מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קנח

גרסינן רבה בה"א אדרבא יותר ק' לרבינו דכיון דמכח זה מוכח דרבה רבו של רבא ס"ל היפך סברת רבא תלמידו הלכתא כרבה ולא כרבא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב:

והנה בעיקר מאי דפריך הש"ס לר"פ ממתני' דהיא וכהנת היא ולויה דר"פ במאי מוקי לה ומשני הש"ס דלעולם דאיעבר מכהן והיא בת ישראל ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן ויש לעמוד דהאי שינויא דמשני הש"ס דוחק גדול הוא ואמאי לא משני באופן דעדיף טפי דלעולם דכהנת דאיעבר מכותי מיירי מתני' אלא דמיירי דנבעלה לכותי באונס ואמרינן ביבמות דף נ"ו ע"ב דללישנא בתרא דרבא התם דכל שהוא באונס לא קרינן בה זונה ואע"ג דסברת הר"מ בפ' י"ח דהלכות א"ב דין ו' ולפי מ"ש ה"ה שם דאפי' ללישנא בתרא דרבא לא קאמר אלא באשת איש אבל שאר פסולין כגון עבד וכותי מודה רבא דאפי' באונס קרינן ביה זונה יעו"ש מ"מ מדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ה מתבאר דס"ל דללישנא בתרא דרבא כל שהוא באונס אפילו בשאר פסולין לא קרינן לה זונה וכן מתבאר ממ"ש בחידושיו ליבמות על דף נ"ט ע"ב דפריך התם למאי דמוקמינן לרב כר"א דמאי איריא משום בעולה תיפוק ליה דהויא לה זונה שכתב וז"ל קשיא לן דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל כל שבאונס לא קרינן לה זונה ואיפשר לומר וכו' יעו"ש וכדברי הרשב"א אלו כתב רבינו הרמב"ן בחידושיו ליבמות שם יעו"ש דלדידהו נמצא דס"ל דאפילו בשאר פסולים כל שבאונס לא הויא זונה וא"כ הכא שפיר הוה מצי לאוקומא בנבעלה לכותי באונס דכיון דלא עשאה זונה לא נפסלה מן הכהונה ושפיר פוטר את בנה מחמשה סלעים:

שוב ראיתי לרבינו הרמב"ן בספר מלחמות שכתב על דברי המאור בהא דרבא דכל שבאונס לא הויא זונה וז"ל אבל מפני שמדברי בעל המאור נראה שלא עלה לו פי' השמועה כהוגן אנו צריכין לפרש דללישנא קמא דרבא וכו' וללישנא בתרא דרבא כל שבאונס לא קרינן לה זונה הלכך בכולן אין לוקין עליהם מן השמות הללו אלא פוסלים לכהונה משום ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וכו' מי שיש לו אלמנות וגרושין יצאו אלו שאין אלמנות וגרושין בה ולכהונה ק"ו מתרומה כדאמרינן לקמן בפרק אלמנה עכ"ל הרי מבואר דאפילו לפי סברת רבינו הרמב"ן דאינו לוקה הכהן עליה משום זונה אבל עכ"פ אפילו באונס פסולה לכהונה מקרא דובת כהן כי תהיה אלמנה וגו' ומסתמא גם הרשב"א קאי כסברתו של רבינו ויש לתמוה על הרב מ"ל בפרק י"ח מהלכות א"ב דין א' בד"ה שוב ראיתי להרשב"א וכו' שנראה שכל מה שתמה על הרשב"א הוא מפני שלא ראה דברי רבינו הרמב"ן במלחמות הנזכר לעיל דלפי דברי הרמב"ן אין כאן קושיא כלל וא"כ אין כאן שום קושיא בשמעתין דאמאי לא מוקי לה בנבעלה באונס דאפילו באונס נפסלה לכהונה כדילפינן מקרא דובת כהן וגו' וכמ"ש רבינו הרמ"בן ז"ל:

והנה הריטב"א בחידושיו לקדושין בס"פ האומר גבי כותי ועבד הבא על בת ישראל הביא סברת רבו דהיה פוסק להיתרא לגמרי דהולד כשר אפילו לכהונה ככל הנהו דמורו להיתרא לגמרי ולית לן דרשא דר"י משום רשב"י דאמר מנין לכותי ועבד וכו' שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וכו' היינו דס"ד לרבו לומר דכיון דהולד כשר לכהונה ה"ה דהיא נמי אינה נפסלת לכהונה אלא דאח"כ בסוף דבריו כתב ומסתברא לי דאפילו מאן דמכשר לגמרי דווקא בולדה אבל היא ודאי כיון שנבעלה לכותי נפסלה לכהונה מדר"י משום רשב"י וכו' והיינו דפסלינן שבויה בכל מקום לכהונה אפילו לכהן הדיוט וכן חזר ואמר מורי נר"ו עכ"ל ויש להעיר קצת דאמאי לא הכריע דהיא ודאי פסולה משמעתין דהא רבא בפרק החולץ דף מ"ה ע"א גבי ההוא דאתא לקמיה דרב א"ל כותי ועבד הבא על בת ישראל מהו וכו' וכי אתא לקמיה דרבא א"ל או גלי או נסיב בת מינך ופירש"י גלי צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה וע"כ דסבירא ליה לרבא דהולד כשר לגמרי דאי הוה ברתיה פסולה לכהונה היכי אמר הכי הא נפיק מיניה חורבא דאזל כהן ונסיב לברתיה כמ"ש שם הריטב"א לעיל מזה ואם איתא דהיא ג"כ אינה נפסלת איך קאמר רבא בשמעתין דכהנת דאיעבר מכותי חייב הבן בחמשה סלעים מטעם דכיון דנפסלה לכהונה חשיבא כזרה הן אמת דהריטב"א לעיל מזה הביא הא דזיל גלי משמיה דרב יהודה שכתב בזה הלשון כי אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל גלי וכו' כנראה שגירסתו היה כן בגמרא דאם איתא דאית ליה כגירסתינו דאיכא תרתי כי אתא קמיה דרב יהודה א"ל זיל איטמר וכו' וכי אתא לקמיה דרבא א"ל זיל גלי וכו' ואם איתא דגירסתו כך היה לו להביא תרתי דרב יהודה ודרבא וא"כ הוא דלא גריס הא דאתא לקמיה דרבא א"ש מה שלא הביא משמעתין ודו"ק:

(סז) איתמר אר"ש בן יאשיה אמר ר"ל כהן שמת והניח בן חלל בתוך ל' יום וכו':

הנה מקמי הכי אמרינן בשמעתין דפליגי בזה רב חסדא ורבא בר רב הונא דלרבא ב"ר הונא אפילו במת האב בתוך שלשים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו מטעם דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ולענין הלכה לא קיי"ל כוותיה אלא כרב חסדא ור"ש יאסינאה ור"ל דס"ל דכל דמת בתוך ל' יום לא זכה אביו בפדיונו דהא לא איחייב האב מעולם דבתוך ל' יום לאו בר פדיון הוא אלא הבן נתחייב לאחר מיתת אביו וחייב ליתן לכהן אחר ולא מצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וכיוצא לזה מתבאר בפ"ק דמכלתין דף י"א ע"א אר"נ אמר רבה ב"א ישראל שהיה לו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו ומתבאר שם בצריכותא דעביד הש"ס מההיא דישראל שיש לו עשרה פטרי חמורים וכו' דדוקא משום דאמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והיה ביד הכהן מורישו להפריש תרומה ומעשר חשיב כאילו כבר הפריש וזכה בהם וזוכה היורש נמי בהם אבל אי אמרינן מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין או אפילו למ"ד כמי שהורמו דמיין והיה קודם מירוח דעדיין לא היה בידו להפריש חייב ישראל היורש להפריש וליתן לכהן אחר וכ"מ בפ' האיש מקדש ד' נ"ח ע"א דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון מוקי מתני' דמקדש בתרומות ומעשרות בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין יעו"ש דמשמע דדוקא אי אמרינן כמי שהורמו זוכה בהם היורש אבל אי אמרינן כמי שלא הורמו לא זכה בהם היורש וכן מתבאר מדברי הר"ם בפ"ו מה' מעשר דין כ"א שכתב וז"ל ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן ואותו אבי אמו ירשו מאבי אמו ישראל ה"ז מפריש ממנו מעשרותיו והם שלו שהמתנות הראויות לתרום כמי שהורמו הם אע"פ שלא הורמו עכ"ל ופשוט הוא שדין זה הוא ממאי דאמרינן בפ"ק דמכילתין במימרא דר"נ אמר רבה בר אבוה הנזכר הוא ומש"ה נקט הר"מ בגונא דנקט ר"נ דהיינו דאותו כהן ירשו מאבי אמו ישראל ולרבותא נקט הכי וקמ"ל דאע"ג דמכח הישראל קא אתי דאיכא למימר נתבינהו השתא לכהן כי היכי דהוה עביד ישראל קמא אפ"ה כיון דיד כהן באמצע פטור וכמ"ש רש"י שם בשמעתין דפ"ק דמכלתין יעו"ש ומהתימה מהרדב"ז בביאורו על הר"מ שכתב על דין זה דפ"ו דהר"מ דבתחלה כתב דלרבותא נקט הר"מ הכי ובסוף דבריו כתב וז"ל ועדיין אני חושש שיש ט"ס לפי שלא ראיתי בגמרא ולא מהירושלמי אלא שירש מאבי אמו כהן ותו לא עכ"ל ואישתמיש מיניה סוגיא דפ"ק דמכלתין הנזכר דאף דבפ' הא"מ לא הוזכר זה מ"מ בסוגיא הנזכר מפורש טפי האי רבותא דאפילו דהכהן ירש מישראל קמא הוי הכי איך שיהיה נמצא מפורש ויוצא בדברי הר"מ דדין זה לא שייך אלא בשירש טבל ממורח דשייך לומר כמי שהורמו דמיין אבל אם לא היה זה דכמי שהורמו דמיין אינו זוכה היורש בהם ולא אמרינן דיזכה בהם היורש מטעם דמצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וכיוצא לזה אמרינן התם בסוגיא הנזכר אמר רב נחמן אמר רבה ב"א ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאי בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והם שלו ע"כ ומימרא זאת הוא דומיא דמת אביו אחר ל' יום דאמרינן דאע"ג דמת אביו קודם שהפריש חמשה סלעים לפדיון בנו מ"מ כיון דכבר חל החיוב עליו זוכה בנו אחריו והכי נמי לענין פטר חמור דאף דאכתי לא הפריש הכהן השיין עליהן זוכה היורש בהם ואמרינן בגמרא בצריכותא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי וכו' וכתב רש"י וז"ל כלומר שהשה מין אחר והחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה והלכך הוי כאילו נפלו לו מבית כהן החמורים לעצמם והטלאים בעצמם עכ"ל וה"ה גבי פדיון הבן הדומה לו ויש להעיר קצת דאמרינן בסוף פרק קמא דמכלתין דף יד ע"ב דלרב נחמן הא דתניא דאין פודין פטר חמור פחות מל' יום היינו לכתחלה אבל אם פדאו בתוך ל' יום פדוי בדיעבד משא"כ בנו דאפילו בדיעבד אין בנו פדוי יעו"ש וא"כ הכא אמאי סתם ר"נ דבריו דמעשרן והן שלו ולא פי' לומר דהיינו דוקא במת אבי אמו כהן אחר ל' יום מלידתן דבכה"ג היה בידו להפריש עליהם שיין וחשיב כאילו כבר זכה בהם אבל אם מת בתוך ל' יום דלא היה יכול לפדותו אינו זוכה בהם היורש דומיא דפדיון הבן ומדלא פירש ש"מ דל"ש דאפילו בתוך ל' יום זוכה בהם היורש וצ"ל דכיון דבדיעבד אי עבר ופדאו בתוך ל' יום פדוי אף דלכתחלה אינו יכול לפדות שפיר חשיב כאילו זכה בהם דל"ד לפדיון הבן דאפילו בדיעבד אין בנו פדוי אלא דק"ק לפי"ז למאי דעביד צריכותא לומר אמאי הוצרך לאשמועינן דין זה גבי פ"ח וקאמר הש"ס ואי אשמועינן הכא דאפשר לעשורי מיניה וביה דהא מרח אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא ואם איתא אמאי לא עביד צריכותא טפי עדיף דאיצטריך הא דפטר חמור לאשמועינן דאפילו במת המוריש בתוך שלשים יום דלכתחלה אינו ראוי לפדיון זוכה היורש דאי אשמועינן ההיא דמעשר ה"א דווקא התם דהיה בידו להפריש המעשרות משא"כ הכא דלא היה בידו לכתחלה לפדותו בתוך ל' יום ואולי דנקט הש"ס אופן צריכות אחר ונ"מ לומר דאפילו במת אחר ל' יום איכא צריכותא:

והנה בסוגייא הנ"ל דפ"ק דמכלתין דף י"א ע"ב אמרי' אר"ש בר נתן אמר ר"ח הלוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים מעשרן והן שלו ואמרי' דה"ט דהם שלו דא"ל קא אתינא מכח גברא דלא מצית משתעית דינא בהדיה עכ"ל ולכאורה קשה דהא דהלוקח טבלים מהעובד כוכבים דהמעשר שלו הכי קיי"ל ומטעם הנזכר לעיל וכמ"ש הר"מ בפ"א מהל' תרומות יע"ש וא"כ מ"ש הכא דאמרינן דזוכה הלוקח במעשרות מטעם זה דאתינא מכת גברא דל"מ לאשתעויי דינא בהדיה ומ"ש גבי פדיון הבן דאמרי' דכל דמת האב בתוך שלשים יום הואיל ולא נתחייב עדיין והבן הוא שנתחייב דאינו זוכה הבן מטעם זה דאתינח מכח גברא דל"מ לאשתעויי דינא בהדיה דהא הלוקח מעובד כוכבים כיון דעובד כוכבים לאו בר חיובא הוא ולא שייך לומר מטעם דכבר זכה העובד כוכבים היה ראוי שלא יזכה הלוקח במעשרות ועכ"ז אמרי' דזוכה מטעם זה וא"כ ה"ה בפדיון הבן וכ"כ קשה בהא דישראל שירש טבלים ממורחין מאבי אמו כהן דאמרינן דזוכה בהם היורש מטעם הדבר דנתחייב הכהן בהם וחשיב כאילו זכה בהם אבל אם ירש קודם מירוח דעדיין לא נתחייב במעשר או אפי' בממורחין אי הוה אמרי' דלאו כמי שהורמו דמיין לא היה היורש זוכה ואמאי לימא אתינא מכח גברא דל"מ וכו' שוב ראיתי דלק"מ דהא אמרינן התם בסוגייא הנזכר עלה דתנן המפקיד פירותיו אצל העובד כוכבים כפירותיו ר"ש אומר דמאי ואמרינן התם דלהפריש כ"ע ל"פ כי פליגי ליתנם לכהן וכו' ופריך עלה אביי והאמר ר"ש אר"ח הלוקח טבלין ממורחין מעובד כוכבים מעשרן והן שלו ומשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר אדכרתן מילתא דאמר ר' יהושע בן לוי מנין ללוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר וללוים תדבר כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש תרומת מעשר ונותנם לכהן טבלים שאתה לוקח מן העובד כוכבים אי אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן ע"כ הרי מפורש יוצא דלפי המסקנא הא דר"ש אר"ח דאמר דמעשרן והן שלו לאו משום טעמא דמצי למימר אתינא מכח גברא וכו' אלא גזירת הכתוב הוא דלוי דלוקח טבלים מעובד כוכבים מפריש תרומת מעשר ואינו נותנה לכהן ור"ש אמר ר"ח דקאמר מעשרן והן שלו דמשמע דאפי' המעשר עצמו שלו לאו בישראל הלוקח מן העובד כוכבים עסקינן אלא בלוי הלוקח מעובד כוכבים עסקינן דבלא"ה המעשר הוא שלו דהא קיי"ל דאין מוציאין מעשר מלוי ללוי אחר כדאמרינן בפ' הזרוע דף קל"א וכ"כ הר"מ בפ"א מהל' מעשר יע"ש וע"ז אמרי' הכא מעשרן והן שלו ואתא לאשמועינן לענין תרומת מעשר דאינו חייב ליתן לכהן כדילפינן מקרא כי תקחו מאת בני ישראל והא דאמרי' טעמא דמצי למימר אתינא מכח גברא וכו' טעמיה דקרא קאמר דה"ט דפטריה רחמנא משום דאיכא טעם זה דאתינא מכח גברא וכו' דאי מימרא דר"ש אר"ח מיירי אפי' בישראל א"כ היכי קאמר מעשרן והן שלו דמשמע דאפי' המעשר ראשון פטור הישראל ליתן ללוי והא מנ"ל לומר הכי הא לא חדית לן קרא אלא בתרומת מעשר אבל מעשר ראשון עצמו מנ"ל ואי משום דילפינן מתרומת מעשר דכשם דתרומת מעשר פטור מטעם דמצי למימר אתינא מכח גברא וכו' וה"ה למעשר ראשון א"כ אמאי בתרומה גדולה לא ילפינן מתרומת מעשר והא בתרומה גדולה אמרינן דלכ"ע חייב ליתן לכהן ומ"ש ממעשר ראשון אלא ע"כ לומר דלפי המסקנא הא דר''ש אר"ח מיירי בלוי שלקח מן העובד כוכבים וכן מוכח מדברי התוס' שם בד"ה טבלים שאתה לוקח וכו' יע"ש באופן דנמצא דכפי"ז דהא דתרומת מעשר ילפינן מקרא ולאו מסברא אמר לה וא"כ אין ללמוד למקום אחר כי היכי דלא ילפינן מתרומת מעשר לענין תרומה גדולה:

איברא דראיתי להר"מ בפ"א מהל' תרומות דפסק שם לסברת ר"ש אר"ח ונראה דמפרש לה אפי' בישראל הלוקח מן העובד כוכבים שכתב וז"ל ואם לקחם ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מה"ת ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים להוציא ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וכו' עכ"ל ולפי דברי הר"מ צריך טעם דכיון דקרא לא מיירי כי אם בתרומת מעשר מנ"ל לומר דמעשר ראשון נמי הוא של ישראל מטעם דאתינא מכח גברא וכו' דאי משום דילפינן מתרומת מעשר א"כ נילף נמי תרומה גדולה מינה ואי לענין תרומה גדולה לא ילפינן דאמרינן שאני תרומת מעשר דגלי קרא והבו דלא לוסיף עליו במעשר ראשון נמי לא ילפינן ואפשר ליישב סברת הר"ם ע"פ מאי דאמרינן בספרי בפרשה קרח בפרשת תרומת מעשר על פסוק והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר וכי מה למדנו לתרומת מעשר מעתה אלא ה"ז בא ללמד ונמצא למד מה ת"מ חובה אף מעשר ראשון חובה ע"כ וכתב מהר"א נחום בביאורו על הספרי כ"י וז"ל מצאתי כתוב מן המעשר קרא יתירא הוא דהול"ל והרמותם ממנו מעשר ואנא ידענא דמן המעשר מפריש אלא ה"ז בא ללמד וכו' על כל מעשר ותרומת מעשר שהיא חובה ולא רשות היינו משום דאיקרי תרומה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' ואמרינן לקמן שהוא חובה ולא רשות מדשנה עליו הכתוב תרימו את כל תרומת ה' חובה ולא רשות וס"ל להאי תנא דאע"ג דבמעשר כתיב אשר ירימו לה' תרומה הוא לאו משום דהמעשר עצמו קרוי תרומה אלא משום דמעורב בו תרומת מעשר הוא דהכתוב קראו תרומה כדאמרי' לעיל בספרי והביאו רש"י בפי' החומש ואע"ג דלעיל אמרי' שאלו החיובים ילפי מהדדי היינו כשהחיוב ודאי ולענין אופני ההפרשה הוא דילפי מהדדי אבל עיקר החיוב לא וצ"ל דהאי תנא ס"ל דתרומה ותרומת מעשר כקדש דמו דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב ונראה דרשות דקאמר היינו מצוה אלא דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ובכל זה עדיין צריך יישוב עכ"ל מהר"א ובאמת דעדיין צריך ביאור דהא דאמרי' דבהקדש בעינן שינה הכתוב לעכב היינו לומר דאם לא שינה הכתוב אמרינן דלא אמר הכתוב אלא למצוה לכתחלה אבל בדיעבד כשר וזה לא שייך בתרומה ותרומת מעשר ובמעשר דפשיטא דא"א לומר דהפרשת תרומות ומעשרות הוא למצוה אבל אם עבר ולא הפריש מותר לאכול דהא איכא קרא לחייב לאוכל טבל במיתה כדאמרי' בפ' הנשרפין דף פ"ג אמר שמואל משום ר"א מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר יע"ש לכן נראה דרשות וחובה