מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קס

אמאי לא מוקי לה בישראל שקנה מן הכותי קודם מירוח דחייב במעשרות והם שלו ותרומה דקתני מתניתין הוא תרומת מעשר שהיא שלו ומוכר לכהן והמעשרות היינו המעשר ראשון שהוא שלו וי"ל ודו"ק:

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה לעיקר שמעתין דשפיר קיי"ל כמ"ד דאם מת האב בתוך הל' יום דלא היה בידו לפדותו דחייב הבן לפדות את עצמו ולא אמרינן דמצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה ול"ק מידי מסוגיא דפ"ק דמכלתין ככל האמור:

והנה במאי דאמרינן במת האב אחר ל' יום דכ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו כתב רש"י שהרי זכה אביו בפדיונו דאי נמי יהיב ליה האב הוה מפריש ליה ושקיל לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו עכ"ל המתבאר מדברי רש"י דס"ל דאחר ל' יום חייב אביו להפריש החמשה סלעים ולפדותו בהם ובמקום נתינה לכהן אחר זוכה הוא עצמו בהם וחשיב כאילו נתן לכהן אחר דמש"ה כתב דא"נ יהיב ליה האב הוה מפריש ליה אלמא דהפרשה מיהא בעי וכן מתבאר מדברי הרא"ש בתוספותיו הביא דבריו הרב כ"י וז"ל כ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי האב זכה בפדיונו שאם היה האב קיים היה צריך לפדותו אעפ"י שהוא כהן כיון שהבן חלל דהא דכהנים פטורים היינו כשהולד כהן כדאמרינן לעיל בריש מכלתין אם הפקיע קדושתן של לוים של ישראל במדבר דין הוא שתפקיע את של עצמן אבל אם הבן חלל חייב אח"כ לפדותו ומפריש ה' סלעים ופודהו ומעכבו לעצמו ואע"ג דלויה וכהנת שילדו מישראל פטור מחמשה סלעים היינו משום דבפטר רחם תלה רחמנא והיינו דקאמר שהרי זכה האב בפדיונו דירש כל זכותו של אביו ואם היה אביו קיים היה מפריש ה' סלעים ומעכבן לעצמו גם הבן יעשה כן ובתוך ל' פליגי ר"ח סבר כיון שלא הגיע זמן פדייתו לא זכה האב בפדיונו וחייב הבן לפדות את עצמו ורבא בר"ה פטר ליה משום דא"ל אתינא מכח גברא וכו' וכמו שלא היית יכול להוציא ממנו אם היה חי כך לא תוציא ממני כי כל כחו וזכותו ירשתי ודמי לישראל שירש מאבי אמו כהן טבלים שלא נתמרחו עכ"ל הרי מבואר בפירוש דחייב האב להפריש פדיונו ומעכבו לעצמו ולא אמרינן כיון דאינו נותנו לכהן אחר אפוכי מטרתא ל"ל דהא מיהא מקיים מצות פדיון בהפרשת הה' סלעים ואומר הרי בני פדוי בה' סלעים אלו אלא דמ"ש בס"ד לסברת רבא בר"ה דאפילו בתוך ל' יום פטור הבן דדמי לישראל שירש מאבי אמו כהן טבלים שלא נתמרחו ק"ק דהא בשמעתין בפ"ק דמכלתין הנז' אמרינן דדוקא בירש טבלים ממורחין דשייך למימר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל קודם מירוח דלכ"ע לאו כמי שהורמו דמיין לא אמרינן הכי ואולי דס"ל להרא"ש ז"ל דהתם אמר ר"נ דדווקא ממורחין משום דלא קיי"ל כרבא דס"ל דא"ל אתינא מכח גברא וכו' אבל לרבא בר"ה פשיטא דאפילו קודם מירוח זוכה בהם מטעם זה דאתינא מכח גברא וכו' אלא דאכתי יש להעיר דמה מדמי זה לירש מאבי אמו כהן דאם נאמר דראייתו של רבא בר"ה הוא מהתם דקיי"ל בעלמא בירש טבלים קודם מירוח דזוכה היורש אכתי אינה ראיה דהתם שאני דביד המוריש היה למרחן ולהפריש מהם מעשרות דכיון דהיה בידו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וחשיב כאילו כבר מירחן והפרישן משא"כ הכא דבתוך ל' אין בידו לפדותו כלל ואפילו בדיעבד אין פדיונו פדוי וכיון דמחוסר זמן שאין בידו לקרב הזמן כמחוסר מעשה דמי וי"ל ודוק באופן דמפורש יוצא מדברי הרא"ש דאביו חייב להפריש פדיונו וכן משמע מדברי הרא"ש בפסקיו שכתב וז"ל והוי כאילו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהם את בנו ועכבם לעצמו כן הבן יפריש ה' סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנו ומוכר התרומה לכהן עכ"ל אבל מדברי התוס' בשמעתין ד"ה הבן חייב לפדות וכו' נראה דלא ס"ל דהאב חייב להפריש ה' סלעים שכתבו וז"ל חייב הבן לפדות לעצמו אע"ג דליכא חיובא באב וכו' ותימה דבפ"ק דקדושין אמרינן תפדה תפדה דאשה שאין אחרים מצווים לפדותה אינה מצווה לפדות את עצמה והכא נמי האי בן שאין אחרים מצווים לפדותו לא יהא חייב לפדות את עצמו עכ"ל ואם איתא דאחר ל' יום האב נמי חייב להפריש ה' סלעים ולפדותו ומעכבן לעצמו לא דמי לההיא דאשה דהתם אין אחרים מצוויה לפדותה כלל לא בהפרשה בלבד ולא בנתינה לכהן משא"כ הכא דאחרים מצווים לפדותו דהאב חייב להפריש ה"ס ולפדותו אחר הל' יום וכן כתבו בפירוש בתוספות חיצוניות הביא דבריהם הרב על דברי רש"י הנזכר שכתבו וז"ל שהרי זכה האב בפדיונו ואע"ג דאינו צריך להפריש כלל הפדיון ולפדותו ולעכבו מ"מ קרי ליה שפיר זכה כיון שאינו חייב כלום לתת לכהן אחר עכ"ל והרא"ש עפ"י שיטתו דס"ל דחייב האב להפריש כתב כל דברי התוס' דידן הנז"ל וז"ל הבן חייב לפדות את עצמו וכו' אלמא חייב הבן לפדות את עצמו אף ע"ג דליכא חיובא באב ותימא דבפ"ק דקדושין בגמ' כל מצות הבן על האב וכו' ומהכא ל"ק כולי האי שהרי האב חייב לפדותו אלא שמעכב הפדיון לעצמו אבל ק' ממתני' דתנן נתגיירה מעוברת וכו' בכור לכהן וי"ל דלא ממעט מתפדה אלא אשה שאין במינה פדיון עכ"ל ועל עיקר קושית התוספות והרא"ש מההיא דפ"ק דקדושין ק"ק דאמאי המתינו להקשות קושיא זאת הכא ולא הק' כן לעיל דאמרינן לויה שנתעברה מכותי דפטור מטעם דבפטר רחם תלה רחמנא ותיפוק ליה משום דאין אחרים מצווין לפדותו וכן מאי דאמרינן דכהנת דאיעבר מכותי חייב הבן בפדיון אף דאין אביו חייב לפדותו באופן דנמצינו למדים דלדעת רש"י והרא"ש אף שאביו כהן חייב להפריש חמשה סלעים ולפדותו ולדעת התוס' דידן ותוס' חיצוניות אינו חייב אביו להפריש ה"ס ולפדותו ולדידהו נראה דה"ה הבן שמת אביו אחר ל' יום דאינו חייב להפריש דהפרשה מה עושה כיון דמעכב הפדיון לעצמו ועיקר הפדיון הוא שיוציא הה"ס מרשותו ויתן לכהן ולדעת רש"י והרא"ש צ"ל דס"ל דפדיון הבן חשיב כשאר מתנות כהונה דמשעה שהפרישם הוי ממון כהן ואין לבעלים בהם כי אם ט"ה ליתנם לכל כהן שירצה וה"ה בפדיון דכיון דהפריש ה"ס הרי נעשה ממון כהן ואין לו אלא ט"ה והנה כי כן בדין זה דבן חלל כיון שהפריש אביו ה"ס ופדאו הרי חשיב פדיון ומשעת הפרשה ממון כהן הוא וכיון דיש לו ט"ה ליתנם לכל כהן שירצה הוא זוכה בהם דהוא קודם לכל כהן וכ"כ בנו היורש זכותו בהפרשה סגי וזוכה לעצמו אלא דיש להבין בזה דלא שייך זה כ"א במתנות כהונה כמו תו"מ דמיד שהפרישם חל קדושת תרומה עליה וא"א להחליפם אפירות אחרות ומיד שחל שם תרומה נעשה ממון כהן וכן במתנות דהזרוע והלחיים וכו' דכיון דהוא דבר מסויים וא"א ליתן בעד מתנות מאברים אחרים משעה שהפרישם נעשה ממון כהן אבל גבי פדיון דלא חייבו הכתוב בדבר מסויים מנכסיו כ"א חיובא רמיא עליה ליתן ה"ס מכל נכסיו יהיה מה שיהיה ואם הפריש ה"ס לפדיון בנו כל שלא זכה הכהן פשיטא דיכול להחליפם באחרים דאכתי ממונו הוא ומהאי טעמא אמרינן בפרקין במתני' דלקמן דהמפריש ה' סלעים לפדיון בנו חייב באחריותם דכל כמה דלא מטי ליד כהן ממונו הוא ופדיון הבן הוי כשאר חובות שחייב האדם דאם הפריש מממונו כדי שיעור חובו לא זכה המלוה משעת הפרשה וכ"כ גבי פדיון וא"כ לא שייך למימר דמשעה שהפרישם נעשה ממון כהן דא"כ אמאי חייב באחריותם עוד דאילו בפטר חמור דפודהו בשה או בכל דבר בשיווי דדומה לפדיון הבן דהתם נמי אינו דבר מסויים מנכסים ועכ"ז המפריש פדיון פטר חמור לרבנן דקיימא לן כוותייהו בספ"ק דמכלתין דף י"ב ע"א אינו חייב באחריותו וע"כ צריך לומר דפדיון פ"ח שאני דכיון דקודם פדיון הפ"ח עצמו אסור בהנאה ומשעה שהפריש עליו השה פקע איסורא מיניה ונתחלל בשה ונמצא דע"י ההפרשה נעשה מעשה להוציא הפ"ח מחזקתו שמשעה שנולד ממון כהן היה ולא היה לבעלים כ"א ט"ה שפיר י"ל דנכנס השה במקום הפטר חמור לומר דמשעת הפרשה הוא ממון כהן משא"כ בפדיון הבן דליכא למימר הכי דדוקא בפ"ח דהוא עצמו ממון כהן דאם נתנו לכהן הפ"ח עצמו יצא ידי נתינה כדאמרינן בפ"ק דמכלתין דף י"ב ע"ב אלא דהכהן צריך לפדותו בשה שפיר י"ל דנכנס השה במקום הפטר חמור בהפרשה אבל בבכור אדם לא שייך למימר דגוף הבכור הוי ממון כהן קודם פדיון כיון דאם נתנו לבכור עצמו לא מצינו שיוצא ידי נתינה כיון דבכור אדם חילין גמור הוא ולא שייך בו זכייה דלאיזה דבר יזכה בו הכהן אי לעבד אין בן חורין נעשה עבד ואי לבן לאו זרעו הוא וכמ"ש הת"ה בפסקים וכתבים סי' רל"ה יע"ש:

והנה כי כן כיון דהפרשת פדיון הבן לא הוי כשאר מתנות כהונה דמיד שהפרישם נעשה ממון כהן ואין לו אלא טובת הנאה א"כ ידין בן חלל אי האב מחוייב לפדותו וחייב להפריש מה מעלה ומוריד הפרשה זאת כיון דאחר ההפרשה נמי אכתי ממונו הוא ולא יצא מרשותו כלל ואיך יחשב זה לפדיון כיון דעיקר הפדיון הוא על ידי נתינה לכהן בהוצאה מרשות לרשות ובהפרשה בלבד ליכא הוצאה מרשות לרשות ובפרט בבן הפודה את עצמו שמת אביו אחר ל' יום איך חשיב פדיון בהפרשה בלבד ומאי דמייתי הרא"ש בפסקיו דוגמא לדבר מישראל שירש טבלים מאבי אמו כהן דמפריש תרומה ומוכרה לכהן לא דמי כלל דהתם שאני דמשעת הפרשה הרי נעשה ממון כהן וכאילו יצא מרשות לרשות דמי דהתורה הוציאתו מרשותו וזיכה אותה לכהן ולא נשאר לו כי אם טובת הנאה בלבד ויכול לעכבה לעצמו כמו שהיה עושה המוריש וכן בההיא דישראל שירש עשרה פטרי חמורים מאבי אמו כהן דפודן והן שלו דהתם נמי משעה שהפריש השיין לפדותן הרי נעשה ממון כהן ולא נשאר לו כי אם טובת הנאה ומכת אותו טובת הנאה זוכה בהם הוא עצמו מכח המוריש אבל פדיון הבן דא"א לומר דמשעת הפרשה נעשה ממון כהן איך יהיה פדוי בהפרשה בעלמא ואם נאמר דלפי סברת רש"י והרא"ש צ"ל דצריך שיפריש הפדיון ויזכה אותו ע"י אחר שיזכה בו לכהנים באופן דע"י זכיה זאת יהיה ממון כהנים כדין הפרשת תרומה ושאר מתנות כהונה דהוו ממון כהן ויש טובת הנאה לבעלים או שיזכה ע"י אחר לכהן מיוחד ויתנה עמו ע"מ להחזיר לו דכל כי הא הי"ל לפרש וסתמיות דבריהם נראה דבהפרשה בלבד הבן פדוי:

הן אמת דבספ"ק דמכילתין פליג ר"א ארבנן וס"ל דהמפריש פדיון פ"ח חייב באחריותו כה' סלעים של בן ואמרינן בגמ' דמודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו יע"ש הרי דאף דלר"א המפריש חייב באחריותו כפדיון הבן עכ"ז מודה דהיינו דוקא בודאי פ"ח שעכ"פ צריך שיתננו לכהן וכיון דצריך ליתנו חייב באחריותו ואינו פדוי עד שיבא ליד כהן אבל בספק פ"ח דאינו חייב ליתן דהממע"ה בהפרשה בעלמא סגי וא"כ י"ל דה"ה בפדיון הבן דכל דאינו מחוייב ליתן לאחר בהפרשה סגי ונראה דהא ליתא ול"ד כלל דהא מסקינן התם דר"א סבירא ליה דפטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון ומשום הכי צריך שיפריש בספק פטר חמור וכיון דאסור בהנאה והפדיון מוציאו לחולין הרי הפרשה עושה מעשה דלהצד דהוא פטר חמור הרי משעה שנולד הפ"ח ממון הכהן הוא והשה שפודה בו נכנס במקומו בהפרשה ומודה ר"א דאפי' בודאי פ"ח משעת ההפרשה הותר בהנאה אלא כיון דילפינן מפדיון הבן אמרינן דהפדיון תלוי ועומד דאם הגיע ליד הכהן הרי למפרע משעת ההפרשה היה פדוי והותר בהנאה ואם הפדיון לא הגיע ליד הכהן הרי למפרע הפ"ח אכתי איתיה באיסוריה וזה לא שייך בפדיון הבן כדבר האמור:

ואפשר לומר דלעולם דלדעת רש"י והרא"ש פדיון הבן הוי כשאר מתנות כהונה דמשעת הפרשה הוי ממון כהן וס"ל דילפינן לה מהקדש דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה כדאמרינן בסיף פרק קמא דמכילתין דה"ט דר"א דהמפריש פדיון פטר חמור חייב באחריות כה' סלעים של בן דכתיב אך פדה תפדה מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו וכיון דקיימא לן אין היקש למחצה וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ י"ל דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה דמה בכור ב"ט מסתברא דמשעת הפרשת השה נעשה ממון כהן אף בכור אדם משעת הפרשה נעשה ממון כהן ואע"ג דלפי פשט הסוגיא שם בספ"ק נראה דלרבנן דס"ל דפדיון פ"ח אינו חייב באחריותו כפדיון מע"ש ולא עבדי האי היקשא וכדאמר רבא שם בסוף הסוגיא ל"ק הא ר"א דמקשי הא רבנן דלא מקשי מ"מ י"ל דלעולם דלרבנן עבדינן היקשא דהא היקש דן אדם מעצמו אעפ"י שלא קבלה מרבו דדוקא ג"ש אין אדם דן בעצמו וכמ"ש התוס' בפרק לולב הגזול דף ל"א ע"א יע"ש ואע"ג דמדברי רש"י שם נראה דס"ל דהיקש הוא כדין ג"ש כבר כתב מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה דף מ"ד ע"א ד"ה ודע וכו' דלא כתב רש"י כן כי אם לר"י אבל לרבנן דקיי''ל כוותייהו ס"ל דהיקש נמי דן אדם מעצמו יע"ש וא"כ הכא מ"ש דרבנן דהכא לא דרשי היקש זה דבכור אדם לבכור ב"ט ועכצ"ל דלרבנן נמי דרשינן הך היקשא אלא דלרבנן כיון דכתיב אך פדה תפדה דמשמע לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר כדאמרי' אליבא דר"א התם אף דר"א ס"ל דההיקש הוה על כל עניני הפדיון שילמדו זה מזה בין לענין אחריות ובין להשהותו ל' יום מ"מ לרבנן ס"ל דדוקא לענין פדיה הקשתיו הוא למעט כל דבר אפי' ענין דיני הפדיון ולא בא ללמד ההיקש כי אם שאופן הפדיון של בכורי אדם הוא באופן בהמה טמאה דמה בכור ב"ט משעה שהפריש הפדיון חל הפדיון ופקע זכות הכהן מגוף הפ"ח ונכנס השה במקומו ונעשה ממון כהן כך בכור אדם משעה שהפריש פדיון הבן נעשת ממון כהן דס"ל לרבנן דפשט הכתוב דמשמע לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר מוכח דמההיקש אין ללמוד אלא דשייך פדיון לזה כמו זה אלא כיון דעיקר הפדיון כבר כתוב בפירוש בשניהם ע"כ צ"ל דבא לחדש ההיקש אופן פדיון בבכור אדם מה שאינו מפורש בגופיה דהא אופן פדיון דבכור אדם סתמא הוא דלא חשיב פדיה אלא כשיתן ליד כהן אבל בהפרשה לא חשיב פדיה וחדית לן היקשא אופן פדיה אחת דאפי' בעודו ביד אבי הבן חשיב פדיון ונ"מ דתיכף משעת הפרשה נעשה ממון כהן ולמוד זה כיון שהוא קרוב לפשט הכתוב דלעיקר פדייה הקישו ולא לדבר אחר דרשינן ליה אבל שאר דיני פדיון לא ילפי' מהיקש זה:

ובהכי ניחא מאי דלכאורה ק' דאמאי איצטריך קרא לומר דהמפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו דבמתני' דלקמן מייתי קרא לזה שנאמר יהיה לך אך פדה תפדה יע"ש הא לפי האמור מלתא דמסתברא דחייב באחריותו ולא צריך קרא לזה מידי דהוה לשאר חוב דעלמא שאם הפריש שיעור חובו ואבד חייב באחריותו דכל כמה דלא מטי ליד המלוה ולא זכה בו אכתי ברשותו הוא וה"נ אם אנו אומרים דמשעה שהפרישו אינו ממון כהן פשיטא דחייב באחריותו דאפי' אחר שהפרישו עדיין ממונו הוא כשאר נכסיו ולמה צריך קרא ואולם לפי האמור א"ש דכיון דהוקשו בכור אדם לבכור בהמה טמאה וילפי' מההיקש אפילו לרבנן דפדיון הבן נמי משעה שהפרישו הוי ממון כהן כשאר מתנות כהונה וא"כ סלקא דעתך אמינא דאינו חייב באחריותו כדין פדיון פטר חמור ומעשר שני קמ"ל קרא דיהיה לך אך פדה תפדה דמשמע שאינו פדוי עד שיבא ליד כהן ואם לא היה ההיקש הוה אמינא דלאו ממון כהן הוא משעת הפרשה מהאי קרא אבל כיון דאיכא היקשא וע"כ צ"ל דההיקש בא ללמד זה על זה באיזה דבר ואין לנו לומר לרבנן אלא דבא ללמד דפדיון הבן נמי משעת הפרשה הוי ממון כהן אלא דעם כל זה נחית לן קרא דחייב באחריותו דאף דמשעת הפרשה הוי ממון כהן מ"מ מתלי תלי עד שיבא ליד כהן דאם הגיע ליד כהן הרי למפרע משעת הפרשה היה ממון כהן ואם נאבד ולא הגיע ליד הכהן אין בנו פדוי למפרע דחייב באחריותו ונמצא דפדיון הבן לרבנן הוא כסגנון פדיון פטר חמור לרבי אליעזר כמו ששיערנו לעיל לדעתו יעזר וא"כ בנדון זה דבן חלל שאינו מחוייב ליתן לכהן אחר בהפרשה סגי דכל דאינו זקוק ליתן בהפרשה סגי כדאמרינן לענין פטר חמור לר"א דמודה ר"א בספק פטר חמור דמפריש טלה והוא שלו כמו כן לרבנן בפדיון הבן ונראה דלפי"ז לדעת רש"י והרא"ש ה"ה בספק פדיון הבן דקי"ל דאם הוא ספק אם הוא בכור או שהוא בכור ודאי והספק הוא אם פטור מן הפדיון דפטור מה' סלעים דהמוציא מחבירו עליו הראיה דמכל מקום חייב להפריש ה' סלעים ולפדותו ומעכב הפדיון לעצמו כיון דהפרשה עושה מצוה כדין פטר חמור לר"א דבספק מפריש טלה והוא שלו דהא אין לומר דלא אמרו כן כי אם בודאי בכור כמו בן חלל דעל צד הודאי הוא חייב בפדיון וע"כ מחוייב לפחות לעשות מצות הפרשה מה שא"כ בספק בכור דשאני בכור פטר חמור דצריך שיפריש טלה להפקיע איסורו משא"כ בבן דחולין הוא ואינו צריך הפרשה להתיר דהא ליתא דהא סוף סוף מצוה מדאורייתא היא וקיימא לן ספק דאורייתא לחומרא ודווקא לענין ממון לא מפקינן מידו דגדול כח המוחזק אבל לענין קיום מצות הפרשה דלא מטי ליה למוחזק שום פסידא של ממון למה לא נחמיר מספק לחייבו בהפרשה מספק ואם נאמר דממ"נ דלדעת רש"י והרא"ש שורת הדין כן דבספק בכור אדם חייב להפריש ומעכבו לעצמו יקשה דהרי אמרינן בחולין בפ' הזרוע דף קל"ד דאמרינן התם תני ר"ח ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה [ובכור בהמה טמאה) ובכור בהמה טהורה [לחיוב ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור ותם איתא דספק בכור אדם חייב להפריש אמאי לא קתני פדיון הבן לחיוב ולפטור כדקתני בבכור בהמה טמאה לחיוב ולפטור דקתני דחייב להפריש טלה להפקיע איסור וקתני לפטור דהיינו דמפריש והוא לעצמו וכ"כ גבי פדיון הבן ליתני חיוב הפרשה ופיטור נתינה דמעכבו לעצמו:

והנה בירושלמי פ"י דיבמות ה' א' הובאה מימרא זאת דבן חלל באופן זה וז"ל ר"ש בן יוסינא בשם רב הושעיא כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך ל' יום חזקה