מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסו

וכסברת בעל התרומות והתימה על הסמ"ע והט"ז שלא ראו הראשונים נחלקו בזה ומי לנו גדול מהרשב"א דסבירא ליה דלא כהסמ"ע והיותר קשה על הסמ"ע דבסימן רל"ג סעיף ט"ו הביא מר"ם דברי הרשב"א דתשובה הנזכר וכתב הסמ"ע שם ס"ק מ"ד וז"ל וגובה מב"ח וסיים שם כמעשה דההוא פרדיסא עכ"ל וטעמו דכיון דדעתו סומכת ע"ז דהחזיק בקרקע לא הוה כתוב בשטר לגבות ממשעבדי עכ"ל הסמ"ע והדבר קשה דאיך לא הרגיש דסברת הרשב"א הוא היפך ממ"ש הוא עצמו בסימן ק"ן הן אמת דלפי הטעם שכתב בסברת הסמ"ע דטעמו כיון דדעתו סומכת ע"ז שהחזיק בקרקע וכו' נראה דלא הבין בדברי הסמ"ע דטעמו הוא משום דלא ניתן ליכתב שטר זה והדבר קשה, דבהדיא כתב הרשב"א כמעשה דההוא פרדיסא והסמ"ע הביא לשונו וא"כ למה בקש הרב טעם אחר בהיות דעיקר הטעם הוא כההיא דפרדיסא דכל דלא ניתן ליכתב אין לו דין שטר ואם איתא לטעם שכתב משום דדעתו סמכה על קרקע זה א"כ בההיא דפרדיסא אמאי לא אמרינן טעם זה דסמכה דעתיה על הקרקע באופן דדברי הסמ"ע משוללי הבנה הן:

ואולם בעיקר הדין במאי דס"ל להסמ"ע בסימן ק"ן אפשר לישב דלא תקשי ליה מסברת הרשב"א הנזכר דודאי אפי' הרשב"א מודה לסברת הבעל התרומות דבמקח שמכר ברצונו בלי שום אונס אף דהמקח בטל חזרו המעות כמלוה בשטר ואי מכר דבר שלב"ל או דבר שאין ברשותו או מה שעתיד לירש מאביו אף דיכול לבטל המקח מ"מ המעות דין מלוה בשטר יש להם כסברת הבעה"ת וההיא דקטן שמכר פחות מבן ך' שאני כיון דחז"ל תקנו דבקרקע שירש מאבותיו אין ממכרו ממכר שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתישבה דעתו בדרכי העולם נמצא דלענין זה חשיב כקטן שאין בו דעת דאין ממכרו ממכר דמוכר שלא מדעתו הוא וס"ל להרשב"א דכיון דלגבי קטן שמכר בשטר פשיטא דהמעות חזרו להיות כמלוה ע"פ דלא ניתן ליכתב דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול וכמ"ש הרב בעל התרומות בשער הנז' יע"ש א"כ ה"ה בגדול פחות מבן ך' בנכסי אביו חשיב כמלוה ע"פ דבפחות מבן ך' נמי שייך לומר אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול וכמו שמתבאר מתשובת הרשב"א שה ביא מרן הב"י שם בסימן רל"ה סמוך ונראה לתשובה הנז' יע"ש דבפחות מבן ך' כמוכר שלא מדעתו הוא כיון דאין דעתו שלם אבל גדול המוכר מדעתו ומרצונו ונתבטל המקח מאיזה סיבה כמו מוכר דבר שלב"ל וכיוצא וכן אם מכר לא' ואח"כ מכר לשני כרצונו כנדון הסמ"ע מודה הרשב"א דלא שייך לומר לא ניתן ליכתב ודין מלוה בשטר יש לו דלא כסברת הט"ז ודו"ק:

(עג) מתני' מת הבן בתוך ל' יום וכו' לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן וכו' הנה בגמרא לקמן בפרקין בדף נ"א ע"ב גבי מתניתין המפריש פדיון בכור ואבד חייב באחריותו אמרינן מנה"מ אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין וכו' ופריך מתקיף לה ר"פ קרא לקרא אלא אר"פ כי אתמר דר"ל ארישא אתמר מת לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן מנ"ל אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין ע"כ נמצא דמג"ש דערך ערך מערכין ילפינן דאפילו מת הבן חייב ליתן ואיכא למידק מההיא דאמרינן ברפ"ק דערכין דף ד' ע"א דאמרינן התם הכל מעריכים כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני אלא אמר אביי אצטריך סד"א הואיל וכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כל דאיתיה בפדיון הבן איתיה בערכין והני כהנים הואיל וליתנהו בפדיון הבן ליתנהו בערכין קמ"ל ופריך אמר ליה רבא אלא מעתה גבי איל אשם דכתיב ואת אשמו וגו' הכי נמי דכל דאיתיה בערכין וכו' ע"כ נראה דאביי מגופיה דקרא דתפדה בערכך קא דריש דהוקש פדיון לערכין וע"ז פריך ליה רבא דאפילו דכתיב בערכך לאו בערכין משתעי קרא אלא בערך הפדיון משתעי ולא שייך למדרש היקש דערכין דומיא דקרא דכתיב ואת אשמו יביא לה' וגו' ולפי האמור דדרשינן ג"ש דערך ערך מערכין למה הוצרך אביי לומר דהוקשו ערכין לפדיון הבן ומאי קא פריך ליה רבא הא שפיר י"ל דסד"א דנילף ערכין מפדיון הבן בג"ש דאין ג"ש למחצה ומה פדיון הבן כהנים פטורים אף בערכין ליתנהו כהנים בערכין וכיון דהוי מג"ש תו ליכא למפרך מדכתיב ואת אשמו יביא לה' וגו':

והנה בפלוגתא דרבנן ור"ע במת ביום ל' אמרינן בגמרא מ"ט דרבנן גמרי חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה וכו' וי"ל דאמאי לא אמרינן דה"ט דרבנן דגמרי' ערך ערך מג"ש דערכין ומה בערכין ומעלה אף פדיון בכור ומעלה ולמה איצטריך ג"ש דחדש חדש ממדבר וי"ל דהא אמרינן ור"ע מספקא ליה מדאיצטריך למכתב ומעלה בערכין ולא גמרינן ממדבר הוו להו ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים או דילמא כי אין מלמדין לעלמא אבל לגופייהו מלמדין ונראה דר"ע ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין הוא אפי' אם אנו רוצים ללמוד אותו הדין שיש בב' כתובים בנדון אחר מכח ג"ש שיש מלה שוה נלמד עם האחד בב' כתובים דהא הכא ג"ש דחדש חדש ממדבר גמרי רבנן וע"כ דר"ע ס"ל דאפי' בג"ש לא ילפינן מב' כתובים וא"כ י"ל דמאי דמספק"ל לר"ע דלגופייהו מלמדין היינו ע"י ג"ש דוקא אבל בלא ג"ש אין מלמדין מבנין אב אפי' לגופייהו ורבנן ה"נ ס"ל דאפילו לגופייהו צריך קרא אלא דמפשט פשיטא להו דלגופייהו מלמדין דאלת"ה אמאי איצטריך ג"ש מבנין אב למדין וכיון שכן ע"כ לומר דה"ט דרבנן דלמדו מג"ש דחדש חדש דהוי ג"ש לגופייהו משא"כ ג"ש דערך ערך דאפילו דהויא ג"ש אין למדין כיון דפדיון וערכין ב' דברים הם ולאו גוף א' הוא:

ועפי"ז י"ל עמ"ש התוספות בערכין דף י"ד עמוד ב' ד"ה אבעיא להו לרבנן אית להו ג"ש וכו' וז"ל הק' רבי' אלחנן אמאי לא נילף מנהון ג"ש נהי דבניין אב לא ילפינן מנייהו מ"מ ג"ש נילף מינייהו וכו' יע"ש מפורש יוצא דסבירא ליה להרב אלחנן דאפילו למאן דאמר אין מלמדין היינו בבנין אב אבל בג"ש מלמדין מהב' כתובים וכן נראה מדברי התוספות בפ"ק דקדושין דף ל"ד ד"ה ה"א דנילף ראיה וכו' וז"ל וא"ת הא אמרינן מצה והקהל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דמג"ש דראיה ראיה ה"א דנילף ע"כ הרי נראה מדבריהם דדווקא בבנין אב אבל בג"ש מלמדין ומשמעתין נראה איפכא דהא ר"ע אפילו בג"ש ס"ל דאין מלמדין דלא מספק"ל כי אם מטעם דלגופייהו מלמדין וכיון דלר"ע מפורש יוצא דהכי ס"ל גם רבנן הכי ס"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומאי דפליגי רבנן אר"ע הוא משום דפשיטא להו דלגופייהו מלמדין ועכצ"ל הכי דאלת"ה אמאי הוצרך לדרוש ג"ש ולא ילפינן מבנין אב ממדבר או מערכין ומה גם דכיון דאיכא ג"ש זו דערך ערך ושבקי רבנן ג"ש זו דערך ערך וגמרי ג"ש דחדש חדש ע"כ דס"ל דאפילו בג"ש אין מלמדין כל דלא הוי לגופייהו ואולי די"ל דס"ל להתוס' דהא דילפינן חדש מחדש מדבר לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי דעת בעלמא דילפינן מבנין אב דמה חדש דמדבר הוא ומעלה אף חדש דהכא הוא ומעלה וכיוצא לזה כתבו התוספות בכתובות דף מ' ע"א ד"ה אתיא שימה שימה דאע"ג דקאמר הש"ס אתיא שימה שימה לאו ג"ש היא אלא גילוי דעת יע"ש וכן נראה ממאי דאמרינן ברפ"ק דבכורות ד' ד' דכהנים ולוים נפטרו מפדיון הבן במדבר מק"ו אם הפקיע קדושתם של לוים קדושה של ישראל במדבר וכו' ופריך ולדורות מנ"ל ומשני א"ק והיו לי הלוים והיו בהויתן יהיו ע"כ ואם איתא דג"ש דחדש חדש הוא ג"ש גמורה אין ג"ש למחצה ושפיר י"ל דילפינן חדש דלדורות מחדש דמדבר מה במדבר נפטרו הלוים אף חדש דלדורות הלוים פטורים ומדלא אמרינן הכי ש"מ דלאו ג"ש הוא אלא גילוי מלתא ואולם צ"ל ג"כ כפי"ז דהא דאמר ר"ל אתיא ערך ערך אינו ג"ש גמורה כי אם גילוי דעת דאי הויא ג"ש גמורה תקשי ליה לר"ל מסברת ר"ע דמספקא ליה אי מלמדין מב' כתובים דמאי מספקא ליה הא איכא ג"ש דערך ערך ובג"ש לר"ע מלמדין ודוחק לומר דהא דערך ערך נמי לא ג"ש גמורה היא ועיין בהרמ"ז בספר יבין שמועה דף ס"ז שהאריך בזה יע"ש ודו"ק:

ובעיקר מאי דאמרינן דר"ע מספקא ליה מדאיצטריך למכתב ומעלה בערכין וכו' י"ל דהא לא כתיב ומעלה בערכין אלא בשנים דכתיב מבן ששים שנה ומעלה ומג"ש דשנה שנה ילפינן נמי דשנת חמש ושנת עשרים כלמטה אע"ג דלהקל הוא וא"כ י"ל דלא הוו הא דערכין ודמדבר ב' כתובים הבאים כאחד כיון דשניהם צריכי דאילו כתיב ומעלה גבי שנים י"ל משום דלא מצינו גבי שנה מקצת השנה ככולה אבל גבי חדש דקי"ל דמקצת יום שלשים ככולו אף בדבר דבעינן שלשים יום גמורים כדאמרינן גבי נזיר בפ"ק דנזיר דף ה' ע"ב דלרב מתנה דקי"ל כוותיה דסתם נזירות ל' יום אם גלח ביום ל' יצא דמקצת היום ככולו יע"ש וא"כ ה"ה הוי אמינא לענין בכור ואילו כתיב בחדש דמדבר הוי אמינא דדוקא בחדש בעינן ומעלה אבל גבי שנה לא בעינן והיינו טעמא משום די"ל דאין יוצא מידי חשש נפל עד שיעברו שלשים יום שלמים וכמ"ש רש"י במתני' דה"ט דמת בתוך ל' יום דפטור משום חשש נפל והכי מוכח בשבת דף קל"ו דקאמר רשב"ג דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ומייתי מקרא דופדויו מגן חדש תפדה משא"כ בשנה דלא שייך טעם זה וכיון דב' כתובים צריכי תו לא שייך לומר דאין מלמדין ואין לומר דא"כ דשייך לומר דאף דחדית לן קרא בשנה דבעינן למעלה ליכא למילף מיניה לחדש מכיון דקיי"ל מקצת היום ככולו במידי דבעי שלשים יום שלמים מנ"ל בערכין דיום ל' כלמטה הימנה ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן שלשים יום לא אמר כלום כדתנן בערכין דף י"ח כיון די"ל דמקצת היום ככולו כדין נזיר ואין ללמוד משנת חמש ועשרים דהא בלא"ה קשה דמנ"ל הא אי מג"ש דשנה שנה דילפינן דאפי' להקל אמרינן שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה וה"ה יום שלשים י"ל דשאני שנת חמש ועשר ים דאינו להקל לפטור אותו מערך לגמרי אלא להקל מערך גדול לערך קטן אבל להקל לפטור אותו מערך לגמרי כמו שהוא אי אמרינן יום ל' כלמטה מנ"ל וע"כ צ"ל דהא דיום ל' כלמטה מייתי לה תנא מג"ש דחדש חדש ממדבר וכדאמרינן התם לר' אלעזר דיליף ג"ש ממדבר נאמר כאן למעלה ונאמר להלן למעלה מה להלן חדש ויום אחד וכו' וה"ה די"ל לת"ק דיליף חדש חדש ממדבר דמה התם כלמטה א"כ יום ל' כלמטה או אפשר דמייתי לה תנא מגזרה שוה דערך ערך דפדיון הבן כדאמר ר"ל בשמעתין דכיון דאין ג"ש למחצה ילפינן ערכין מפדיון הבן למחצה מה התם שלשים יום כלמטה דילפינן מחדש דמדבר אף בערכין יום שלשים כלמטה וזה נראה עיקר דאילו איכא ג"ש דחדש חדש בערכין אמאי לא קאמר ר"ל מגזרה שוה דחדש חדש באופן דנראה דשני כתובים אלו אצטריכו לגופייהו ואיך שייך לומר דאין מלמדין מהם ואולי די"ל דלמאן דאמר גבי נזיר דמקצת היום ככולו מה לי יום ומה לי שנה דבשנה נמי איכא למימר מקצת שנה ככולה כמו שאנו אומרים מקצת היום ככולו וא"כ כיון דגלי קרא בשנים דבעינן למעלה ולא אמרינן מקצת שנה ככולה ה"ה בחדש דבכור לא אמרינן מקצת יום שלשים ככולו ואמאי אצטריך קרא דחדש ומעלה אם לא לומר דלא ילפינן מינייהו למעלה דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין והיינו טעמא דמ"ד בעלמא מקצת היום ככולו לענין נזיר ולא ילפינן מערכין ובכור דיום שלשים כלמטה הימנה משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דדוקא לגופייהו ילפינן אבל לדבר אחר לא ילפינן:

והנה מתבאר בפ"ק דנזיר דף ד' ע"ב דלבר פדא דס"ל דסתם נזירות כ"ט יום לא אמרינן מקצת היום ככולו כמו שמתבאר שם מדברי רש"י והתוס' שם יעו"ש ולדידיה קשיא דא"כ אמאי אצטריך קרא בערכין ואם מבן ששים שנה ומעלה ללמד דשנת ששים וחמש ועשרים כלמטה הא כיון דלא אמרי' בעלמא מקצת היום ככולו א"כ ה"ה גבי שנה דבעי שנה שלימה ולא אמרי' מקצת שנה ככולה ופשיטא דבעי' שנת ששים ועשרים וחמש שלמים ואמאי אצטריך קרא וכן מבן חדש ומעלה דגבי בכור אמאי אצטריך הא סתם חדש הוי שלשים יום כמ"ש התוס' בפ' החולץ דף מ"ח ע"ב ד"ה ירח ל' יום וכו' יע"ש וכיון דליכא למימר מקצת היום ככולו פשיטא דיום שלשים כלמטה הימנו ואמאי אצטריך קרא לרבנן ומה גם לר"ע דמספקא ליה אי ילפינן משני כתובים דמבואר בהדיא דאי לאו דגלי קרא אמרינן יום ל' כלמעלה ממנו אלמא אמרינן מקצת היום ככולו וצ"ע:

מתני' מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה וכו':

גמ' (עד) אתמר הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי וכו' דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו' וכתב רש"י וז"ל אי אמר ליה מעכשיו יהא בני פדוי לאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדייה עכ"ל ויש לתמוה דנראה מדבריו דבאומר מעכשיו לכ"ע המעות מתנה אפי' לרב והדבר קשה דהא איפלגו רב ושמואל בעלמא בפ' הא"מ דף מ"ו ע"ב במקדש אחותו דרב אמר מעות חוזרין דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות מתנה דאדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם מתנה וכיוצא לזה איפליגו רב ושמואל בפ"ק דב"מ דף טו ע"ב גבי הכיר בה שאינה שלו דלרב מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון ולשמואל מעות נמי אין לו דגמר ונתן לשם מתנה וא"כ הכא אפילו אם נאמר דדין זה דאין פודין בתוך שלשים יום מעכשיו כ"ע ידעי ביה ושייך אדם יודע דאין פודין בתוך שלשים יום לא שייך למימר דמפני זה גמר ונתן לשם מתנה כי אם לשמואל אבל לרב אין לומר דנתן לשם מתנה אלא דגמר ונתן לשם פקדון ועוד דאפשר דהכא אפילו לשמואל לא הוו מעות מתנה דדין זה דאין פודין בתוך שלשים יום מעכשיו שלא יועיל הפדיון אפילו אם הגיע הבן לשלשים יום אפשר דלאו כ"ע ידעי לה דנהי דאם מת הבן בתוך השלשים יום כ"ע ידעי דאין הפדיון פדיון ואפי' אם נתן לכהן יחזיר משום דזיל קרי בי רב הוא ומקרא מלא הוא ופדויו מבן חדש תפדה אבל אם חי הבן עד שלשים יום שהפדיון שנתן בתוך הל' יום אינו מועיל לאו כ"ע גמירי דאפשר דטעי לומר דכיון דאיגלאי מלתא שהגיע להיות בן שלשים יום בנו פדוי במה שנתן מקודם וא"כ י"ל דאפילו לשמואל בטעות נתן ואמר מעכשיו והמעות היו פקדון בידו דאדעתא דפדיון בנו נתנם וכיון דאין בנו פדוי המעות חוזרים לו כדין הנותן דמים על המקח ונמצא מקח טעות דהמעות חוזרין:

הן אמת דנראה דהוצרך רש"י לומר דהמעות מתנה דאם איתא דבכה"ג אין אדם יודע והמעות חוזרים א"כ אי איתנהו המעות בעין לאחר שלשים יום אמאי אין בנו פדוי דמדאמרינן בגמ' דבאומר לאחר שלשים יום ואיתנהו המעות בעינייהו בנו פדוי נראה דבאומר מעכשיו אפילו איתנהו המעות אין בנו פדוי ואם איתא דהמעות אינם מתנה אמאי אין בנו פדוי אי אתנהו המעות והנה כי כן יש לומר דמה שכתב רש"י דהמעות מתנה הוא אליבא דשמואל דווקא דסבירא ליה הכי בעלמא ולא הוצרך רש"י לפרש דלרב לא הוי הכי כיון דדין זה לרב ידוע ומפורסם הוא ולא נחית רש"י הכא אלא לישב אמאי לא קאמר הש"ס דאפילו באומר מעכשיו אי איתנהו המעות בעין בנו פדוי די"ל דכיון דלא מצי למימר באומר מעכשיו דלכ"ע בנו פדוי אי איתנהו המעות דהא לשמואל דס"ל מעות מתנה אין בנו פדוי להכי נקט לה באומר לאחר ל' יום דלכ"ע דינא הכי דבאיתנהו בנו פדוי וצ"ל כפי זה דרש"י ס"ל בדין הנותן מעות על המקח ונמצא מקח טעות דהמעות שביד המוכר גזל הם ואי איתנהו המעות בעין צריך שיחזיר לו המעות עצמם כדין גזל וכמו שמתבאר מדברי התוס' בר"פ המוכר פירות דף נ"ג ע"ב ד"ה אי דליכא וכו' דס"ל דסתם מקח טעות אי איתנהו זוזי בעינייהו ביד המוכר צריך להחזירם לו הם עצמם דכיון דהוי מקח טעות לא דמי להלואה דהלואה להוצאה ניתנה יע"ש וכן נראה שהוא דעת הרא"ש בפרק האיש מקדש גבי מתני' דמכרן וקדש בדמיהם מקודשת שכתב דאי לא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה והוי מקח טעות המעות שביד המוכר גזל הם ומש"ה אוקמא למתני' במכרן לכותי או ישראל והכיר בהם הלוקח שהם איסורי הנאה יע"ש וכ"כ