מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסז

הטור בא"ה סימן כח יע"ש דלדידהו ה"ה גבי פדיון הבן דכיון דנתן הדמים בטעות שהיה סבור דבנו פדוי מעכשיו ואינו כן הרי המעות ביד הכהן גזל ואי איתנהו המעות בעין חייב להחזירם הם עצמם אמנם דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיו לקדושין והר"ן ז"ל גבי מתני' דמכרן וקדש בדמיהם צדדו לומר דשפיר מיירי מתני' במוכר לישראל ולא הכיר בהם הלוקח ועכ"ז אין המעות גזל בידו דכיון דלאפוקינהו מסרם בידו אף שנתבטל המקח יש לו רשות להוציאם וכמלוה הם בידו ומשלם מביתו יע"ש ולדידהו ה"ה הכא די"ל דאפילו לשמואל אין המעות מתנה ומאי דלא אמרינן דבאומר מעכשיו דאי איתנהו המעות בעין דבנו פדוי היינו משום דמסתמא המעות ביד הכהן כמלוה דמי ויש לו רשות להוציאם ואינו מחוייב ליתן אותם הדמים עצמם ואפילו הם בעין חשיב כפודה במלוה אלא דיש לדחות דאפילו לדעת הרמב"ן והרשב"א ודעמייהו לא אמרו כן כ"א במקח טעות דס"ל דסתם נותן מעות על המכר דעתו הוא שאם יתבטל המקח מצד מקח טעות יהיו המעות ביד המוכר כהלואה דכיון דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה לא קפיד שאם יתבטל המקח שיהיה המעות פקדון בידו ולא יוכל להוציאם והיינו טעמא דכיון דמסתמא נתן הלוקח המעות להוציאם דלא אסיק אדעתיה לומר אפשר שיהיה המקח מקח טעות אף דאנן סהדי דאילו היה מסיק אדעתיה שיתבטל המקח יהיב דעתיה לומר שאם יתבטל יהיו המעות פקדון ולא יוציאם מכל מקום כיון דמצד דלא אסיק אדעתיה ביטול מקח נתן המעות לגמרי ע"ד להוציאם הרי דעתיה אסק מהמעות ונתייאש מהם שלא יחזרו לו המעות האלו ממש ומשום הכי אף דנתבטל המקח וחייב להחזיר לו מעות אחרים אותם המעות עצמם אפילו שהם בעין אינו חייב להחזירם אבל הכא גבי פדיון דאף דלא אסיק אדעתיה שאין הפדיון כלום מ"מ יהיב דעתיה בשעת מתן מעות דאם באולי ימות הבן קודם הל' יום יהיו המעות ברשותו ולא יוכל להוציאם ולא נתיאש מאלו המעות לגמרי וכיון שכן אפילו לא מת הבן כל דאיגלאי מלתא דאין בנו פדוי חזרו המעות כפקדון ואם כן נמצא דלכ"ע הוצרך רש"י לומר דהכא נמי לשמואל מעות מתנה דאי לאו הכי אמאי באיתנהו המעות אין בנו פדוי אלא דקצת דוחק אמאי לא ביאר רש"י דדווקא לשמואל הוו מתנה:

והנה בסברת שמואל דס"ל דבאומר לאחר ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי כיון דאין בידו לפדותו מעכשיו יש לעמוד דא"כ לפי"ז דאמרינן בקדושין בפ' האומר דף ס' דר"מ אית ליה אדם מקנה דבר שלב"ל והאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' דמקודשת כיון דסתם קדושין הוא בכסף ע"כ צ"ל אליבא דשמואל דהיינו דוקא בדאיתנהו המעות בעין בשעת חלות הקדושין אבל אם נתאכלו אינה מקודשת כיון דאין בידו לקדשה עכשיו דומיא דפדיון והנה כי כן ק"ק מההיא דאמרינן בפרק מי שמת ד' קנ"ז ע"א בעי שמואל דאיקני וקנה מהו אליבא דר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל לא תבעי לך דודאי קנה אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דשלב"ל ע"כ ולסברת שמואל דכל שאין בידו לעשות עכשיו ונתאכלו המעות לא מהני אפילו לר"מ א"כ למאי דמבעי' ליה אי שעבוד דמי לקנין או לא אפילו לר"מ שייך בעיא זאת דהא עיקר מה שקונה המלוה קנין שעבוד בנכסי הלוה הוא ע"י מעות ההלואה וכיון דסתם מלוה להוצאה ניתנה הרי מסתמא נתאכלו המעות ההלואה קודם שיקנה הלוה נכסים וכל שבעת נתינת המעות אין בידו להקנות לו שעבוד בנכסים שיקנה אח"כ מעכשיו אם נתאכלו המעות קודם שיקנה אין קנין השעבוד חל עליהם אפי' לאחר שיקנה כיון דבשעת חלות השעבוד כבר נעשו מעות מלוה וי"ל דכשם שאין אדם קונה קרקע במלוה מדין כסף כדאמרינן בפ' הא"מ דהמקדש במלוה א"מ וכן הקונה במלוה לא קנה יע"ש כך אין אדם משעבד במלוה כיון דעיקר בעיא דשמואל הכי הוא דאפשר דשעבוד חשיב כקנין גמור וא"כ י"ל לענין דינא דאם בשעת ההלואה לא כתב לו דאיקני ואחר שקנה הנכסים שעבדם לו על המלוה הראשונה לא חל השעבוד כיון דאין כאן כסף בעין כי אם מלוה וכיוצא לזה כתב הר"ן בפ' שבועת הדיינים גבי דין הילך דכתב הר"י ן' מיגש ז"ל דנתינת משכון לא הוי כהילך לפטור משבועה וכתב הר"ן דה"ט דמשכון שנותן הלוה בעצמו אחר ההלואה אינו קונה אותו לשעבוד דאין אדם קונה אלא במעות בעין ולא במלוה כד אמרינן גבי קדושין ומכר יע"ש וא"כ ה"ה דאיכא למימר הכי גבי שעבוד נכסים:

וכתב הריטב"א בפ"ק דגיטין בסוגיא דמעמד שלשתן למאי דס"ד להש"ס דה"ט דמעמד שלשתן דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שכתב וז"ל פי' ובכסף זה נשתעבד ואפשר דלא חל השעבוד עליו אלא מאותה שעה שהמחהו אצלו ואילך ואע"ג דנתאכלו המעות הא אשכחן בקדושין כה"ג דאמרינן התם האומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר שלשים יום אעפ"י שנתאכלו המעות מקודשת וטעמא דכיון דאית ליה שעבוד עליה דאתתא הרי אנו רואין כאילו המעות בעין ודווקא בכסף הוא דאמרינן הכי ולא בקנין אחר ומיהו דווקא כשאשה הזאת ראויה בשעת נתינת המעות להתקדש לו כגון שהיא גדולה אבל אם היא קטנה בשעת נתינת המעות ואח"כ גדלה ונתאכלו המעות בכי הא ודאי אינה מקודשת והיינו מאי דמקשי הכא רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות ה"נ דלא קנה עכ"ל הנה מוכח מהריטב"א דס"ל בפלוגתא דרב ושמואל בפדיון דהלכה כשמואל דאם נתאכלו המעות אין בנו פדוי כיון דלא היה ראוי לפדיון בשעת מתן מעות ומש"ה ס"ל דה"ה לענין קדושין וכ"כ לענין שעבוד דכל דבשעת נתינת המעות לא היה נולד ולא היה ראוי להשתעבד לו לא חל השעבוד עליו אם נתאכלו המעות וא"כ ה"ה הכא בשעבוד דאקני דאם אמרינן דקנין ושעבוד שווים לרבנן ה"ה לר"מ דלא חל השעבוד כיון דנתאכלו המעות קודם קנייה ויש ליישב דהא כתבו התוס' שם בפרק מי שמת בד"ה דאיקני וכו' וז"ל וא"ת אימור דאמר ר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו הני לא עבידי דאתו שיקנה נכסים וימכור וי"ל דמודה ר"מ בהא שהשעבוד חל ממילא וכו' משום דאלים כח השעבוד ה"נ אלים כר"מ לענין דמהני אע"ג דלא עבידי דאתו עכ"ל דכיון דלר"מ לענין דלא עבידי דאתו אמרינן דאלים כח השעבוד ה"ה י"ל דאלים כח השעבוד לענין דמהני אפי' נתאכלו המעות ואע"ג דמדברי התוספות בפרק הספינה ד' ע"ט ד"ה אימור וכו' מתבאר דלסברת הרב ר' אליעזר דכל שהגוף בעולם אלא שאינו ראוי לקנין כמו כל הנך דאמר ר"מ לאחר שאתגייר וכו' כל הנך חשיב כמו עבידי דאתו דלפי סברא זאת הוא הדין באומר שדה זו לכשאקחנה מכורה לך חשיב כעבידי דאתו ואם כן בשעבוד דאיקני חשיב נמי כעבידי דאתו וכן לתי' אחר שכתבו התוספות שם דפירות דקל וכולהו דליכא בהו אלא חד מי יימר חשיב עבידי דאתו ולא חשיב דלא עביד דאתו אלא בדאיכא תרי מי יימר יעויין שם ואם כן בשעבוד דאיקני עביד דאתו חשיב כיון דליכא אלא חד מי יימר דמי יימר שיקנה קרקע דעיקר השעבוד חל בשעת קנייה וא"כ נמצא דלתירוצים אלו לא מצינו דאפילו לר"מ אלים כח השעבוד וא"כ אמאי יהיה אלים לענין אם נתאכלו המעות לכן נראה די"ל והוא פשוט דכיון דלשמואל דס"ל בפ' ג"פ דשעבוד לאו דאורייתא ולא שייך שעבוד כי אם בשטר ואם מועיל שעבוד דאקני היינו בכותב כן בשטר א"כ י"ל דאפילו נתאכלו המעות קודם קנייה מ"מ קונה המלוה שעבוד בקרקע שקנה ע"י השטר קיום שבידו מידי דהוה לקונה קרקע בשטר לאחר ל' יום דאם השטר קיים לאחר ל' יום קנה מדין שטר וכמו כן לענין שעבוד:

(עה) והנה לענין הלכה בהאי פלוגתא דרב ושמואל לפי גירסתינו דאמרינן אע"ג דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל לית דין ולית דיין דנימא איפכא דודאי הלכתא כשמואל כיון דאיפסיקא הלכתא בהדיא כשמואל ואולם דעת רבינו הרמב"ן והרא"ש בפסקיו דהלכתא כרב דהא קיימא לן הלכתא כרב באיסורי וכן דעת הר"מ בפי"א מהלכות בכורים יע"ש וע"כ צ"ל דלא היה להם גי' זאת וכמ"ש מרן הכ"מ שם וכיון דאין להם גירסא זאת הדרא לכללין דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי ואע"ג דלכאורה נראה דכלל זה דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני לא הזכירו אותו הפוסקים כי אם מסוגיין דפרק יש בכור וכמ"ש מדברי התוס' בגיטין דף ס' ע"ב ד"ה והשתא דלא איתמר וכו' וכן בפ"ב דנדה די"ו ע"א ד"ה ורב נחמן וכו' יע"ש מ"מ לא מפני שסיימו התוס' סוגין דפרק יש בכור אינו נמצא כלל זה במקום אחר דהא כבר בא כלל זה בפרק המפלת דכ"ה ע"ב דאמרי' התם עביד מיהא כוותיה דרב דקי"ל הלכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא ומאי דהוצרכו רבינו הרמב"ן והרא"ש לומר טעם אחר דהלכתא כרב משום דהא תני תנא קמיה דר"י הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי אלמא ברייתא כרב וכיון דתניא דמסייע לרב ודאי הלכתא כרב ולית בה ספיקא י"ל דהוצרכו לזה דלא ידחה הדוחה לומר דאף דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי מ"מ הכא גבי פדיון מאן לימא לן דאיסורא הוא אפשר דדין ממון הוא דהא עיקר פלוגתייהו הוא אם חייב האב ליתן ה"ס אחרים אם אינו יכול ליפרע מהכהן הראשונים או לא וכל כי הא דין ממון הוא אי חייב ליתן או לא דאם היה הבן אסור בהנאה וע"י פדיון מתירו כמו שהוא דין פטר חמור הו"א דחשבי איסורא אבל אחר האמת שהפדיון לא בא להתיר שום איסור אין כאן חיוב ממון ואכתי י"ל דהלכתא כשמואל בדיני ולכן הוצרכו לומר טעם ב' דאפילו את"ל הכי כיון דאיכא תנא דמסייע ליה לרב פשיטא דהלכתא כוותיה:

הן אמת דצריך טעם למה יהיה זה אחר האמת מלתא דאיסורא כיון דקיי"ל לענין ספק אם חייב בפדיון או לא דפטור בין ספק דמציאות ובין ספיקא דדינא כדין כל ספק ממון דלקולא וכמו שמתבאר בפרקין דף מ"ח ע"ב במתניתין לענין ספק מציאות אחת בכרה וא' שלא בכרה מת א' בתוך ל' יום האב פטור זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום וכן שם בדף הנזכר ע"א במתני' מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים וכו' יע"ש ולענין ספיקא דדינא תנן נמי בדף מ"ט ע"א במתני' דרבי עקיבא אמר דאם לא נתן לא יתן ואמרינן בגמרא דה"ט דר"ע משום דמספק"ל יע"ש ואם איתא דפדיון מלתא דאיסורא הוא אמאי אזלינן לקולא הא קי"ל דספק איסורא אזלינן לחומרא איברא דראיתי לרבינו הרמב"ן בהלכותיו דנדרים בפ"ק ד"ז דקא מבעיא לן התם אי יש יד לפאה ולצדקה ולא איפשיטא וכתב הוא ז"ל ולא איפשיטא ותיקו דאורייתא לחומרא עד כאן דבריו וכן כתב הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ הר"ן שם משם הרשב"א והר"ן ז"ל חלק עליהם והביא כמה ראיות לזה דספיקא דדינא דממון עניים לא מיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא ולע"ד מלבד מה שהביא הר"ן עוד יש לתמוה עליהם מדין ספק פדיון הבן דקי"ל דהממע"ה כאמור ואזלינן לקולא כדין ספק ממון וא"כ מ"ש בדין ספק ממון עניים דאזלינן לחומרא ולמאי דאתאן עלה דאיך אנו קורין פדיון הבן איסור כבר עמד מהר"י קורקוס בביאורו על הר"ם בזה ותי' וז"ל אלא הנכון נ"ל דכשאנו מסופקים אם חייב בפדיון אנו אומרים המע"ה דממונא הוא אבל כשהוא ודאי חייב בפדיון ואנו מסופקים אם הוא פדוי או אינו פדוי איסור נקרא זה כיון שבודאי חייב במצוה ואנו מסופקים אם נפטר או לא נפטר ולכך אין בנו פדוי א"נ אפשר דאע"ג דהוי ממונא ואנן דנין ספיקו להקל כיון שיש חיוב מצוה בדבר קרינן ליה איסורא לפסוק כרב לגבי שמואל דהא מאי דפסקינן כרב באיסורי וכשמואל בדיני היינו לפי שידעו בעלי התלמוד שרב היה בקי יותר בדבר של איסור והיה יורד לעמקו של דין ושמואל בדיני ממון וכיון שכן אנו דנין זה כאיסור כיון שיש חיוב מצוה בדבר ופסקי' כרב והראשון נכון עכ"ל ולע"ד אדרבא תי' הב' נכון ועיקר דודאי מאי דפסקי' כרב באיסורי הוא משום שהיה בקי יותר בדבר איסור וכל חיוב ממון שהוא משום מצוה בכלל דבר איסור הוא משא"כ לתי' ראשון דהא לענין ממון נמי בעלמא קיי"ל הכי דהאומר מנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך כיון דברי בחיובא וספק בחזרה הוא חייב וה"נ דכוותה ומאי אולמיה דפדיון משאר ממון ואם נאמר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן בדידן לא מספק"ל כלל אבל בדבר שאנו מסופקים אם פרע או לא פרע מכח הספק הנולד לפנינו לא הוי כדין ברי בחיובא וספק בחזרה וכ"מ ממ"ש הרשב"א בחי' בפ' הזורק דף ע"ח ע"ב גבי הא דמוקי רבה ורב יוסף מתני' דקרוב לה מגורשת מחצה ע"מ מגורשת ואינה מגורשת דהכא בב' [כתי[ עדים עסקינן וז"ל הק' רבינו אלחנן ז"ל א"כ הא דקתני נמי לענין החוב מחצה ע"מ יחלוקו היינו נמי בב' כתי עדים וכו' וא"ת אדרבא הו"ל כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך או לא דקי"ל דחייב י"ל דשאני התם דליכא רגלים לדבר שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו עכ"ל וכיוצא לזה כתבו הריטב"א והר"ן בחי' שם יע"ש וא"כ הכא גבי פדיון כיון דנולד ספק זה לפנינו אם נפטר בפדיון זה אי לא כיון דאיכא רגלים לדבר שכבר נפטר שורת הדין הוא לומר כדאמרי' לענין ממון דיחלוקו אלא שנראה שדין זה חידש מהריק"ו ז"ל דכיון דהספק הוא בדבר מצוה לא אמרינן דיחלוקו אלא מחייבים אותו לחזור לפדותו לגמרי מפני חומר המצוה וכיון דמצינו קצת חומרא לענין פדיון בספק פרעון מפני היותו חיוב מצוה דבר איסור מקרי ואע"פ שאין לו להרב ראיה לדין זה לומר שיש חילוק בין ספק פרעון דממון לספק פרעון דמצוה מ"מ מתוך מה שפסק הר"מ ודעמיה כבר למדנו דסבירא ליה דדין פדיון דין איסור יש לו וע"כ לומר דנ"מ לספק פרעון כעין נדון פלוגתא דרב ושמואל:

איך שיהיה נמצא דדעת הר"מ ורבינו הרמב"ן והרא"ש ז"ל דהלכתא כרב דאפילו אם נתאכלו המעות בנו פדוי ואולם כבר כתבנו דברי הריטב"א בחי' בפ"ק דגיטין גבי דין מעמד שלשתן שכתב וז"ל ומיהו דוקא כשאשה זו ראויה בשעת נתינת המעות להתקדש לו כגון שהיא גדולה אבל אם היא קטנה בשעת נתינת המעות ואח"כ גדלה ונתאכלו המעות בכי הא ודאי אינה מקודשת עכ"ל הרי מפורש דס"ל כסברת שמואל אלמא ס"ל דהלכתא כשמואל משום דגריס בסוגיין כגירסתינו ומ"ש הריטב"א אבל אם היא קטנה בשעת נתינת המעות וכו' עכ"ל דמיירי שקדשה בעודה קטנה וא"ל הילך כסף זה והתקדשי לי לאחר שתגדיל דבכה"ג ס"ל להריטב"א דלא חשיב כאומר לאשה התקדשי לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' דאינה מקודשת דהוי דשלב"ל דהתם שאני דהוי מחוסר מעשה אבל כאן שאינו מחוסר מעשה דזמן ממילא קא אתי ל"א דבר שלב"ל ומקודשת אי לא נתאכלו המעות ועיין בספר מ"ל בפ"ד מה' אישות ה' ז' שהעלה ונסתפק בזה ובדברי הריטב"א הנזכר מבואר הדין והרב הנזכר כתב שם דדין זה במחלוקת שנוי בין רש"י והתוס' ביבמות דף ל"ד בההיא דאמרי' בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג דלדברי רש"י מקודשת ולדברי התוס' א"מ יע"ש וראיתי להריטב"א בחי' ליבמות כ"י שם שהביא פירש"י ודחאו וכתב שהעיקר כסברת התוס' דלפירש"י צ"ל דאתיא מתני' כר"מ דאמר דהאומר לאחר שתתגיירי מקודשת יע"ש והדבר ק' שהוא נסתר מחמתו ממ"ש הוא עצמו בפ"ק דגיטין כנז"ל וצ"ע באופן דמדברי הריטב"א אלו דפ"ק דגיטין מפורש יוצא דס"ל דהלכתא כשמואל וכן מתבאר עוד מדברי הריטב"א בפ"ק דבב"מ די"ו ע"א הביא דבריו הרב בספר א''ז גבי הא דחזר ולקחה דפריך הש"ס מכדי לוקח במאי קני וכו' וז"ל ומיהו אפילו נתן לשם מקח אינו קינה בו כיון שבאותה שעה לא היה ראוי לקנות דהא דאמרינן דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות התם הוא שהכסף ראוי לקנות בשעתו עכ"ד וכן ראיתי בתי' הריטב"א למציעא שנדפס בס"פ השואל דף ק"כ גבי מאי דמייתי מתני' דפדיון הבן התם שכתב וז"ל ואדרבא ק"ל טפי דהתם בבכורות פליגי רב ושמואל בפדאו תוך חדש רב אמר פדוי ושמואל אמר א"פ ואע"ג דבכוליה הש"ס הלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל ע"כ הרי מפורש מדבריו כאן דאית ליה כגירסתינו דהלכתא כשמואל אלא דלעד"נ דחי' הריטב"א אלו אינו מהריטב"א האחרון בעל חי' קדושין וגיטין וכיוצא אלא הריטב"א קדמון אחד מבעלי התוס' וכמה שכתב המדפיס בתחלת הספר והרגיל בהם יראה בפירוש שכן הוא האמת מכמה טעמים אבל עכ"פ למדנו דגם הריטב"א קדמון קאי בסברא זאת והנה ראיתי להריטב"א האחרון בחידושי יבמות כ"י שכתב גבי הא דאמרי' בפ' ב"ש דף ק"ט ע"ב בעא מיניה ר"א מרב מ"ט דר"ג משום דקסבר קדושי קטנה מתלא תלי וכי גדלה גדלי בהדה אע"ג דלא בעל וכו' וז"ל ורבותי פי' דה"ק דלכי גדלה גדלי קדושי בהדה וחיילי השתא לאחר גדלות דהו"ל כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' שאם לא חזרה בה מקודשת לאחר ל' יום ואפי' שנתאכלו המעות כדאיתא במסכת קדושין והתם פריש טעמא דבההוא שעבוד שיש עליה