מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה טו

אינו לדרשא אלא מפני השסועה וכתנא דברייתא וכן כתב הרא"ש בפסקיו יעו"ש וא"כ ה"ה דנימא דהכי ס"ל לתנא דברייתא אבל לרבנן דלא דרשי את וע"כ נשנה גמל לדרשא ה"ה כולם דנשנו מפני דרשא זאת אם איתא דלא ילפינן זה מזה אלא ע"כ צ"ל דעיקר מאי דפריך הש"ס הוא דלמה נשנו כולם כיון דאפשר ללמוד מגמל וא"כ פשיטא דאחר האמת אף דכולם לא נשנו לדרשא מ"מ גמל דאתי לדרשא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מיניה ילפינן לכולהו דדינייהו כדין גמל הן לאסור חלבם לרבנן והן לאסור טמא היוצא מן הטהור לר"ש:

שוב ראיתי להתוס' בפ"ג דבכורות ד' כ"ד ע"א ד"ה ראה חזיר שהוא כרוך אחר רחל שכתבו וז"ל קצת היה נראה דנקט חזיר ולא גמל משום דס"ל כר"ש דאסר קלוט היוצא מן הטהור ואפילו היה ידוע שהוא בנה של רחל היה נאסר באכילה ומיהו מצינן למימר וכו' א"נ ניחא ליה למנקט למילתיה ככ"ע עכ"ל מפורש יוצא מדבריהם דס"ל בפשיטות דסברת ר"ש לא נאמר אלא בגמל דוקא אבל בחזיר וכל הני לא נאמר דלא ילפינן מגמל ובאמת כי לע"ד היא סברא תמוה מטעם האמור ותמהני מכל המפרשים שלא הרגישו בדברי התוס' אלו כלל והיותר קשה הרב בעכה"ג דבסימן ע"ט הביא דברי התוס' הנזכר ודקדק עליהם דקדוק דק ואיך לא הרגיש בעיקר סברת התוס' שהוא סברא תמוה ומדברי ברא"ש בפסקיו בשמעתין נראה דלא כסברת התוספות שהרי הביא ראיה שם לומר דקי"ל כרבנן ודלא כר"ש מהא דאמר ר' יוחנן בחזיר שהוא כרוך אחר רחל ואם איתא דאפי' ר"ש מודה בחזיר שנולד מן הטהור דמותר אין כאן שום ראיה כלל:

[ב] ולענין הלכה בפלוגתא דרבנן ור"ש פסקו כל הפוסקים הלכתא כרבנן וכמ"ש בשאלתות דרב אחאי גאון בפ' שמיני בסי' פ"ג וכן כתב הרמב"ם בפ"א מה' מאכלות אסורות וכן כתבו התוספות בשמעתין בד"ה ור"ש הנזכר לעיל וכן כתב הרא"ש בפסקיו וכן כתב הטור בסי' ע"ט ובשאלתות כתב וז"ל והלכתא כרבנן דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד סתם לן מתני' כוותייהו עכ"ל ויש לתמוה שהרי מפורש בסוגיין דר"י ור"א ס"ל כר"ש דעכ"פ בלא מקצת סימנים דומה אסור וא"כ נמצא דר"ש לאו יחידאה לומר יחיד ורבים הלכה כרבים והטעם הב' שכתב מטעם דסתם לן תנא כוותייהו דרבנן כן כתב הרא"ש נמי וז"ל וי"ל דהלכה כרבנן ואע"ג דר"א ור"י שמעינן להו בברייתא דאית להו דר"ש הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם במתני' וי"ל על רבינו הרמב"ן שהביא פלוגתא דרבנן ור"ש ולא באר דעתיה אי הלכה כרבנן או כר"ש:

ואולי דכיון דהביא מתני' דסתם לן תנא כרבנן סתמו כפירושו דהלכה כרבנן דכלל זה מסור בידינו דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם במתני' כדאמרי' בפרק החולץ דמ"ב ע"ב יע"ש אלא דאין זה מספיק למה שלא באר רבינו הלכה כמי דהא עינינו הרואות לתלמידי רבינו ה"ה הרשב"א והריטב"א דס"ל דאין כלל זה מוסכם מכל האמוראים דהא איכא טובא דפסקו לעתים כמחלוקת בברייתא וההוא כללא דהחולץ רבי אבהו בלחוד הוא דכייל לה אליבא דר"י וכמ"ש הרשב"א הביא דבריו הרב בס' א"ז בפרק הגוזל עצים בדף קנט ע"ד בד"ה מחלוקת ואח"כ סתם וכו' יע"ש באורך וכן כתב מרן זקני זצוק"ל בס' יבין שמועה כלל רס"ב משם הריטב"א שכתב שם בפ' הגוזל כדברי הרשב"א יעו"ש באופן דמדבריהם מבואר דאין דבר זה כ"כ פשוט ומבואר דלפעמים אפשר דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא חשיב כסתם ואח"כ מחלוקת דמתני' וא"כ אכתי קשה דאמאי לא באר רבינו לענין הלכה ועוד דאעיקרא דמלתא בטעם זה שכתבו בשאלתות והרא"ש דהלכה כרבנן משום דסתם לן תנא כוותייהו איכא למידק מההיא דאמרינן בפרק בהמה המקשה דף ס"ט ע"א עלה דמבעיא לן אי רובא בבת אחת בעינן ומייתי ת"ש זה הכלל דבר שבגופה אסור ושאין בגופה מותר שאין גופה לאתויי מאי לאו לאתויי כי האי גוונא ודחי לא לאתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור הנ"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי ע"כ וכתב רש"י שם זה הכלל משנתינו היא והיא מתני' דריש פרקין שם הרי דמוקי מתני' דהתם דסתם לן תנא כר"ש דמשמע מינה דבקלוט דווקא במעי אמו שרי אבל ביצא לאויר העולם אסיר כר"ש דאילו לרבנן אפילו ביצא לאויר העולם מותר ולא גרע בפנים במעי אמו מבחוץ וכמ"ש התוס' שם דף ס"ת ע"ב ד"ה ואליבא דר"ש וכו' יע"ש וא"כ הוו תרי סתמי דסתרי אהדדי ואע"ג דקי"ל דאין סדר למשנה בתרי מסכתות חוץ מסדר נזיקין וא"כ לא שייך לומר כדאמרינן בתרי סתמי דמסכתא אחת דסתם בתרא עדיף דבתרי מסכתות דאין סדר לא שייך זה מ"מ כבר העלה מרן זקני זצוק"ל בס' יבין שמועה בכלל ס"ט דכיון דלא ידעינן בתרי מסכתות הי סתמא בתרייתא אז הוי ספיקא וחזינן אי במידי דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ואי במידי דרבנן הוא הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא יע"ש וא"כ הכא בענין זה אף דהוו תרי סתמי בתרי מסכתות הוי ספיקא בדאורייתא ומספיקא שמא ההיא דחולין הויא בתרא צריך להחמיר כר"ש דכיון דיצא לאויר העולם אסור ועוד כתב שם כלל א' בכלל ע' משם הרא"ש והר"ן דסתמא בדיכתא דסתם התנא במקומו דרך משל דין קרבנות במס' זבחים וכיוצא שם דייק התנא טפי למסתם אליבא דהלכתא והרב שם הביא ראיה לזה מההיא דפ' אחד דיני ממונות דאמרי' ואב"א משום דתני גבי הלכתא דדינא יעו"ש וא"כ בענין זה דטמא היוצא מן הטהור שהוא מענין איסור והיתר באיסור טריפות וכיוצא עיקר דוכתיה היא במסכת חולין ואיכא למימר דהאי סתמא דהוי בדוכתיה דייק תנא טפי והוא העיקר משא"כ במאי דסתם לן תנא בבכורות דאין שם מקום דין זה רק דאגב גררא דדין נדמה דבכור נקטיה איכא למימר דלא דייק כולי האי והעיקר כסתמא דחולין והלכתא כר"ש דלא כסברת הפוסקים ואין לדחות למה שהקשינו לפי הכלל הא' דכיון דספיקא הוי שייך לאסור כר"ש לחומרא דהא אכתי י"ל דבדרך דחייה קאמר הש"ס דאין ראיה ממתני' לבעיין אי בעינן רובא בבת אחת דיש לדחות דמתני' לאתויי קלוט לר"ש ואינו אלא דחייה בעלמא ועפ"י דחייה זאת בעיין לא איפשיטא ואזלינן לחומרא כמ"ש הפוסקים וא"כ גם לענין אי סתם לן תנא הכא בחולין כר"ש ספיקא הוי דדילמא האמת הוא דסתם מתני' אתא לאיתויי כה"ג דבעי בבת אחת ולא לענין קלוט כר"ש וכיון דספיקא הוי אי סתם תנא הכא כר"ש או לא הו"ל ס"ס ולהקל דמעיקרא הוי ספק אי סתם לן תנא הכא כר"ש ואת"ל דסתם לן כר"ש אפשר דסתמא דבכורות הויא בתרייתא והוא העיקר והוי ס"ס מתהפך דאיכא לצדד הכי ספק שמא סתמא דבכורות בתרא ואת"ל דהוי קמא ספק שמא סתם לן תנא בחולין כר"ש וכל דאיכא ס"ס אזלינן לקולא להתיר כרבנן דהא ליתא דאם איתא דמטעם ס"ס הוא כל כי הא הו"ל לפרש ופשט הפוסקים הוא דהדבר ברור בלי שום ספק ועוד דאכתי קשה לסתמא דש"ס דדחיק לאוקמי מתני' כר"ש דאם איתא דקי"ל לסתמא דתלמודא דקי"ל כרבנן והעיקר כסתם דבכורות איך דחיק מתני' לאוקומה כר"ש דלא קי"ל כוותיה ומשוי תרי סתמא דסתרי אהדדי בהיות דאפשר לאוקמוה אליבא דהלכתא ומדלא חייש סתמא דש"ס להכי ש"מ דקים ליה להש"ס דסוגיין דעלמא דהלכה כר"ש לגבי רבנן:

עוד כתב הרא"ש בפסקיו ראיה לפסוק כרבנן וז"ל וסוגייא דעלמא נמי כרבנן דאמרי' בפרק בהמה המקשה אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקיעה שמותר ואמרי' נמי התם אלא מעתה קלוט בן פרה ליתסר עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דמה ראיה מייתי מההיא דאביי דהא מפורש יוצא שם בפ' בהמה המקשה דס"ח ע"ב ובדף ס"ט ע"א דע"כ לא אסר ר"ש אלא כשיצא לאויר העולם דהיינו דנולד כדרכו אבל אם נמצא במעי אמו מותר ונראה פשוט דאפי' בבן ט' חי שנמצא במעי אמו כיון דלענין שחיטה מותר בשחיטת אמו מן התורה לכ"ע כדדרשינן מקרא דכל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו דכל אשר תמצא בבהמה אכול ה"ה בקלוט הנמצא בבהמה טהורה לר"ש דאפי' בן ט' חי והפריס ע"ג קרקע מותר כיון דלא נולד בדרך לידה דהא מפורש שם בדף ס"ח ע"ב דטעמא דמתיר ר"ש בנמצא במעי פרה הוא מהאי קרא וכמו שמתבאר מדברי רש"י בד"ה פרסה החזיר וכו' יעו"ש וא"כ מה ראיה מייתי מהא דאביי דהכל מודים בקלוט בן פקועה דכיון דקלוט זה הוא בן פקועה דנמצא במעי אמו וניתר מן התורה בשחיטת אמו אפי' שהפריס ע"ג קרקע מודה ר"ש דמותר והתוס' בשמעתין בדבור הנזכר הביאו ראיה זאת מאביי אבל הביאו מלישנא בתרא דאיתא התם אר"א הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר תרתי תמיהי דכירי אינשי ש"מ קלוט שרי עכ"ד דמלישנא בתרא יש ראיה דבן פקועה דקאמר הש"ס קאי לומר שהקלוט הזה שהוא בן קלוטה הוא עצמו הוא בן פקועה אבל אמו שהיא קלוטה לא היתה בן פקועה כי אם שנולדה כדרכה ועם כל זה מותרת ש"מ דקלוט אפי' נולד כדרכו מותר וכן נראה מדברי רש"י שם וז"ל הכא מיירי בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה עד כאן לשונו אבל להרא"ש דמייתי מלישנא קמא נראה דיש לדחות ע"ד האמור ועוד קשה טובא ממאי דמייתי עוד ראיה ממאי דאמרי' התם עוד דס"ט ע"ב אלא מעתה קלוט במעי פרה ליתסר דמאי ראיה איכא הא אפי' ר"ש מודה בכה"ג דמותר כל שלא יצא לאויר העולם וכן כתב רש"י וז"ל ואנן אמרי' לעיל דשרי אפי' לר"ש עכ"ל וכבר ראיתי להרב מעדני מלך בביאורו על הרא"ש שהגיה בדברי הרא"ש דלאו מהתם מייתי אלא מסוגיא אחרת דאמרי' התם דף ע' ע"ב דפריך לר"י הגלילי דאמר דבטהורה טהור אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמא דמהלכי כפים בחיה הוא יעו"ש והוא תימא דאם הרב הפך הגרסא שלנו לומר דלא מייתי מההיא דקלוט במעי פרה ליתסר משום דמהתם ליכא שום ראיה דהא מודה ר"ש כשלא יצא לאויר א"כ ה"ה בההיא דקלוט במעי פרה ליטמא אין ראיה דהא עובר במעי אמו מודה ר"ש ואם אנו באים להפוך הגירסא הוא דמייתי ממאי דפריך עוד שם קלוט במעי קלוטה ליטמא דמשם יש ראיה גמורה כמו שמתבאר מדברי התוס' שם ד"ה קלוט במעי קלוטה וכו' יעו"ש ודו"ק באופן דדברי הרב הנזכר תמוהים:

והנה לפי האמור מבואר מכל הני דוכתי דפרק בהמה המקשה דאפי' ר"ש מודה כשלא יצא לאויר העולם וי"ל קצת דא"כ לרבנן מניין להם לומר דאפי' בטמא הנולד מן הטהור בדרך לידה מותר הא י"ל דלעולם דקרא דאך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' פי' הוא מדבר הבא ממעלי הגרה כמו שצדדו רבנן ואי משום קרא דגמל טמא הוא הא י"ל דתפסת מועט תפסת ולא אתא קרא למעט אלא דוקא בגמל בן גמלה בכל אופן טמא אבל בגמל בן טהורה יש אופן שהוא מותר בשלא נולד ונמצא במעי אמו אבל לעולם דנולד אסור ונראה דבהכי ניחא מאי דאמרי' בשמעתין דחולין דף ס"ט הנזכר דעלה דפריך אלא מעתה השוחט הבהמה ומצא בה דמות יונה לישתרי אלמה אמרי' השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה ומשני בעינן פרסות וליכא ופריך אלא מעתה קלוט ליתסר ומשני הא תני דבי ר"ש כרשב"י פרסה בבהמה תאכלו וי"ל דבשלמא לר"ש תינח דצריך למשרייה כל עוד שלא יצא אלא לרבנן דאפי' נולד מותר אמאי איצטריך הש"ס לרבות קלוט במעי פרה מקרא דפרסה ואולם לפי האמור א"ש דאפי' לרבנן איצטריך ריבויא דפרסה דאי לאו ריבוייא דפרסה כיון דאצטריך רחמנא למעוטי עיף אי לא הוי אמר ריבוייא דפרסה הוי אמינא דאפי' במעי אמו בעינן סימני טהרה וע"ז בא הכתוב דגמל טמא הוא להתיר מיהא במעי אמו אבל בנולד לא אבל השתא דכתיב ריבויא דפרסה לרבות היתר במעי אמו א"כ על כרחך קרא דטמא הוא בא לרבות דאפילו בנולד מיתר דאילו במעי אמו הא ילפינן לה מקרא דפרסה ובא זה ולימד על זה זה היה נראה לעניות דעתי לישב אבל שוב ראיתי להתוספות שם בדיבור המתחיל אלמה וכו' ושם בדף ס"ח עמוד ב' בדיבור המתחיל ואליבא דרבי שמעון וכו' שכתבו דלא הוצרך הש"ס להתיר קלוט מריבוייא דפרסה אלא לר"ש אבל לרבנן לא איצטריך וכתבו דלרבנן איצטריך לדרשא אחריתי וי"ל דלפי סברת התוספות דבכורות הנזכר לעיל דס"ל דר''ש לא אסר אלא בגמל אבל בחזיר מודה דמותר דכפי סברתם נראה דה"ה שפן וארנבת ושאר בהמות טמאות דאין להם סי' טהרה כלל דמודה ר"ש דאם נולדו מן הטהורה דהם מותרים דהא עיקר סברת התוספות הוא דדוקא גמל דנשנה ב' פעמים לדרשא אבל אחריני דלא נשנו לדרשא כי אם מפני השסועה מודה לרבנן א"כ יקשה דמנ"ל דקרא דפרסה בא להתיר במעי אמו כל מין קלוט ואפי' גמל נימא דלא אתא קרא להתיר אלא שאר קלוטים שאין להם אלא פרסה אחת כמו שפן וארנבת וכיוצא משאר בהמות טמאות אבל גמל דנשנה לדרשא לאוסרו בכל גוונא אסרו הכתוב אפי' בנמצא במעי אמו ומדנקט תלמודא בכל המקומות קלוט סתם מוכח דה"ה גמל דבלאו הכי הי"ל לפרשו ע"כ צ"ל דאי קרא דפרסה לא בא להתיר אפילו גמל אלא לשפן וכיוצא למה איצטריך וכי גרע במעי אמו מנולד דמותר ואם איתא דלרבנן איצטריך פרסה כי היכי דלא נימא דקרא דטמא הוא לא התיר אלא במעי אמו א"כ לר"ש נמי נימא דלא איצטריך קרא דפרסה אלא לשפן וכיוצא ואצטריך קרא להתיר במעי אמו כי היכי דלא נימא דקרא דטמא הוא דכתיב גבי שפן והשאר לא בא הכתוב להתיר אלא במעי אמו דע"כ אי ס"ל לר' שמעון דדוקא גמל אסור אבל השאר המוזכרים בקרא מותר ע"כ מקרא דטמא הוא דכתיב בכל אחד ואחד יליף לה דדריש להו כדדרשי רבנן גבי גמל דבלאו הכי יש לאסור אותם מקרא דאך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה דפי' מהבא ממעלי גרה אלא דבגמל לא ס"ל לר"ש כיון דכתיב גמל גמל וכיון דלר"ש ליכא למימר הכי גם לרבנן ע"כ עיקר קרא דפרסה לא איצטריך להכי אלא לדרשא אחריתי:

וראיתי בירושלמי בפ"ח דתרומות דאמרינן אבא בר רב בשם ר' יוחנן השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה ורבי יונה אמר אסור באכילה מה טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו עכ"ל והביא הירושלמי הנזכר בס' דמשק אליעזר דקפ"ח שגורס בירושלמי כנז"ל וכן היא גירסת מהר"ר אליהו ז"ל בביאורו שם ואם גירסא זאת מכוונת ק' מזה הירושלמי לסברת התוספות הנזכר דס"ל דבחזיר מודה ר"ש דמותר דלא פליגי אלא בגמל דאם איתא דאפי' בנולד כדרכו ס"ל לר"ש דמותר א"כ סברת ר' יונה בירושלמי דאסר אפי' במעי אמו לא אתי אפי' כר"ש דהא פשיטא דלא גרע בפנים במעי אמו משנולד כמ"ש התוס' לרבנן וע"כ צ"ל דר"ש אפי' בחזיר פליג ופלוגתא דר"י ורבי יונה בירושלמי הוא אליבא דר"ש וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דגירסא זאת אינה נכונה אלא עיקר הגירסא דבחזיר ליכא מחלוקת ובמקום דגרסי הרמש"א ומהר"א ור' יונה אומר אסור גרסי יונה אסורה כלומר אף דבמצא חזיר מותר במצא יונה אסור באכילה וכן הוא גירס' רי"ו בנט"ו וכמ"ש הרב כנה"ג בסי' י"ג בהגהת הב"י אות ל' יע"ש וכן ראיתי למהר"ש סיריליין ז"ל בביאורו על הירושלמי כ"י דגירסתו כגירסת רי"ו ואולם אפי' לפי גירסא זאת ק"ק דלפי ס' התוספות דר"י נקט התם חזיר שכרוך אחר בהמה טהורה דנקט חזיר משום דמודה ביה ר"ש דמותר א"כ הכא איך ר"י עצמו בירושלמי הוצרך לומר השוחט בהמה ומצא חזיר מותר באכילה ומייתי לה מקרא דבהמה בבהמה דמשמע דדוקא במצא במעי אמו הא בחזיר אפי' ר"ש מודה דמותר אפי' בנולד ויצא לאויר העולם וא"כ נמצא דמאי דנקט ר"י בכה"ג דמצא חזיר במעי אמו דמשמע דביצא לאויר העולם אסור הוי דלא כמאן:

איברא דיש קצת סייעתא לס' התוס' הלזו ממאי דלכאורה קשה דלר"ש דדריש קרא דפרסה לקלוט הנמצא במעי טהורה למה איצטריך לדידיה קרא דגמל גמל לאסור גמל הנולד מן הפרה הא מקרא דפרסה נפקא לן דמדאצטריך קרא להתיר בנמצא במעי אמו ש"מ דבנולד ויצא לאויר העולם אסור דאם איתא דאפי' בנולד מותר לא גרע נמצא במעי אמו מנולד ופשיטא דמותר ולא איצטריך קרא להתירו כמו שלא הוצרך קרא דפרסה לרבנן לזה כמ"ש התוס' ואולם אי אמרי' דסברת ר"ש אינו אלא בגמל דווקא א"ש דאצטריך נמי קרא