מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קנב

(סב) גרסינן עוד במתני' המפלת שפיר מרוקם הבא אחריו אינו בכור לכהן ובסיפא קתני המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים הבא אחריו בכור לכהן:

הנה בפ' המפלת דף כ"ה ע"א נחלקו במפלת שפיר מלא בשר נמוח וכן נחלקו בעכור ובצלול ומסקנא דגמ' שם א"ל רב חיננא בר שלמיא לרב הא רבי והא ר' ישמעאל ברבי יוסי (הא רבנן הא רבי יהושע) והא רבי אושעיא והא ריב"ל מר כמאן ס"ל א"ל אני אומר אחד זו ואחד זו אינה חוששת ושמואל אמר אחד זו ואחד זו חוששת ואזדא שמואל לטעמיה דכי אתא רב דימי אמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא ע"כ והרמב"ם בפי"א מה' א"ב כתב דאפילו מלא בשר כל שאינו מרוקם אינה חוששת לולד וכתב ה"ה דפסק כרב לגבי שמואל מטעם דהלכתא כרב באיסורי ועוד דהתם מתפרש בהדיא דחכמים אפילו בעכור מטהרי והלכה כרבים והא דשמואל חומרא יתירא הוא ואין הלכה כמותו וכתב ה"ה דדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א להחמיר כסברת שמואל דאף על גב דקיימא לן כרב באיסורי בין להקל בין להחמיר כיון דעביד בה שמואל עובדא ולא דכו שפיר בנהרדעא הכי קי"ל דמעשה רב עכ"ל והיוצא מתוך דברי ה"ה בדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א דס"ל דמן הדין שפיר מלא בשר בין עכור בין צלול טמאה לידה כיון דפסק כשמואל דאע"ג דכתב הרשב"א בספר ת"ה דהשתא דלא בקיאינן בהא אפילו מלא גנונים ואפילו מלא מים ודם טמאה מטעם חומרא דלא בקיאינן מ"מ ה"מ באלו אבל במלא בשר נימוח בין עכור בין צלול הוי מן הדין כיון דקי"ל כשמואל וכמו שנראה מסגנון דברי הרשב"א ז"ל שם בת"ה יע"ש והנה כי כן יש לתמוה על רבינו הרמב"ן איך לענין בכור הביא מתניתין בסתם להלכה ולא ביאר דעתו לומר דאף דמלישנא דמתניתין נראה דדוקא שפיר מרוקם פוטר ולא בשום ענין אחר אבל מ"מ כיון דלענין טומאת לידה קי"ל כשמואל דאמר דאחד זו ואחד זו חוששת הרי משכחת לה שפיר שאינו מרוקם נמי דפוטר בשפיר מלא בשר נמוח בין צלול ובין עכור ואמאי לא ביאר רבינו דבר זה דמדהביא מתניתין סתם ש"מ דס"ל דלענין בכור קיי"ל כמו שנראה מסתם מתניתין דדוקא מרוקם פוטר וצריך טעם דמ"ש מטומאת לידה דאע"ג דמוהריק"ו בתשובת קמ"ג כתב על נדה דהפילה שפיר ולא הבחינו שום ריקום איברים אלא ראו כעין גידים דקים מאד וכעין גשר ויש מהן אומרות שהיה מלא מים או מוגלא וכתב וז"ל הנה דבר פשוט הוא כאשר כתבת שלפי עדות הנשים אין ראוי לחוש וכמ"ש הר"מ ושאר הפוסקים ואע"ג שכתב בטוי"ד שעכשיו שאין אנו בקיאין וכו' יש להחמיר וכו' פשיטא דה"ה לענין איסור נדה וכו' אבל לפטור, הבא אחריו מן הבכורה נלע"ד דליכא למימר הכי וכו' עכ"ל מ"מ נראה דמ"ש לחלק הכי היינו דלא נתן לנ"ד דין שפיר מלא בשר ממש רק ראו כעין גידין דקין וכעין בשר דכיון שכן י"ל דהרי זה כדין שפיר מלא גנונים שפירש הר"מ בפירוש המשנה וז"ל כבר ביארנו דשפיר כולו מבשר וגנונים הוא מין התולעת כאילו הוא בשר חתוך כתבנית התולעת עכ"ל וא"כ י"ל דע"כ לא פירש הרב מוהריק"ו כן אלא במלא גנונים דלדעת הר"מ אין לחוש כלל ולדברי הטור ושאר פוסקים אינו אלא דרך חומרא משום דאין אנו בקיאים האידנא אבל בשפיר מלא בשר ממש דלדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א מדינא טמאה לידה דהלכה כשמואל נראה דאין לחלק בין טומאת לידה לפדיון בכור וכן יש ללמוד מדברי רבינו הרמב"ן עצמו ממ"ש גבי בכור בהמה טהורה עלה דמתניתין דרפ"ג ממכילתין דתנן סימן הולד בדקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא וז"ל ואילו שפיר בבהמה לא קתני דוקא בצלול אבל בעכור ספיקא הוי והבא אחריו נאכל במומו לבעלים והכין סלקא שמעתא במסכת נדה פ' המפלת עכ"ל וכבר כתבנו שם דמ"ש רבינו דעכור הוי ספיקא אין כוונתו על מאי דאמרינן התם בפ"ה עלה דאר"נ מחלוקת בעכור אבל בצלול ד"ה אינו ולד ואיתיביה רבא לר"נ ממתניתין דסימן ולד בבהמה וכו' ואילו שפיר בבהמה ל"ק וכו' ושני ליה מי סברת ר' יהושע מפשט פשיטא ליה ר"י ספוקי מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא גבי בהמה דאיסורא הוא דאיכא לגבי גיזה ועבודה ספק איסורא לחומרא הכי נמי גבי אשה ספק טומאה לחומרא ופריך ומי מספקא ליה והא קרא קאמר ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ע"כ דהא לפי סגנון דברי רבינו שכתב ואילו שפיר בבהמה לא קתני דוקא בצלול אבל בעכור ספק הוי נראה מבואר דס"ל דלפי שיטה זו באשה בין עכור בין צלול הוי ולד ולסברת ר"נ דמשני דספיקא הוי ס"ל דמחלוקת בעכור אבל בצלול אפילו ר"י מודה דלא הוי ולד אפילו באשה אלא כונת רבינו היא דלפי מאי דקי"ל כשמואל לגבי דרב דאחד זו ואחד זו חוששת דהיינו בין צלול ובין עכור דעכצ"ל דשמואל ס"ל כרב אושעיא דאמר התם דבצלול פליגי דאי ס"ל דבעכור דוקא פליגי א"כ הא דאמר שמואל דחוששת אפילו בצלול הוי דלא כמאן אלא ע"כ דס"ל דבצלול פליגי ולסברת ר' יהושע כ"ש עכור דהוי ולד ולפי סברת שמואל דעשה עיקר מסברת ר' יהושע א"כ גבי בהמה בצלול פשיטא דאינו פוטר דשאני אשה דאיכא קרא אבל בעכור ספק הוי דהא מיבעיא לן התם דלר' אושעיא בצלול פליגי אבל בעכור כ"ע מודו או דילמא אף בעכור פליגי וסלקא בתיקו דכיון דבעיא דלא איפשיטא הוא א"כ גבי בהמה נמי לענין בכור ספק הוי דאפשר דאפילו רבנן מודו בעכור ומש"ה נאכל במומו לבעלים דס"ל לרבינו הרמב"ן דטעמא דשמואל דס"ל דאפילו בצלול חוששת לאו משום דחייש לסברת ר' יהושע דהא ודאי פשיטא דהלכה כרבנן דרבים נינהו אלא הטעם הוא דס"ל דאפילו בצלול פליגי וכיון דמספקא לן דילמא רבנן מודו בעכור דהא בעיין לא איפשיטא ומן הדין יש להחמיר בעכור כדין כל ספק ובעיא דלא איפשיטא וכיון דאין אנו בקיאים בגווני שפיר מי מיקרי צלול ומי מיקרי עכור חוששין בסתם שפיר מספק וא"כ לענין בכור כיון דאיכא חזקת הגוף דמוקמינן לה בחזקת שלא ילדה וגם חזקת הולד בצלול הבא אחריו נותנו לכהן דכיון דצלול משום חומרא הוא דלא בקיאינן דוקא התם אמרינן הכי ולא לענין בכור כמ"ש מוהריק"ו אבל בעכור דהוי ספק גמור דאפשר דאפילו רבנן מודו דהוי ולד גם לגבי בכור הבא אחריו ספק ויאכל במומו לבעלים וא"כ כפי זה אמאי לא ביאר רבינו כן לענין פדיון בכור דאם הוי שפיר מלא בשר עכור הבא אחריו הוי ספק בכור ודינו כדין ספיקא דממונא דהמע"ה כמ"ש גבי בכור בהמה ודוחק לומר דסמך על מ"ש גבי בכור בהמה דה"ה גבי בכור אדם:

(סג) עוד גרסינן במתני' והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן:

הנה בפ' המפלת דף כ"ט ע"א אמרינן התם בלישנא בתרא אמר ר"א אין הראש כרוב איברים ור"י אמר הראש כרוב איברים וקמיפלגי בדשמואל ופריך תנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד מדקאמר מסורס מכלל במחותך כתקנו וקאמר משיצא רובו ה"ז כילוד קשיא לר"י ומשני אמר לך ר"י אימא יצא מחותך ומסורס וכו' ע"כ ויש לדקדק קצת אמאי לא פריך ליה לר"י ממתני' דפרק ב"ה דף ס"ט ע"ב המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרת מן הבכורה ואם איתא דהראש כרוב אברים א"כ אדקתני סיפא יצא רובו ה"ז יקבר לשמועינן רבותא דבמחתך אבר אבר אם יצא ראשו בתחלה וחתכו ה"ז יקבר דביציאת הראש בלא רוב חל הקדושה עליו דקרינן ביה אשר יולד וכיון דלא קתני אלא יצא רובו ש"מ דאין הראש כרוב אברים וכיון דמצינו גבי בכור בהמה דאין הראש כרוב אברים א"כ בכל דבר דבעינן לידה לא חשיב לידה וי"ל דאפשר לומר דאדם לא ילפא מבהמה משום דאדם שאני דחשוב פרצוף פנים שלו וכיון דחשוב י"ל דהראש כרוב אברים משא"כ בהמה דלא חשוב וכדאמרינן בשמעתין דבכורות דהוצרך תנא לאשמועינן דיציאת הראש חשיב לידה בין בבהמה ובין באדם דבהמה מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה דאע"ג דאחר האמת אשמועינן תנא גבי בהמה נמי דיציאת הראש חשיב לידה ולא מחלקינן בין אדם לבהמה מ"מ י"ל דהיינו דוקא בבן ט' חי שהוציא ראשו אבל במת י"ל דדוקא באדם דחשוב פרצוף דידיה הראש כרוב אברים משא"כ בבהמה דלא חשוב ובמאי דפריך הש"ס לר"י ממתני' דהמפלת דיצא מחותך או מסורס יש לדקדק דאמאי הוצרך הש"ס לדחוק מתני' דבמחותך נמי יצא מסורס בהיות דאיפשר לשנויי דמתני' אף דמחותך כדרכו בעינן רובו משום דמיירי בשלא כלו לו חדשיו דאפילו לדידן דס"ל דלא כשמואל בנפלים מ"מ היינו בבן ט' שהוציא ראשו מת ובן ח' שהוציא ראשו חי אבל בן ח' שהוציא ראשו מת אין הראש פוטר וכמ"ש הטור בסימן ש"ה וכן י"ל לע"ד מדברי הרמב"ם בפי"א מה' בכורים דין ט"ו וז"ל בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת וכן בן ט' שמת ויצא ראשו דדקדק לומר בבן ח' שהוציא ראשו חי ש"מ דדוקא חי אבל מת אין הראש פוטר דאע"ג דמתני' נמי קתני אע"פ שהוציא ראשו חי גבי בן ח' מ"מ ממתני' ליכא לדיוקי הכי דאפשר דלרבותא נקט הכי לענין דהבא אחריו בכור לנחלה דאפילו יצא ראשו חי דבבן תשעה ראשו חי פוטר אפילו מן הנחלה מ"ט בבן ח' וראשו חי אינו פוטר מבכור לנחלה אבל אה"נ די"ל דלענין בכור לכהן אפילו ראשו מת פוטר אבל בדברי הרמב"ם דלא מיירי כלל הכא לענין בכור לנחלה מדנקט ראשו חי ש"מ דדוקא ראשו חי אבל מת אינו פוטר וא"כ י"ל דמתני' דיצא מחותך כיון דמיירי בבן ח' והרי הוא מת כיון דלאו בר קיימא הוא אין הראש פוטר וי"ל והוא פשוט דלא מצי לאוקומה בבן ח' דא"כ אדתני בסיפא דמתני' יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ליפלוג וליתני בדידה בד"א במחותך דלא כלו לו חדשיו אבל בבן ח' משיצא ראשו הרי הוא כילוד ועפי"ז אין אנו צריכים לדחוק בההיא דמתניתין דבהמה המקשה משום דיש לחלק בין אדם לבהמה אלא מתני' י"ל דמיירי בבן ח' ומש"ה קתני סיפא יצא רובו ה"ז יקבר דכל שהוא בן ח' בראשו בלבד לא חשוב כילוד כיון שיצא ראשו מת והנה שם בפרק בהמה המקשה דף ע' ע"א אמרינן בעי רבא כרכו בסיב מהו בטליתו מהו וכו' כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו ופריך היכי דמי אי דנפק דרך רישא פטרתיה אלא דנפק דרך מרגלותיו וכתב רש"י וז"ל ה"ד כל הנך בעיי אי דנפק דרך ראשו ואחר שהוציא אותו עשו בו אחד מהדברים הללו פטרתיה רישיה לרחם וקדוש מיד דהא יצא ראשו ה"ז כילוד ואם איתא דבן ח' שהוציא ראשו מת לא פטר באדם וכ"ש בבהמה אמאי לא מוקי כל הני בעיא דנ"מ לענין בן ח' שהוציא ראשו מת דלא חשיב כילוד עד שיצא רובו וקודם שיצא רובו כרכוהו וי"ל ודו"ק:

ואמרינן עוד בסוגיא דפ' המפלת אמר ר"פ כתנאי יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד ר' יוסי אומר משיצא כתקנו מאי קאמר אר"פ ה"ק יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הא כתקנו הראש פוטר ר"י אומר משיצא רובו כתקנו מתקיף לה רב זביד וכו' אלא אמר ר"ז ה"ק יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הא כתקנו הראש פוטר ר"י אומר משיצא כתקנו לחיים וכו' ומתבאר מפירש"י שם דבין לר"ז ובין לר"פ הא דראש פוטר במחותך פלוגתא דתנאי דלת"ק דר"י הראש פוטר ולר"י אין הראש פוטר במחותך אבל התוס' שם ד"ה מכלל וכו' ס"ל דלר"ז לכולי עלמא הראש פוטר ואפילו ר"י מודה ואדרבא ר"י בא להקל דלת"ק במחותך כתקנו בעינן עד שיוציא כל הראש ולר' יוסי לא בעינן כל הראש וכיון דיצא רוב ראשו פוטר ורש"י עלה דמתניתין דבכורות כתב וז"ל מחותך וכו' הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך ה"נ הוי בכור לכהן עכ"ל נראה דאזיל רש"י לשיטתיה דפ' המפלת דס"ל דבין לר"פ ובין לר"ז הא דראש פוטר במחותך הוא פלוגתא דתנאי דלרבנן הראש פוטר ולר"י אין הראש פוטר וס"ל לרש"י דקי"ל כר"י דנימוקו עמו דהא גריס בערובין בפ' מי שהוציאוהו דהלכה כר"י מחביריו ולגירסא זאת קי"ל דהלכה כר"י ואפי' נגד רבים וכמ"ש הכנה"ג בכללי הש"ס אות ד' יע"ש ומש"ה כתב גבי מתני' הכא בפשיטות דאין הראש פוטר במחותך כסברת ר"י דקיי"ל כוותיה והתוס' גבי מתני' ד"ה והיוצא מחותך כתבו וז"ל פירש בקונטרס וכו' והך מילתא פלוגתא דאמוראי הוא בפרק המפלת דר"י סבר התם דאפילו מחותך הראש פוטר עכ"ל ונראה דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלמסקנא דמסיק ר"ז ליכא פלוגתא דתנאי בהא דלכ"ע הראש פוטר וליכא אלא פלוגתא דאמוראי דר"א ור"י:

והנה הרמב"ם בפ"י מה' א"ב דין ו' כתב וז"ל נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר בין שיצא על סדר אברים כגון שיצא הרגל וכו' ובין שיצא שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כא הרי זה כרובו ואם לא נתתך ויצא כדרכו משתצא פדחתו ה"ז כילוד אעפ"י שנחתך אח"כ עכ"ל וכתב ה"ה שם וז"ל וסובר רבינו דראש זה כל הראש בעינן ולא אמרינן במחותך ברוב ראשו אלא כולו בעינן עכ"ל ולע"ד נראה פשוט דהרמב"ם ס"ל כסברת התוס' דלרב זביד אפילו ר"י מודה דהראש פוטר אלא דפליגי אי בעינן כל הראש או לא דלת"ק בעינן כל הראש במחותך ולר"י אפילו ברוב ראשו ופסק הרמב"ם כרבנן כדרכו בכמה דוכתין דלא אמרינן הלכה כר"י אפילו כנגד רבים וע' בספר יד מלאכי סימן ר"ל שהרבה להביא כמה פסקי הר"מ שפסק כרבנן דלא כר"י דס"ל דהלכה כר"י מחבירו אמרינן ולא מחביריו יע"ש ומשום הכי פסק כרבנן דבמחותך בעינן כל הראש וראיתי למרן הכ"מ שם שכתב על דברי ה"ה הנז' וז"ל שאין טעמו משום דר"י לא נקט רוב ראשו משמע דכל הראש קאמר דהא איכא למימר דאמתני' סמיך דקתני ביצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיהו ס"ל דכל שיצא כדרכו לא שאני לן בין מחותך לשלם ועוד דאיידי דאר"א אפילו הראש עמהם נקט איהו ל"ש אלא שאין הראש עמהם ושמא י"ל דכדי למעט המחלוקת בין ר"א ור"י פירש כן עכ"ל ודבריו תמוהים לע"ד דבהיות שיש בידינו פירוש התוס' שם במסקנא דמסיק רב זביד דכפי פירושם פלוגתא דרבנן ור"י הוא בהכי דלרבנן בעינן כל הראש מה לן לבקש טעם אחר כיון דהדבר פשוט דהר"ם ס"ל כפירוש התוס' ובפרט דעינינו הרואות דפירוש התוספות מרוח טפי הן בלשון ר"י הן בלשון ר"ז בדברי הש"ס שם והרב כ"י בשמעתין דבכורות על דברי התוס' דידן בד"ה תיובתא דשמואל וכו' שהביאו שם פירוש ר"ח דלחיים דקאמר ר"י התם היינו בר קיימא הביא דברי התוס' חיצוניות שכתבו וז"ל והקשה ר"י על פירוש ר"ח דא"כ אמאי איתותב שמואל וכו' ועוד קשה הלשון דמשיצא משמע שבא להקל מדלא קאמר עד שיצא (וע"ק מאי האי דקאמר התם איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו וכי זהו פירוש של לחיים) וע"ק דמה שמפרש רש"י שם כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותך לא נהירא חדא דלישנא משיצא כתקנו לחיים דקאמר ר"י משמע שבא להקל ואינו אלא להחמיר ועוד מאי האי דקאמר בסמוך איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו וכי זה פירוש של לחיים דקאמר איזהו ועוד כי שם כתוב בפירוש ר"ח בדרב זביד יצא מחותך או מסורס דמשמע לכאורה מחותך כדרכו ומסורס שלם וא"כ הא דקאמר התם הא כתקנו הראש פוטר אמסורס שלם קאי דאילו מחותך כדרכו הוא ומאי קאמר ר"י כתקנו שלם היינו ת"ק ומפרש ר"י משיצא כתקנו לחיים היינו בכמו שחשוב עיקר החיות הוי ילוד דהיינו רוב ראשו כדמפרש התם ואמחותך או מסורס דקאמר ת"ק דהראש פוטר כתקנו קאי ובא להקל טפי מת"ק ולפי"ז לא הוו בתראי דכ"ע מודו דהראש פוטר במחותך כר"י. ור"א התם דאמר לעיל אין הראש פוטר במחותך יפרש הא כתקנו הראש פוטר דקאי אמסורס שלם אבל במחותך לא מהני הראש והשתא א''ש לישנא איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו דהיינו פירושו דלחיים והא דתנן התם יצא רוב ראשו הרי הוא כילוד א"ש לכ"ע בבר קיימא דבר קיימא סגי ברוב ראשי עכ"ל הרי מפורש יוצא מדברי התוס' אלו דפירוש התוס' מרווח טפי בראיות חזקות וא"כ לעד"נ דדעת הר"מ כן והנה כל דברי התוס' חציניות ברורים ואולם מה שהקשה לפירש"י לפי גי' ר"ח בדברי ר"ז דגריס מחותך או מסורס דלפי"ז ר"י היינו ת"ק לע"ד לא הבנתי דהא לת"ק הא דקאמר הא כתקנו הראש פוטר קאי בין אמחותך שהוא כדרכו ובין אמסורס דהראש פוטר ור"י פליג דדוקא כשלם בתקנו הראש פוטר אבל מחותך אפילו כדרכו אין הראש פוטר דהא לרש"י בהא פליגי ת"ק ור"י ובפירוש ר"י שכתבו התוס' הכי הוי דת"ק בין אמחותך ובין אמסורס כתקנו הראש פוטר ולר"י אפילו רוב הראש בלבד והר"מ בפי"א מה' בכורים דין ט"ו הביא דין מחותך וכתב וז"ל חתך העובר במעיה והוציאו אבר אבר הבא אחריו אינו פטר רחם עכ"ל וצריך להבין דלפי מה שפסק בהלכות איסורי ביאה כר"י דאפילו מחותך הראש פוטר אמאי לא ביאר דבר זה לענין בכור דאם היו תאומים ואחד יצא מחותך דאע"ג דיצא אחיו קודם שיצא רובו של המחתך לא הוי בכור השני כל שיצא אחר שהוציא ראשו של המחותך ולא הזכיר דין זה דראשו פוטר כי אם בבן שמנה שהוציא ראשו חי או בבן תשעה שהוציא ראשו מת ואילו במחותך לא הזכיר כלל דהראש פוטר והדבר קשה דהא בה' א"ב פסק כר"י דהראש פוטר אפילו במחותך ונראה דהר"מ ס"ל דדין זה דמחותך דהבא אחריו הוי בכור לנחלה ולא לכהן לא משכחת לה בתאומים כדין בן ח' או בן ט' דכיון דמיירי שחתך העובר במעיה מחמת קושי הלידה דמסתמא באשה המקשה לילד קמיירי וכההיא דתנן בספ"ז דאהלות המקשה לילד חותך