מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה טז

דגמל גמל דבלאו קרא דגמל גמל הו"א דמקרא דפרסה יוצא לנו דכל מין קלוט שיצא לאויר העולם אסור אפי' קלוט דשפן וארנבת ושאר בהמות טמאות שאין להם אלא פרסה אחת דכיון דקרא נקט פרסה סתם למסרי קלט משמע כל מיני קלוט דבכולם בא להתיר בנמצא במעי אמו לאפוקי נולד לכן איצטריך קרא דגמל גמל לומר דלא נאסרו כל הקלוטים אפי' ביצאו לאויר העולם כי אם ד וקא גמל ולפי מ"ש לעיל דהרא"ש ז"ל פליג על סברת התוספות הנזכר ס"ל דלרבי שמעון לאו דוקא קאמר דה"ה כולם צריך לישב לר''ש למה איצטריך קרא דגמל גמל ונראה פשוט די"ל דאי לאו דאית ליה לר"ש קרא דגמל גמל לאסור ביצא לאויר העולם לא היה דורש דקרא דפרסה איצטריך להתיר במעי אמו אלא היה דורשו לדרשה אחרת כדדרשי ליה רבנן לדרשה אחרת כמ"ש התוס' דפשיטא דאי ליכא קרא דגמל גמל לאסור הוה דריש ר"ש היתר מקרא דגמל טמא הוא כדדרשי רבנן וא"כ הו"א דקרא דפרסה לדרשה אחריתי ודו"ק:

וראיתי להרב דמש"א בדף הנזכר ע"ג שהרגיש מזה וכתב וז"ל וא"ת לפ"ז גמל גמל ל"ל לר"ש וי"ל אי מבהמה בבהמה הו"א ה"ה חזיר בין למ"ד חזיר מין בהמה או למ"ד מין חיה מ"מ חיה בכלל בהמה וגם בקרא דכתיב בהמה בבהמה כתיב פרסה ופרסות וחזיר וגמל פרסה אית ליה אע"ג דאין לו פרסות קמ"ל גמל גמל ב"פ למעט אפי' חזיר וגמל מטהורה ואי כתב גמל גמל ב"פ הו"א הא שקץ ועוף דאינם כגמל שרי קמ"ל בהמה בבהמה ולא שקץ ועוף עכ"ל ואי כיון הרב להקשות לר"ש ע"ד שהקשינו אין תירוצו מובן כלל דאי כוונתו לפי סברת התוס' דלא אסר ר"ש אלא בגמל דווקא ולא בחזיר כאמור הנה מלבד דסברת התו' הלזו לא הזכירה הרב כלל יתר על כן דא"כ הוא איך יכון לומר קמ"ל גמל גמל ב"פ למעט אפי' חזיר וגמל מטהורה חדא דגמל מאן דכר שמיה ועוד דאדרבה לא בא למעט לאסור חזיר אלא להתיר ועוד קשה במ"ש ואי כתב גמל גמל הו"א הא שקץ ועוף וכו' דמעיקרא מאי קושיא איכא דליכתוב גמל גמל ולא ליכתוב בהמה בבהמה הא איצטריך לר"ש להתיר בנמצא במעי אמו דלא אסר הכתוב אלא בנולד וא"כ מה לנו לילך אצל ענין שקץ ועוף באופן דלע"ד אין דברי הרב מובנים כלל ועיקר:

ועוד ראיתי להרב הנזכר שם שיצא לדון בדבר חדש והאריך להוכיח דכל אותה סוגייא דפ' בהמה המקשה דאסר ר' יוחנן במצא בה דמות יונה וכן הירושלמי דאוסר בהמה שמצאו בה שקץ היא אליבא דר"ש אבל אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו בהמה שילדה או שנמצא בה עוף בין טמא ובין טהור ובין שנמצא בה שקץ מותר באכילה ותמה על הרי"ף והר"ם שפסקו כר"י שר"י לא אמר למלתיה אלא לר"ש ולא לרבנן יע"ש וכשאני לעצמי לא מצאתי לא טעם ולא ריח הוכחה לדבר זה כלל ועיקר דמ"ש דלרבנן דאמרו סתם ויוצא מן הטהור טהור משמע דאין חילוק ואפי' עוף ושקץ בכלל הא ליתא דהא מקרא דגמל טמא הוא ילפי' לה דדוקא סתם גמל בן גמלה אבל גמל בן טהורה טהור וי"ל דדכוותיה דגמל קא ממעט דכנל זה מסור בידינו דדכוותיה דקרא קא ממעט והכא נמי אינו ממעט אלא דכותיה דגמל שהוא מין בהמה לא עוף ולא שקץ שאינם מין בהמה וא"כ אפי' לרבנן מנין לנו להתיר בעוף ושקץ ועוד דאיך מלאו לבו לומר דר"י דאסר במצא דמות יונה הוא אליבא דר"ש הא כיונה שהיא מין טהור מה שייך פלוגתא דרבנן ור"ש הא לא נחלקו אלא במין טמא היוצא מן הטהור אבל ביונה שהיא מין טהור אפי' לר"ש מותר ובדין יונה מה חילוק יש בין רבנן לר"ש וע"כ צ"ל דר"י לאו דווקא לר"ש קאמר כי אם לכ"ע וה"ט דכיון דסתם עוף אינו מתקיים כשיצא לאויר העולם ואנו באים להתירו בשחיטת אמו הא גלי קרא דכל דבר אפי' מין טהור אינו ניתר בשחיטת אמו כי אם דיוקא מין בהמה כדכתיב בהמה בבהמה לטעמיה דרב שימי או משוה דבעוף בעי' פרסית וליכא וכיון דמצינו דר"י קאמר לה אפי' בעוף טהור דלא שייך פלוגתא דרבנן ר"ש מטעמים הנזכרי' דבעינן מין בהמה או בעינן פרסות וליכא א"כ ה"ה בעוף כמא ושקץ דאפי' אם נאמר דאם יש מציאות שיצאו לאויר עולם בדרך לידה מחיים יהיו מותרים ע"י שחיטה לרבנן מטעם דכל היוצא מן הטהור סתם אמרו מה שאין כן דלא שייך לידה מחיים לשקץ ולעוף מ"מ כל שנמצאו במעי בהמה לכ"ע אפי' לרבנן אינם ניתרים בשחיטת הבהמה כיון דבעינן מין בהמה או פרסות וליכא דבזה אפי' רבנן מודו מידי דהוה לעוף טהור וזה פשוט וברור ועוד דאיך אפשר לומר דמימרא זאת דר"י במצא דמות יונה הוא אליבא דר"ש דא"כ הא יתתייב מזה דר"י ס"ל הלכתא כר"ש מדנקט מימרא דידיה סתם כר"ש והוא תימה דר"י הוא בעל סברא זאת דהלכה כסתם משנה וסתם במתני' ומחלוקת בברייתא נמי ס"ל לר"י דהלכה כסתם כדאמרי' בפ' החולץ כנזכר לעיל ומאחר דסתם לן תנא בבכורות כרבנן איך ס"ל לר"י כר"ש ועוד דמההיא דאמרי' בחזיר שהיה כרוך אחר בהמה טהורה כנז"ל לדעת הרא"ש מוכח בהדיא דס"ל לר' יוחנן דהלכה כרבנן כאמור לעיל:

והנה הא דאמרי' דראה חזיר כרוך אחר רחל דאסורה באכילה מספק דאמרינן התם דהיינו דמספקא ליה לר"י אליבא דרשב"ג אי סבר רשב"ג יולדת מרחמת אפילו בחזיר דלאו מינה יע"ש דמוכח מזה דאי הוה פשיטא לן דאפי' יולדת אינה מרחמת במינה או שלא במינה היה מותר באכילה מכח חזקה דאית ליה לרשב"ג דאנן סהדי דאינה מרחמת לבנה של אחרת וי"ל דהא קי"ל בעלמא דרובא וחזקה רובא עדיף והכא איכא רובא לומר דחזיר זה לא נולד מן הטהור דהא רוב בהמות במינן יולדות וכדאמרינן בסוף פרק בהמה המקשה דע"ז ע"ב עלה דמתני' המבכרת שהפילה מ"ט אמר ר"א בריה דר"א רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה וכו' ע"כ הרי מפורש דרוב בהמות יולדות במינן ולא נדמה דהיינו עז בת רחל וא"כ הכא נמי רוב בהמות יולדות במינן דבר טהור כמותן ומיעוט יולדות בין טמא וא"כ הכא דלא ידעינן אי חזיר זה ילדתו רחל זו או לא שורת הדין נותן דליזיל בתר רוב בהמות דעלמא דאינן יולדות אלא במינן ואף רחל זו מן הרוב היא ולא ילדה דבר טמא ואף דאיכא לפנינו חזקה דכרוך אחריה מ"מ הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף שוב ראיתי דלק"מ לפי מה שראיתי למהרימ"ט בחא"ה סי' כ"ז דהא דאמרי' רובא וחזקה רובא עדיף היינו חזקה דסתמא שאינה באה לא מכח סברא ולא מכח רובא אלא דאמרי' העמד דבר על חזקתו כגון העמד טמא על חזקתו וכיוצא אבל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דבאה מכח סברא דחשיב כעדים דאנן סהדי שלא פרע דהלואי שיפרע האדם בזמנו עדיף מרובא יעו"ש וא"כ הכא נמי כיון דחזקה זאת דרשב"ג הוא מכח סברא דאנן סהדי דלא מרחמא אלא על בנה הך חזקה עדיפא מרובא ואזלינן בתר חזקה להתיר ולע"ד מסוגייא זאת יש ראיה ברורה לסברת הרב מהרימ"ט והרב לא מצא כ"כ ראיה ברורה ע"ז כי אם מדברי התוס' בחולין לתירוץ הב' אבל לתי' הראשון אין כאן ראיה אלא מסברא קאמר לה יעו"ש:

וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי דכתיב ארץ זבת חלב ודבש אי לאו דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי לנו:

זה הוא לפי המסקנא אבל קודם זה צדד הש"ס לומר דילפי' לה מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי ודחי ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור ולר"ש דשרי בהנאה משכחת לה למלקי על בשולה ויש לעמוד דבפ' כל הבשר דקט"ו איכא סברות טובא דמנין לנו דבב"ח אסור באכילה ובהנאה דבי ר' ישמעאל תנא לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בשול ואיכא סברות אחרות שם דתנאי ואמוראי דע"כ צ"ל דס"ל דג' נא תבשל כולהו באיסור בשול ואיסור אכילה והנאה מפקי להו מקראי אחריני דרבי מפיק לאיסור אכילה מקרא דלא תאכלו יתירה דגבי דם ובהנאה מפיק לה דנאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן לא יהיה קדש וכו' דבי ר' אליעזר [הנא] לא תאכלו כל נבלה וכו' לא תבשלנה ותמכרנה (דרבי) [דר"א] מפיק ליה איסור הנאה מקרא דנבלה ולר"ל ס"ל דאיסור הנאה הוא מקרא דובשל מבושל דק"פ ולאיסי בן יהודה מפיק ליה איסור אכילה מג"ש כי עם קדוש ונאמר ואנשי קודש וכו' ואיסור הנאה מפיק לה מק"ו דערלה ור"ש מפיק איסור אכילה מג"ש זאת ומינה יליף דמותר בהנאה דומיא דטריפה וק"ו לית ליה ורב אסי ס"ל התם דא' איסור אכילה וא' איסור הנאה הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה כרבי אבהו דאמר דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע זהו כללות סברתם יעו"ש והנה כי כן צריך להבין דהאי דדחי הש"ס די"ל דדין בב"ח אינו אלא לאוסרו בהנאה לא אתי אלא לס' רב אשי דמפיק ליה מקרא דלא תאכל כל תועבה די"ל דלא איצטריך קרא אלא משום איסור הנאה אבל לר' אי אפשר לומר הכי דהא עיקר קרא לאסור אכילה מקרא דלא תאכלנו דגבי דם ואיכא קרא לאסור הנאה לרבי מג"ש דלא יהיה קדש ולר"א מקרא דנבלה ולר"ל מקרא דבשל מבושל דק"פ ואם איתא דחלב אסור בלאו הכי מטעם אבר מן החי למה איצטריך קרא לאכילה ולהנאה וכן לרבי ישמעאל דמפיק להו מג"פ דלא תבשל גדי (לא) מצינן לדחות הכי דהא איכא קרא יתירה לאיסור אכילה וכן לאיסי בן יהודה אם איתא אמאי איצטריך ג"ש דואנשי קודש תהיון לי דטרפה לאיסור אכילה הא בלאו הכי משום אבר מן החי אסור ואיסור הנאה שפיר יש ללמוד מק"ו דערלה ולר"ש דדחי הש"ס דלמלקי על בשוליה איצטריך קשה נמי דהא ר''ש נמי אית ליה ג"ש דקודש קדש דטריפה ואי לאכילה לא תיצטריך למאי איצטריך ג"ש זאת ולזה י"ל והוא פשוט דאי לאו דרבי לן קרא דחלב מותר וליכא משום אמ"ה הו"א דלר"ש לא אצטריך ג"ש זאת אלא להתיר הנאה מק"ו דערלה כדיליף איסי בן יהודה דאף דמק"ו זה ליכא למילף איסור אכילה ואיסור הנאה משום דאיכא למימר חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח כדאמרינן התם לס' איסי בן יהודה מ"מ כיון דאסור באכילה מטעם אמ"ה שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו דערלה כמו שהוא לאיסי בן יהודה דהשתא דילפינן איסור אכילה מג"ש עבדינן ק"ו דכשם שאסר באכילה אסור בהנאה דמ"ל אם איסורו משום ל"ת דבב"ח או אם איסורו משום גוף החלב דהוי אמ"ה ולמה איצטריך ג"ש להתיר בהנאה כי היכי דלא נילף מק"ו אבל לעולם דלאכילה לא איצטריך דמשום אמ"ה אסור וע"ז הדרך י"ל לס' כולם דכל הסברות הנאמרות שם הוא אחר האמת דילפי' מקרא דחלב מותר ולית ביה משום אמ"ה אבל אי לא הוה לן קרא מפירש הו"א דלר' ישמעאל דאית ג' לא תבשל האחד מהם לאיסור אכילה לא הוה דרש א' מהם לאכילה אלא איצטרך לדרשה אחרת וכדאמרי' התם דקי"ג במתני' דלר"ע איצטריך ג"פ למעט חיה ועוף ובהמה טמאה וכמו כן הוא לר"י דאיצטריך למעט א' מאלו ולאכילה לא איצטריך ולרבי דמפיק מקרא דלא תאכלנו דגבי דם אי לאו דאחר האמת לית ביה משום אמ"ה הו"א דעיקר קרא דלא תאכלנו משים איסור הנאה הוא דלרבי אבהו משמעות לא תאכלנו איסור הנאה נמי במשמע ומאי דלא נפ"ל לרבי איסור הנאה מגופיה דקרא אחר האמת הוא משום דשאני הכא דאסמכי' קרא אלאו דל"ת דם למגמר מיניה דלא ליתסר בהנאה כדם ואפי' רבי אבהו מודה בהכי דאינו אלא לאכילה כיון דהוקש לדם וכן כתב הריטב"א בחי' לחולין ע"ז דרבי יעו"ש אבל אי הו"א דחלב אסור משום אמ"ה ע"כ הו"א דלא תאכלנו לאיסור הנאה הוא כיון דלאכילה לא צריך קרא דבלאו הכי אסור ואף דאסמכיה קרא לדם ע"כ היינו אומרים דלאו להכי אסמכיה אלא עיקר הלאו לאסור הנאה הוא דאתא ואף דיליף רבי איסור הנאה מקרא דלא יהיה קדש לאו ג"ש הוא אלא סמך כל דהוא דמה ענין עם קדוש אצל לא יהיה קדש וכמ"ש הריטב"א בחי' שם דאינו אלא סמך כל דהוא לומר דקרא דלא תאכלנו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ולא אסמכיה קרא לדם למשרי בהנאה ואי הוה לן איסור אכילה מטעם אמ"ה אין לנו סמך גדול מזה כדי שנאמר דלא אסמכיה קרא למשרי הנאה וכ"כ י"ל לדרשת ר"א מנבילה דדריש הכי אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשל ותמכרנה לאו דרשה גמורה אלא סמך בעלמא כי היכי דנוכל לומר דלא תאכלנו דכתיב גבי דם איסור הנאה הוא וכ"כ לר"ל דיליף לה מבשל מבושל דק"פ אינו אלא סמך מעלמא דכפל בשל מבושל הא דרשינן ליה בפ' כל שעה דמ"א לשאר דרשות יע"ש ואילו הו"א דחלב אסור משים אמ"ה לא היינו צריכים להני סמיכות דע"כ היינו אומרים דאף דכתיב גבי דם ל"ת לאיסור הנאה הוא דלאיסור אכילה לא איצטריך וכמו כן י"ל לס' איסי בן יהודה לפי מ"ש התוספות שם דקי"ו ע"א ד"ה מה להלן וכו' וז"ל אע"ג דאיכא למילף איסור הנאה בק"ו כדלעיל קא סבר אין ג"ש למחצה ויליף מינה אף היתר הנאה והא הוא דלעיל סבר דאהני ג"ש ואהני ק"ו א"נ משום דבההיא קרא דטרפה מיירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן דאסירי אף בהנאה וגלי לן ק"ו דילפינן מנייהו עכ"ל וא"כ לפי"ז אילו הו"א דחלב בלאו הכי היה אסיר משום אמ"ה ע"כ בלא גלוייא דק"ו היינו אומרים דעיקר הג"ש הוא ללמוד מקדשים שיצאו ממתינתן לאסור בהנאה דאי לאיסור אכילה לא איצטריך באופן דכל אלו הדרשות דנראה דאיכא קרא לאסור אכילה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו אלא אחר האמת דאיכא קרא להתיר חלב אבל אי לאו קרא אין ללמוד מהתם היתר החלב דכולהו קראי י"ל דאתו לענין איסור הנאה כדדחי הש"ס:

ואולם איכא למידק דמאי דוחקיה דתלמודא לדחות ראיה זאת דבב"ח באופן זה דאיצטריך לאיסור הנאה בהיות דבלא"ה איכא למידתי דאיצטריך קרא לאסור בשר בחלב אפי' באכילה ונ"מ לאוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב מבשר וחלב שנתבשלו כאחת דהשתא דחדית לן קרא איסור זה דבב"ח עבר על לאו ולוקה כדאמרי' בפ' כל הבשר דק"ח ע"ב דבין לרב ובין ללוי לוקה על אכילתה יע"ש ובכה"ג אילו היה משום איסור אמ"ה דחלב לא היה לוקה דאפי' לר"י דאמר חצי שיעור מן התורה מ"מ אינו אלא איסורא בעלמא ומלקא לא לקי ועל אכילת חצי זית החלב לא לקי משום אמ"ה ועוד מצינן לדחות דאצטריך קרא לאסור בשר בחלב ונ"מ דלוקין על אכילתו שלא כדרך הנאתו וכדאמר אביי בפ' כ"ש גבי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתם דפריך ליה התם מההיא דאיסי בן יהודה ומשני אביי דה"ה בב"ח דלוקין שלא כדרך הנאתן כיון דלא כתיב אכילה דאף דילפי' לה מג"ש דטריפה דכתיב ביה אכילה להכי לא כתב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו וכן פסק הר"ם בפ' י"ד מה' מ"א דין י' וי"א וכתב שאם ערב דבר מר בתוך קדרה של בשר וחלב ואכלו חייב ואם היינו אומרים דאיסורו משום אמ"ה בכה"ג לא היה חייב דכל האיסורים אין לוקין אלא כדרך הנאתן ולזה י"ל דהש"ס לא דחי בכה"ג משום דבעי למדחי דחיה כוללת לכ"ע משא"כ הא דשלא כדרך הנאתן דע"כ הא דאביי אינו אלא או לר"י דג' לא תבשל כתיבי דאפילו איסור אכילה אפקיה בלשון בשול ולא כתיב ביה אכילה או לאיסי ב"י דיליף מג"ש דלהכי לא כתב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו של"כ הנאתן אבל לרבי דמפיק לה מקרא דלא תאכלו דגבי דם כיון דכתיב ביה לשון אכילה הוי כשאר איסורין דכתיב בהו לשון אכילה ואין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכן לרב אשי דנפ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה דכתיב בגופיה לשון אכילה אף בב"ח אין לוקין שלכ"ה:

וראיתי בשיטה לבכורות למהר"ש גורמיזאן זלה"ה כ"י שכתב בשמעתין וז"ל וקצת קשה דלפי האמת דיליף מקראי דשרי אכתי איכא למימר דהתם בשחוטה דליכא משום אבר מ"ה וכן כי קא יליף מדאסר רחמנא בשר בחלב איכא לאקשויי דלמא בתר שחיטה דשרי משום אמ"ה עכ"ל ונוראות נפלאתי איך כתב כן דהא קי"ל דהמבשל בחלב מתה או שחוטה אין איסורו מדאורייתא אלא מדרבנן וכמו שמתבאר בי"ד בריש סימן צ' בדין כחל וכן בסימן פ"ז ס"ו בחלב מתה יע"ש ואמרי' בפ' כל הבשר דף י"ג דיליף לה שמואל מקרא דבחלב אמו ולא בחלב שחוטה וא"כ איך אפשר לומר דעיקר איסור בב"ח הוא לחלב שחוטה כיין דכתיב בפירוש בחלב אמו וגדילה מזו נראה לע"ד דאפי' בן פקועה דקי"ל דאפי' הפרים ע"ג קרקע ונתגדל מן התורה אינו צריך שחיטה דניתר בשחיטת אמו ונראה דאין בו משום אבר מן החי מן התורה כיון דמדאורייתא כשחוט דמי דה"ה בחלב בן פקועה אין בו דין בשר בחלב מן התורה דכחלב שחוטה דמי ואף דלכאורה לא מצאתי דבר זה מפורש מ"מ נראה פשוט דהכי הוי דמן התורה כשחיט דמי לכל מילי ומשמעתין יש ראיה דאם איתא דבחלב בן פקועה כיון שהוא חי איכא משום בשר בחלב מאי ראיה איכא מבשר בחלב הא יש לדחות דאצטריך דנ"מ לחלב בן פקועה דמשום אמ"ה ליכא ומשום בב"ח איכא ועי' בש"ך סי' י"ג