשיו דכיון דסתם קדושין הם בכסף אינו צריך מעכשיו דאפי' נתאכלו המעות מקודשת מידי דהוה לאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום יע"ש הרי דאפי' דבשעת נתינת המעות לא היתה ראויה להתקדש מקודשת אלא די"ל דאיך כתבו הדבר בפשיטות והביאו ראיה מהאומר התקדשי לאחר ל' יום דאפי' נתאכלו המעות כיון דעינינו הרואות דלאו מלתא דפשיטא הוא לדמותו למקדש לאחר ל' יום כיון דאפליגו רב ושמואל בזה גבי פדיון והדבר ק' איך לא הזכירו כלל מזה וגם הרשב"א בחי' לקדושין על דף ס"ג כתב כדברי התוס' ממש יע"ש וכ"מ עוד מדברי הרשב"א בחי' בפ' הא"מ גבי הא דאמרינן דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שאם נתרצה האב אח"כ דמקודשת והוקשה לראשונים במאי מיקדשה ותי' הוא ז"ל דהו"ל כאומר לה התקדשי לי לאחר שיתרצה אביך ומקודשת כאותה שאמרו הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות וכ"כ הרמ"ה הביאו הטור בא"ה סי' מ' הרי דאע"ג דבשעת נתינת המעות לא מצי חיילי עד שיתרצה האב מקודשת אלא דהא דקודם שיתרצה האב יש לדחות דלא דמי כמבואר למעיין:

(עו) איך שיהיה נמצא לענין הלכה דלדעת הר"מ ורבינו הרמב"ן והרא"ש והטור בסי' ש"ה הלכה כרב דאפי' נתאכלו המעות וכן דעת ר"י בספר אדם וחוה נתיב א' ח"ג יע"ש וכ"ד התוס' והרשב"א בפ' האומר גבי דבר שלב"ל אבל דעת התוס' בפ' מרובה וכן דעת הריטב"א דהלכה כשמואל וכ"כ בספר יראים סי' שנ"ג יע"ש ובספר תה"ד סימן רס"ט כתב דכן ס"ל לא"ז והסמ"ג במ"ע סי' קמ"ד כתב וז"ל הפודה את בנו בתוך ל' יום דפליגי רב ושמואל וכו' ואע"ג דקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכו' הכא הלכתא כשמואל ע"כ והיינו כגירסא אשר לפנינו אלא שאח"כ כתב בסי' הנזכר האומר מעכשיו אין בנו פדוי לאחר ל' יום בנו פדוי אפילו נתאכלו המעות הרי נמצא דבריו סותרים זה לזה דמאחר דקי"ל כשמואל א"כ אפי' בלאחר ל' יום אינו פדוי בנתאכלו ולפי חומר הענין י"ל דגירסת הסמ"ג בשמעתין הוא כן אתמר הפודה את בנו בתוך ל' רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי ואע"ג דקיי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל וכו' הכא הלכתא כשמואל ול"ג הכא בשמעתין מאי דאמר רבא מעכשיו דכ"ע אין בנו פדוי לאחר ל' יום ואיתנהו המעות וכו' כי פליגי לאחר ל' יום וכו' כ"ז לא גריס אלא תכף לפלוגתא דרב ושמואל גריס מאי דפסק הש"ס הלכתא כשמואל וכל דברי רבא בב' חלוקות דמעכשיו ולאחר ל' יום גריס להו בספ"ק דבכורות די"ב ע"ב דפריך התם מכלל דבנו אם פדאו אינו פדוי והאתמר הפודה אם בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי וכו' ומשני לאו אתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי ע"כ וכתבו התוס' שם בד"ה לאו אתמר וכו' וז"ל לשון זה אינו לקמן בפ' יש בכור עכ"ל הרי דהתוס' ל"ג בסוגיין דיש בכור הא דאמר דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי והכא גרסי לה ואפשר שגירסת התוס' היתה שכל מימרת רבא היו גורסין אותה בסוגיא זו דספ"ק דבכורות דמסיים בה לאחר שלשים יום ואיתנהו המעות וכו' וכל סברת רבא והתם ל"ג כלל כי אם פלוגתא דרב ושמואל סתם וזהו גירסת הסמ"ג וע"כ הביא הסמ"ג ב' הסוגיות ההיא דיש בכור דאיפליגו רב ושמואל בפודה את בנו בתוך ל' סתם ולא פי' לא מעכשיו ולא לאחר ל' יום דבפודה בתוך ל' יום סתם איפסיקא הלכתא כשמואל ואח"כ הביא סוגיא דספ"ק דבכורות דחדית לן רבא דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא ג"כ באומר בפירוש לאחר ל' וכיון דלענין אומר בפי' לאחר ל' לא איפסיקא הלכתא כמאן הדרן לכללין דהלכתא כרב באיסורי ומש"ה פסק דבנו פדוי אפי' נתאכלו המעות דאף על גב דבפודה בסתם איפסיקא הלכתא כשמואל י"ל דדוקא בפודה סתם מסתבר טעמיה דשמואל והטעם הוא דהפודה בסתם כל שלא פירש שיחול הפדיון לאחר ל"יום סתמא דמלתא דדעתו שיחול הפדיון מעכשיו וכאילו אמר מעכשיו דמי דה"ז דומה למאי דאמרי' בקדושין דף ס"ב ע"ב אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת וכו' לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים ע"כ הרי מפורש דאפילו אמר סתם פירות ערוגה זו יהיו תרומה וכו' ולא אמר מעכשיו כל שלא פי' ואמר לכשיתלשו כאומר מעכשיו דמי וא"כ נחזי לפי גירסת הסמ"ג כמו ששיערנו איך אפשר לומר דפליגי רב ושמואל אפילו בסתם כיון דסתם חשיב כמפרש מעכשיו וכבר אמר רבא בסוגיא דפ"ק דלכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי וע"כ צ"ל דשאני ההיא דתרומה דלא שייך לומר פי' אחר במה שסתם ואמר יהיו תרומה ולא פי' לכשיתלשו דמשמע מעכשיו כי אם לומר דדעתו שיחול שם תרומה מעכשיו והא לא איפשר לא כן הכא דאף דפדה סתם ומשמע מעכשיו י"ל דכוונתו לומר דמעכשיו יהיו המעות ברשות הכהן להוציאם אם ירצה ולא יהיה כשולח יד בפקדון אך עיקר חלות הפדיון ושיהיו המעות מתנה גמורה לא יהיה כי אם בזמנו אחר ל' יום וכיון דבסתם דנין לומר דכוונת הנותן הוא בהכי א"כ ע"כ באומר בפי' לאחר ל' יום עכצ"ל דמאי דפי' הכי בפירוש הוא לשלול שלא יהיה לכהן רשות להוציאם אלא יהיו כפקדון בידו עד אחר ל' יום ואם הוציאם הוא כגזל בידו דאל"כ למה פירש לאחר ל' כיון דבסתם נמי לאחר ל' יום והנה כי כן י"ל דדוקא בפודה בסתם דמסתמא נתן רשות לכהן להוציאם מסתבר טעמיה דשמואל דכיון דנתאכלו המעות מחמת שהוציאם הכהן וברשות הנותן הוציאם אותם המעות חשיבי כמלוה ואין פודין במלוה כיון דבשעת הפדיון אינו מגיע שום הנאה לכהן דבלא"ה כבר היו בידו בתורת הלואה דברשות הוציאם אבל במפרש לאחר ל' יום דאמרי' דלטפויי אתא דלא יהיה לו רשות להוציאם כלל מסתבר מלתא דרב דאפי' נתאכלו המעות בנו פדוי דכיון דהוציאם הכהן ואכלם שלא כדין הו"ל כגזלן וחוב הדמים הוא כגזל בידו ולא כעין מלוה וכל דהוי כעין גזל ולא הוציא המעות ברשות נותן לא חשיב כמלוה דדוקא מלוה שהוציא אותה ברשות בעלים הוא דאמרינן דל"ח כסף משום דלא יהיב מידי דמלוה להוצאה ניתנה והמעות דידיה נינהו והרשות בידו להוציאם ומה הרויח המקבל עכשיו מחדש משא"כ בגזל דעד עכשיו לא היה חוב זה בידו בהיתר אלא באיסור ועכשיו שפודה את בנו הו"ל כנותן לו מחדש דמים דעכשיו הוא זוכה בחוב זה להיות בידו כהיתר ואפי' את"ל דלענין דינא אם גזל הכהן איזה דבר קודם ענין הפדיון דאין הגזל בעין דאפי' אמר לו הנגזל שיזכה בגזל לפדיון בנו דאין בנו פדוי דחשיב כפודה במלוה וכמו שכ"כ מהר"ם יונה בסי' ס"ב בדין קדושין יע"ש מ"מ בנדון זה דמעיקרא לא בא לידו לשם גזל כי אם לשם פדיון אלא דלא היה לו רשות להוציאם י"ל דמסתבר טפי לומר דבנו פדוי טפי מפודה את בנו סתם מטעם האמור וכבר עמד בדברי הסמ"ג הנזכר מהריק"ו בשו"ת [סי'] צ"ו ורש"ל בתשובה סי' ז' וב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד ליישב דברי הסמ"ג בהנחה זו דיש חילוק בין פודה בסתם למפרש ואומר לאחר ל' יום כל אחד לפי דרכו והמעיין יראה כי לא דרכי דרכם ובפרט כי כל א' מהדרכים אשר כתבו הם ז"ל הם בדוחק גדול כאשר יראה הרואה בדבריהם ולע"ד זה הדרך שכתבתי הוא היותר נכון בדברי הסמ"ג ובפרט כי יש סמך מדברי התוס' בספ"ק לגירסא זאת אשר שיערנו בדברי הסמ"ג וג"כ כי חילוק הזה שחלקו הגאונים הנזכרים בין סתם למפרע לא ביארו טעם לחילוק זה כלל ואופן החילוק אשר כתבתי הוא מלתא בטעמא דבהכי לא תיקשי לן לחילוק זה מההיא דאומר פירות ערוגה זו יהיה תרומה וכו' דמוכח משם דסתם כל שלא אמר לאחר שיתלשו חשיב כאומר מעכשיו אמנם לפי האמור א"ש:

וראיתי בת"ה בפסקים וכתבים סי' רל"ד שכתב דלמ"ד דהלכה כרב דאפי' נתאכלו המעות בנו פדוי הכי נמי אם החזיר הכהן לאבי הבן כמו שרגילים מקצת הכהנים העשירים בתוך הל' יום בנו פדוי החזרה שהחזיר חשיב כנתא כלו המעות יעו"ש ולע"ד דבר תימה הוא לומר כן דהא טעמא דנתאכלו בין בקדושין ובין בפדיון הוא כמ"ש התוספות בפרק האשה רבה דף צ"ג ע"א ד"ה קנויה לך וכו' דה"ט דאפילו נתאכלו המעות חשיב כל שעה כאילו הם בעין שהמעות נשארו אצל המקנה ואם לא נעשה קנין היה מוטל עליו להחזירם וחשיב כאילו הם בעין לשם קדושין ע"כ וא"כ במחזיר הפדיון בתוך שלשים יום לאבי הבן אף דמתנה הוא דיהיב ליה מ"מ בשעת חיוב הפדיון אילו לא בא לכלל פדיון כגון שמת הבן קודם ל' יום לא היה מוטל על הכהן להחזיר לו המעות דכבר החזירם מקודם בתורת מתנה ואילו היה יודע שימות הבן בתוך זמן ומוטל עליו להחזירם מעולם לא היה נותן לו במתנה דודאי לא כוון ליתן לו מתנה משלו וכשימות הבן יחזיר לו פעם אחרת משלו ופשיטא דאדעתא דהכי לא נתן לו במתנה א"כ נמצא דאם נתבטל הפדיון אינו מוטל עליו להחזירם וכיון דאינו מוטל עליו להחזירם לא חשיב כאילו הם בעין ופשיטא דבכה"ג אפילו רב מודה דאין בנו פדוי:

ואדרבא אני מסתפק לפי"ז בפודה את בנו בתוך ל' יום ופירש ואמר לאחר ל' יום והתנה עמו להחזיר דקי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לענין פדיון נמי וכתב הרא"ש בפרק לולב הגזול ובפ"ק דקדושין דאפילו אם היה חפץ מה שנתן חזרת דמים הויא חזרה יע"ש וכ"ש בנתן לו דמים דאם הוציא אותם דמים והחזיר לו הדמים אחרים קיים תנאו אם באופן זה דפדאו בתוך שלשים יום בעינן שיהיו המעות עצמם בעין אחר הל' יום אפילו לרב כיון דה"ט דנתאכלו דחשיב כאילו הם בעין כיון שאם לא נעשה הדבר מוטל עליו להחזירם ובכה"ג דבלאו הכי מחוייב להחזירם לקיים תנאו באיזה טעם נחשוב אותם כאילו הם בעין בההיא הנאה שאינו מחזיר אותם כיון דבלא"ה חייב להחזירם דדוקא בפודה בזמנו מהני מתנה ע"מ להחזיר כיון דזכה באותם המעות מיהא לפי השעה משא"כ בפודה בתוך ל' יום ונתאכלו המעות:

עוד נראה לומר בדעת הסמ"ג עפ"י הגי' אשר שיערנו בדעת הסמ"ג באופן אחר ונאמר דשמעתין נמי דיש בכור מיירי נמי באומר בפי' לאחר ל' יום דבסתם לכ"ע אין בנו פדוי דסתמא כאומר מעכשיו דמי כמו שמוכח ההיא דאומר פירות ערוגה זאת יהיו תרומה וכו' כאמור אלא החילוק שיש משמעתין לההיא דאמר רבא בספ"ק דבכורות הוא זה דהא מאי דאמרינן לענין קדושין דבמקדש לאחר ל' יום מקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות מיירי אפילו שנתאכלו בכל ענין בין שהוציאם האשה לצרכה ונהנית מהם ובין שנגנבו ולא נהנית מהם וכמו שמפורש יוצא ממאי דאמרינן בר"פ האומר רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמי לפקדון ל"ד פקדון ברשותא דמאריה קא מתאכלי והני ברשותה דידה קא מתאכלי וכו' וכתב רש"י וז"ל לאו לפקדון דמו דנימא אם לא נשתייר ביה שוה פרוטה א"מ כדאמרינן בפ' האיש מקדש התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת וכו' ע"כ הרי מוכח דכיון דל"ד לפקדון דברשותה דידה קא מתאכלי אפילו לא נהנית האשה כי אם נגנבו ונאבדו מקודשת וכ"מ מדברי התוספות בפ' האומר דף ס' ד"ה איכא בינייהו וכו' דאם נאבדו הקדושין הויא מקודשת וכן מתבאר מדברי הרשב"א בחי' לקדושין שם על דף ס' הנזכר וכ"מ עוד בדברי הרשב"א בחי' פ' מי שאחזו על דף ע"ד יע"ש וכן נראה מדבריו בר"פ האומר ממ"ש בס"ד דהמתקדשת בשטר דדעתה אניירא דינו כדין כסף דאם נשרף או נאבד השטר מקודשת באופן דזה פשוט דאפילו נגנב ונאבד ולא נהנית מקודשת וה"ט כמ"ש הר"ן בר"פ האומר עלה דאמרינן דאפילו נתאכלו המעות וז"ל ומיהא משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר דאל"כ במאי מקדשה הרי אינם קנויים לה עד לסוף ל' יום והרי נתאכלו בנתיים ע"כ דכיון שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר נמצא דבדידה תליא מלתא ואם היא אינה חוזרת הרי המעות משעה ראשונה הם נתונים לה וזכתה בהם ובאותה זכיה שזכתה בהם לשם קדושין בהיותם בעין מקודם לסוף הל' יום אף דליתנהו המעות בעין באותה שעה ואפי' נגנבו או נאבדו ולא נהנית בהם דכיון דזכתה בהם משעה ראשונה ברשותה נאבדו וזכייתה שזכתה בשעת נתינה מועיל לשתתקדש בסוף הל' יום מכח הנאת המתנה שזכתה בתחלה כיון שהיתה לשם קדושין שיחולו לאחר ל' יום וא"כ לענין פדיון נמי אם אנו אומרים דאפי' בנתאכלו המעות הוא באופן זה שכתב הר"ן דעכ"פ משעה ראשונה זוכה בהם הכהן דאם יחזור בו אבי הבן ורוצה לפדותו ע"י כהן אחר אינו חייב להחזיר ובכח זכיה זאת שזוכה משעה ראשונה בהיותם בעין לשם פדיון בנו פדוי לסוף הל' יום אלא דבהא פליגי רב ושמואל דלרב מדמי לה לקדושין ושמואל ס"ל דשאני גבי קדושין דמתקדשת בזכיה ראשונה הואיל ובידו לקדשה בשעת נתינת המעות דכיון דזמן ראוי לקדושין הוא מה לי אם יאמר שתתקדש מעכשיו מה לי שיאמר שבמתנה זו של עכשיו לא יחולו מעכשיו כי אם אחר ל' יום אבל גבי פדיון דאין בידו לפדותו מעכשיו ואינו זמן ראוי לפדיון איך אפשר שבמה שזוכה משעה ראשונה לשם פדיון שיהיה בנו פדוי לאחר ל' יום אם אין המעות בעין ולהיות כי כלל זה בידינו דאפושי פלוגתא לא מפסינן אילו לא היה דברי רבא דסוף פ"ק דמבואר דסבירא ליה דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא בנתאכלו המעות בכל אופן בין בנגנבו או נאבדו דלא נהנה הכהן מהם ובין בהוציא אותם הכהן לצרכו מדקאמר לאחר ל' יום ואיתנהו בעינייהו לכ"ע ל"פ דמשמע דדוקא איתנהו בעין ממש אבל ליתנהו בעין אפי' אם הוציאם הכהן לצורכו ונהנה מהם פליג שמואל דאין בנו פדוי היינו אומרים דשמעתין דפליגי רב ושמואל סתם מיירי כשנתאכלו מחמת שנגנבו ונאבדו ולא נהנה הכהן מהם כלל דבכה"ג הוא דס"ל לשמואל דאין בנו פדוי כיון דנמצא דלא נהנה בהם הכהן כלל ועל זכותו שזכה בהם הכהן בהיותם בעין אינו מעלה ומוריד כיון דלאו זמן פדיון היה אבל בהוציא אותם הכהן לצורכו ונהנה בהם מודה שמואל דבנו פדוי דדל מהכא הזכיה שזכה בשעה ראשונה בנו פדוי כיון שנהנה בהם וכל שעה חשיב כאילו הם בעין ואילו היה מתבטל הפדיון היה מוטל עליו להחזירם והיתה מתבטלת הנאתו שנהנה מהם וא"כ י"ל דאף דאחר האמת כפי דברי רבא סברת שמואל הוא אפי' בנהנה הכהן בהם מ"מ י"ל דמאי דאיפסיקא הלכתא כשמואל הכא היינו דוקא בנגנבו או נאבדו דמסתבר טעמיה דשמואל אבל בהוציא אותם הכהן לצורכו ונהנה לא איפסיקא הלכתא והדרן לכללין דהלכתא כרב באיסורי ועל זה הביא הסמ"ג מתחלת שמעתין דיש בכור והביא פלוגתא דרב ושמואל סתם ולא פירש דבנתאכלו המעות מיירי פלוגתייהו להורות דהתם בפ' יש בכור סתם נאמרה המימרא כדי שנבין מזה דלא מיירי דנתאכלו בכל אופן ואח"כ הביא מימרת רבא דספ"ק דמפורש בה דסברת שמואל הוא אפי' בנהנה הכהן בהם ופסק בהא כרב דהלכתא כרב באיסורי דלא איפסיקא הלכתא כשמואל אלא בנגנב ונאבד דלא נהנה הכהן:

והנה ראיתי להרימ"ט בקדושין בחי' הרי"ף בפ' האומר שהביא דברי הר"ן שכתב שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר וכתב ולבי מהסס בה דכיון דאשה לא קנה ממון למה יחסר וכו' וכ"ת אי יכול לחזור בו ליטול הכסף במאי מקדשה הני זוזי למלוה דמו איכא למימר