מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסד

ודכולי עלמא סבירא ליה דרב אסי דפלגא יורשין ופלגא לקוחות ואם כן בפלגא דלקוחות לא מצי גבי המלוה על כרחך אינו גובה מלקוחות יש לעמוד דבח"מ סי' ק"ו מתבאר דאיכא כמה מרבוותא דס"ל דיתומים שמכרו קרקע אביהם המשועבד לב"ח לעובד כוכבים שא"א לגבות ממנו או שהיה החוב מלוה ע"פ דגובה מן היורשין ולא מן הלקוחות אפילו אם מכרו לישראל חייבים היורשים לפרוע לב"ח מהדמים דאע"ג דאלו הדמים לא נשתעבדו לו מ"מ מטעם מזיק שעבודו של חבירו מדינא דגרמי חייבים ועיין למהרח"ש בח' א"ה סי' נ' שכתב דרובא דרבוותא ס"ל הכי דלא כסברת הרא"ש דס"ל דאינם חייבים וא"כ הכא דמלוה על פה חשבינן לה ושורת הדין דקודם חלוקה הכהן היה יכול לגבות מהיורשים דמלוה על פה גובה מן היורשים והיורשים שחלקו הירושה וגרמו בחלוקה זאת שנחשבים ללקוחות וגרמו נזק לכהן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות חייבים להשלים לכהן ה' סלעים מדינא דגרמי דהזיקו שעבודו של הכהן וכל א' וא' צריך שיתן לכהן מחצה דלקוחות אשר בידו דבהכי הוו חמשה סלעים שלמים וי"ל דהא אמרינן בפ' הזרוע דף ק"ל ע"ב אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין יעו"ש וכתב הר"ן שם וז"ל ותמיהני א"כ מאי איריא מזיק אפילו אי איתנהו בעינייהו נמי אין לו תובעין ומשמע לי דה"ק דכיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מחייב משום מצוה כן ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור עכ"ל וא"כ הכא כיון דממון שאין לו תובעין הוא דיכולין לדחות לכל כהן וכהן שלא חלקו דחשיב כאיתנהו בעינייהו חייבים אבל משחלקו חשיב כדין מזיק מתנות כהונה דפטור מטעם דממון שאין לו תובעין הוא. הן אמת דלפי"ז צ"ל אמאי כשלא חלקו חייבין מטעם ירושה הא ממון שאין לו תובעין הוא דמ"ש הר"ן ז"ל דכי איתנהו בעינייהו חייבים משום מצוה היינו דוקא לבעל המתנות דעליה רמי רחמנא מצוה ליתנן וכ"כ הכא לענין בכור דהוא בעצמו דנתחייב ליתן פדיון חייב ליתן משום קיום מצוה ולא מצי דחי לכהנים אבל יורשים שלא חל עליהם המצוה דכל או"א אינו יודע אם הוא בכור וכיון דאינו יודע כל או"א דוחה לכהן לאמר שחבירו הוא הבכור ומש"ה פטורים הם עצמם לפדות מממונם ואינם חייבים כי אם מממון שירשו מאביהם וכיון שהם עצמם לא רמי עלייהו חיובא דמצוה אמאי לא פטרינן להו מטעם ממון שאין לו תובעין אפי' קודם שחלקו דמ"ש מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין דף כט ע"ב דכהן בפדיון הבן אי ליכא בני חרי טורף ממשעבדי והקשו הראשונים ע"ז דהיכי מצי טריף ממשעבדי הא ממון שאין לו תובעים הוא ותירץ דמיירי במכירי כהונה כמ"ש הריטב"א בחי' ובחי' קדושין אשר לא נודע למי מקדושים הוא יעו"ש דאם לגבי לוקח אמרינן הכי דאינו יכול לטרוף מטעם זה כיון דהלוקח אין המצוה מוטלת עליו ה"ה י"ל גבי יורשין כיון דאין המצוה מוטלת עליהם ועכצ"ל דהכא נמי הא דקודם שחלקו גובה הכהן מממון אביהם מיירי במכירי כהונה דהיה רגיל אביהם ליתן פדיון ושאר מתנות כהונה לכהן זה וכיון שכן משעה שחל חיוב הפדיון על אביו חשיב כמוחזק ביד כהן זה ולא חשיב ממון שאין לו תובעין וא"כ אי מיירי בהכי אפילו חלקו נמי חייבים מדינא דגרמי דבחלוקותם הזיקו שעבודו של כהן זה שכבר זכה בו בחיי אביו וחשיב כמוחזק בידו דהא י"ל דהא דאמרינן המזיק מתנות כהונה פטור מטעם דאין לו תובעין היינו בדליכא מכירי כהונה אבל במכירי כהונה דחשיב כמוחזק דהא אמרינן בפרק יש נוחלין דף קכג ע"ב עלה דאמרינן הבכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים ובקיבה ופריך דאי לא אתו ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי ומשני במכירי כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין יעו"ש הרי דמכירי כהונה חשיב כמוחזק גמור א"כ כיון דאחר שחיטה חשיב כאילו זכה הכהן ודאי דאם הזיק אותם בעל המתנות חייב לשלם והכא נמי לענין בכור חייבים לשלם:

ואולם ראיתי להתוס' שם בפ' יש נוחלין בד"ה הכא במכירי כהונה דמתבאר מדבריהם דהא דמכירי כהונה חשיב כמוחזק היינו כל זמן שלא חזר בו בעל המתנות ומסתמא אמרינן דלא חזר בו אבל אם חזר בו בפירוש אין לו זכיה לכהן כלל וא"כ במזיק או אוכל מתנות כהונה אין לך חזרה גדולה מזו ואפילו במכירי כהונה פטור וה"ה הכא גבי בכור דאף דהאב בחייו דעתו היה ליתן לכהן זה ולא חזר בו מ"מ כיון דרמו נכסי קמי יתמי יכולין היורשים לומר שאינם רוצים ליתן לכהן זה כיון דדין מכירי כהונה לא חשיב זכיה גמורה אלא דכפי"ז ק"ק אמאי קודם חלוקה אינם יכולים לדחותו מטעם ממון שאין לו תובעין כיון דלא רמי עלייהו חיובא דמצוה ואפשר לומר דאעיקרא דמילתא אין לדמות הא דכתבו הראשונים לענין כהן הבא לטרוף ממשעבדי דשייך למימר דממון שאין לו תובעין הוא דהתם שאני דהלוקח אין לו שייכות במצות פדיון בנו של זה משא"כ הכא דעיקר חיוב פדיון שנתחייב הוא עכ"פ על אחד מהבנים היורשים שהכהן בא לגבות מהם דאף דאין להם חיוב ממון מצד עצמם כיון דאין ידוע מי הוא הבכור מ"מ היינו לענין ממונא מטעם דהמוציא מחבירו עליו הראיה אבל לענין חיוב המצוה אי לאו דהוי ענין ממון הוי חייבים דהא דאמרינן התם בפ' הזרוע עלה דאמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה פטור דפריך הש"ס ת"ש הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר ומשני שאני התם דקא משתרשי ליה הרי דכיון דמשתרשי ליה דהיה צריך לפרוע חובו ממעותיו הרי הוא חייב ולא אמרינן דליפטר מטעם ממון שאין לו תובעין וא"כ הכא נמי גבי בכור שחלקו האחים וחשיבי כלקוחות הרי כל אחד כנגד מה שמכר לאחיו לקח הוא נמי כנגדו מאחיו ומשתרש ליה ואף דכתב רש"י ז"ל שם וז"ל שאני התם וכו' התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות עכ"ל דמוכח מדברי רש"י דלאו משום דינא הוא אלא משום חיובא דמצוה מ"מ הכא אם אנו אומרים דקודם חלוקה חייבים ואינם יכולים לדחות מטעם ממון שאין לו תובעין משום דשייכי הם בעיקר המצוה כאמור א"כ אחר החילוק נמי יהיו חייבים מדינא דגרמי דגרמו לו נזק ולא יהיו פטורים מטעם ממון שאין לו תובעין ודו"ק:

(עא) והנה במ"ש רבינו במסקנא וז"ל ואסיקנא הלכתא בהדיא בפרק בית כור כרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא יורשין הוו וקיי"ל כר"פ דמלוה ע"פ גובה מן היורשין הלכך נתחייבו הנכסים כר"י עכ"ל יש להבין דהא רבינו הרמב"ן ס"ל בעלמא דקיי"ל כמ"ד אין ברירה בדאורייתא וכמו שמפורש בדבריו בחידושיו בר"פ כל הגט ובכמה דוכתין וכבר ידוע דלמ"ד אין ברירה ע"כ דהאחין שחלקו לקוחות הם וצ"ל דההיא דפרק בית כור דאיפסיקא הלכתא כרב דבטלה מחלוקת לאו משום דקיי"ל דיורשין הוו אלא משום דכולהו כרעא דאבוהון הם ועל כולם מוטל לפרוע חוב אביהם ומסתמא ע"מ כן חלקו שאם יטרוף ב''ח חלקו של אחד שלא יפסיד לגמרי אלא יחזור על הב' וכמ"ש התוספות בס"פ השולח דף מח ד"ה אם לאו דאמר וכו' וכ"כ שם הראשונים ז"ל וכ"כ הרא"ש בפסקיו בפרק בית כור יעו"ש דבהכי ניחא דאע"ג דקיי"ל אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הם מכל מקום הכא משום תנאי הוא כאמור וא"כ הכא איך מביא רבינו הרמב"ן לומר דהלכה כר"י כיון דאיפסיקא הלכתא כרב דבטלה מחלוקת כיון דאפילו למאי דאיפסיקא הלכתא התם אכתי לקוחות הם ושייך לומר מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ונמצא דאין לאחד מהם שום פסידא וכיון דכולם שווים מאיזה טעם נאמר דחשיב כאילו התנה שאם יבא בעל חוב לטרוף מאחד שתתבטל החלוקה כיון דאדרבא עפ"י תנאי זה יש להם פסידא שיגבה הבעל חוב את חובו משא"כ אם החלוקה קיימת שאינו גובה וא"כ איך תולה רבינו דהלכה כר"י הכא מטעם דאיפסיקא הלכתא כרבא שוב ראיתי לרבינו הרמב"ן בחידושיו לבתרא בפרק בית כור שבתחלת דבריו כתב דלא קשה מידי אמאי דפסקינן הלכתא כר' מהא דקיי"ל אין ברירה דלעולם אפילו לרב לקוחות הם אלא היינו טעמא דע"מ כן חלקו ובסוף דבריו כתב דיש משיבין מיהא משמעתין דבכורות דמשמע דלר"י יורשין גמורים הם שאם הם לקוחות איך גובה מהם וכתב רבינו ע"ז וז"ל ואינה קושיא דאפשר כיון דע"מ כן חלקו שאם יטרוף חלקו של אחד תבטל חלוקתם נמצא שאינם לקוחות לגבי בעל חוב שלא לקחו אלא אם לא יצא עליהם שטר חוב עכ"ל יעו"ש ולע"ד צריך טעם למה בכה"ג דאין לשום אחד פסידא דאדרבא אם תהיה החלוקה קיימת לא יטרוף הבעל חוב למה יהא דעתם להתנות גם על אופן זה שאם ימצא בעל חוב תבטל חלוקתם ואפשר לומר דהיינו טעמא דמסתמא ניחא להו לפרוע חוב אביהם כדי שלא ישאר אביהם מחויב לאחר ומשום הכי דעתם להתנות כן דאפילו אם בא עליהם חוב דמלוה ע"פ דבהכי לא יגבה מהם דתבטל חלוקתם דלא ניחא להו שהם ירשו מאביהם ושיפסיד הבעל חוב ממונו ועיין במ"ש רש"ל בשורש ברירה דכתב בפשיטות דלא שייך לומר תנאי בזה בדבר שלא יפסידו הם וכתב כן מפני שלא ראה דברי רבינו הרמב"ן דכפי דבריו אין כאן קושיא ועפי"ז מתישב דברי הר"מ שתמה רש"ל עליו ודוק דמאי דפסק הר"מ בהל' בכורים כר"י היינו משום דס"ל שאין דין האחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף תלוי בדין ברירה אלא דטעמא דמלתא הוא דמר סבר ע"מ כן חלקו ומר סבר לא חלקו אלא ע"מ כן וכמ"ש רבינו הרמב"ן בחידושיו כנזכר וכן נראה דאזיל בשיטה זאת בהלכותיו הכא אלא דקשה לע"ד לשיטה זאת דאין דין זה תלוי בדין ברירה דא"כ אמאי הוצרך רבא לאוקומא דכ"ע ס"ל כר"א ופליגי בחמש סלעים ולא חצי חמש דילמא פליגי כפשוטו אפילו בדאיכא הרבה נכסים דר"מ ס"ל לקוחות הוו דבכה"ג לא אמרינן דעל מנת כן חלקו ולא גבי מידי ור"י סבר יורשים הוו דס"ל דע"מ כן חלקו שאם יטרוף בעל חוב דתבטל החלוקה ופליגי בפלוגתא דרב ושמואל דפרק בית כור ואמאי הוצרך רבא לדחוקי נפשיה לאוקומא בדליכא אלא ה' סלעים דהוי דוחק גדול ובפרט מאחר דהמסקנא דהתם בפרק בית כור דהלכתא כרב ולא כרב אסי דמספקא לן ובשלמא אי דין זה תלוי בדין ברירה כפשט הענין אתי שפיר כמ"ש רש"ל שם בשורש ברירה דף מו ע"ד דישב קושיא זאת עפ"י דברי התוספות דחלקו לומר דשאני ברירה שאחים שחלקו שאינו מתנה ומברר דבריו ור"מ בכה"ג מספקא לן דמש"ה דחק רבא לאוקמא בהכי דעכ"פ אפילו הכא דאינו מתנה ומברר דבריו מספקא לן לר"מ דלא גרע כ"כ לומר דס"ל בבירור דלא אמרינן ברירה כלל אלא אמרינן דמספקא לן יעו"ש אבל לדעת רבינו צריך טעם למה הוצרך רבא לדחוקי כ"כ וי"ל דניחא ליה לרבא לס"ד לאוקמא בהכי דאי הוה אמר בפשיטות דפליגי ר"מ ור"י בפלוגתא דרב ושמואל הוה קשיא לן בפלוגתא דרב ושמואל לימא כתנאי כדרך מאי דפריך הש"ס בכל דוכתא דדחיקא להו מילתא שיאמר האמורא דבר סתום כאילו לא איפלגו ביה תנאי דאם באו לפסוק הלכה כפלוני לימא בהדיא הלכה כפלוני ולעולם משני ע"ז באופן דכל א' אומר אנא דאמרי אפי' כפלוני התנא וע"כ המציא רבא מציאות זה דיש מציאות דפליגי אי אמרי' ה' סלעים ואפי' חצי חמש או לא דבהכי לא אתי פלוגתא דרב ושמואל כתנאי ממש דרב ושמואל באו לחדש דעיקר פלוגתא דר"מ ור"י הוא בזה דמ"ס ע"מ כן חלקו ומ"ס דלא ע"מ כן חלקו ולעולם דל"פ אי חמש ואפי' חצי חמש או לא ורב ס"ל כר"י ושמואל ס"ל כר"מ וכיון דהם חדשו דפלוגתא דר"מ ור"י הוא בהכי לא הוצרכו כל אחד לומר הלכה כר"מ או כר"י דכל דמחלוקת התנאים אינו מפורש בפי' דפליגי בהכי דיש פנים לפרש דהמחלוקת תלוי לענין אחר אינו תמיהא אם לא יאמרו בפי' הלכה כפלוני דאם לא היה סברתם היינו אומרים דבין ר"מ ובין ר"י מספקא לן דין זה אי אמרינן ע"מ כן חלקו ופליגי באי אמרינן חמש ואפילו חצי חמש זה היה דעתו של רבא בס"ד לישב באופן זה כי היכי דלא תיקשי להו לרב ושמואל ואחר המסקנא דא"א לומר דפליגי בהכי דלכ"ע חמש ולא חצי חמש אה"נ דפלוגתא דר"מ ור"י הוא בפלוגתא דרב ושמואל ומאי דקאמר במסקנא דפליגי בדרב אסי לאו דווקא וכמ"ש רש"ל שם יעו"ש ועכ"פ אפילו אחר המסקנא דהאמת הוא דלכ"ע הכי הוי דחמש ולא חצי חמש מ"מ לק"מ לרב ושמואל לימא כתנאי כיון דעכ"פ איכא למטעי במתני' בפי' אחר דכ"ע מספקא לן אי אמרינן ע"מ כן חלקו ופליגי בה' ואפילו חצי חמש והם חידשו דאינו כן דלא מספקא לן לר"מ ור"י:

מתני' שתי נשים של ב' אנשים וכו' מת אחד מהם בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם ה"ס וכו':

(עב) גמ' מ"ש ב' כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה וכו' כהן אחד נמי ליזיל לגביה האי ולדחייה וכו' ומשני אמר שמואל בבא בהרשאה וכו' וי"ל דאמאי לא מוקי לה אפי' שלא בהרשאה כגון שאחד מאבות הבנים פדה את ב' הבנים מממונו דהפודה בנו של חבירו אפילו שלא מדעתו של אב בנו פדוי דכל שפדאו זה משלו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו כדאמרינן בתורם משלו על של חבירו דזכות הוא לו וכמ"ש הט"ז בי"ד סימן ש"ה וכמו שהאריך בזה נמי הרב מחנה אפרים בה' זכייה סימן ז' יעו"ש וכל שפדאו משלו אם מת א' מהבנים בתוך ל' יום שפיר יכול הפודה להוציא חמשה סלעים אם נתן לכהן אחד דממ"נ חייב להחזיר לו דאם מת בנו חייב להחזיר לו ואם בן חבירו מת חייב להחזיר לו נמי כיון שהוא פדאו מממונו ע"ד שיתחייב האב בפדיון ויחיה הבן ל' יום ופורע חוב חבירו היה וכל דאגלאי מלתא למפרע דלא נתחייב חבירו חוזר ותובע ממנו ואין לחבירו שום זכות בממון זה כי הוא לא נתנם כי אם אדעתא דפדיון בנו ולא לשם מתנה ואיזה מהבנים שמת אחר האמת דפודה הזה הוא התובע בלא שום הרשאה משא"כ אם נתנם לב' כהנים דאפילו באופן זה שאחד פדה את שניהם אינו יכול להוציא מידם ויותר שייך דקדוק זה על מ"ש התוס' בשמעתין בד"ה ה"מ היכא דכפריה וכו' שכתבו וז"ל תימא דללישנא קמא דמרובה דלא מפליג בין כפריה ללא כפריה מאי א"ל וכו' ויש לתרץ הך שמעתין אליבא דאית ליה פודין בקרקעות וכו' א"נ איכא לאוקמא כרבי נתן דמרבי נתן יכול להוציא מידו וכו' ועוד יש לתרץ דדלמא אם שניהם מצויים לפנינו ומצווים לתת לאחד חייב להחזיר ולא הוצרך להעמידה בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל הא' להוציא מידו בפני עצמו עכ"ל דאמאי לא ניחא להו להתוס' לתרץ באופן זה דללישנא קמא דמרובה איכא לאוקומא באופן הנזכר דאחד משניהם פדה את ב' הבנים משלו דבכה"ג הפודה הוא התובע האמיתי ויכול להוציא מיד הכהן ממ"נ בלי שום הרשאה:

ועל תירוץ הג' שכתבו התוס' דאם שניהם בפנינו אינו צריך הרשאה יל"ד דמהא דאמרי' בפ' ג"פ דף קע"ב ע"ב דמייתי התם ללמד דלא חיישינן לנפילה מהא דתנן ב' שהיו בעיר א' שם א' יוסף בן שמעון וכו' אינם יכולים להוציא שט"ח זע"ז ולא אחר יכול להוציא עליהם הא הם על אחרים יכולים ואמאי ניחוש לנפילה וכו' ולפי דברי התוס' הנזכר י"ל דאיך יש ללמוד ממתני' דהם על אחרים יכולים להוציא מדלא קתני לה הא אפשר לומר דלא קתני אלא אופן המוזכר במתני' דא"א להוציא זה על זה או אחרים עליהם בשום צד ואופן משא"כ הם על אחרים דאם שניהם לפנינו דמצווים לתת החוב לאחד חייב הלוה לפרוע לו ומש"ה לא קתני לה דהא אפשר שיוציאו שטר על אחרים באופן זה והיותר קשה דפריך התם אמתני' ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שט"ח זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קמיפלגי וכו'