מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסב

אביו על אחר שהוא בכור מהו שלח להו כותבין הרשאה זל"ז ופריך ממ"נ אי כרבנן ס"ל לישלח להו כרבנן אי כר"י ס"ל לישלח להו כר"י ומשני מספקא ליה אי כר"י אי כרבנן עכ"ל ואם איתא דקרא דוהיה הבן הבכור ולא ספק ממעט אפילו הוכרו בתחלה א"כ הכא אף דחשיב כהוכרו ולבסוף נתערבו דהא אותו שהיו מוחזקים שהיה בכור כל עוד שלא אמר אביו על אחר שהוא בכור דבאותה שעה חל הספק אי נאמן האב או לא הרי מקודם זה הראשון היה לו זכיה בחזקת בכורה אלא דאח"כ נפל הספק ומש"ה ס"ל לשמואל דזה הראשון דמוחזק דהיה לו זכיה כותב הרשאה לשני כיון דהו"ל זכיה מבכורה מקודם אמירת אביו על אחר מ"מ הרי לענין בכורה הא דרשינן מקרא דוהיה הבן הבכור דממעט ספק אפילו בהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ הכא דנפל הספק אח"כ מי הוא הבכור לענין דינא בכלל דרשא זאת הוא דבכור ולא ספק דלא מהני הרשאה וכ"כ הרב בספר א"ז שם גבי הא דשמואל משם הרא"ם ז"ל דהכריח מכאן דמאי דאמרינן לאפיקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא דרבא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא דקס"ד לומר דאפילו לא הוכרו מעולם כותבין הרשאה יעו"ש ואם סברת רש"י על דרך האמור יקשה מהא דשמואל ואולי דיש לדחות דרש"י יסבור דיש לחלק דלא ממעטינן מקרא בכור ספק דלא מהני הרשאה כי אם בספק דמציאות שא"א להתברר אבל בספק דדין כי הא דשמואל דמספקא ליה אי כר"י אי כרבנן בכה"ג לא ממעטינן מקרא כיון די"ל דאף דלשמואל מספקא ליה הלכתא כמאן מ"מ אפשר שימצא דיין אחר שיזכה לאחד מהם בחלק בכורה דאותו חכם יהיה פשוט אצלו דהלכה כר"י או כרבנן בבירור ובכה"ג דאפשר שיתבררו הספק ע"י דיין אחד ויהיה לו זכייה כיש לו זכייה דמי וכותבין הרשאה זה לזה כיון דלא דמי לספק דמציאות דבהכי ניחא לע"ד דלפי סברת הרא"ם דנראה דמשוה ספק דדין זה לספק דמציאות והכא שאני דחשיב כהוכרו ולבסוף נתערבו א"כ אמאי שלח להו שמואל סתם כותבין הרשאה זל"ז דמשמע דהרשאה מהני אפילו אם כתב הרשאה אותו שאמר אביו עליו שהוא בכור לראשון שהיינו מוחזקים בו מדלא פי' לומר להם דהראשון יכתוב הרשאה לשני ובשלמא הראשון לשני א"ש כיון דלראשון היה לו שעת זכייה בחלק בכורה קודם שאמר אביו על אחר שהוא בכור וחשיב כהוכרו ולבסוף נתערבו אבל השני שאמר עליו אביו שהוא בכור מעולם לא היה לו שעת זכייה דבשעה שאמר אביו עליו שהוא בכור הרי נולד הספק אם הוא בכור ומעולם לא הוחזק לבכור וא"כ לגבי דידיה חשיב כלא הוכרו מתחלה ואיך מהני הרשאתו שהרשה לראשון אמנם לרש"י א"ש דבספיקא דדינא שאני דאפילו דחשיב כלא הוכרו מתחלה חשיב כאילו היה לו שעת זכייה כיון דאיכא למימר דאילו מתרמי דין זה לדיין אחר דלא מספקא ליה כדמספקא ליה לשמואל יזכה לאחד מהם והרי בפ' החולץ דף מ"א ע"ב אמרינן המקדש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזה מהם קדש דחולצת דכיון דאם יבוא אליהו ויאמר דזו קדש בת חליצה ויבום היא יע"ש הרי דאע"ג דהשתא לא ידעינן איזה מהם קדש ואינו עולה ליבום מ"מ אילו יבוא אליהו ויברר איזה מהן קדש חשיב כאילו ראויה ליבום וא"כ הכא לענין בכור דוקא בספק דמציאות דאינו ידוע מי הוא הבכור גלי קרא דאינם כותבין הרשאה דאע"ג דאיכא למימר הא אית ליה זכייה בנכסים אילו יבוא אליהו ויאמר דזה הוא הבכור מ"מ כיון דבירור זה הוא ע"י נס שיבוא אליהו לא חשיב דיש לו שייכות זכייה משא"כ בספיקא דדינא דאפשר שיתברר בדרך טבע ולא בדרך נס שיבוא דיין אחר דלא ס"ל כשמואל ויזכה אותו בחלק בכורה וכל כי הא שיש לו שייכות זכייה בנכסים כותבין הרשאה זה לזה:

מתני' מי שלא ביכרה אשתו וילדה ב' זכרים נותנין ה' סלעים לכהן מת אחד מהם וכו' (סט) גמ' הא מתני' הוינן עלה בגמ' דמית האב אימת וכו':

וצריך להבין בדברי רבינו הרמב"ן דלמה הוצרך להביא סברת רבי ירמיה דמוקי לה למתני' במת האב בתוך ל' יום וטעמייהו דר"מ ור"י אליבא דר' ירמיה כיון דקיי"ל כרבא דמוקי לה במת האב אחר ל' יום ודחה סברת ר"י ולא היה לו להביא כ"א מסקנא דרבא דמאי נ"מ ממאי דס"ל לר"י לענין הלכה שהוצרך להביאה וי"ל והוא פשוט דמה שהביא רבינו סברת ר' ירמיה הוא כדי להורות לנו לענין הלכה השני דינים אלו ללישנא קמא וללישנא בתרא בשני יוסף בן שמעון אם קנו שדה בשותפות או קנה זה שדה מחבירו דלר"י ב"ח גובה ממנו דאין הדין כן אלא כמסקנא דרבא דכיון דנכסוהי אינון ערבין ביה אין נפרעין מן הערב תחלה ואפשר עוד לומר דאף לענין בכור נ"מ במה שהביא רבינו סברת ר' ירמיה להורות לנו דאע"פ דלכאורה נראה דהני תרי לישני דלישנא קמא ולישנא בתרא בסוגיין באוקמתא דמתני' סתרי אהדדי דללישנא קמא משמע דלא קיי"ל אי מוקמינן מתני' במת בתוך ל' יום כ"א לר"מ דכי לא חלקו נמי אמאי חייבין אבל לר"י לק"מ דאיך קאמר דאפי' חלקו אמרי' נתחייבו הנכסים מכיון דבחיי האב בתוך ל' לא נתחייבו הנכסים ומדלא פריך לר"י נמי בלישנא קמא ש"מ דשפיר י"ל דאפי' מת בתוך ל' נתחייבו הנכסים מכח חיוב האב וללישנא בתרא דפריך לר"י דאי מת בתוך ל' יום אמאי נתחייבו הנכסים ס"ל איפכא וע"ז הוצרך רבינו לפרש הענין דאין הדבר כן דהני תרי לישני לא סתרי אהדדי דלכ"ע כל שמת בתוך ל' יום לא שייך לומר דנתחייבו הנכסים בחיי האב כיון דאכתי בחיי האב לא מטא זמן חיוביה והני תרי לישני שייכי אהדדי וכל אחד מגלה טעם כעיקר לחבירו דללישנא קמא עיקר טעמיה דר"י דאמר נתחייבו הנכסים אפי' במת האב בתוך ל' הוא משום דהאחים שחלקו לקוחות הם וכל חד מכח חבריה קא אתי ודינו כדין שני יוסף בן שמעון שלקח אחד מהם שדה חבירו דב"ח גובה ממנו וה"ה הכא וללישנא בתרא נמי דבמת בתוך ל' יום דלא פריך אלא לר"י ולא פריך נמי לר"מ כדפריך ללישנא קמא ה"ט דר"מ דבלא חלקו חייבים הוא מטעם לישנא קמא דדין זה דומה לשני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות דבע"ח גובה מהם בגופן דאין הפרש כלל בין לישנא קמא ללישנא בתרא לענין דינא והחילוק שיש ביניהם דללישנא קמא האי דינא דשני יוסף בן שמעון שלקח אחד מהם שדה חבירו דבע"ח גובה ממנו מפשט פשיטא ליה לר"י דשורת הדין כן ממקום אחר ולא הוצרך ללמדו ממתני' ומאי דחדית לן ללמוד ממתני' הוא דין שני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות דגובה הב"ח ממנו ובלישנא בתרא הכל בתר איפכא דדין זה דב' יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות דגובה הבע"ח ממנו מפשט פשיטא ממקום אחר ולא הוצרך ללמדו ממתני' ומאי דחדית לן ללמוד ממתני' הוא דין שני יוסף בן שמעון שלקח אחד מהם שדה חבירו זה נראה דקדוק דברי רבינו שכתב על דברי ר"י דלישנא קמא וז"ל ובדר' יהודה פריש טעמא משום דאחין שחלקו וכו' הלכך דאין מינה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שלקח אחד מהם שדה חבירו וכו' דפשט דברים אלו מורים כאילו כן נאמר בלישנא קמא ואינו כן וע"כ צ"ל דכוונתו להורות לנו דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי דמלישנא קמא נמי טעמיה דר"י כטעמא דלישנא בתרא והוצרך לאשמועינן כן לאפוקי ממ"ש הר"מ בפי"א מהל' בכורים דין כ' וז"ל מי שלא ביכרה אשתו וכו' ילדה שני זכרים וכו' מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום בין שלא חלקו האחים בין שחלקו ינתן ה' סלעים מן הנכסים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים עכ"ל וכתב מרן הכ"מ שם דדעת הרמב"ם שכתב דאפי' מת בתוך ל' יום ואפי' חלקו דחייבים הוא משום דס"ל דהני תרי לישני פליגי אהדדי דללישנא קמא מדלא פריך לר"י נמי ש"מ דאפי' במת בתוך ל' יום שפיר נתחייבו הנכסים מכח האב דכשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע"ג דללישנא בתרא הוי איפכא פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמיה יעו"ש ולאפוקי מסברת הר"מ הנזכר כתב רבינו כן וצריך להבין בסברת הר"מ דאפי' בתוך ל' יום אמרי' דנתחייבו הנכסים לפי סברת מרן הכ"מ דפסק כלישנא קמא שהרי אף דלסברת המקשה בלישנא קמא דלא פריך נמי לר"י מוכח דס"ל דאפי' מת בתוך ל' יום שייך לומר נתחייבו הנכסים מ"מ למאי דמסיק רבא ומוקי לה למתני' במת לאחר ל' נראה איפכא דאם איתא דאפי' מת בתוך ל' יום שייך לומר דנתחייבו הנכסים אמאי הוצרך רבא לפי מאי דמוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י לאוקומא בדמת אחר ל' יום כיון דבמת בתוך ל' יום שייך לאוקמא פלוגתייהו נמי ע"ד שפירש רבא פלוגתייהו במת לאחר ל' יום ומדקאמר רבא דמת לאחר ל' יום ש"מ דדוקא לאחר ל' יום שייך לומר נתחייבו הנכסים אבל אם מת בתוך ל' יום לא שייך לומר שנתחייבו הנכסים בחיי האב וכיון דרבא אחר האמת הכי ס"ל אפי' ללישנא קמא איך פסק הר"מ כדמשמע בס"ד דמקשן ועוד צריך להבין דמאיזה טעם נוכל לומר במת בתוך ל' יום דנתחייבו הנכסים מכח חיוב האב כיון דבחייו אכתי לא מטא זמן חיוביה דהפודה את בנו בתוך ל' אין בנו פדוי ואפשר לומר דהר"מ ס"ל כסברת רש"י ז"ל דס"ל דעיקר מאי דקאמר רחמנא ופדויו מבן חדש תפדה הוא משום דבתוך ל' ספק נפל הוא וכמו שמתבאר מדברי רש"י במתני' דלקמן במתני' דשתי נשים שלא ביכרו וכו' בד"ה אם לכהן אחד נתן יעי"ש וכ"כ עוד גבי מתני' דלקמן מת הבן בתוך ל' יום וכו' בד"ה יחזיר וכו' והתוס' כתבו שם בד"ה מת בנו בתוך ל' יום וכו' וז"ל פי' בקונטרס משום דנפל הוא ובחנם פי' כן דאפי' דקים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא עכ"ל אלמא לדעת רש"י לא קפיד רחמנא בבן חדש כי אם משום ספק נפל אלא דס"ל לרש"י דאפי' ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני עד ל' יום דגזירת הכתוב בבירור זה שלא היה נפל לא יועיל שום בירור אחר כי אם עד שיתברר מכח שחי ל' יום וכמ"ש בס"ד באורך יותר בסוגייא דלקמן בפלוגתא דרב ושמואל בפודה את בנו בתוך ל' יום דבאמר לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות לרב בנו פדוי ולשמואל אין בנו פדוי יעו"ש וכיוצא לזה מתבאר מדברי רש"י בפ"ק דב"ק דף י"א ע"ב גבי בכור שנטרף בתוך ל' יום יעו"ש והתוס' שם בד"ה בכור וכו' הקשה על סברת רש"י מהא דאמרי' לשמואל דהפודה את בנו בתוך ל' יום דאם נתאכלו המעות אין בנו פדוי ואמאי הא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא אלא ודאי גזירת הכתוב הוא דאפי' קים לן שכלו לו חדשיו צריך ל' יום עכ"ל ונראה דהתוס' שם הוקשה להם זה משום דס"ל דהלכתא כשמואל בההיא דהתם דהם גורסין כגירסתינו דאמרי' ואף דקיי"ל בעלמא דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל אבל לרש"י י"ל דס"ל כסברת הר"מ בפי"א מהל' בכורים דפסק כרב מטעם דהלכתא כרב באיסורי דל"ג בגמ' כגי' וכן הוא דעת רבינו הרמב"ן לקמן וכן דעת הרא"ש וכמו שיבוא לפנינו שם באורך וכיון שכן י"ל דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל התם תלוי בזה דרב ס"ל דטעמיה דקרא דופדויו מבן חדש הוא משום חשש נפל וכיון דהגיע לל' יום הרי איגלאי מלתא למפרע שלא היה נפל בשפת הפדיון ובנו פדוי למפרע אף דעכשיו נתאכלו המעות אבל שמואל ס"ל דגזרת הכתוב הוא לאו מטעם חשש נפל הוא כסברת התוס' דהא אפילו ידוע דכלו חדשיו מבן חדש כתיב וכיון דקי"ל כרב דהכי ס"ל לרש"י דהכי קי"ל באיסורי הר"מ שפיר כתב בכל המקומות הנזכר דמשום חשש נפל הוא כסברת רב דהלכתא כוותיה וכ"כ ז"ל לדעת הר"מ דפסק כרב דס"ל כסברת רש"י דמשום חשש נפל הוא וה"ט דאפילו בנתאכלו המעות בנו פדוי משום דכיון דאיגלאי מלתא למפרע דלאו נפל הוא חל הפדיון משעה ראשונה וא"כ ה"ה הכא במת האב בתוך ל' יום אף דבתוך ל' יום לא מטא זמן חיוביה מ"מ כיון דחי עד ל' יום הרי איגלאי מילתא למפרע שלא היה נפל ולמפרע חל החיוב על האב ועל נכסיו בחייו דאין לומר דלא מצינו שיחול השעבוד על נכסיו על דבר שאין החיוב מבורר בחיי האב דאכתי תלוי ועומד עד שיתברר שיהא חי הבן ל' יום דהא מצינו כיוצא לזה בהדיא דאמרי' בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי הלכה א' קדש את רחל ולא כנסה ואח"כ קדש את לאה וכנסה ואח"כ כנס את רחל דקס"ד התם לומר דע"ד דרבנן רחל קודמת וע"ד דראב"ע לאה קודמת ודחי הש"ס אימור אף ר"א מודה מאחר שחזר וכנס רחל קודמת יעו"ש הרי מפורש דאע"ג דלר"א אינו מתחייב בכתובה לרחל ע"י הקדושין בלבד כ"א עד שיכניסנה ונמצא דמשעה שקדשה החיוב תלוי ועומד עד שנתברר שכנסה לבסוף עכ"ז כל שכנסה לבסוף אף שכנסה אחר נשואי לאה שעבוד רחל קודמת דכיון דאיגלאי מילתא למפרע שכנסה הוי למפרע חל החיוב על גופו ועל נכסיו משעת קדושין ורחל קודמת וה"ה הכא דאף דבחיי האב מתלא תלי החיוב מ"מ כל דנתברר לבסוף שלא היה נפל הרי למפרע חל החיוב על אביו ועל נכסיו משעה שנולד הבן ושפיר י"ל נתחייבו הנכסים והא דרבא בשמעתין הוצרך לאוקומי מתני' דמיירי במת האב אחר ל' יום ולא ניחא ליה לאוקמא דמיירי אפי' במת בתוך ל' יום דאפשר דרבא ס"ל כסברת שמואל דס"ל דקרא מבן חדש גזירת הכתוב ואין הטעם משום ספק נפל דלדידיה ודאי דא"א לאוקומי מתני' במת האב בתוך ל' יום כיון דא"א לומר דחל החיוב עליו למפרע בחיי האב וליכא למימר נתחייבו הנכסים ולסברת המקשן דלא הקשה כי אם לר"מ ולא אליבא דר"י אי מיירי בתוך ל' יום נראה דס"ל כסברת רב דטעמיה דקרא משום ספק נפל (כסברת רב) וכיון דהר"מ פסק כרב מש"ה פסק דלר"י אמרי' דנתחייבו הנכסים מכח האב כיון דחל החיוב למפרע משעה ראשונה בחיי האב וע"פ זה ימצא טוב טעם למה שכתב מרן דפסק הר"מ כלישנא קמא כיון דבעלמא קי"ל דהלכה כלישנא בתרא ומאי שנא הכא דפסק כלישנא קמא דלפי האמור אתי שפיר כיון דללישנא בתרא צ"ל דס"ל כסברת שמואל דלאו משום חשש נפל הוא ומש"ה במת האב בתוך ל' יום לא שייך לומר נתחייבו הנכסים בחיי האב קיי"ל כלישנא קמא דאתיא בסברת רב וקי"ל כוותיה לגביה דשמואל דקי"ל הלכתא כרב באיסורי וע"פ סברת הר"מ יש להמתיק קצת מאי דאיכפל תנא במתני' דלקמן פלוגתא דר"מ ור"י פעם שני גבי מי שהיה נשוי שתי נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו שני זכרים דנותן ה' סלעים לכהן וכו' מת האב והבנים קיימין ר"מ אומר וכו' ור"י אימר נתחייבו הנכסים והתוס' כתבו שם ד"ה אם נתנו וכו' וז"ל צריך שום צריכותא אמאי קתני בתרווייהו פלוגתא דר"מ ור"י עכ"ל וע"פ סברת הר"מ י"ל דה"ט דרבינו הקדוש קתני פלוגתא דר"מ ור"י ב"פ כדי שילמוד מיתורא דמתני' דדין זה דר"י דנתחייבו הנכסים הוא אפי' במת האב בתוך ל' יום דמתני' קמייתא מיירי במת האב לאחר ל' יום ומתני' דב' נשים אתא לאשמועינן דאפי' במת האב בתוך ל' יום קאמר ר"י נתחייבו הנכסים והיינו דהוצרך רבא לאוקומא מתני' קמייתא במת לאחר ל' יום כיון דדין זה דאפי' מת בתוך ל' יום אמרי' הכי אנו למדים מיתורא דמתני' בתרא:

ועוד אפשר לומר דהוצרך תנא למתנא פלוגתא דר"מ ור"י נמי גבי מי שהיה נשוי ב' נשים לאשמועינן דר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים הוא במציאות דהבנים הם משתי נשים ונפקא מינה דאפי' יש בנכסי אביהם דינר יותר מסכום ב' כתובות אמנם דשורת הדין הוא דזה נוטל כתובת אמו וזה נוטל כתובת אמו כדין כתובת בנין דכרין לר' יהודה חייבים בה' סלעים דבכהאי גוונא דהבנים נוטלין כתובת אמם הוי אמינא דאפי' ר' יהודה מודה דפטורים מחמשה סלעים כיון דלפי מאי דמסיק רבא עיקר פלוגתא דר"מ ור' יהודה דלר"מ אחר שחלקו הוי דינם כלקוחות דאחים שחלקו לקוחות הם ומלוה על פה אינו גובה מלקוחות ור"י ס"ל דאפי' אחר שחלקו יורשים הוו ומלוה על פה גובה מן היורשין וא"כ י"ל דהיינו דוקא היכא דחלקו בתורת ירושה אבל בחלקו בתורת כתובת אמם כיון שכל א' וא' לא ירשו מאביהם אלא גבו חוב כתובת אמם הוה אמינא דהם קודמין