מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קנ

הוכרו מי היה הבכור ואח"כ נתערבו ואינם מכירים מי הבכור דהא בפ"ק דמכילתין דף ט' ע"א תנן חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ומתבאר שם בש"ס דמתני' דלא כר"י הגלילי אלא כרבנן דא"א לצמצם אלמא דהאי לישנא דילדה שני זכרים לאו דהוכרו בתחלה ואח"כ נתערבו אלא דמתחלה לא הוכרו דיצאו שנים כאחת ומפני דא"א לצמצם שיצאו שני ראשים כאחת אלא האחד יצא ראשון הוו שניהם ספק ודכוותה במתני' דמי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים הכי הוי דלא הוברר מתחלה וא"כ נמצא דאפשר להיות דבעוד שיצא ראשו של ראשון ועדיין לא נולד לגמרי יכול לצאת ראשו של שני אפי' לא החזיר הראשון ראשו ומש"ה א"א לידע מי יצא ראשון וא"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש דמיירי בהחזיר ראשו וי"ל דס"ל לרש"י דאף דאפשר לצאת ראשו של שני בהיות עדיין ראש הראשון חוץ לרחם מ"מ לא משכחת לה שאחר שיצא ראשו של ראשון לחוץ שיקדים אחיו לצאת לגמרי לאויר העולם דאף שיוצא השני עם הראשון מ"מ כשנגמר לידת הראשון נגמר נמי לידת השני דכיון דכבר שני הראשים יצאו לחוץ דבר רחוק הוא שיהא נולד האחד לגמרי והשאר ישאר בפתח הרחם ראשו בלבד וע"כ לא משכחת לה שנולד השני לידה גמורה קודם הראשון אם לא שהחזיר ראשון ראשו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים דין ט"ו שכתב וז"ל בן שמנה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת וכן בן תשעה שמת ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו וילדה זה שילדה אינו פטר רחם שהרי נפטר בראשו של ראשון עכ"ל הרי דדקדק לומר והחזירו בין בבן שמנה בין בבן תשעה כדברי רש"י אלא דצ"ל במ"ש הרמב"ם גבי בן שמנה דמיירי בהחזירו ומת ואח"כ יצא אחיו חי דכיון דעיקר מאי דאתא לאשמועינן הוא דהראש פוטר בנפלים דלא כשמואל אמאי הוצרך לאוקמי דאיירי במת הבן שמנה אחר שהחזיר ראשו הא אפי' לא מת ונולד חי אחר שיצא אחיו שייך דין זה דהראש פוטר כיון דעכ"פ לא יצא קודם לידת השני כי אם ראשו של ראשון ואפשר לומר דלפי מש"ל דלפי שיטת הר"מ דפסק כרבי דגן שמנה שנגמרו סימניו בר קיימא הוא וס"ל דכל שנולד חי מסתמא מיירי דנגמרו סימניו דמש"ה לענין נחלה בפ"א מהל' נחלות כתב דאפי' לא כלו חדשיו נוחל ולא פירש דמיירי בנגמרו סימניו כמ"ש ה"ה ז"ל ה"נ אי דין זה היה כותב אותו בסתם היה משמע דנלמד ממנו דהראש פוטר אפי' במציאות המחזיר ראשו נולד אח"כ חי וכיון דמסתמא נגמרו סימניו כיון דנולד חי הרי אין חידוש זה דראש נפל פוטר דלא כשמואל דהא אפי' שמואל מודה דכל שהוא בר קיימא אם יצא ראשו בחיים פוטר והכא כיון דאחר שנולד חי ניכר בו שנגמרו סימניו הרי למפרע משעה שיצא ראשו חי פטר אפי' לשמואל דאיגלאי מילתא למפרע דבן קיימא היה מש"ה פי' הר"מ דמיירי דמת אחר שהחזיר ראשו ואיגלאי מילתא דלאו בר קיימא היה אלא דשורת הדין הוא דאפי' ראש דנפל דלאו בר קיימא פוטר אלא דאכתי קשה דאפי' דהיה סותם דבריו דבהכי הוי משמע אפי' נולד בן הראשון אחר שיצא אחיו מ"מ דין זה דראש פוטר בנפלים שפיר נלמוד מדין בן תשעה שמת ואח"כ הוציא ראשו מת דלפי מ"ש לעיל דמדברי רש"י בשמעתין נראה בבירור דאפי' בבן תשעה שהוציא ראשו מת ס"ל לשמואל דאין הראש פוטר ש"מ דאין חילוק לשמואל בין ראש דבן שמנה חי לראש דבן תשעה מת ואם נאמר דדעת הר"מ דלא כרש"י דהר"מ ס"ל דיש חילוק דבבן תשעה מת כיון שהיה ראוי להיות בן קיימא קרינן ביה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו א"כ נמצא דעיקר מאי דאיתותב שמואל ממתני' הוא מרישא דמתני' דבן שמנה שיצא ראשו חי וא"כ הוא ק"ק דאמאי איתותב הא י"ל דלשמואל בבן שמנה שלא נגמרו סימניו דלכ"ע נפל הוי ולאו בר קיימא הוא דמש"ה לא קרינן ביה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ומתני' מיירי בבן שמנה שנולד חי אחר שנולד אחיו ונגמרו סימניו ומתני' רבי היא דס"ל דנגמרו סימניו בר קיימא הוא ויש ליישב והוא פשוט דכיון דבמתני' קתני הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו חי ע"כ לא מיירי מתני' בנפל שהוא בר קיימא דהיינו נגמרו סימניו דאי מיירי בהכי אינו נקרא נפל דסתם נפל הוא דלא נגמרו סימניו כמ"ש ה"ה בהל' יבום דמי שנגמרו סימניו נקרא ולד לא נפל וכיון דקתני הבא אחר הנפלים ע"כ לא מיירי בנגמרו סימניו ומש"ה איתותב שמואל:

איך שיהיה נמצא דגם הר"מ ס"ל כסברת רש"י דע"כ מתני' מיירי במחזיר ראשו ויצא אחיו אבל ראיתי להתו' בר"פ בהמה המקשה בד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' שכתבו וז"ל וא"ת ודילמא איצטריך לאשמועינן אע"ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו עכ"ל נראה מדבריהם דמתני' אפשר להיות דקדם אחיו ויצא לגמרי אף דלא החזיר הראשון ראשו דלא כסברת רש"י והר"מ ואי טעמייהו דרש"י והר"מ מטעם דטבע הדבר הוא כן דא"א שיצא אתיו לגמרי כל עוד שלא החזיר הראשון את ראשו אם לא שיצאו שניהם כאחת כדבר האמור ק"ק דהתוס' ס"ל איפכא והוי מחלוקת במציאות שוב ראיתי דמ"ש ליישב דברי רש"י והר"מ אינו מן הישוב וטעות הוא בידי דהא אפי' אם נאמר דכל עוד שלא החזיר [הראשון] ראשו א"א שיצא אחיו לגמרי אם לא שיצאו לאויר העולם שניהם כאחד שפיר אפשר דמיירי אפי' בלא החזיר ראשו ויצאו אח"כ שניהם כאחד כמו שהוא טבע הענין ועם כל זה שפיר שמעינן דהראש פוטר דאף דיצאו לאויר העולם שניהם כאחד מ"מ כיון דהראשון הוציא ראשו בתחלה הרי פוטר את הרחם והבא אחריו פטור מבכור לכהן וכן בבן ט' שהוציא ראשו מת לענין בכור לכהן או ראשו חי לענין דאין השני בכור לנחלה דמה שבסוף לידה יצאו שניהם כאחד לא נ"מ כלל כיון דהראשון הוציא ראשו תחלה ואם כן אדרבא סברת התוס' דס"ל דמתני' איירי בלא החזיר ש"ד ולרש"י והר"מ צריך טעם למה הוצרכו לאוקומה בהחזיר ראשו ובשלמא לדברי הר"מ ולדברי רש"י גבי מתני' י"ל דלרבותא נקטו דמיירי בהחזיר ראשו דאפילו בהחזיר ראשו הראש פוטר דסד"א דכיון דחזר והחזיר ראשו הרי נתבטל יציאת הראש שהוציא הראשון וחשיב כאילו לא הוציא ואחיו שקדם לצאת הוא הבכור לכל קמ"ל דאפילו בהחזירו כל דהוציא ראשו הבא אחריו אינו בכור וכדמשמע במתניתין דר"פ בהמה המקשה דקתני הוציא ראשו אעפ"י שהחזירו וכו' דמשמע דבמחזיר ראשו הוא רבותא טפי מאי דחשיב כילוד אבל במ"ש רש"י בשמעתין ובפ' המפלת גבי מימרא דשמואל דס"ל דאין הראש פוטר בנפלים ומוקי לה רש"י ז"ל במחזיר ראשו וקדם אחיו ויצא קשה דלפי האמור הו"ל לרש"י לומר לרבותא דשמואל אפילו לא החזירו אין הראש פוטר וכ"ש החזירו ואי ס"ל דלשמואל דוקא במחזיר ראשו הוא דאינו פוטר אבל בלא החזיר פוטר א"כ אמאי איתותב שמואל בשמעתין ממתני' נימא דמתני' דהראש פוטר מיירי בלא החזירו ושמואל מיירי במחזיר ראשו:

עוד יש לעמוד בדברי רש"י דפ' המפלת גבי הא דשמואל דאין הראש פוטר וז"ל אין הראש פוטר בנפלים יצא ראש הנפל כגון יולדת תאומים לשבעה אחד נגמרה צורתו ואחד לא נגמרה צורתו ויצא ראש הנפל והחזירו וכו' עכ"ל דנראה דהוצרך רש"י לאוקומה דמיירי כגון יולדת תאומים לשבעה אחד נגמרה צורתו ואחד לא גמרה צורתו דהא קי"ל דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וסתם תאומים מעבור אחד דטיפה אחת היתה ונתחלקה לב' וא"כ איך אפשר דהאחד יהיה בן קיימא והאחד נפל ועכצ"ל דהאחד נגמרה צורתו בז' והאחד לא נגמרה וכדאמרינן שם בפ' המפלת דף כ"ז ע"א גבי ב' ולדות בני קיימא דנשתהה ולד אחר חבירו ג' חדשים יעו"ש אבל ק"ק דלפי מאי דס"ל לרש"י בעלמא דהא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו דאינה חוזרת ומתעברת בן קיימא אבל נפל חוזרת ומתעברת וכמו שמתבאר מדברי רש"י בפ' יוצא דופן דף מ"ה ע"א גבי הא דאמרן ג' נשים משמשות במוך וכו' וכמ"ש התוס' בפ' המפלת דף כ"ה ע"א ד"ה קמ"ל וכו' דלר"ת ס"ל דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת אפילו נפל ולרש"י ס"ל דהיינו בר קיימא אבל נפל חוזרת ומתעברת יעו"ש וא"כ אמאי הוצרך רש"י לאוקומי הא דשמואל ביולדת תאומים לז' הא שפיר אפשר לומר דמיירי בילדה תאומים לט' אלא דהבן קיימא היה העבור מליל טבילתה וכלו לו חדשיו והנפל היה מעיבור שנתעברה אח"כ:

וראיתי למהר"מ מינץ סי' צ"ה שכתב משם הר"מ מרוטנבורג בהלכות שמחות דהיכא דבא עליה סמוך לטבילה וילדה ב' ולדות ומת אחד מהם מיד אחר הלידה והב' חי ויצא מתורת נפל ביום ל"א והשתא ע"כ נתעברה סמוך לטבילה דאי סמוך לווסתה בר ח' הוי ומי חיי וכיון דהאי בר קיימא הב' נמי בר קיימא אפילו תאמר דזה נקלט מיד וזה נקלט אחר ג' ימים אכתי בר קיימא הוא דיולדת לט' יולדת למקוטעין וא"כ יתאבל עליו עתה או דלמא לא דמי כיון דהשתא כבר עברו ל' יום הו"ל כמו שמועה רחוקה או דילמא לא דמיא לשמועה רחוקה וכו' וכ"ז לפי' ר"ת דפי' דאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אפילו נפלים אבל לרש"י דס"ל דחוזרת ומתעברת נפלים אין החי מוכיח על הב' ע"כ מתבאר מדבריו דלר"ת אי לאו מטעמא דשמועה רחוקה חייב להתאבל על הראשון אעפ"י שלא שהה ל' יום דמסתמא כיון דהשני בר קיימא גם הראשון בר קיימא כיון דהאשה אינה חוזרת ומתעברת אפילו נפל ולדעת רש"י שחוזרת ומתעברת נפל אין החי מוכיח על הראשון דאפשר דחזרה ונתעברה מנפל וכיוצא לזה כתב הרשב"ץ ברמזי פסקי נדה בפ' המפלת וז"ל אין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת הילכך יולדת ב' תאומים ומת הראשון תוך ל' ונתקיים האחר יותר מל' מתאבלין עליו שהרי כלו לו חדשיו כמו האחר וכו' עכ"ל ואין להקשות על סברתם ממתני' דהבא אחר הנפלים אעפ"י שיצא ראשו חי בכור לנחלה ואין בכור לכהן דכיון דמיירי מתני' בתאומים א"כ אמאי לא אמרינן דמדהשני בר קיימא הוא דהא משוי ליה בכור לנחלה גם הראשון שהוציא ראשו חי מסתמא בר קיימא היא ויגיד עליו ריעו דכיון דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אפילו נפל על כרחך שניהם בר קיימא נינהו וכיון דהראשון בר קיימא חשיב כבן ט' שהוציא ראשו חי דאפילו דמת אח"כ הבא אחריו אינו בכור לנחלה דל"ק מידי דלא אמרו כן אלא בסתם תינוקת שאינו ידוע אם כלו לו חדשיו או לא דמן הדין היה חייב להתאבל עליו מטעם דאזלינן בתר רובא דרוב ולדות בר קיימא נינהו אלא דמשום דקיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל דחייש למיעוטא דמיעוט מפילות כיון דמיעוט מצוי הוא ומשוי ליה ספק נפל גם לגבי נפל משוינן ליה ספיקא וספק אבילות להקל וכיון שכן בהיותם תאומים והאחד בר קיימא דאיכא הוכחה גדולה דמדהאי בר קיימא הראשון נמי בר קיימא הרי חשיב מיעוטא דמיעוטא ולא הוי מיעוט מצוי לחשוב הראשון לנפל ומש"ה חייב להתאבל עליו דחשיב כוודאי בר קיימא בהצטרפות הרוב והוכחת הולד הב' המגיד עליו ריעו משא"כ במתני' דמיירי בבן ח' ודאי דליכא ספיקא אם כלו לו חדשיו או לא דודאי לא כלו ובכן לא שייך רובא דרוב ולדות בר קיימא נינהו וליכא אלא הוכחה לומר דמדהאי בר קיימא הראשון בר קיימא והוכחה כי האי בלחוד לא משוי בר קיימא כיון דאיכא למימר דהב' נגמר צורתו לז' חדשים ואשתהויי אשתהי עד ח' והראשון לא נגמר צורתו לז' והוא בן ח' ממש ובן ח' לאו בר קיימא הוא ואולם ממקום אחר יש לעמוד על סברת מהר"ם מינץ והרשב"ץ מההיא דאמרינן בפ"ב דנזיר דף י"ג ע"א על מתני' דהאומר הריני נזיר כשיהיה לי ולד דאם הפילה אשתו אין נזיר לר' יהודה בעא מיניה ר"א מר"ה הריני נזיר כשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו וכו' קדוש או אינו קדוש וכתבו התוס' ד"ה והפילה וכו' וז"ל והפריש קרבן פי' לנזירות וילדה פי' מאותו הריון עצמו ולד קיימא דהשתא יש הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל נמי בר קיימא וכלו לו חדשיו דטיפה אחת נחלקה לב' הילכך חלה הקדושה על קרבן שהפריש כשהפילה דאפילו לר"י הכא דאיכא הוכחה גדולה קדוש הקרבן או דלמא לא חל קדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה דשמא מקצת הטיפה נקלפה מיד ומקצת הטיפה לא נקלטה עד אחר ב' ימים או ביום הג' והוא נפל עכ"ל והנה דברי התוס' נוטים למ"ש מהר"ם מינץ דכתב בסוף דיבורו דכיון דאיכא פלוגתא בעלמא אי יולדת לט' יולדת למקוטעין או לא אפילו לרבינו תם דאינה חוזרת ומתעברת אפילו נפל אינו מתאבל על הראשון כיון דאיכא לספוקי שמא הראשון נקלט אחר ב' ימים או ג' ימים ועדיין לא כלו לו חדשיו דקיימא לן כמ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ושורש גדול יש לדין מהר"ם מינץ מבעיא זאת דנזיר לפי פי' התוס' דאף דבעיא דלא איפשיטא היא ואיכא ספיקא דמסתמא אמרינן דמדהאי בן קיימא הראשון נמי בן קיימא מ"מ כיון דלא איפשיטא ספק אבילות להקל אך לדברי הרשב"ץ שכתב בפשיטות דאם נולדו ביום אחד מסתמא אמרינן דהראשון בר קיימא ודאי נמי הוא ומתאבל עליו ק"ק דלפי דברי התוס' בעיא דלא איפשיטא הוא דבר זה ולענין אבילות אזלינן לקולא ככל ספק אבילות וכיוצא לדברי התוס' כתב הרא"ש שם בנזיר בחידושיו הביא דבריו הרב בספר א"ו שם וז"ל והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה פי' בו ביום ומסיק דמיבעיא ליה אליבא דר"י דאמר דעל נפל לא הוי נזיר ואי לא חזרה וילדה פשיטא דלא הוי קדוש אבל השתא דילדה בו ביום איכא הוכחה דהוי בן קיימא שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וטיפה אחת נחלקה לב' או דלמא זה נגמרה צורתו לשבעה והאחד נגמרה צורתו לט' ולא כלו חדשיו ולא קדיש והגוזז והעובד בו פטור עכ"ל הרי דכפי פי' הרא"ש ז"ל נמי מידי ספיקא לא נפקא והאי סברא דמדהאי בר קיימא הראשון בר קיימא ספיקא דדינא הוא דדילמא זה נגמר צורתו בז' וזה לא נגמר צורתו לז' כי אם לט' ועדיין לא כלו וכיון דספיקא הוי לענין אבילות פשיטא דלקולא אזלינן ואיך הרשב"ץ כתב בפשיטות דמתאבל עליו והרב בספר א"ז שם בנזיר כתב וז"ל אי אליבא דר"ש הא אמר ספק נזירות להחמיר ואפילו לא ילדה אח"כ בר קיימא מייתי על הנפל ולא מיבעיא ליה לענין פדיון ולענין אבילות דפשיטא מספק לא יתאבל עליו ולא יהיה צריך לפדותו עכ"ל הרי פשוט דלענין אבילות אזלינן לקולא אלא דמ"ש הרב דלענין פדיון פשיטא דא"צ לפדותם דבריו אינם מובנים כלל דלענין פדיון אי חייב לפדות הבן הב' דבר קיימא הוא אינו תלוי בספק זה דהא אפילו אי נאמר דהראשון נפל גמור על צד הודאי הרי הב' הבא אחריו אינו בכור לכהן כמו שמפורש במתני' דאפילו ראש נפל פוטר ומדברי הרב משמע מטעם דהוי ספיקא פטור מפדיון כדין המוציא מחבירו עליו הראיה והא ליתא דבפדיון אינו תלוי בבר קיימא עוד יש לי להבין בדבריו דאם בא ליישב דאמאי אמרו דלר"ש לא משכחת לה בעיא זאת הא שפיר שייך בעיא זאת לענין פדיון ואבילות מה ישיב באמרו דפשיטא מספק לא יתאבל וכו' הא עיקר הבעיא הוא דדילמא ודאי הוא דמדהאי בר קיימא הראשון נמי בר קיימא ודאי הוא ולצד זה דהוי ודאי בר קיימא פשיטא דחייב באבילות דנהי דאחר האמת דלא איפשיטא בעין הוי ספק אבילות להקל אבל מ"מ עיקר הבעיא שייך לר"ש נמי לענין אבילות דלצד דהשני הוי הוכחה על הראשון הוא ודאי בר קיימא ומתאבל עליו וכן מד ברי הרא"ש הנז"ל שסיים וכתב ולא קדיש והגוזז והעובד בו פטור דמשמע דלר"י לצד דק דיש הגוזז והעובד בו לוקה דכיון דמכח הוכחת השני אמרינן דלר"י הוי ודאי בר קיימא ולא שייך למימר גביה לא נחית איניש נפשיה לספיקא א"כ הקרבן קדיש ע"צ הודאי והגוזז והעובד בו לוקה דאל"כ דבצד זה דהוי הוכחה אכתי לא הוי אלא ספק אכתי לר"י לא חל הנזירות כיון דלא נחית כנ"ל איברא דראיתי להתוס' בד"ה הנזכר לעיל שמסיים בדברי התוס' הגהה אחת אשר מתבאר ממנה דס"ל להתוס' דאפילו לצד זה דהשני הוי הוכחה על הראשון דהוי בר קיימא אינו קדושה ודאית ללקות לגוזז ולעובד בו אלא לענין איסורא יעו"ש ולע"ד אין הגהה מחוורת דאיך אפשר לומר דהקרבן יהא קדוש לר"י אם לא שנאמר דמכח הוכחת הב' הראשון הוי ודאי דבלא"ה לא קדיש כלל דכל דאפילו לצד זה ספק הוא לענין מלקות א"כ לא קדיש כלל כיון דאכתי איכא למימר לא נחית כנ"ל:

וראיתי בחי' המאירי לנזיר ש כתב בסוגיא הנזכר וז"ל מי שאמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד והפילה ונמצא הולד ספק אם בר קיימא או לאו והפריש קרבנותיו לנזירותו והקדישם בחזקת שהוא בר קיימא להיותם מוכנים לכשישלים נזירותו וניכר בו שאינו בר קיימא ואח"כ ילדה מאותו עיבור בעצמו ולד שה וא בר קיימא כגון שהיתה מעוברת תאומים והפילה אחד ואח"כ חזרה וילדה את השני בר קיימא הרי זה ספק אם קרבן זה צריך להפרישו ולהקדישו מתחלה אם לאו שמא הואיל בשעת הפרשה לא היתה הנזירות חלה עליו לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו אף עכשיו אין אותה הפרשה מועלת כלום וצריך להפרישו פעם אחרת לשם זה וכל שלא הקדישו פעם אחרת מותר בגיזה ועבודה או שמא הואיל ולשם אותה לידה הפרישו וכבר אירע שחל הנזירות באותו עיבור בעצמו חלה עליו קדושה עכשיו משעת הפרשה והילכך אסור בגיזה ועבודה מספק ואין לוקין עליו ומכל מקום כל שהפריש ללידה זו והפילה וילדה מחמת עיבור אחר אינו כלום עכ'ל הרי מתבאר מדברי המאירי דאף דמפרש הבעיא ע"ד שפירשו התוספות והרא"ש דבחזרה וילדה מאותו עיבור עצמו מיירי מכל מקום צדדי הבעיא לא צדד ע"ד שצדדו התוספות וה רא"ש דלהמאירי ליכא למימר סברא זאת דהשני הוי הוכחה על הראשון דהוי בר קיימא ולא קמבעיא ליה משום צד זה כ"א מטעם שהפריש לשם אותה לידה ואירע שחל הנזירות באותו עיבור עצמו ודלא כהרשב"ץ דפשיטא ליה דאמרינן מדהאי בר קיימא הראשון נמי בר קי ימא:

ועפ"י דרך הקדום דיש מציאות לומר דבתאומים דכיון דהאחד בר קיימא הוי הוכחה דראשון נמי בר קיימא לר"ת ודעמיה דס"ל דאפי' נפל אינה חוזרת ומתעברת איפשר לדחות