מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קנא

באופן אחר ראיית הרב שארית יוסף דרצה ללמוד ממתני' דמדנקט אעפ"י שיצא ראשו חי ולא נקט אעפ"י שנולד כולו חי דבנולד כולו חי פוטר מן הבכורה לנחלה נמי וכמו כן מדברי הרמב"ם בה' נחלות דאם דקדוק מתני' ודברי הרמב"ם הוא ראיה לזה אין ללמוד מזה כי אם בילדה תאומים בבת אחת והיו בני ח' חדשים על צד הודאי דבכה"ג אף דהראשון דנולד כולו חי מת מיד ולא שהה ל' יום כיון דהשני שהה ל' יום וניכר שהוא בר קיימא וע"כ צ"ל דנגמר צורתו לז' חדשים אלא דאשתהי עד שמנה מקום יש להסתפק ולומר דמדהאי בר קיימא הראשון שמת מיד נמי בר קיימא ואפשר דהוא נמי נגמר צורתו לז' כמו השני כיון דלסברת רבינו ודעמיה א"א לומר דהראשון היה שחזרה ונתעברה הנפל וכל שנולד חי הראשון מידי ספק לא נפקא שמא הוא ג"כ בר קיימא דיגיד עליו ריעו דדוקא כשהראשון הוציא ראשו בלבד חי ואח"כ החזירו ומת בתוך מעי אמו ליכא ספיקא לומר דבר קיימא הוא דהרי איכא ריעותא בפנינו דמת קודם צאתו לאויר העולם ומיתתו קודם שנולד הויא הוכחה גדולה דנפל הוא דלא נגמרה צורתו לז' דכיוצא לזה כתב מוהרח"ש בח' א"ה סי' מ"א דף קע"ד ע"א ליישב מה שהוקשה מהרשד''ם בחא"ה סי' ר"ח דכיון דסתם תינוקות דלא נודע אי כלו חדשיו או לא מן התורה כל שנולד חי אפי' מת מיד פוטר מן החליצה דמדאורייתא חשיב בר קיימא כיון דאזלינן בתר רובא ג"כ כההיא דנזיר אמאי אמרי' דלר"י אם הפילה דלא הוי נזיר מטעם דהוי ספק אי כלו חדשיו או לא כיון דמן התורה בכה"ג אזלינן בתר רובא דרוב תינוקות בר קיימא נינהו ואמאי לא הוי נזיר וכתב מוהרח"ש שם דהא דאמרי' דמן התורה חשיב בר קיימא היינו שיצא לאויר העולם חי אבל אם נולד מת לא חשיב בר קיימא וההיא דנזיר מיירי בנולד מת יע"ש דאלמא דכל דנולד מת איתרע ליה רובא ולא מחזקינן ליה בר קיימא אפי' מן התורה כי אם ספק גמור מן התורה הוא ה"ה הכא דאף דהשני הוי הוכחה לראשון כשנולד הראשון חי מ"מ בנולד מת איתרע חזקה זאת וליכא אפי' ספק ומש"ה קתני מתני' אע"פ שיצא ראשו חי לומר דאם יצא כולו חי כיון דאיכא ספק שמא גם הראשון נגמר צורתו לז' כולד הב' דיגיד עליו ריעו הרי הב' גם בכור לנחלה לא הוי דבכור ודאי אמר רחמנא ולא ספק בכור וגם הרמב"ם בה' נחלות דנקט לישנא דמתני' הוא משום דאיהו ס"ל דמתני' בתאומים מיירי אע"ג דהכא בהלכות נחלות לא בא מבואר בדברי הרמב"ם דבתאומים מיירי מ"מ הרי ביאר דעתו בפי"א מה' בכורים דפי' מתני' בתאומים וע"ז דקדק שם בה' בכורים לומר והוציא ראשו חי והחזירו ומת דנמצא לפי"ז דנולד מת דאי לא מת ונולד חי אין כאן חדוש דהראש פוטר דלא כשמואל דאם נולד כולו חי הרי הראשון ספק בר קיימא הוא מטעם דאיכא הוכחה מהב' וא"כ פשיטא דאפי' לשמואל אין הב' חייב בפדיון דכיון דהוי ספק שמא הראשון בר קיימא הכהן הוי מוציא והמע"ה ואפי' לשמואל פטור אבל כיון דמיירי דאח"כ מת איתרע לה הוכחת השני וע"כ דמטעם דהראש פוטר דלא כשמואל ועפי"ז דמתני' מיירי בתאומים הוא דדקדק הרמב"ם בה' נחלות אע"פ שיצא ראשו חי אלא דאח"כ מת אבל אם יצא לאויר העולם חי הב' אינו בכור לנחלה דמכח הוכחת השני הוי ספק שמא הראשין נמי בר קיימא ובכור ספק אינו נוטל פי שנים וא"כ אין ראיה מכל זה דבן ח' שנולד הוא לבדו חי מעיבור זה לומר דהבא אחריו מעיבור אחר בענין נדון הרב שארית יוסף דאינו בכור לנחלה כיון דבכה"ג ליכא שום הוכחה לומר דנגמר צורתו לז' ובר קיימא הוא:

וראיתי למוהריב"ל ח"ג סי' מ"ד שהביא שם שמעתין דבכורות וכתב וז"ל ושמעינן מהך שמעתא דאפי' בכור לנחלה דכתיב ראשית אונו היכא דיצא ראשו חי והוא בן ט' שאין הבן הבא אחריו בכור לנחלה ולענין פדיון הבן היכא דאיכא חדא מתרתי דיצא ראשו חי או יצא ראשו מת והוא בן ט' אין הבא אחריו חייב בפדיון ומשמע דאם יצא ראשו מת ואינו בן ט' הבן הבא אחריו חייב בפדיון עכ"ל וק"ק דאמאי כתב דמשמע הכי כיון דהטור כתב כן בהדיא בסי' ש"ה דבן ח' שהוציא ראשו מת הבא אחריו בכור לכהן ופסקו מרן בספרו הקצר יע"ש:

מתני' והמפלת כמין בהמה וחיה וכו' וחכ"א עד שיהא בו מצורת אדם וכתב רבינו בגמרא לאו דוקא כל צורה אלא אפי' מצורה הילכך המצח והגבין והעין והלסת וגבת הזקן עד שיהיו כולן מצורת אדם היו כולם אע"פ שגופו וצד הב' שבפניו תיש הרי זה אדם פניו תיש אע"פ שגופו אדם ולא כלים בפ' המפלת דף כ"ג איפליגו אמוראי דלר"י בר אבא אמרי' המצח והגבין והעינים והלסתות וגבות הזקן עד שיהיו כולן כאחד רבא אמר חסא המצח והגבין והעין והלסת וגבת הזקן עד שיהיו כולן כאחד ופסק רבינו כרבא דאמר חסא דבצד א' סגי ושם אמרו בש"ס דגופי אדם ופניו תיש ולא כלום וכתב הרשב"א בת"ה וז"ל והשתא לא בקיאינן בצירות ולא קים לן אי דמי אי לא דמי וחוששת לכולם ואפי' הפילה כעין דגים ושרצים א"נ כמין בהמה חיה ועיף אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה וימי טהרה לא יהבינן לה עכ"ל וכ"כ ה"ה בפ"י מהלכות איסורי ביאה דין ח' דכן הוא דעת רבינו הרמב"ן כדברי הרשב"א דבזמן הזה בכולם מטמאין אותה לידה יע"ש והנה לענין בכור מדלא ביאר רבי' הרמב"ן ז"ל לומר דבזמן הזה שאין אנו בקיאים בצורות בכולם נקרא ולד ופוטר מן הבכורה ולא כתב אלא דינא דהש"ס בלבד ש"מ דלענין בכור אינו פוטר כי אם באופן דנקרא ולד לענין דינא וצריך טעם דכיון דבזמן הזה לא בקיאינן ומחמרינן לענין טומאת לידה דבכולן מטמאין מספק א"כ לענין בכור נמי כיון דספק הוי אי האי דהפילה פטר רחם מיקרי איך אנו מחייבים לבא אחריו שיהא בכור לכהן כיון דקי"ל ספק בכור אדם פטור מפדיון דהמע"ה והשתא בזמן הזה דלא בקיאינן בכל גוונא ספק הוי וכבר היה אפשר לומר דהא קיי"ל דכל ספק הבא מחמת מיעוט וחסרון ידיעה אינו ספק דאפי' באיסור דרבנן אין להקל בספק זה דלא מיקרי ספק וכמו שהאריך הפ"ח בכללי הס"ס סימן טו"ב יע"ש וא"כ הכא דספק דחסרון ידיעה הוא דלא בקיאינן ואם יש בקי בדבר מכיר אם הוא ולד הפוטר או לא בכה"ג לא מיקרי ספק לפטור מדין המע"ה ודוקא לענין טומאת לידה מחמירינן האידנא דאין אנו בקיאים דלחומרא חשיב ספק ולא להקל ואולם ראיתי להפר"ח שם שהביא משם תשובת המ"ב דכיון דהאידנא לא סמכינן אבדיקה דידן כלל א"כ לא מיקרי חסרון ידיעה שהרי אפי' חכם גדול ובקי בבדיקה אינו רשאי לסמוך על בדיקתו והו"ל כאילו אין הריאה לפנינו דהוי ספק גמור לפיכך ספק נשבר מחיים וחשש נקיבת הריאה האידנא תרווייהו ספיקא מיקרי וסמכי' עלייהו להתיר משום ס"ס וכן העלה הפ"ח שם בקיצור כללי הס"ס בסי' מ"ד יע"ש וא"כ הכא דהאידנא דאפי' חכם גדול ובקי בבדיקת הוולדות לא מצי למיסמך אבדיקה דיליה לטהר האשה מטומאת לידה א"כ בכהאי גוונא ספק גמור הוא וכיון דבספק כזה חשבינן ליה ספק גמור להתיר באיסור דרבנן ובאיסור תורה בס"ס א"כ לענין ממונא נמי דאזלינן לקולא לגבי המוחזק ככל הספיקות הספק כזה ספק גמור הוא ואמאי לא אמרינן דפטור מבכור לכהן כדין ספק בכור:

שוב ראיתי למוהריק"ו ש"א קמ"ג שכתב וזה לשונו אף על גב שכתב בטור י"ד דעכשיו אין אנו בקיאים להבחין בשפיר דאם ישנו מרוקם אם לאו וכו' פשיטא דהיינו דוקא וענין איסור נדה משום חומרא דכרת אבל בכיוצא בזה דהיינו לפטור הבא אחריו מן הבכורה נראה לענ"ד דליכא למימר הכי דאדרבא יש להעמיד אשה בחזקת שלא נפטר רחמה דלעין וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין דהא חזקה גמורה היא זאת עכ"ל דלפי דברי מוהריק"ו הוא הדין בנדון זה שהפילה בהמה חיה ועוף וכיוצא דלא בקיאינן אם יש לו קצת מפני אדם דעכ"פ יש לחייב הבא אחריו בפדיון מטעם דאזלינן בתר חזקה דגופא וחזקה גמורה היא דמוקמינן לאשה בחזקת שלא ילדה עדיין כמו שהיתה בתחלה הן אמת דאני תמיה על סברת מהריק"ו דהא קיימא לן כשמואל דאמר בר"פ המוכר פירות דלא אזלינן בממון אחר הרוב דחזקת ממון עדיף מרובא וא"כ כ"ש בחזקה דגופה דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ואם חזקת ממין עדיף מרובא כ"ש דעדיף מחזקת הגוף ובפרק המדיר דף ע"ה ע"ב אמרינן א"ר לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל אלא כי לא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא ע"כ הרי דחזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא ואע"ג דקיימא לן כרבן גמליאל דפליג אר' יהושע דהיא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי מפעם חזקת הגוף אף דאיכא חזקה דממונא כנגדה הא מתבאר מתוך דברי הראשונים בפלוגתא דר"ג ור"י בפ"ק דכתובות דהיינו התם דברי ושמא הוא דבכה"ג דמסייע ליה חזקה דגופא ברי עדיף אבל בברי וברי או שמא ושמא לכ"ע חזקה דממונא עדיף מחוקה דגופא והתוס' בפ"ג דבכורות דף כ' ע"א ד"ה ור' יהושע וכו' גבי בכור בהמה כתבו דאף דאיכא רובא דאין מטנפות וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה מ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקה דממונא דעדיפא דהמע"ה ואפי' לרב דאזיל בממונא. אחר הרוב דיש לחלק בין ממון שאין לו תובעים לממון שיש לו תובעים יע"ש ועי"ש עוד בד"ה לקולא לא חייש וכו' הרי מבואר דאף דהכא איכא רובא וחזקת הגוף שהיא בחזקת שלא ילדה עם כל זה חזקה דממונא עדיפא ואפי' רב מודה לענין בכור ואם כן בנדון מהריק"ו מה מעלה ומוריד מה שיש להעמיד האשה בחזקת שלא ילדה כיון דחזקה דממונא עדיפא ואין לומר דס"ל למהריק"ו דכל דאיכא ב' חזקות כנגד חזקת ממון חזקת הגוף עדיפא והכא בנדון דידן איכא ב' חזקות הן חזקת האשה שהיא בחזקת שלא ילדה והן חזקת הולד שבחזקת שלא נתרקמו איבריו קאי דהא ליתא דלא עדיפי ב' חזקות מרובא וחזקה שכתבו התוס' דחזקה דממונא עדיפא כיון דקי"ל דרובא עדיף מחזקה ואם ברובא וחזקה לא עדיף מחזקת ממון כ"ש בשתי חזקות וי"ל דסבירא ליה למהריק"ו דכל זה דחזקה דממונא עדיפא הוא בספק גמור דאינו בא מחסרון ידיעה אבל בספק כזה דהטעם שאנו מחמירים לענין איסור נדה הוא משום דאין אנו בקיאים וספק דחסרון הידיעה הוא אף דלפי מ"ש המשאת בנימין דבכה"ג דאפי' אם חכם גדול ובקי בבדיקה זאת אינו ראוי לסמוך על בדיקתו כיון דכבר הסכימו כל גדולי החכמים שאין לסמוך על בדיקה זאת וה"ה בנדון זה דמהריק"ו מ"מ אכתי ספק דחסרון ידיעה הוי ולא אלים כ"כ לומר דיהא דינו ככל ספק דממונא דאמרי' דחזקה דממונא עדיפא מרובא וחזקה או משתי חזקות דכיון דסוף סוף ספק דחסרון ידיעה הוא לא אלים כ"כ וכל דאיכא חזקה דגופא דהאשה בחזקת שלא ילדה היא ועוד חזקת הולד שבחזקת שלא נתרקמו אבריו הוא בכה"ג דהספק גרוע חזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא ובפרט דאיכא שתי חזקות ומנגדים לחזקת הממון:

וכבר ראיתי להרב כנה"ג בי"ד סי' ש"ה שעמד בזה על דברי הטור שכתב בסימן ש"ה בהגהת הטור אות נ"ו דהמפלת כמין בהמה חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומות לצורת אדם פוטר דנראה דהאידנא נמי סמכינן אבדיקה זאת והדבר קשה דהטור בסי' קצ"ד לענין טומאת לידה כתב דהאידנא שאין אנו בקיאים בכולן טמאה וחוששין לולד וכתב ליישב זה על פי דברי מהריק"ו הנזכר לעיל כדבר האמור יע"ש ולע"ד יש לדחות קצת דאפשר דסברת מוהריק"ו התם הוא משום דאיכא שתי חזקות כנגד חזקה דממונא משא"כ הכא במפלת בהמה וכו' דליכא אלא חזקה דגופא דהעמד אשה בחזקת שלא ילדה אבל חזקת דולד עצמו ליכא וכבר הרגיש הרב שם בס"ד וכתב וז"ל ועוד אני אומר שאם הדבר ספק אם היה חצי פרצוף פניהם דומה לשל אדם או לא וכו' צריך פדיון דיש להעמיד האשה בחזקתה שלא נפטר רחמה וגם הנפל היה בחזקת שלא היו פניו דומות לשל אדם וכמו שנלמד מתשובת מוהריק"ו עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דבשלמא בנדון מוהריק"ו שייך חזקה בולד כיון דעיקר הספק שם היה אם היה מרוקם או לא דבכה"ג איכא חזקה כיון דעכ"פ בתחלת יצירתו לא היה מרוקם ועכשיו דמספקא לן אמרינן העמד דבר על חזקתו כמו שהיה בתחלת יצירתו שלא היה מרוקם אבל בנידון זה דמפלת כמין בהמה דמספקא לן אם היו פניו דומה לכל אדם לא שייך לומר בזה דבחזקת שלא היו פניו דומות לשל אדם הוא דהא לא ימנע אם נפל זה הוא מאותם שפניו דומות לשל אדם הרי ע"כ מתחלת יצירתו כך נוצר בדמיון צורת פני אדם ואם הוא מאותם שאין פניו דומות לשל אדם מתחלת יצירתו הוא כן דהא ודאי א"א שישתנה הבריה ע"י זמן העיבור דבתחלה לא היה שם צורת אדם ואח"כ נשתנה דלא שייך זה אלא לענין ריקום דע"י אריכות הזמן מתרקם אבל בעיקר שורש בריה פשיטא דאינו משתנה דמה שהיה בתחלת יצירתו הוא שיהיה אחר זמן ואם כן מה חזקה שייך בולד עצמו בנדון מהריק"ו:

(סא) גרסינן עוד במתני' המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:

הנה בפ' המפלת דף כ"ו אמרי' דאין סנדל בלא ולד ופריך סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא ומשני לבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן ופירש"י למאי הלכתא קס"ד לבא אחריו לסוף שנה או שנתיים קמיירי ול"ל סנדל והלא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו ומשני לבא אחריו כלומר לכך נזכר סנדל אם יצא ולד שעמו אחריו הוי בכור לנחלה ולא לכהן ואמרי' בירושלמי בפ"ה גבי מתני' דהמפלת סנדל ר' בא בשם ר"י אין סנדל אלא שרצמו חי ואינו יוצא עם החי אלא עם המת ופי' הרב פ"מ וז"ל ואינו יוצא עם החי וכו' כלומר דרך הולד היוצא עם הסנדל להיות נפל ואינו מתקיים עכ"ל ונראה דלפי מאי דמוקי בש"ס דידן בההיא דבכורות דהילד שיוצא עמו אחריו הוי בכור לנחלה ע"כ צ"ל דלא ס"ל לש"ס דילן סברת הירושלמי דהולד היוצא עם הסנדל הוי נפל ואינו מתקיים אלא ס"ל דמתקיים כשאר ולד דכלו לו חדשיו דאלת"ה יקשה דלפי מה שהעלינו לעיל דלדברי רש"י ורשב"ם ושאר ראיות דלא כסברת השארית יוסף דהעיקר הוא דבן ח' אפי' נולד כולו חי כל שאינו מתקיים דבן ח' הוא לא קרינן ביה ראשית אונו והבא אחריו הוי בכור לנחלה והכא אם איתא לסברת הירושלמי דולד היוצא עם הסנדל אינו מתקיים אפילו יהיה בן ט' א"כ איך אפשר שנאמר דזה הולד הנולד עם הסנדל הוא בכור לנחלה והבא אחריו אינו בכור לנחלה כיון דאפילו נולד כילו חי כיון דאינו מתקיים חשיב כבן ח' דנפל הוא ואין לבו של אביו דוה עליו אלא ע"כ לומר דלהש"ס דידן מתקיים כשאר הולדות ואולם ראיתי להתוס' בשמעתין ד"ה סנדל דאית ליה חיותא וכו' וז"ל אע"ג דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים איתותב נפל דאית ליה צורת פנים עדיף מסנדל והא ולד דאית ליה חיותא ל"ד וכו' ועוד דמשמע בירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים אלא כלומר שראוי לחיות וכו' דהיינו שנגמר בצורת פנים עכ"ל משמע מדברי התוספת דבש"ס דידן נמי מסכימים לסברת הירושלמי דאינו מתקיים והדבר קשה דא"כ איך ולד זה היוצא עם הסנדל הוי בכור לנחלה דמ"ש מבן ח' שנולד כולו חי דכיון דאינו מתקיים אינו בכור לנתלה וצ"ל דס"ל להתוספות כסברת הרב שארית יוסף דכל שנולד כולו חי הוי בכור לנחלה אף דאינו מתקיים ואין לדחות ולומר דהתוס' לא ס"ל כפירש"י במאי דמשני הש"ס התם למאי הלכתא לבא אחריו דאין הכוונה כמ"ש רש"י דהיינו דולד הנולד עמו הוי בכור לנחלה אלא הכוונה לבא אחריו אחר שנה או ב' מעיבור אחר וה"פ דמשני הש"ס דמאי דהוזכר סנדל גבי בכור לאו משום לאשמועינן דהבא אחריו מעיבור אחר אינו בכור לכהן דהא בלא סנדל הרי פוטר הולד שעמו מבכור לכהן אלא עיקר מאי דאתא לאשמועינן מתני' דאע"ג דהולד היוצא עם הסנדל נולד כולו חי וא"כ הו"א דהולד הזה הוי בכור לנחלה והבא אחריו הוי פשוט קמ"ל דכיון דהולד שיצא עם הסנדל לאו בר קיימא הוא לא קרינן ביה ראשית אינו והבא אחריו מעיבור אחר הוא בכור לנחלה דהא ודאי א"א לומר פי' זה דהרי אמרינן התם אמרוה רבנן קמיה דר"פ ומי איתנהו להני שנויי והא תניא כשהם יוצאים אין יוצאין אלא כרוכין אמר רב פפא ש"מ מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה ומשלחפא ליה כלפי רישיה גבי בכורות כגון שיצאו דרך ראשיהם דסנדל קדים ונפיק ע"כ ואם איתא דמאי דאמרי' לבא אחריו בכור לנחלה לא קאי לולד שעמו אלא לולד דעיבור אחר א"כ מה הוקשה להם מהא דיוצאין כרוכין לענין בכורות ואמאי הוצרך רב פפא לשנויי הכי שיצאו דרך ראשיהם אם לא דע"כ צ"ל דמאי דמשני דהבא אחריו בכור לנחלה קאי אולד שעמו ואם ס"ל לש"ס דילן דולד הבא עם הסנדל אינו מתקיים כמ"ש התוס' עכצ"ל דהעיקר כסברת השארית יוסף דאף דאינו בן קיימא כל שנולד כולו חי הוי בכור לנחלה והבא אחריו אינו בכור ובשמעתין דבכורות נמי כתבו התוספות בד"ה המפלת סנדל וכו' כפירש"י והוא מוכרח מתוך הסוגיא כאמור באופן דלפי דברי התוספות דמסכים הש"ס דילן עם הירושלמי דס"ל דאינו מתקיים יש ללמוד דס"ל כסברת השארית יוסף ודוחק לחלק ולומר דשאני ולד דעם הסנדל דאף דאינו מתקיים מ"מ כיון שכלו לו חדשיו ובן ט' הוא קרינן ביה ראשית אונו כיון דמאי שאינו מתקיים אינו מצד עצמו אלא מצד הסנדל אשר עמו משא"כ בבן ח' דלאו בר קיימא הוא מצד עצמו דאפילו נולד כולו חי אינו בכור לנחלה ודו"ק: