מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קסא

שפדאו אביו ואם לאחרים הוא פודה כ"ש בנו עכ"ל ופשט לשון הירושלמי נראה כסברת רש"י והרא"ש דכתבו דחייב האב לפדותו דמפריש ה"ס ומעכבן לעצמו דהכי משמע הא דאמר חזקה שפדאו אביו דלשון זה מורה דעכ"פ צריך שיפדה אותו אביו ואתא לאשמועי' דאע"ג דתנן לקמן בפרקין מת האב אחר ל' יום בחזקת שנפדה מ"מ אפשר לומר דדוקא כשאביו ישראל אבל בכה"ג דאביו כהן דאפילו אם פודה אותו הפדיון שלו אינו בחזקת שנפדה דאפשר דלא פדאו דתלי לומר שאינו צריך להפריש קמ"ל דאפי' בכה"ג הוי בחזקת שנפדה דמסתמא פדאו ולפי דלא נטעי לומר דמלשון זה משמע דצריך שיפדנו כישראל וצריך שיתן הפדיון לכהן אחר לזה סיימו בירושלמי לומר ואם לאחרים הוא פודה לא כ"ש בנו וא"כ ודאי דה"ס שלו ומאי דאמרינן בחזקת שנפדה היינו מצות הפרשה בלבד ולסברת התוס' בשמעתין דס"ל דאינו צריך להפריש צ"ל דפי' דברי הירושלמי הכי הוי אחר ל' יום בחזקת שפדאו אביו כלומר שמעמידין אותו בחזקת פדוי דאם לאחרים הוא פודה לכ"ש בנו כלומר כיון דהפדיון הוא שלו ואינו צריך ליתן לכהן אחר דאם הוא לוקח מאחרים איך אפשר שיתן הוא לכהן אחר וא"כ כיון דעיקר הפדיון הוא הנתינה לכהן וההפרשה אינה מעלה ומוריד כלל הכא דלא שייך נתינה הרי הוא בחזקת פדוי בלא הפרשה כלל דהפרשה אינה מצוה כי אם נתינה וכיון דנתינה ליכא אפוכי מטרתא ל"ל ובלא הפרשה הרי הוא בחזקת פדוי:

(סח) פסקא וכן מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וכו' ופריך בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל ואמאי ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' ומשני אמרינן לא נצרכא אלא לבא אחריו וכו' ונראה פשוט דהא דקבעי הש"ס קושיא זאת גבי חלוקה מי שלא שהתה אחר בעלה וכו' לאו דוקא דה"ה בשאר חלוקות מתני' דקתני היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה דעליהם נמי קתני בכור לכהן ואינו בכור לנחלה ושפיר יש לדקדק בהם הא כפשוט שקיל וכו' וגם שינוייא דמשני ר"י א"ש לאלו החלוקים נמי דה"ק בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור לנחלה דאם בעלי הנשים האלו לא היה להם עדיין הרי אלו שנתערבו אינן בכור לנחלה וגם כפשוט אינם יורשים עם אחיהם שנולדו אחריהם דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה והבא אחריהם ג"כ אינו בכור לנחלה דאמרי ליה אחיו אותו הראשון שהוא ספק הוא בכור לנחלה אלא דקבעי הש"ס הך שקלא וטריא על חלוקה מי שלא שהתה וכו' שהיא אחרונה שבכולן וסמיך לה דברי התנא דהוי בכור לכהן ואינו בכור לנחלה ואף דבחלוקות אלו דהיא וכהנת וכו' אפשר להיות דהראשונים שנולדו ונתערבו אפשר שיזכו אף בחלק בכורה ע"י שיכתבו הרשאה להדדי בהוכרו ולבסוף נתערבו אלא דלא נקט מתני' בחלוקות אלו דיש מציאות דהוא בכור לנחלה ע"י הרשאה בהוכרו ולבסוף נתערבו מפני דרצה התנא לכלול עמהם חלוקת מי שלא שהתה דלא יש אופן בו שיהיה בכור לנחלה דלעולם הוי ספק מעיקרו וכיון דלגבי הך חלוקה לא שייך לחלק כלל גם באותם חלוקות אף דשייך לחלק בהם לא נקט אלא אופן דלא הוכרו מתחלה דבהכי אינם יכולים לכתוב הרשאה וע"ז קבעי הך שקלא וטריא על חלוקת דעי שלא שהתה וכו' לומר דמפני חלוקה זאת לא חילק התנא כלל דגם באותם חלוקות מיירי בשלא הוכרו מתחלה כלל ומש"ה לא מהני הרשאה ומפני חלוקת מי שלא שהתה וכו' לא חש התנא לחלק בשאר החלוקות:

והנה ראיתי להרב כ"י שהביא משם תוס' חיצונות בשמעתין וז"ל והק' הר"ר אלחנן אמאי לא מוקי לה ביבם דהוי ספק ובני יבם שבאו לחלוק נכסים שאז נוטל הספק חלק כדאמרי' בהחולץ בשמעתא דספק ויבם וי"ל דמתני' משמע ליה דמיירי בכל בני אדם שבעולם אפי' אותם דלא הוו יבם עכ"ל ולא ביארו התוס' באיזה אופן נכסים הוא שנוטל הספק חלק ובפ' החולץ דף ל"ז ע"ב אמרי' ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר ההוא גברא בר מיתנא הוא ונכסי דידי הוא בני יבם אמרי את אחינו את ומנתא הוא דאית לך בהדן וסבור רבנן למימר מתניתין היא דתנן הוא אינו יורש אותם וכו' ודחי להו רב משרשיא דל"ד דאי דמייא למתניתין הוא בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופיה דהתם אמרי' ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול וכתב רש"י בנכסי יבם גופיה התם מיתוקמא מתניתין דהוא לא יורש אותם דאמרי ליה אייתי ראייה ושקיל אבל בההיא דלעיל הבאים לחלוק בנכסי מיתנא שניהם ספק ונראה בעיני דההיא מנתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין הוא נוטל החצי ובין כולם החצי עכ"ל נמצינו למדים דספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופיה אינו נוטל הספק שום חלק ועל כרחך לומר דמ"ש התוס' דהוה מצי לאוקמא ביבם היינו בספק ובני יבם דבאים לחלוק בנכסי מיתנא דחולקין ביניהם ולע"ד דברי התוס' הנזכרים נפלאו ממני דאי ס"ל כסברת רש"י דההיא מנתא דקא מודו ליה שקיל ואח"כ חולקין דכן הוא סברת רוב הפוסקים וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם והרא"ש בפסקיו ודעימייהו יע"ש וע"ז הוא דמקשה לומר דאמאי לא מוקי לה בהכי דבכה"ג דבאים לחלוק בנכסי מיתנא כיון דהם מודים לו בההיא מנתא שאומרים לו אחינו את א"כ נמצא דזה הספק יורש כפשוט בחלק נכסי מיתנא מכח שיורש ליבם לפי הודאתם דבן היבם הוא הרי הדבר קשה דלפי סברת רש"י ודעימיה אם היה זה הספק שאנו מסתפקים בו שהוא בן היבם ראשון לבניו וראשית אונו כמו שהוא יורש בחלק פשוט במנתא דקא מודו ליה יורש נמי חלק בכורה כיון דכבר הודו לו שהוא אחיהם והוא הבכור ולו משפט הבכורה דלצד זה שהספק הוא בן היבם הרי נמצא דכדין יבם את יבמתו וזכה בנכסי המת כדין כל יבם ומחיים כבר זכה היבם בנכסי מיתנא ושפיר נוטל הבכור פי שנים כיון דמוחזק הוא ולא הוי ראוי וא"כ אי מתני' דהכא מיירי בהכי אמאי קתני דאינו בכור לנחלה הא אם כפשוט לוקח בנכסי מיתנא מטעם דמודו ליה גם חלק בכורה נוטל מהנכסים והשאר יחלוקו ואי סבירא ליה להתוספות כסברת הרמב"ם בפרק א' מהלכות נחלות דלא סבירא ליה כסברת רש"י אלא סבירא ליה דספק ובני יבם חולקין נכסי מיתנא בשוה חלק כחלק ואינו נוטל מנתא דמודו יעויין שם אם כן נמצא דה"ז הספק שאנו מסופקים שמא הוא בכור לנחלה ליבם אינו נוטל מכח ירושת היבם לא כפשוט ולא כבכור ומה שנוטל הוא חלק בנכסי מיתנא הטעם דאנו אומרים דבן מיתנא הוא ובנכסי מיתנא לא שייך בכור לנחלה לומר דכבכור אינו נוטל אבל כפשוט נוטל דהא במיתנא לא יש לו בנים אחרים דאם יש ספק הוא שזה הבן דוקא הוא שלו ואין לו אחים ודווקא ביבם שהיו לו בנים אחרים אח"כ שייך לומר דנוטל חלק כפשוט ואינו נוטל חלק כבכור ומנכסי היבם אינו נוטל כלל אפילו חלק כפשוט וא"כ איך שייך לומר ביבם דאינו נוטל כבכור ונוטל כפשוט כיון דמה שלוקח חלק בנכסי מיתנא לאו מכח ירושת היבם הוא אלא מכח שיורש למיתנא מס' שמא בנו הוא מטעם דמוטל בס' חולקין ואפשר לומר דכוונת התוס' להקשות מההיא דאמרינן בפרק החולץ בסוף הסוגיא ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר ההוא גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי הוא ובני יבם אמרי אחונא את ומנתא אית לך בהדן פלגא דקא מודי להו שקלי תלתא דקא מודו ליה שקיל פש להו דנקא הוי ממון המוטל בספק וחולקין ע"כ ובכה"ג הו"מ לאוקומה הכי האי ספק אי הוי בן היבם הוא ראשית אונו אף דלוקח בנכסי סבא תלתא דקא מודו ליה דאחיהם הוא כחלק פשוט מ"מ אינו נוטל בנכסי סבא מכח אביו היבם פי שנים כבכור כיון דנכסי הסבא לגבי היבם הוי ראוי כיון דמת היבם קודם ואח"כ מת הסבא דנמצא דלא זכו בניו לנכסים מחייו והוי ראוי ואינו נוטל בראוי כבמוחזק ואולם אף באופן זה הוי דוחק דאיך אפשר לאוקומי מתני' בהכי כיון דמשמעות מתני' היא דמה שאינו בכור לנחלה הוא מטעם דספק הוא וזיל הכא קא מדחי ליה וכו' ואם מיירי בהכי או מטעם זה הוא דהא כיון דבחלק פשוט לוקח תלתא מטעם דמודו ליה דאחיהם הוא א"כ בחלק פי שנים נמי נוטל מטעם זה דכבר הודו ליה דאחיהם הוא ומאי דאינו נוטל פי שנים הוא משום דהוי ראוי ודין זה דראוי הא קתני לה במתניתין לקמן ואינו מסוגיא מתני' דהכא ועוד קשה על דברי התוס' דאיך הוה מצי לאוקומה בהכי דאם כן התינח לחלוקה מי שלא שהתה וכו' דמיירי ביבם אבל בשאר חלוקות דהיא וכהנת היא ולויה היא ואשה שילדה מאי א"ל ופשיטא דטפי עדיף בהאי שינוייא דרבי ירמיה דמשני לבא אחריו דבהכי מתורץ יפה כל החלוקות ולזה י"ל והוא פשוט ונקדים דהא דאמרינן דאם לא הוכרו בתחלה כלל דאינם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה הוא מגזרת הכתוב כדאמרינן בפ' י"נ דף קכ"ז דתני' בן ולא טומטום בכור ולא ספק דכתיב והיה הבן הבכור לשניאה דהאי קרא מיותר הוא דאי להורות דהבכור הוא לשניאה הא כתיב אח"כ לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור ועל כרחך לומר דהאי קרא דוהיה הבן הבכור איצטריך להכי למעט בכור ספק וכן אמרינן בספרי בפ' תצא דמהאי קרא דוהיה הבן הבכור ממעטינן ספק בכור מעיקרו והנה כי כן נראה פשוט דדווקא בחלק בכורה אמרינן דאין יכול לכתוב הרשאה אבל בחלק פשיטות אפי' ספק מעיקרו יכולים לכתוב הרשאה דלא מיעט הכתוב אלא לענין בכורה וכ"כ הרב בספר א"ז שם בפי"נ משם הרא"ם יע"ש וכ"כ מרן הב"י בח"מ סי' רע"ז שכ"כ רבינו ירוחם יע"ש וכ"כ הב"ח שם וז"ל ספק בכור וכו' וטעמא משום דכתיב יכיר דבעינן שהוכרו מתחלה ולפיכך בחלק פשיטות יכולים לכתוב הרשאה אפילו לא הוכרו מתחלה דיכיר לא כתיב אלא גבי חלק בכירה עכ"ל וכ"כ בפרישה וז"ל ודוקא בבכור דינא הכי דכתיב ביה יכיר אבל בן ראובן פשוט ובן שמעון פשוט שנתערבו אפילו לא הוכרו מעולם איזה של מי כותבין הרשאה זה לזה עכ"ל אלא דדבריהם תמוהים משום דכתיב יכיר לומר דבעינן היכרא שהוכרו מתחלה דהא בספרי ובגמ' ילפינן לה מדכתיב והיה הבן הבכור כאמור דקרא דיכיר איצטריך למילי אוחרי וכדאמרינן בפ' מי שמת דף קמ"ב ע"ב בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר וע"כ לומר דמאי דלא מייתי הא דספק בכור מקרא דיכיר וילפינן לה מקרא דוהיה הבן הבכור וכו היינו משום דלא קפיד קרא דיכיר בהיכרא אלא בדאינו ראוי להיכרא כגון דנולד לאחר מיתת אביו אבל בנולד בחייו אפילו לא ראהו ולא הכירו הואיל וראוי להכרה אין הכרה מעכבת בי כדר' זירא וכו' כמ"ש רשב"ם שם יע"ש וא"כ י"ל דאפילו נתערבו מתחלה כיון דהיה ביד האב להשגיח ולהשתדל שלא יתערבו כדי להכירו ראוי להיכרא חשיב ואין היכרא מעכבת ומש"ה איצטריך קרא אחרינא באופן דכל אפייא שווין דהא דאין יכולים לכתוב הרשאה הוא דוקא לחלק בכורה אבל לחלק פשיטות יכולים לכתוב הרשאה והנה כי כן י"ל דשפיר הו"מ לאוקומי מתניתין דמי שלא שהתה ביבם דלשאר החלוקות דמתניתין דהיא וכהנת וכו' לק"מ דלגבי שאר חלוקות י"ל דמתניתין דמשמע דבחלק פשוט נוטל מיירי כשכתבו הרשאה זה לזה דלענין חלק פשוט מהני הרשאה ולענין חלק בכורה לא מהני הרשאה כיון שלא הוכרו מתחלה ודע דאין לומר כפי"ז דמש"ה קבע הש"ס קו' זאת דפריך הא כפשוט שקיל על חלוקת מי שלא שהתה וכו' דבשאר החלוקות דהיא וכהנת וכו' לק"מ די"ל דמיירי בכתבו הרשאה זה לזה דהא ליתא דא"כ למאי דפריך הש"ס לשינוייא דר"י וליכתבו הרשאה אהדדי וכי תימא מתני' שלא בהרשאה הא מוקמינן לה לקמן בהרשאה אמאי הוצרך המקשן להביא מתני' דלקמן דמוקי לה שמואל בבא בהרשאה תיפוק ליה דמתני' דהכא בשאר החלוקות דהיא וכהנת וכו' מיירי כשכתבו הרשאה זה לזה אלא עכצ"ל דקו' הש"ס קאי לכל החלוקות אלא דקבעי קושיא על האחרונה דמי שלא שהתה וכו' וה"ה השאר וכל החלוקות מוקי להו ר"י דלא נצרכא אלא לבא אחריו ואע"ג דלגבי היא וכהנת וכו' מצינן לתרוצי דמיירי בבא בהרשאה מ"מ ניח' ליה להש"ס לשנויי לכולהו בחדא מחתא:

והנה ראיתי לרש"י בשמעתין בד"ה מסייע ליה לר' ינאי דאמר הוכרו ולבסוף נתערבו כגון ב' נשים של ב' אנשים שהוכרו וולדותיהן ואח"כ נתערבו ועכשיו כשהם באים לירש דוחים אותם אחיהם דלכ"א אמרי לאו אחינו את כותבין הרשאה זל"ז האחד לחבירו על חלקו בנכסי אביו ובעל ההרשאה בא אצל יורשי ב' האבות ואומר לכל אחד אם אחיכם אני תנו לי ואם זה אחיכם תנו לי חלקו וכן לבני הב' אבל לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכיה מעולם בנכסים ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהם בחזקת בכורה עכ"ל ובני' הרב כ"י גריס בדברי רש"י אחר דיבור וכן לבני הב' וז"ל דהיינו ודאי הרשאה מעלייתא עבדי שהיתה לו זכיה בנכסי אביו קודם שנתערבו אבל לא הוכרו וכו' ולעד"נ דהמדקדק בכל דברי רש"י בהא דרבי ינאי יראה דרש"י ס"ל דר' ינאי דבלא הוכרו מתחלה דאין כותבים הרשאה אפילו בבנים פשוטים שנתערבו מתחלה מיירי מדלא הזכיר רש"י כלל בתוך פירושו שפירש דמיירי כגון ב' נשים של שני אנשים דהולדות אלו היו בכורות לאביהם לענין נחלה כי לא יש מזה רמז בדבריו ועוד דכיון דדין זה דבכור ספק ילפינן לה מקרא דוהיה הבן הבכור וכו' דכל שלא הוכרו מתחלה אינו נוטל פי שנים אפי' בהרשאה למה הוצרך רש"י ליתן טעם אחר מדעתו וסברתו דכיון דהוכרו מתחלה והיה להם זכייה בנכסים קודם שנתערבו כותבין הרשאה אבל אם לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכייה בנכסים מעולם תיפוק ליה דגזירת הכתוב היא וקיי"ל דלא דרשינן טעמיה דקרא דא"כ הוא דטעמיה דקרא הוא מפני שלא היה להם זכייה בנכסים א"כ לאו דוקא בחלק בכורה דאפי' בחלק פשוט או דאינו בכור אלא דבאים לידון על הירושה בלבד כפשוט אינם יכולים לכתוב הרשאה כיון דמעולם לא היה להם זכייה בנכסים דכפי טעם זה מ"ש פשוט מבכור ואף דזה אינו כ"כ הכרח דאפשר דהוצרך רש"י ליתן טעם דיש לחלק בין הוכרו מתחלה ללא הוכרו מתחלה דכיון דיש טעם לחלק מש"ה אמרינן דקרא דוהיה הבן הבכור וכו' דממעט ספק אינו ממעט כי אם דוקא בספק המסתבר בשלא הוכרו מתחלה דלא היה להם זכייה כלל אבל בהוכרו מתחלה דלא מסתבר אינו ממעט קרא מ"מ אי ס"ל לרש"י דר' ינאי בבכור דוקא מיירי כל כי האי היה לו לפרש דבבכור מיירי ולא לפרש הענין בסתם כאילו דין זה מיירי אפי' בבנים פשוטים דכל שלא הוכרו אינם יכולין לכתוב הרשאה על חלקו ואדרבא פשט דברי רש"י שכתב כותבין הרשאה זה לזה על חלקו בנכסי אביו נראה דעל חלק פשוט בנכסי אביו קאמר דאי לאו הכי הול"ל על חלק פי שנים בנכסי אביו ולפרש בעיקר המציאות דהולדות האלו היו בכורות לאביהם ולא לסתום דבריו לגמרי ולכן נראה דדעת רש"י דאפילו בולדות פשוטים כל דלא הוכרו מתחלה מטעם זה דלא היה להם זכייה בנכסים מעולם אינם יכולים לכתוב הרשאה זל"ז והכי ס"ל לר"י מסברא ומאי דאמר ביש נוחלין אלא בכור ולא ס' לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבא וכו' הכוונה לאפוקי מדרשא בתרא דדריש רבא כר' ינאי גבי בנים פשוטים שנתערבו דאם הוכרו מתחלה כותבין הרשאה ואם לא הוכרו אין כותבין לאפוקי סברא זאת אסא קרא דוהיה הבן הבכור למעוטי דלענין חלק בכורה אפי' בהוכרו מתחלה אין כותבין הרשאה כיון דעכשיו נתערבו ולא הוי בכור ודאי ומאי דסיים רש"י בדבריו בשמעתין וז"ל ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהם בחלק בכורה וכו' דמשמע דאפי' בבכור דווקא בשלא הוכרו מתחלה אין כותבין היינו לפי שמעתין שלא הביאו כי אם הא דר"י דנראה דמסברת ר' ינאי גבי בנים פשוטים אלו לומדים בבכור דהכא בשמעתין עכ"ל דלא שמיע ליה דרשא דקרא דוהיה הבן הבכור דדרשינן בכור ודאי ולא ס' דלפי דרשא זאת פשיטא דאין לחלק כלל דקרא סתמא קא ממעט ואפי' בהוכרו מתחלה במשמע כיון דלא מביא הש"ס הכא כי אם הא דר"י ולא הביאו ברייתא דדריש והיה הבן הבכור ודאי ולא ספק וכיון דמרבי ינאי אנו לומדים א"כ בבכור נמי דווקא בדלא הוכרו כדין פשוט:

הן אמת דאם כנים אנחנו דהכי הוי סברת רש"י דסברת ר"י הוא אפילו בפשוטים אבל לפי מאי דדרשינן בפ' יש נוחלין מקרא והיה הבן הבכור למעוטי ספק אפילו בהוכרו מתחלה ממעטינן מקרא דמאי דאמרינן התם לאפוקי מדרבא היינו לאסוקי דדרשא בתרא קאמר יקשה לסברא זאת דהא אמרינן התם בפרק י"נ שלחו בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו רבינו היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר