מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסג

בחוב כתובת אמם לחוב פדיון הבכור כיון דכתובת אמם נתחייב קודם לידת הבכור דהוה אמינא דיסבון תנן וקמ"ל מתני' דאפי' בכה"ג חוב ה' סלעים קודם דהאמת הוא דירתון תנן כדאמרי' בפ' יש נוחלין דף קל"א ע"א דע"כ ירתון תנן דאי יסבון תנן א"כ אמאי לא טרפא ממשעבדי כדין כל חוב מוקדם אלא ע"כ ירתון תנן ולשון ירושה אינו אלא לאחר מיתה ומש"ה לא טרפא ממשעבדי דלא חלה אלא לאחר מיתה וא"כ חוב ה' סלעים קודם שחל החיוב בחיי אביהם ואין לומר דהכא מיירי אפי' אחר שחלקו לר"י א"כ הרי קדם וגבה כל א' בחלקו ואע"ג דקיי"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה מ"מ היינו בבע"ח בשטר שהוא מוקדם דמוציא מיד המאוחר אבל מלוה על פה מוקדמת אינו מוציא מיד המאוחר שקדם וגבה וכמ"ש הר"ן בפ' מי שהיה נשוי והביאו מור"ם בח"מ סי' ק"ד יעו"ש והכא דאמרי' דחוב ה' סלעים דין מלוה על פה יש לו אמאי מוציאין מידם דהא ליתא דכיון דירתון תנן והוי אליבא דר"י ע"כ דס"ל דאם אמר על מי שראוי ליורשו בלשון ירושה מהני וכדאמרי' התם בפ' יש נוחלין בסוגיא הנזכר א"כ חשיב כירושה ממש ומלוה על פה גובה ממנה וכמו שמתבאר בפ' יש נוחלין דף קל"ג ע"א עלה דאמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה אמרי' דנפקא מינה שאם נוטלן משום ירושה אלמנתו ניזונית מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו ניזונית מנכסיו ודחי רבא מגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש הרי דלפי מסקנת רבא בין נוטלן משום ירושה ובין נוטלן משום מתנה כיון דהוי מדרבנן אלמנתו ניזונית וכן פסקו הפוסקים וכתבו הרי"ף והרא"ש דה"ה מלוה על פה גובה ממנו כמזונות אלמנה יעו"ש וא"כ בענין כתובת בנין דכרין דאינו אלא מדרבנן ולאחר מיתה פשיטא דמלוה על פה גובה ממנה אפי' אחר שחלקו דכירושה גמורה חשיב לענין זה ולאשמועינן דבר זה כפל התנא לרבא פלוגתא דר"מ ור"י גבי מי שהיה נשוי ב' נשים ואף דלא פי' התנא לומר דהדין כן אפי' בדחלקו ונטלו כל א' כתובת אמו מ"מ כיון דסתם לן תנא משמע דבכל גוונא חייבים בה' סלעים ואפי' כשנטלו כתובת אמם ולא נטלו משום ירושה כלל וסתמו כפירושו דאפי' בכי האי גוונא דנטלו כתובת אמם חייבים מדלא פי' התנא איפכא ובפרט דמיתורא דשמעתין שמעינן לה:

איך שיהיה נחזור לסברת הר"מ ז"ל דכל זה כתבתי ליישב דברי הר"מ ע"פ מ"ש מרן הכסף משנה דפסק כלישנא קמא ואולם לע"ד אפשר ליישב סברת הר"מ באופן אחר במה שנקדים להבין טעמיה דרבי ירמיה בהני ב' דינים שלמדם ממתני' לענין שני יוסף ב"ש דללישנא קמא למד דאם לקחו שדה בשותפות דבעל חוב גובה ממנו וללישנא בתרא למד דאם לקח א' שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו דמה יענה ר"י למאי דדחי רבא דדינים אלו א"א כיון דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה וקיי"ל אין נפרעין מן הערב תחלה ונראה דעיקר פלוגתייהו דר"י ורבא בזה הוא דלרבא ס"ל דמאי דקי"ל בעלמא שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא דעיקר סמיכות דעת המלוה על הנכסים ולכן נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה אבל ר"י ס"ל דלאו מדין ערבות הוא אלא מקרא דיוציא לך העבוט החוצה דילפינן קרקעות ממטלטלין וכמו שהוא סברת עולא בפ' ג"פ בשמעתתא דשעבודא דאורייתא דעולא ס"ל שעבודא דאורייתא מהאי קרא וכמ"ש רשב"ם והרמ"ה בחי' כתב דלעולא דיליף מקרא דיוציא לך העבוט החוצה ע"כ צ"ל דס"ל כר"מ דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב כיון דקרא במטלטלין מיירי וע"כ איכא שעבודא דאורייתא במטלטלין דאין סברא לומר דס"ל לעולא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מדרבנן דלא שייך תקנה גבי יורשין דלית להו פסידא ומש"ה כתב דלר"פ דמסיק התם שעבודא דאורייתא כיון דקי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח עכצ"ל לענין הלכה דין זה דשעבודא דאורייתא אינו מן המקרא אלא מדין ערבות ודווקא בקרקעות דדעתו סומכת עליהם איכא ערבות משא"כ במטלטלין דאין דעתו סומכת עליהם ליכא ערבות וכמ"ש לשונו באורך בספר תוספת דרבנן באות ש' שעבודא דאורייתא בדף ק"כ ע"ב ואולם לפי מה שכתבתי שם בדף ק"ב ע"א דברי הרשב"א בחי' בפ"ק דבב"ק דס"ל דלמ"ד שעבודא דאורייתא ה"ה במטלטלין ומן התורה מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח אלא דתקנת חז"ל הוא דאין ב"ח גובה ממטלטלי דיתמי י"ל דלענין הלכה נמי דין שעבודא דאורייתא מקרא ילפי' לה כסברת עולא ולפיכך אפי' במטלטלין דאיכא שיעבודא ואצ"ל דעולא דיליף לה מקרא ס"ל כר"מ דלא כהלכתא דודאי אזיל ומודה דמדרבנן מיהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב וא"כ לסברת הרשב"א דאפי' במטלטלין איכא שעבודא מקרא ילפינן לה ואינו משום ערבות כיון דלגבי מטלטלין לא שייך ערבות דאין דעתו סומכת עליהם וא"כ נוכל לומר דר' ירמיה כעולא ס"ל דמקרא ילפינן לה וענין שעבודא דאורייתא לאו משום ערבות הוא אלא הענין הוא דמקרא ילפינן דמסתמא אמרי' דדמי החוב מקנים שעבוד בנכסי הלוה כדין קונה קרקע בכסף וכן מטלטלין דדבר תורה מעות קונות ונתינת דמי החוב נעשה כאילו אמר אם לא אפרע לך עד זמן ס' זכי בנכסי שיעור מעותך בקרקע או במטלטלי והנה כי כן בקנו שדה בשותפות או קנה שדה מחבירו דאיכא טעמא דממה נפשך גובה ממנו ולא מצי כל אחד ואחד למדחי ליה שפיר גובה מטעם דליכא למימר דכיון דמהלוה עצמו אינו יכול לגבות איך יגבה מנכסיו דזה לא שייך אלא א"כ שעבודא מדין ערב הוא דאם מן הלוה אינו יכול ליפרע איך יגבה מן הערב כיון דקיימא לן לא יתבע מן הערב תחלה משא"כ אם דין שעבוד מדין קנין דנעשה כאילו אמר אם לא אפרע לך עד זמן פלוני זכי בנכסי שיעור מעותיך לא שייך זה כיון דהלוה עצמו אינו רוצה לפרוע לו דכל אחד ואחד דוחה אצל חבירו כל דמוצא דבר שהוא בשותפות ביניהם או קנה א' מחבירו דאיכא ממה נפשך הרי נתקיים התנאי שאם לא יפרע יזכה בנכסיו שיעור החוב ואין לך דבר גדול מזה שאינו יכול ליפרע ממנו מחמת דחיותו ושפיר זוכה שיעור החוב בנכסיו שהרי נתקיים התנאי שלא פרע והנה כי כן י"ל דהר"מ ס"ל כסברת הרשב"א דאפילו במטלטלי איכא שעבודא דאורייתא וכיון שכן ע"כ לומר דס"ל ג"כ דשעבודא דאורייתא לאו מדין ערבות הוא אלא מדין קנין מקרא דיוציא לך וגו' כסברת עולא ומש"ה פסק הכא לענין בכור כסברת רבי ירמיה דלר"י ס"ל בין שמת האב בתוך הל' יום ובין שמת האב אחר הל' יום בין קודם חלוקה ובין אחר חלוקה חייבים ליתן ה' סלעים דקודם חלוקה הוא כדין לקחו שדה בשותפות ואחר חלוקה הוא כדין אחד מהם שלקח שדה חבירו ואין להקשות ע"ז שהרי הר"מ בר"פ כ"ב מה' מלוה פסק דאין יורדין לנכסי הלוה תחלה עד שיתבענו ללוה ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי הלוה קודם שיתבענו מסלקין אותו ודין זה איתא בפרק גט פשוט דף קע"ד דלההוא דיינא דעביד הכי סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא וא"ר מאן חכים וכו' קסבר נכסי דבר איניש אינון מערבין יתיה ותנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע את הערב תחלה ע"כ וא"כ כיון דפסק הר"מ דין זה ש"מ דס"ל כסברת דרבא דמדין ערבות הוא די"ל דרבא קאמר התם דהטעם הוא משום דלא יתבע הערב תחלה הוא משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דשעבודא מדין ערבות ולסברתו קאמר דטעמיה דרב חנין הוא משום הא אבל מ"מ לסברת עולא ור"י דס"ל דנפ"ל מקרא ומדין קנין הוא נמי שורת הדין דאינו יכול להוריד לנכסי לוה תחילה עד שיתבענו כיון דענין השעבוד הוא דנעשה כאילו אמר אם לא אפרע לך עד זמן פלוני זכי בנכסי שיעור החוב א"כ אינו יכול לזכות בנכסיו שיעור החוב כי אם דוקא אם לא יפרע הוא וכל זמן שלא תבעו ולא נתברר אם פורע לו או לא איך יוכל לזכות בנכסיו וכיון דדין זה אתי לכ"ע לכן פסקו הר"מ אף דאיהו לא ס"ל כרבא בשעבודא מדין ערבות ודברי הר"מ סתומים הם דלא פירש מטעם ערבות ואם נאמר כן דסברת הר"מ בדין בכור הוה דפסק כרבי ירמיה יתישב שפיר מה שתמה תמיהא גדולה רש"ל בסוגית ברירה דף מ"ו ע"ד דלהר"מ דס"ל בעלמא דקיי"ל דאין ברירה ופסק נמי גבי אחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהוו כלקוחות א"כ איך פסק הכא לענין בכור כר"י דחייבים ליתן ה' סלעים ולפי אוקמתא דרבא הוא משום דס"ל לר"י אחין שחלקו יורשים הם ומלוה ע"פ גובה מן היורשין והוי היפך פסק הר"מ דאין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הם יע"ש שהאריך בזה ולפי האמור א"ש דפסק הר"מ הכא גבי בכור לאו כאוקמתא דרבא אלא כרבי ירמיה והנה כי כן לא נגע ולא פגע בדין ברירה ואדרבא אני אומר דמטעם זה דהא קי"ל בעלמא אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הם לא פסק כרבא אף דהוא בתרא לגבי דר"י כיון דלפי אוקמתא דרבא ר' יהודה דקי"ל כוותיה הוי דלא כהלכתא:

שוב ראיתי למוהרש"ך ח"ב סי' נ"ז שהביא משם הר"ב בר פלוגתיה שתירץ בעד הר"מ ע"ד הנזכר דדעת הר"מ לפסוק כר' ירמיה ומהרש"ך דחה דבריו מכח דברי הר"מ דפרק כ"ב בהלכות מלוה הנזכר יע"ש ולע"ד דרך זה ניתן לאמר בסברת הר"מ ואין סתירה מדברי הר"מ פ' כ"ב מה' מלוה כאמור ועוד דמלבד דלפי דרך זה מתיישב שפיר תמיהת רש"ל מהא דקיי"ל אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הם יתר ע"כ יתישב נמי מה שיש לתמוה על הר"מ דאם איתא דס"ל דהלכתא כדחיית רבא דדחי סברת ר"י אמאי השמיט הר"מ בפ' כ"ד מה' מלוה בדין ב' יוסף בן שמעון דאין מוציאין עליהם שט"ח ולא הזכיר כלל מאלו הב' דינים לומר דאפילו לקחו שניהם שדה בשותפות או א' לקח שדה מחבירו דאפי"ה אין הב"ח גובה ממנו כמו שהוא סברת רבא וכמו שפסקו כן הבעל התרומות בשער ל"ג ח"ד סי' ה' והטור ח"מ סי' מ"ט יע"ש והר"מ לא הזכיר זה כלל ואם נאמר דהר"מ פסק כר' ירמיה א"ש דהשמיטו בהלכות מלוה ולא הזכיר באלו הב' דינים דהב"ח גובה ממנו מטעם שסמך עמ"ש בה' בכורים לענין בכור דממנו ניקח לענין ב' יוסף ב"ש:

ואולם זו היא שקשה דה"ה ז"ל שם בפ' כ"ד מה' מלוה בדין ח' כתב וז"ל ומפורש בפרק יש בכור שאפילו קנה האחד נכסים מחבירו אין א' יכול לגבות ממנו ממ"נ וכו' והטעם בזה לפי שכיון שאינו יכול לתבוע לאחד מהם אינו יכול לתבוע נכסיהם כמו שמפורש שם עכ"ל משמע מדברי ה"ה ז"ל דהר"מ נמי הכי ס"ל דהלכה כרבא מדכתב ע"ד הר"מ דין זה שמפורש בפ' יש בכור בסתם ועכצ"ל דה"ה לא ס"ל דהר"מ לענין בכור פסק כר' ירמיה כדבר האמור אלא די"ל בדברי ה"ה אמאי לא הביא כי אם דין הב' דלישנא בתרא כשאחד קנה שדה מחבירו והדין הא' דלישנא קמא דקנו שדה בשותפות לא הזכיר כלל דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא דאף דללישנא בתרא לא הוזכר כי אם דין קנה שדה מחבירו מ"מ מטעם דדחי רבא דין זה משום דלא יתבע הערב תחלה ממילא נמי דחוי מעיקרא דין קנה שדה בשותפות דודאי אין ב"ח גובה ממנו כדין ערב ואם נאמר דמה שהביא ה"ה הוא הדין שנחלקו בו ר"י ורבא שהוא קנה שדה מחבירו דלפי לישנא בתרא שהוא העיקר לענין הלכה לא נחלקו אלא בזה אבל בקנו שדה בשותפות כ"ע מודו דאינו גובה ממנו וכיון דלא נחלקו בו אינו צריך לפסוק הלכה בו הא ליתא דע"כ אפי' ללישנא בתרא ס"ל לר"י דקנו שדה בשותפות גובה ממנו דאל"כ במת האב תוך ל' יום אמאי לא פריך הש"ס כי אם לר"י דאמאי בחלקו חייבים ואמאי לא פריך נמי בין לר"מ בין לר"י דמ"ט בלא חלקו חייבים וגם ר' ירמיה לא חש לתרץ כי אם לר"י בחלקו בלבד דמוכח מזה דדין הראשון דקנה שדה בשותפות מפשט פשיטא ממקום אחר דגובה ממנו ואכתי דין זה במחלוקת שנוי ואמאי לא הזכירו ה"ה הרי הבעה"ת והטור הזכירו שני הדינים לענין הלכה:

וראיתי למהריק"ו בביאורו על הר"מ בה' בכורים שדחה בשתי ידים סברא זאת דפסק הר"מ כר' ירמיה מכח דגרי הה"מ דהלכות מלוה וכתב ליישב דברי הר"מ ע"ד ישוב מרן הכ"מ וגם דרך זה דחאו מטעם דא"א דיפסוק הר"מ כלישנא קמא כיון דקי"ל דהלכה כלישנא בתרא ולבסוף העלה דהיותר מחוור דדברי הר"מ לצדדים הם כמ"ש בתחלת דבריו דאפשר לדחוק בדברי הר"מ דבין שלא חלקו קאי גם אמת בתוך ל' יום אבל בין שחלקו לא קאי אלא אמת לאחר ל' יום וגילה לנו זה מ"ש שכבר נתחייבו הנכסים וכו' עכ"ל ולע"ד דבריו תמוהים דכיון דהרב אזיל ומודה דהר"מ פוסק כרבא לענין נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ומש"ה באחר שחלקו אין מציאות לחייבם במת האב בתוך ל' יום א"כ בלא חלקו נמי כל שמת האב בתוך ל' יום א"א לחייבם דמאיזה טעם היו חייבים אם מצד חיוב האב הרי לא נתחייב האב בחייו ואי משום דכיון דלא חלקו חשיב כב' יוסף בן שמעון שקנו שדה בשותפות הא לרבא דקי"ל כוותיה אין הדין כן דכל דלא מצי לתבוע מן הלוה עצמו אינו יכול לתבוע מן הערב ונכסוהי ערבין ליה דמאי שנא מדין אם קנה שדה מחבירו דלא מצי גבי מיניה מטעם ממ"נ ומאי שנא בקנו שדה בשותפות דמצי לגבות ממנו דאי משום דבלישנא בתרא לא ק"ל במת בתוך ל' כי אם בחלקו דמשמע דבלא חלקו לק"מ הא לא איריא בדין קנה שדה בשותפות דחדית לן ר"י בלישנא קמא מפשט פשיטא ליה למקשן ולר"י דלישנא בתרא ומה שחידש ר"י בלישנא בתרא הוא דין קנה שדה מחבירו באופן דלע"ד דרך זה בעד הר"מ א"א לאומרו כלל ואם יש פנים ליישב דברי הרמב"ם לפי דברי הרב המגיד בהלכות מלוה הוא דרך מרן הכ"מ וכבר כתבתי טוב טעם אמאי פסק כלישנא קמא:

וראיתי להרב ט"ז בי"ד סי' ש"ו בס"ק כ"ד שכתב וז"ל ילדו ב' נקבות קאי לסעיף כ"ט בב' נשים של ב' אנשים ושניהן לא ביכרו וקשה לי למה כתב כאן בב' זכרים וב' נקבות דאז אין כאן בכור ודאי וכו' לימא רבותא אפי' בב' זכרים ונקבה אחת דאז הוה אחד ודאי בכור דהרי שניהן לא ביכרו ואפ"ה פטורים הבנים לפדות את עצמם דכל חד יבריח וידחה על חבירו לומר כי הוא הבכור וכו' ונראה דסעיף זה הוא לשון הר"מ ואיהו לטעמיה אזיל דס"ל כסברת ב"י דהבנים חייבים במת אביהם תוך ל' יום ול"מ כל חד לדחות על חבירו ה"נ כן הוא עכ"ל הצריך לענינינו יע"ש שהיאך שעפי"ז תמה תמיהא גדולה על סברת הר"מ דפסק כלישנא קמא כיון דסתמא דתלמודא וברייתא דר"ה ס"ל כלישנא בתרא הי"ל לפסוק כן ודבריו תמוהים לע"ד דמה ענין ב' בנים מאב אחד לב' בנים של ב' אנשים דהא ודאי סברת הר"מ דס"ל דאפי' מת האב בתוך ל' יום חייבים הבנים לאו בדרך גזרה וחוקה בלי טעם דע"כ ה"ט או כסברת מרן הכ"מ דאמרינן דסבירא ליה דאפילו מת בתוך ל' יום כל שהגיע הבן לשלשים יום נתחייב האב למפרע בחייו ונשתעבדו הנכסים נמי למפרע בחייו וכיון דב' הבנים ירשו הנכסים מכח האב חייבים לפרוע חוב אביהם דכיון דאביהם ממה נפשך היה חייב ולא הוה מצי לדחות בניו נמי לא מצי לדחות אבל ב' בנים מב' אנשים שכל אחד ירש את אביו ואביהם עצמם הוי מצי כל אחד ואחד להבריח ולדחות שהבן הבכור אינו שלו אלא של חבירו גם הבנים אף שירשו נכסים כל אחד מאביו יכול כל א' וא' לדחות שהוא אינו הבכור כי אם חבירו כיון שאביו ג"כ לא נתחייב וכן אם נאמר דה"ט דסברת הר"מ משום דפסק כרבי ירמיה דשעבודא לאו מדין ערבות הוא ומש"ה קודם שחלקו חשיב כלקחו שדה בשותפות כדין ב' יוסף בן שמעון ואחר שחלקו חשיב כדין קנה שדה מחבירו דאחין שחלקו לקוחות הם ובשתי החלוקות חייבים ליתן כיון דאיכא למימר דממ"נ נתחייבו הנכסים אבל בב' בנים של ב' אנשים שכל א' ירש את אביו ולא ירשו דבר בשותפות דליכא למימר דממ"נ נתחייבו הנכסים לא שייך כלל דבר זה וזה פשוט לענ"ד ודבר תימא הוא על הרב איך כתב כדברים האלה דמשוללי הבנה הם בלי ספק ודבריו צ"ע:

(ע) והנה בעיקר שינוייא דרבא דמוקי לה במת האב לאחר ל' יום וליכא אלא ה' סלעים