מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קנז

דמצוה הבאה בעבירה וא"כ הכא אפילו אי מיירי בבא על הערוה בשוגג מ"מ לא יצא ידי פריה ורביה כיון דהויא מצוה הבאה בעבירה אלא דאפשר לומר דהירושלמי מיירי בבא על הערוה באונס וכגון מה שכתבו התוס' בר"פ החולץ בד"ה ונמצאת מעוברת וכו' שכתבו דמאי דאמרינן במתני' דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן היינו שבא עליה תוך ג' חדשים דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש וזו כיון שלא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד וכה"ג אמרינן בשבועות פרט לאנוס יעו"ש והר"ם פ"ה מהלכות שגגות כתב דהיינו טעמא דבאונס אינו חייב חטאת ובשוגג חייב משום דהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בחקירה ודרישה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס עכ"ל וא"כ י"ל דאף דבשוגג נמי איכא משום מצוה הבאה בעבירה היינו דוקא מפני שהיה לו לבדוק יפה יפה ולא היה בא לידי שגגה אבל באונס שבא על יבמתו אחר ג' חדשים ולא הוכר עוברה ואח"כ נמצאת מעוברת דאנוס הוא כמו שכתבו התוס' לא חשיב מצוה הבאה בעבירה דאונס רחמנא פטריה ועל ממזר הנולד בזה האופן דבאונס בא עליה דקיי"ל דאפילו באונס הוי ממזר וכמ"ש הר"ם בפט"ו מהלכות א"ב ע"ז הוא שאמרו בירושלמי דיוצא מידי פ"ו אבל במזיד או שוגג אם בא עליה לא קיים פ"ו מטעם מצוה הבאה בעבירה ואפשר דמזה הטעם השמיטו הירושלמי הנזכר הרי"ף והר"מ והרא"ש דכיון דע"כ א"א לומר דין זה דיוצא י"ח פ"ו כי אם בבא עליה באונס ע"ד הנזכר וכגון דא מילתא דלא שכיחא הוא ומש"ה השמיטוהו והנה טעם זה דמצוה הבאה בעבירה וכ"כ בענין זה דממזר סהדי במרומים דקיימתיהו מסברתי ושוב זכיתי וראיתי תשובה להרדב"ז כ"י שעמד בדין זה והביא הירושלמי דיבמות ודברי הראשונים והעלה לענין הלכה דבממזר אינו יוצא י"ח פ"ו עיקר טעמו מטעם מצוה הבאה בעבירה והאריך בזה וגם הביא דברי התוס' בפי"נ דף ק"ט ע"א ד"ה כיון וכו' שכתבו וז"ל אבל ממזר איצטריך ריבוי משום דבזרע פסול הוי שמו מחוי עכ"ל וכתב הרב על דברי התוס' משמע בהדיא דלא קיים פ"ו זהו תורף דבריו ולפי כל האמור אפשר ליישב דברי ריא"ז בהניח דס"ל לענין הלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הירושלמי הנזכר וסבירא ליה דהיינו טעמא דכיון דמצוה הבאה בעבירה היא לא שייך לומר דקיים מצות פריה ורביה כי אם בבא על הערוה באונס אבל במזיד או שוגג לא יצא י"ח ועפי"ז עלה ונסתפק בהוליד בן ממזר ומיירי בבא על הערוה במזיד או בשוגג דסתמא דמלתא הכי הוי דאונס מילתא דלא שכיחא הוא ומש"ה לא פירש דבריו וספוקי מספקא ליה דסברא אלימתא הוא דכל דלא קיים בו פריה ורביה לא חשיב ראשית אונו לענין בכור לנחלה כיון דהוו תרתי דסתרן וכיון שכן י"ל דמה שדרשו בספרי מקרא דשנואה דאפילו מחייבי כריתות היינו באופן דבא על הערוה דשנואה היא לפני המקום והיה באופן שהיה באונס דבכה"ג כיון דמקיים מצות פריה ורביה הרי חשיב בנו לכל דבר ולבכור לנחלה נמי חשיב בנו אבל אם בא עליה במזיד או בשוגג אפשר כיון דאינו מקיים בו מצות פריה ורביה לא חשיב בנו נמי לענין בכור לנחלה זהו צדדי הספק והיותר נראה בעיני ליישב דברי הרב כדי שיתיישב נמי למה הוצרך להאריך לומר ואחר כך נשא אשה ונולד לו בכור ואמאי לא כתב בקיצור דצריך עיון אי בן ממזר הוי בכור לנחלה כאמור והוא על פי מה שראיתי להרב בית שמואל בא"ה סי' א' שהביא מור"ם שם דבבן ממזר מקיים פ"ו דכתב הרב ב"ש דמדברי ספר החסידים סי' ת"ק שכתב מוליד ממזר ל"מ דלא קיים מצות פריה ורביה אלא שמעכב המשיח דקאמר ממזירא לא חי ואותו ממזר שהוליד לא יוליד בנים דלא חי כטרפה דלא חי עכ"ל יש לדון דאיירי בשאינו ידוע שהוא ממזר שאינו חי אבל אם ידוע שהוא ממזר קיים האב פריה ורביה דאז חי עכ"ד ולפי זה אפשר דגם מ"ש בירושלמי והראשונים שהביאו היינו כשידוע שהוא ממזר שהוא חי אבל כשאינו ידוע שאינו חי אליבא דכ"ע לא קיים פריה ורביה והנה בירושלמי פרק האומר בקדושין הל' י"א וכן ביבמות פ' הערל ה' ג' אמרינן רב הונא אמר אין ממזר חי יותר מל' יום ואמרינן אימתי בזמן שאינו מפורסם אבל אם היה מפורסם חי הוא יעו"ש מפורש יוצא דבאינו ידוע חשיב כאילו נולד בן ח' דנפל הוא דאינו חי ל' יום דממזר נמי אינו ידוע לאו בר קיימא הוא ואינו חי ל' יום שלמים וע"כ י"ל דריא"ז הכי ס"ל כסברת ספר החסידים לענין מצות פריה ורביה וע"כ עלה ונסתפק דאם נודע לנו שהוליד ממזר כלומר דאין לנו ידיעה מגוף הממזר מיהו אלא שנודע לנו שזה הוליד ממזר וגוף הממזר אינו ידוע ואינו מפורסם דבכה"ג אינו חי עד ל' יום שלמים וע"כ לענין בכור לנחלה אין להסתפק על גוף הממזר אם נוטל פי שנים כיון שאינו ידוע לנו ועיקר הספק הוא על הבא אחריו מאשה אחרת אם הוא בכור לנחלה דכיון דהממזר שהוליד אינו ידוע ואינו חי ל' יום שלמים אפשר דהדר דיניה כבן ח' שנולד חי שהעלינו לעיל דאף שיצא כולו לאויר העולם חי כל שאינו בר קיימא הבא אחריו בכור לנחלה והכא נמי אף דמיירי דכלו לו חדשיו ובן ט' הוא מ"מ כיון דאינו חי ל' יום שלימים כאילו לא כלו לו חדשיו דמי ולא קרינן ביה ראשית אונו דבעינן שלבו של אביו דוה עליו לאפוקי זה שאין לבו של אביו דוה עליו כיון דלאו בר קיימא הוא די"ל דאף דאמרינן בספרי דממזר הוי בכור לנחלה היינו באופן שידוע ומפורסם הוא דחי ובן קיימא הוא אבל בנ"ד דאינו ידוע ולאו בר קיימא הוא אפשר דחשיב כאילו אינו בן ט' א"ד דכל דכלו לו חדשיו ונולד כולו חי חשיב בכור לנחלה והבא אחריו אינו בכור זהו צדדי הספק ואף כי ידעתי כי כל הדרכים בדוחק נאמרים מ"מ לפי חומר הענין זהו הנראה לע"ד ליישב דבריו:

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דפשיטא כיון דממזר חייב בכל המצות ממזר בכור חייב בפדיון ובפרט דילפינן בכור בכור מבכור לנחלה דאפילו ממזר כל שידוע ומפורסם לכ"ע הוי בכור לנחלה וה"ה לפדיון וכ"כ מוהריק"ש בי"ד סי' ש"ה משם תשובת הרדב"ז דממזר פטר רחם חייב בפדיון יעו"ש:

(סה) והנה לענין הלכה בפלוגתא דר"פ ומר בר יוסף משמיה דרבא כתב רבינו הרמב"ן דהלכתא כרב אדא דלויה שילדה בנה פטור כמר בר יוסף דאפילו בדאיעבר מישראל והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דמכילתין לויה לא תיפקע ומשני האיל"ק כדמר ב"ר יוסף משמיה דרבא ומדלא קאמר א"נ כדר"פ ש"מ הלכתא כוותיה וכתב הרא"ש בפסקיו ע"ד רבינו וז"ל מה שהביא ראיה מפ"ק אינה ראיה דלא מצי למימר התם א"נ כדר"פ דהא פריך לויה לא תיפקע כמו לוי והוצרך לדמר ב"ר יוסף דכל לויה מפקעת לתרץ קושיתו ולר"פ אה"נ דלויה לא מפקע אי איעבר מישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב' עכ"ל ולע"ד לא הבנתי דחיה זאת דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא דמאי דפריך התם לויה לא תיפקע אלמה אמר ר' אדא וכו' לכ"ע פריך דקושיא זאת שייכא נמי לסברת ר"פ דס"ל דדוקא אם איעבר מכותי לויה פוטרת דכיון דעיקר הק"ו היא דכיון דלא נמנו במדבר לפטור בכורי ישראל אלא זכרים אבל נקבות לא הפקיעו כלום כמ"ש רש"י שם אם כן אפילו לר"פ דס"ל דכל דאביו ישראל בתר אביו שדינן ליה דלמשפחותם לבית אבותם כתיב מ"מ כיון דאביו כותי פוטר אותו מפני שאמו לויה ומאין הרגלים דמפני אמו לויה יפטר כיון דבמדבר לא הפקיעו אלא הזכרים וע"ז משני הא ל"ק כדמר בריה דר"י דאמר פטר רחם בפטר רחם תלה רחמנא הך שינוייא שייך נמי לר"פ דאם נאמר כפרש"י שם דס"ל דלא מיתרצא הך פירכא דבן לויה בשינוייא דפטר רחם אלא הכוונה הוא דאם אשכחן דכל הלוים פטורים אפילו פחותים מבן חדש שהיו במדבר שלא הפקיעו בן לויה פטור א"כ לר"פ נמי א"א לומר דלויה פוטרת אף שאביו כותי אף דלא מצינו לויה שהפקיעה במדבר כי אם מטעם זה דכיון דבפ"ר תלה רחמנא הרי צד קדושת לוי שיש לו מצד אמו פוטר אף דאינו לוי מצד אביו דכל דאפי' פחות מבן חדש פוטר מסתברא דה"ה לויה כיון דבפ"ר תלה רחמנא בדין הוא דצד לויה אמו בלבד פוטר וכן לסברת התוספות שכתבו שם דמתרצא הך פירכא דבן לויה בשינויא דפטר רחם וכוונתם לע"ד לפי מה שהביא הרב כ"י ע"ד התוספות שם בגליון וז"ל דבן לויה כיון דכפ"ר תלה רחמנא והיא לויה מיפטרא שפיר אעפ"י שאין אביו לוי אבל פחות מבן חדש כיון דאיכא גריעותא דמחוסר זמן גרע טפי עכ"ל דהכוונה לע"ד דבשלמא בלוי זכר שהפקיע במדבר ובר הפקעה הוא גרע טפי ממחוסר זמן אבל לויה דמעיקרא הנקבות לא היו בכלל הפקעה ולאו בני הפקעה נינהו מסתברא דמצד שהיא לויה והלוים עצמם פטורין מפדיון ה"ה דלויה נמי פוטר מכח דצד לויה יש בו מצד אמו וא"כ אף לסברת התוספות ע"כ צ"ל הך שנויא דלרב פפא נמי דאיעבר מכותי ומ"ש הרא"ש דלר"פ אה"נ דלויה לא מפקעה אם איעבר מישראל וכו' אינו מובן דהתינח אי איעבר מישראל אבל אי איעבר מכותי דאמרינן דפטור צריכין אנו ע"כ להך שנוייא דאם לא כן כיון דנקבות לא הופקעו במדבר מנ"ל דלויה פוטרת בדאיעבר מכותי וא"כ שפיר היה איפשר לומר א"נ כדר"פ כדכתב רבינו ומדלא קאמר הכי ש"מ דלית הלכתא כוותיה דר"פ עוד כתב רבינו טעם אחר מטעם דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וע"ז נמי כתב הרא"ש וז"ל אדרבא הגאונים פסקו דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי עכ"ל ונראה דרבינו עושה עיקר מאי דחזינן בה"ג דפסק כרבא דלא כר"פ כההיא דאמרינן בשבת דף קמ"א ע"א בטיט שעל גבי רגלו דלרבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע ור"פ ס"ל דאחד זה ואחד זה מותר כמו שמפורש בדברי ה"ג בשבת דף ב' ע"ג יעו"ש וכן פסק הרי"ף שם בהלכות (גדולות) יעו"ש ואף דהמאור השיג ע"ז דלא כהרי"ף דאנן כר"פ עדיפא לן משום דבתרא הוא מ"מ רבינו כתב שם במלחמות וז"ל אמר הכותב לא כי אלא ר"פ (במקום) תלמיד היושב לפני רבו הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב יעו"ש וכיוצא לזה מתבאר מדברי רבינו במלחמות דפ"ב דב"ק בההיא דאמרינן בדף י"ז ע"ב אמר רבא זרק כלי מראש הגג וכו' כתב שם וז"ל ודעת רבינו הסכים עליו שהרי חצי נזק צרורות מיבעיא ליה לרבא אי משלם מן העליה או לא ולר"פ פשיטא ליה ופסק רבינו ז"ל בפ"ק הלכתא כר"פ משום דרבא לא פשיטא ליה דאילו פשיטא ליה ופליג אדר"פ בודאי הוה הלכתא כרבא עכ"ל והנה הרא"ש שכתב בשמעתין דהגאונים פסקו דמאביי ואילך הלכה כבתראי כ"כ ג"כ בההיא דפ' תולין דהלכה כר"פ מטעם זה וכן מתבאר ממ"ש הרא"ש בריש פ"ק דב"ק גבי חצי נזק צרורות יעו"ש וכ"כ הרא"ש בפ"ד דע"א סי' י"ב גבי ההוא חביתא דאישתקל ברזא מיניה דר"ת פסק דלית הלכתא כר"פ מטעם דרבא רביה פליג וכתב שם וז"ל והא נמי ליתא דאי פליג ר"פ אדרבא הלכתא כר"פ דהוא בתרא וכ"פ בעל ה"ג דהלכתא כאביי דאמר ידו כידה בפ' החולץ משום דקאמר ר"פ דיקא מתני' כוותיה דאביי עכ"ל ודברי הה"ג בההיא דידו כידה הביאם התוס' ג"כ בפ' החולץ דף ל"ט ע"א ד"ה ואע"ג וכו' וק' דאם כן דברי הה"ג סתרי אהדדי מההיא דפסק כרבא בשבת בפ' נוטל וסברת ר"ת שהזכיר הרא"ש בע"א הביאה התוס שם בפ"ד דע"א דף נ"ט ע"ב ד"ה אמר רב פפא וכו' וכתבו וז"ל אומר ר"ת דודאי דלית הלכתא כר"פ משום דרבא פליג עליה ואע"ג דהוא בתרא יותר מרבא משום דרבא רבו וגם הוא בתרא והיה גדול ממנו בחכמה ובמנין עכ"ל ולפי דברי ר"ת אלו צריך ליישב מ"ש התוס' בפ' האיש מקדש דף מ"ה ע"ב ד"ה הוה עובדא וכו' משם ר"ת יעו"ש דלכאורה נראה דדבריו סתרו אהדדי וי"ל דשאני ההיא דע"א דחלקו ר"פ עם רבא פנים בפנים דהתם אמר ליה רב פפא לרבא אמרינן והא דאמרי בקדושין מיירי בשלא חלקו פנים בפנים וראיתי להרא"ש בפרק ב' דעירובין בסי' ד' שכתב וז"ל טחו בטיט ויכול לעמוד וכו' רבא אמר לא הוי מיעוט ורבה אמר הוי מיעוט והראב"ד והר"ז פסקו כרבא והר"ם ז"ל פסק כרבה וכ"נ דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ומאביי ורבא ואילך הוא דקיי"ל כבתראי ולא כאביי ורבא כנגד רבן עכ"ל מפורש יוצא מדבריו דס"ל בפשיטות דהא דמדאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ואפילו תלמיד במקום הרב היינו אחר אביי ורבא אבל הם עצמם אביי ורבא לית הלכתא כוותייהו נגד רבן ובפרק המדיר עלה דאמרינן בש"ס דף ע"ז ע"א גבי הלכה אצל חכם והתירה מקודשת דרבא מוקי לה באשה חשובה וכתב הרא"ש וז"ל ומצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים היכא דפליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקיי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי אף אם הוא כנגד רבה שהיה רבם או לא והלכך יש להחמיר להצריכה גט אף באשה חשובה עכ"ל:

וראיתי להר"ן ז"ל שם בפרק המדיר שכתב וז"ל ולפי אוקמתא דרבא באשה חשובה אינה מקודשת והר"מ ז"ל פסק בפ"ז מהלכות אישות שלא חלק בין אשה חשובה לשאינה חשובה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכיון דלא איתבררא מילתא בין הגאונים ברבה ורבא כמאן מינייהו פסקינן בכל מקום מסתברא הכא דחיישינן ולכך באשה חשובה אינה מקודשת גמורה אבל ספק מקודשת היא עכ"ל ויש לתמוה דמאחר דרבינו הרמב"ן ס"ל בפשיטות בשמעתין ובשאר דוכתין הנז"ל דאפילו ר"פ דהיה אחר אביי ורבא לא אמרינן דהלכתא כוותיה דר"פ דבתרא הוא כיון דאין הלכה כתלמיד במקום הרב א"כ נראה דלא ס"ל הא דכתבו הגאונים דמאביי ורבא הלכתא כבתראי כדכתב הרא"ש וא"כ כ"ש באביי ורבא עצמם דמילתא דפשיטא הוא דאין הלכה כרבא לגבי רבו רבה ואיך תפס הכא שיטת הגאונים בזה לעשותה ספק מקודשת דהא לא שייך זה אלא לשיטת הגאונים דס"ל בפשיטות דאחר אביי ורבא הלכה כתלמיד במקום הרב וע"ז נסתפקו דלא אמרו אלא מהם ואילך אבל מהם לרבה שהיה רבם הלכה כרבם אבל לדעת רבינו דאפילו מהם ואילך הלכה כרבם לא שייך ספק זה וצ"ע:

(סו) עוד יש לעמוד בטעם זה שכתב רבינו משום דאין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא אמרינן בשמעתין עלה דפריך הש"ס לר"פ ממתני' היא וכהנת היא ולויה אלא דאיעבר מכותי כהנת פטורה והאמר רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מכותי מהו ואמינא ליה לאו היינו דר"א ב"א וכו' וא"ל הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא ע"כ דמדאמר ליה ר"פ בפשיטות לאו היינו דר"א ב"א ש"מ דידע ברבו רבא דהא דר"א בלויה היא ע"כ מיירי דאיעבר מכותי דאי מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב דהכי אגמריה רבא רביה לר"פ וע"כ אמר ליה בפשיטות לאו היינו דר"א ב"א דאלת"ה מאי מייתי מהא דר"א ב"א כיון דאיפשר לומר דמיירי דאיעבר מישראל ואפילו את"ל דר"פ לפי שיטתיה דס"ל דהא דר"א ב"א א"א אלא בדאיעבר מכותי א"ל לאו היינו דר"א ב"א וא"ל הכי לידע דעת רבו אי ס"ל דאיפשר דין זה אפילו בדאיעבר מישראל מ"מ אם איתא דס"ל לרבא דמשכחת לה אפילו בדאיעבר מישראל למה לא השיב לו דאין ראיה מדברי ר"א ב"א אפילו בלויה דאיעבר מכותי דאיפשר לדחות דמיירי בדאיעבר מישראל ואפילו את"ל כיון דס"ל דדין זה דלויה מיירי בין בדאיעבר מישראל ובין דאיעבר מכותי וע"ז השיב לו דל"ד לויה לכהנת מ"מ אם איתא דרבא ס"ל דר"א מיירי אפילו בדאיעבר מישראל לא היה מנית לר"פ שישאר בסברתו זאת דס"ל דבאיעבר מישראל לא שייך דין זה דכיון דרבו מובהק היה מן הראוי היה דלימא ליה סברתו דסובר דלא כוותיה אלא דאפילו מישראל שייך דין זה וגם לימא ליה דאפילו דדין זה כוותיה בדאיעבר מכותי נמי מ"מ ל"ד כהנת ללויה אלא עכצ"ל דכפי ויכוח זה שהיה לר"פ עם רבא רבו ש"מ דרבא ס"ל דלויה מישראל אינו פוטר כסברת ר"פ וא"כ כפי"ז י"ל דאמוראי נינהו אליבא דרבא דלמר בריה דר"י רבא סבר דאפילו מישראל פוטר ולר"פ ס"ל איפכא דלרבא מישראל אינו פוטר וכיון דר"פ סובר דרבו ג"כ סבירא ליה כוותיה א"כ אזדא לן הך טעמא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואין לומר דהכא גרסינן בדיק לן רבה בה"א ולא רבא באל"ף דמלבד דזה א"א דרבה בה"א גרסינן דהא ר"פ לא ראהו לרבה בה"א וכמ"ש רש"י בכתובות דף ל"ד סוף ע"א יעו"ש יתר ע"כ דאי