מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קנו

כיון דהעיקר דלרבינא קרוי בנך אף דלא הוי ממזר כי אם פסול וכיון דאיפסיקא הלכתא בפ' החולץ דלא הוי ממזר איך פריך הש"ס הכא והאיכא בנות והכוונה לומר דאיכא חשש ממזרות כיון דלא קיי"ל הכי אלא ע"כ לומר כדפירש"י דקאי למאי דאמר ר''י משמיה דר"א, דכותי שקדש חיישינן לקידושיו ועל זה קאמר כי אמריתא קמיה דשמואל וכו' א"ל דבכותיות ולדן כמותן וע"ז פריך האיכא בנות ואמר רבינא דקרוי בנך ודינו כישראל וא"כ אם קדש קדושיו קדושין ואיך קאמר שמואל דלא חיישינן לקדושיו דכפי פירוש זה אין כאן רמז לענין ממזרות כלל וי"ל:

וראיתי להר"ב צאן קדשים שכתב על דברי התוס' אלו שחלקו על פירש"י דשמעתין וז"ל ודבריהם קשים להולמם דבשלמא לפירש"י דלא קאי אלא למ"ד כותי הבא על בת ישראל הולד כשר ה"ק לא תימא דמ"ה פוטר משום דס"ל כמ"ד אין מזהמין ושדינן ליה בתר אימיה אלא אפי' וכו' אלא לפי' התוס' דלמ"ד אין מזהמין ושדינן ליה בתר אימיה הולד ממזר ע"כ רב אדא לא קאי אלא דוקא למ"ד מזהמין והולד כשר דאי למ"ד אין מזהמין והולד ממזר קשה קושית הגמ' מאי אריא לויה אפי' ישראלית נמי פטור דהולד ממזר וי"ל בדוחק עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דלפי סברתו דכל דהולד ממזר פטור מפדיון אפי' בישראלית אמאי ניחא ליה לפירש"י הא לרש"י נמי ע"כ ר"א לא קאי אלא למ"ד אין מזהמין דהולד כשר אבל למ"ד מזהמין דהולד ממזר מאי איריא לויה אפי' ישראלית פטור כיון דהולד ממזר ואי ס"ל להר"ב דלרש"י כל השני צדדין דמצדד הש"ס הוא למ"ד הולד כשר ומזהמין ואין מזהמין הוא לענין אם פגום לכהונה או לא כאשר שיערנו לעיל זה לא אפשר אלא לדעת רבינו הרמב"ן דס"ל בעד רש"י דהא דפוגם לכהונה לאו דוקא נקבה אלא אפי' זכר אבל לפי פשט דברי רש"י בפ' החולץ נראה דדוקא נקבה וכמ"ש הרשב"א וא"כ הכא דבזכר עסקינן לא שייך לצדד ולומר מזהמין על פגום לכהונה דבזכר לא שייך זה ואי סמך הר"ב על סברת רבינו הרמב"ן או דרש"י הכי ס"ל הכא בשמעתין כל כי הא היה צריך לפרש באורך לא לסתום הדברים כאילו פשט הדברים מורין כן ואדרבא נראה דלפי פשט דברי רש"י למ"ד מזהמין הולד ממזר קשה יותר מדברי התוספות דלהתוס' י"ל דה"ק הש"ס ולא תימא למ"ד אין מזהמין דהולד ממזר דפשיטא דפטור דהא אפי' ישראלית בכה"ג פטור כיון דהוי ממזר וכ"ש לויה אלא אפי' למ"ד מזהמין דהולד כשר דבישראלית חייב בלויה פטור דאיפשר דלזה כיון הר"ב במ"ש וי"ל בדוחק ולענ"ד אין זה דוחק אבל פירש"י אי אמרינן דמזהמין הולד ממזר א"א לומר הכי דאדרבא אם הולד ממזר לאו רבותא היה טפי כיון דאפי' ישראלית פטור והול"ל איפכא לא תימא למ"ד מזהמין דהתם פשיטא דאפילו ישראלית פטור אלא אפי' למ"ד אין מזהמין בלויה פטור וכל זה בהודאת דברי הר"ב דנראה דס"ל לענין דינא דבכור ממזר פטור מפדיון הבן ומש"ה כתב דאי הולד ממזר אפי' בישראלית בכה"ג פטור כיון דהוי ממזר וכשאני לעצמי לא ידעתי מנין לו להרב דין זה דממזר פטור מפדיון דאי משום דכתיב פטר רחם בישראל וממזר לא חשיב פטר רחם בישראל כיון דאינו ראוי לבא בקהל ישראל הא ליתא דאף דאינו ראוי לבא בקהל מ"מ כישראל גמור הוא וחייב בכל המצות כישראל והרי בס"פ האומר בקדושין דאמרינן דממזר מותר בשפחה הקשו הראשונים דמ"ש ממזר דמותר בשפחה אפי' לכתחלה וליתיה בלאו דלא יהיה קדש מבנ"י שאסור ישראל בעבד ושפחה ותירצו משם ר"ת דהכא כיון דכתיב לא יהיה קדש ולא אמר לא יקח שפחה אלא לא יהיה קדש פרט לזה שהוא קדש ועומד שיצירתו בעבירה היתה בתחלה יע"ש אלמא דדוקא משום דאמר לשון לא יהיה קדש ממעטינן לממזר אבל מלישנא דכתיב מבני ישראל לא ממעטינן דממזר נמי בכלל בני ישראל הוא כיון דמחויב בכל המצות כישראל כדמוכח בתוספתא בפ"ד דברכות דתני התם הכל חייבים בבהמ"ז כהנים [לוים] ישראלים וגרים ועבדים משוחררים חללים וממזרין נתינין סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבים ומוציאין את הרבים ידי חובתן עכ"ל וכ"כ תניא לענין מצות תקיעת שופר בפ"ב דר"ה דקתני הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים וכו' וממזרים וכו' ומוציאין את הרבים י"ח יע"ש וכ"כ תניא לענין מקרא מגילה בפ"ב דמגילה ממש כלשון הזה והביאה הפ"ח בהל' מגילה סי' תרפ"ט ע"ש הרי בפירוש דממזר חייב בכל המצות ולא עוד אלא דמוציא את הרבים י"ח כישראל גמור אשר ע"פ זה תמיה לי מ"ש המרדכי בסוף הלכות קטנות וז"ל ותניא במס' סופרים וכו' ותו פסל התם ס"ת שכתבו גר או ממזר ורבינו שמחה כתב דלא גרסינן ממזר משום דקתני התם זה הכלל כל המוציא את הרבים י"ח כותבו וממזר מוציא את הרבים י"ח ואיני יודע מנין לו שמוציא את הרבים י"ח דמההיא דמס' סופרים איכא למילף שאין מוציאין או מדאורייתא או מדרבנן עכ"ל והדבר תימא איך אשתמיט להמרדכי ברייתא מפורשת בתוספתא דקתני בפירוש דמוציא את הרבים י"ח לא במקום אחד אלא בשלש מסכתות ובתלתא הויא חזקה דודאי ברייתא מתרצתא היא והאמת כן הוא דמוציא את הרבים י"ח כסברת ר"ש וע"כ לומר דל"ג התם לענין ס"ת ממזר כיון דממזר מוציא את הרבים י"ח ומהתימא על כל הפוסקים שהביאו דברי המרדכי הנזכר בי"ד סי' רפ"א ולא הרגישו מזה ובשיורי כנה"ג א"ח סי' נ"ג הגהת הב"י אות י"ד כתב וז"ל שליח צבור ממזר נראה שתלוי במחלוקת ר"ש והמרדכי אם ממזר כשר לכתוב ס"ת עכ"ל וגם הוא לא הרגיש לומר דודאי דברי המרדכי דחוים הם מקמי סברת ר"ש כיון דאיכא ברייתות מפורש ויוצא כוותיה באופן דנמצינו למדים דעכ"פ ממזר חייב בכל המצות ואפי' לסברת המרדכי אינו אלא להוציא אחרים י"ח מטעם דאינו כבוד צבור דממזר דיצירתו בעבירה יוציא את הרבים י"ח אבל פשיטא דאזיל ומודה דאיהו גופיה חייב במצות וא"כ לענין בכור ממזר דהוי פטר רחם מהיכא תיתי שלא יתחייב בפדיון דאם ידוע מי הוא אביו חייב לפדותו כמו שאר בכור כשר דהא קיי"ל בפ"ב דיבמות דמי שיש לו בן אפי' ממזר בנו הוא לכל דבר לפטור מן החליצה ומן היבום וליורשו ולהטמא לו וכיון דבנו הוא לכל דבר הרי קרינן ביה וכל בכור בניך תפדה ואם לא פדאו חייב לפדות את עצמו ובגוונא דשמעתין בבת ישראל דאיעבר מכותי וילדה בכור אפי' למ"ד הולד ממזר חייב לפדות את עצמו כיון דחייב בכל המצות ה"ה במצות פדיון בכור והרי לענין בכור לנחלה כתב הר"מ בפ"ב מהל' נחלות דין י"ג וז"ל היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה וא"צ לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה עכ"ל הרי מפורש דאפי' ממזר הוי בכור לנחלה וכיון דלענין פי שנים קראו הכתוב בכור פשיטא דילפינן מיניה לענין פדיון דבכלל קרא דכל בכור בניך תפדה הוי בכור ממזר ובפ"ק דקדושין דף כ"ט ע"ב ת"ר מנין שאם היו לו חמש בנים מחמשה נשים שחייב לפדות כולן ת"ל כל בכור בניך תפדה ופריך פשיטא בפריה ורביה תלה רחמנא ומשני מ"ד נילף בכור בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף הכא ראשית אונו קמ"ל הרי דאי לאו דגלי רבויא דכל בכור בניך מטעם דילפינן בכור בכור מנחלה הו"א דדוקא הבכור הראשון חייב בפדיון ותו לא וא"כ לענין בכור ממזר דליכא שום מיעוטא לומר דפטור מפדיון פשיטא דילפינן בכור בכור מנחלה מה להלן ממזר הוי בכור אף כאן הוי ממזר בכור לפדיון:

הן אמת דראיתי להר"ב לחם משנה בהל' נחלות שכתב על דברי הר"מ בדין ממזר נוטל פי שנים וז"ל קשה דאין ממזר אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין והך קרא דשנואה בנשואיה איירי בחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין כדאמרינן בפרק כיצד ביבמות ואימא פרט לחייבי לאוין אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין שנאמר כי תהיין לאיש שתי נשים וכי יש אהובה וכו' אלא אהובה בנשואיה ושנואה בנשואיה ואמר רחמנא כי תהיין משמע דקרא לא איירי אלא בבת הויה יע"ש שהאריך בתמיה זאת ולענ"ד דבריו תמוהים דדברי הר"מ הם ברייתא דספרי בפירוש בפרשת כי תצא וז"ל איזו היא אהובה אהובה לפני המקום שנואה זו שנואה לפני המקום יכול אין לי אלא אנוסה ומפותה שאין לו כדרך כל הנשים מנין אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת"ל שנואה ריבה את העריות שהם בלא תעשה ועדיין לא ארבה את העריות שחייבים עליהם כרת בידי שמים ת"ל שנואה שנואה ריבה את העריות שהם בל"ת וחייבים עליהם כרת יכול אפי' שפחה אפי' כותית ת"ל כי תהיינה לאיש כל שיש בה הויה יצאו אלו שאין בהם הויה וילדו לו בנים מי שהולדות שלו יצאו אלו שאין הולדות שלו עכ"ל הרי מפורש מהספרי דמרבויא דכתיב שנואה שנואה כמה פעמים מרבינן חד לאנוסה ומפותה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ומפורש מזה דאפי' ממזר הוא בכור לנחלה כדברי הר"מ הן אמת דהספרי נראה דלא כדברי רב פפא בפ"ב דיבמות דיליף מקרא דכי תהיין דגבי בכור דקדושין תופסין בחייבי לאוין דלפי הספרי אינו כן דכיון דרבינן אפי' חייבי כריתות ע"כ כי תהיין דכתיב אין הכוונה בדוקא באשה דקדושין תופסין לו דהא חייבי כריתות אין קדושין תופסין לו אלא הכוונה דדרשינן כי תהיין לומר דכל היכא דקרינן ביה כי תהיין לשום איש שבעולם שקדושין תופסין בה מאחר שאינה ערוה עליו לאפוקי שפחה וכותית דלא תפשי קדושין לעלמא כלל כמו שמסיים הספרי וכיון דר"פ לא ס"ל כתנא דספרי קשה על הר"ם איך תפס עיקר כספרי אבל כד דייקינן שפיר נראה דלק"מ דהא בס"פ האומר סתמא דש"ס התם ע"כ דלא כר"פ דאמרינן התם ולדה כמוה מנלן דאמר קרא וילדו לו כל היכא דקרינן ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו וכל היכא דל"ק ביה כי תהיינה לא קרינן ביה וילדו ע"כ וע"כ ה"פ דדריש הכי כי תהיינה כל היכא דקרינן כי תהיינה לשום איש שבעולם קרינן ביה וילדו ואפי' חייבי כריתות במשמע אבל שפחה וכותית דלא קרינן ביה כי תהיינה לשום איש שבעולם לא קרינן ביה וילדו וכן ראיתי לרבינו הרמב"ן שם בפ"ב דיבמות גבי דיליף רב פפא חייבי לאוין מהאי קרא שהביא שם מ"ש בגמ' בס"פ האומר ופירש הענין כדבר האמור דלפי סתמא דסתם קרא דכי תהיינה אפי' בחייבי כריתות מיירי וכתב וז"ל ולההיא מסקנא דהתם חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין לא מכי תהיינה נפקא כדאמר רב פפא אלא מדגלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסי קדושין דגמרינן מאחות אשה מכלל דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין והא דאמר ר"פ בשמעתין אתיא כאידך לישנא דאמר התם רב אחא בר יעקב דאתיא מק"ו מיבמה והאי מסקנא דהכא אתיא כר"פ ורב אחא בר יעקב דאיצטריך להו כי תהיינה לחייבי לאוין ולא נפקא להו מאחות אשה כלל דכולה סוגיא בתר תרוציה דר"פ רהטא ולדידיה אתמר ומסקנא דהתם כלישנא קמא דמפקינן להו מאחות אשה ומייתר כי תהיינה לולד שפחה וכותית שהוא כמוה כנ"ל עכ"ל וכיוצא לדברי הרמב"ן כתב הריטב"א בחידושיו בפ"ב דיבמות יעו"ש והנה כי כן י"ל דהר"מ עשה עיקר ממסקנא דקדושין דמייתר כי תהיינה למעט שפחה וכותית דכי תהיינה פי' דכל שיש לה קדושין לשום איש שבעולם קרינן ביה וילדו למעוטי שפחה כיון דהספרי הכי ס"ל דאפי' חייבי כריתות מרבינן מקרא:

ובהיותי בזה ראיתי בש"ג בפרק הבע"י דגבי פלוגתא דר"י ור"ל בכותי שנתגייר אם יש לו בכור לנחלה שכתב וז"ל צ"ע היכא שנודע לנו שהוליד בן ממזר ונשא אשה והוליד בכור (לנחלה) אי הוי בכור לנחלה או לא עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי כתב הר"מ ושאר פוסקים דממזר נוטל פי שנים דבכור לנחלה הוא וא"כ מאי מספקא ליה הא הבן ממזר שנולד לו ראשון הוא בכור לנחלה והבא אחריו אין לו שום בכורה כלל וכבר הרב כנה"ג בח"מ סי' רע"ז בהגהת הטור אות י"ג הביא דבריו והרבה להשיב על דבריו יע"ש וזה פשוט דאם נאמר דדברים אלו הם דברי ריא"ז שהזכיר הש"ג קודם זה וסברא זה דממזר הם סוף דברי ריא"ז ונאמר דריא"ז ספוקי מספקא ליה בדין זה שכתב הר"מ דממזר הוי בכור לנחלה מטעם דלפי סברת רב פפא דס"ל דמקרא דכי תהיינה ילפינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין ומסקנא דסוגייא דפ"ב דיבמות כר"פ דלדידיה נמצא דקרא דכי תהיינה לא מיירי בחייבי כריתות ואפשר שכן הוא העיקר ולא כמסקנא דפ' האומר זה דוחק גדול לומר הכי מאחר דבספרי תניא כההיא מסקנא דקדושין ופשיטא דהכי נקטינן ועוד דלשון ריא"ז אינו סובל זה דא"כ הו"ל למימר בקיצור צ"ע אם בן ממזר הוא בכור לנחלה או לא ולמה לו להאריך כ"כ ולומר היכא שנודע לנו וכו' ונשא אשה והוליד בכור וכו' דמה לנו במה שנולד לו בכור אח"כ כיון דעיקר הספק הוא על כל ממזר אי הוי בכור לנחלה או לא:

ואולם לפי חומר הענין אפשר לישב בדוחק עפ"י מה שנעמוד במ"ש בירושלמי בפ"ב דיבמות גבי מתני' דמי שיש לו בן אפילו ממזר פוטר ובנו הוא לכל דבר בעי רבי בון בנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולא שניא עכ"ל ולכאורה נראה דכפי גירסא זאת בעיא דלא איפשיטא היא אם קיים פריה ורביה בממזר ונשאר הדבר בספק אמנם ראיתי לרבינו הרמב"ן בחידושיו שם וכן הרשב"א וכן הריטב"א בחידושיו שם שהביאו לשון הירושלמי כן וז"ל ובירושלמי אמרינן בנו הוא לכל דבר ואפילו לפריה ורביה ולשניה לומר שאפילו שהוא ממזר גזרו בו שניות וקיים מצות פריה ורביה עכ"ל מוכח מדבריהם דגירסתם בירושלמי אינו בלשון בעיא כי אם בפשיטות ס"ל לרבי בון דקיים פריה ורביה ומש"ה הביאו כן להלכה דקיים פריה ורביה ואולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו הירושלמי וי"ל דאיך אפשר דס"ל להירושלמי בפשיטות דיצא ידי פריה ורביה כיון דהא קיימא לן מצוה הבאה בעבירה אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו כדאמרינן בריש פרק לולב הגזול דמטעם זה לולב הגזול פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה וכן כל מצות שבתורה וכ"ש מצוה הבאה בעבירה דערוה החמורה וגדולה כזו דפשיטא דכל זה הבן נעשה ונולד בעבירה לא יצא ידי חובת מצות פריה ורביה ובירושלמי פרק י"ג ממסכת שבת עלה דמתני' דהקורע בחמתו ועל מתו וכו' אמרינן חברייא בעון קומי ר' יוסי לא אמר ר"י בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אמר ליה תמן גופיה עבירה הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומרים הוציא [מצה[ מרה"י לרה"ר אינו יוצא ידי חובה בפסח עכ"ל ולפי מ"ש הריטב"א בחידושיו לשבת גבי מתני' הנזכר ואמרינן בגמרא שם דתניא הקורע על מתו חייב ואעפ"י שמחלל את השבת יצא ידי קריעה וז"ל פי' ואינו צריך לחזור לקרוע בחול דקריעה באיסור קריעה היא ובעו בירושלמי ולא אמרינן בשם ר"ש מצה גזולה וכו' תמן היא גופא עבירה וכו' כן אמרינן הוציא מצה מרה"י לרשות הרבים אינו יוצא ידי חובתו בתמיה עכ"ל וכיון דהא דהוציא מצה מרשות היחיד וכו' הוי בתמיה ע"כ דהכוונה דמייתי סיעתא לחילוק שחלק רבי יוסי מהא דהוציא מצה מרשות היחיד דכיון דהתם פשיטא לן דיצא ידי חובת מצה ה"ה קריעה ונמצא דצ"ל דעיקר החילוק דר"י הוא דדוקא גבי גזל דהיא גופא עבירה כלומר דגזל בכל אופן היא גופא עבירה כלומר דאפילו אם בא לאכול ממנו לדבר הרשות עבירה היא בידו משא"כ מוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים דאין גופה עבירה דלא בכל אופן הויא עבירה דאם הוציא ברה"ר בחול אין כאן עבירה וכן בקורע בשבת על מתו דגוף הקריעה עצמה אינה עבירה דאם היה קורע בחול לא היה עבירה וכל כי הני גווני הוא עובר עבירה מיקרי ואין גופה עבירה וכן נראה דפירוש הירושלמי כן ממ"ש מרן הב"י בי"ד סי' ש"מ וכ"כ הלבוש שם גבי קריעה יעו"ש ואם כן גבי בן ממזר דהערוה אשר בא עליה היא גופה עבירה דאפילו אם בא עליה שלא לשם מצות פריה ורביה דהיינו שכבר קיים פריה ורביה עבירה היא בידו ודמי לגזל דמש"ה דאפילו בדבר הרשות חשיב עבירה נקרא היא גופא עבירה וה"ה גבי ערוה דפשיטא דהיא גופה עבירה מיקרי ואין לך מצוה הבאה בעבירה כזאת ואפשר היה לומר דמאי דאמרינן בירושלמי דיצא ידי מצות פריה ורביה מיירי בשבא על הערוה בשוגג ונאמר דע"כ לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא כשעבר עבירה במזיד אבל בשוגג לא אבל נראה דהא ליתא דהר"מ בפ"ו מהלכות חמץ דין ז' כתב וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה האסורה לו כגון שאכל טבל וכו' או שגזלה זה הכלל כל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא ידי חובתו וכו' עכ"ל מתבאר מדבריו דטעם המצוה הבאה בעבירה שייך אפילו בשוגג שהרי לענין ברכה כתב הר"מ בפ"א מהלכות ברכות דכל האוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף וכיון דכלל מסר בידינו הר"מ דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בה ידי חובתו הרי הוא בכלל דאפילו אם אכל מצה של איסור בשוגג אין יוצא בה ידי חובתו דבשוגג נמי איכא משום מצוה הבאה בעבירה וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' בר"פ לולב הגזול בד"ה משום וכו' בס"ד וז"ל ומיהו תימא בפרק כל שעה דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש לה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה עכ"ל ואם איתא דבשוגג לא שייך טעם זה למה הניחו הדבר בתימה בהיות די"ל דאיצטריך קרא לאוכל מצה של טבל בשוגג דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא אבל מקרא דקפיד לומר דאין יוצאין אלא בדבר שחל עליו איסור חמץ גם בשוגג לא יצא במצה של טבל כיון דאין בה כ"א איסור טבל ולא מצי חל עליה איסור חמץ אלא עכצ"ל דס"ל להתוספות דאפילו בשוגג שייך טעם זה