מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קמט

פוטר הבא אחריו ומאי דסיים תנא דתוספתא אבל לא ה' סלעים של בן הכוונה לע"ד דקאי אקרא דלא יוכל לבכר את בן האהובה דדריש ליה כדדריש לה בספרי ובב' נשים משתעי קרא דשתיהן לא ביכרו עדיין מקודם דכיון דיצא ראשו או רובו דבן השנואה בחיים בתחלה וחזר למעי אמו ואדהכי והכי נולד בן האהובה לגמרי בכור לנחלה הוא בן השנואה אבל בן האהובה בכור לכהן הוא כיון שהוא פטר רחם של אמו וחייב בה' סלעים של בן אבל לנחלה אינו בכור כי אם בן השנואה שיצא ראשו בתחלה שוב ראיתי דאי אפשר לומר דראשו ורובו דקאמר הוא ראשו או רובו דהיינו דאם יצא דרך מרגלותיו כיון שיצא רובו פוטר את הבא אחריו מבכור לנחלה דהא אמרינן בשמעתין דבכורות דאמר ר"ל דפדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא ור"י אמר אפילו לנחלה באופן דנראה לכ"ע לענין נחלה בעינן הכרת פנים דאפילו לר"י דריש מקרא דיכיר דבעינן הכרה דמאי דקאמר אף לנחלה היינו משום דקסבר דפדחת נמי הויא הכרה כמ"ש רש"י וכמ"ש התוס' בד"ה מ"ט יכיר וכו' יעו"ש וכ"נ מהברייתא דמותיב מינה לר"י דקתני יכיר זו הכרת פנים עם החוטם ולר"י משני דתני עד החוטם דעד החוטם הוי היכרא באופן דלכ"ע בעינן הכרת פנים מקרא דיכיר וא"כ איך אפשר דאם יצא אפילו רוב דרך מרגלותיו דהבא אחריו אינו בכור לנחלה כיון דבכה"ג דרך מרגלותיו ליכא הכרת פנים כלל ודוחק לומר דראשו ורובו דקתני בספרי ובתוספתא הכוונה דאם יצא ראשו חי כולו או יצא רובו של ראש דמשיצא רוב ראשו חשיב כילוד כדאמרינן במתני' דהמפלת דף כ"ח דמלבד דהלשון דחוק יתר ע"כ אם הפירוש כן אמאי לא הקשה בש"ס מהני ברייתות דספרי והתוספתא לר"ל דאמר פדחת אינו פוטר לנחלה דבעינן הכרת פנים וליכא הכרת פנים אלא עם החוטם דהא קתני הכא דרובו של ראש שהוא הפדחת וכדאמרינן במתניתין דהמפלת יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו וזה דלא כר"ל ואמאי לא מסייעינן לרבי יוחנן מברייתות אלו:

וראיתי בירושלמי בר"פ החולץ הלכה א' דאמרינן אמר ר' יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין מודה והוא שיצא ראשו ורובו בחיים יע"ש והפירוש מבואר דאע"ג דשמואל ס"ל דמזכה לעובר קוה מ"מ מודה דלא קנה עד שיצא לאויר העולם ועד שיצא ראשו ורובו בחיים לא מיקרי ילוד וצ"ל דע"כ מיירי בבן ט' שהוא בן קיימא ובשמעתין מתבאר דאפילו שמואל מודה דבן ט' שהוציא ראשו בלבד מחיים הוי ילוד לכל דבר והכא אמאי בעינן ראשו ורובו ועיין בחידושי הרמב"ן בפ' מי שמת בסוגיא דהמזכה לעובר שהביא דברי הירושלמי הנז' וע"כ צ"ל דהכא הכוונה לומר ראשו או רובו דאם יצא כדרכו סגי בראשו ואם יצא מסורס דרך מרגלותיו בעינן עד שיצא רובו ובדרך דס"ד לומר בדברי הספרי והתוספתא אבל כבר כתבתי דזה לא שייך בקרא דכיון דלענין בכור לנחלה בעינן הכרת פנים דכתיב יכיר אינו פוטר לנחלה עד שיצא ראשו דאיכא הכרת פנים וכיוצא ליה אמרינן בירושלמי בפ' המפלת הלכה ב' עלה דמתני' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דחשיב ולד לר"מ אר"י הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו אף זו עד שיצא ראשו ורובו רשב"ל אמר משינה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה כל הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו וזו עד שתצא הכרת פניו מה נפק מביניהון יצא מחותך או מסורס ע"ד דר"י עד שיצא ראשו ורובו ע"ד דרשב"ל עד שתצא הכרת פניו ע"כ הרי מבואר מהכא דראשו ורובו היינו ראשו או רובו ראשו ביצא כדרכו רובו ביצא מסורס וס"ל לרשב"ל דכיון דאפי' לר"מ דס"ל דהמפלת מין בהמה חשיב ולד וטמאה לידה בעינן הכרת פני אדם שיהא בפניו סימני אדם ואם יצא מסורס לא חשיב לידה אפי' ברובו עד שיצא ראשו דאיכא הכרת פני אדם ואפי' יצא רובו מסורס אינה טמאה לידה מאותה שעה כיון דלא נתברר בשעת יציאת הרוב אם הוא ולד כיון דהעיקר תלוי בסימני הפנים וכיון דאנו רואים גופו דומה לבהמה אף דאח"כ ביציאת ראשו הוכר דיש לו סימני פני אדם מ"מ אינה טמאה לידה למפרע משעה ראשונה אלא דר"י ס"ל דביצא מסורס חשיבא לידה ברובו כיון דאח"כ יצא ראשו והוכר בו פני אדם וטמאה לידה למפרע משעה ראשונה וע' בביאור הירושלמי להרב פני משה ודו"ק וע"ז האופן דס"ל לר"ל הכא מטעם דבעינן הכרת פניו ה"ה לענין בכור לנחלה דאפי' לר"י בעינן הכרת פנים דודאי אינו פוטר לנחלה כי אם עד שתצא ראשו או פדחתו אבל ברובו אם יצא מסורס אינו פיטר וא"כ צריכים אנו להבין דברי הספרי והתוספתא דקתני כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר דע"כ א"א לפרש דראשו או רובו קתני ואי מיירי בבן תשעה בראשו בחיים סגי ואי מיירי בבן שמנה אפי' נולד כולו אינו פוטר ואפשר ליישב ע"פ מה שנבאר דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' נחלות דין ט' וז"ל הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה וכן בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם לפיכך בן תשעה שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור עכ"ל דלכאורה מדברי הרמב"ם נראה דלא ס"ל כסברת רש"י ורשב"ם וס"ל דאפי' בן שמנה כל שנולד כולו חי ויצא לאויר העולם פוטר מן הנחלה דאל"כ אמאי כתב לרבותא ברישא אע"פ שיצא ראש הנפל חי עדיפא מינה הוה ליה לאשמועינן רבותא דאפי' נולד כולו חי כל שאינו בר קיימא אינו פוטר דבדברי הרמב"ם ליכא למימר כמ"ש רש"י גבי מתני' דנקט ראשו לאשמועינן לענין בכור לכהן דאפי' ראשו פוטר כיון דהרמב"ם לא משתעי הכא כלל לענין בכור לכהן כי אם לענין בכור לנחלה אלא ע"כ דס"ל להרמב"ם דאפי' בן שמנה כל שנולד כולו חי פוטר וכן משמע נמי ממ"ש הרמב"ם שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולה דנראה דהכל תלוי ביציאתו חי לאויר העולם אף דלאו בר קיימא הוא כיין דלא ביאר דבריו לסיים ולומר ולד של קיימא שיצא חי לאויר העולם ומאחר שהוכחנו לעיל מדברי הש"ס כסברת רש"י ורשב"ם צ"ל בעד הרמב"ם ע"פ מ"ש ה"ה ז"ל בפ"א מהל' יבום דין ה' דמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' נחלות דין י"ג דאם מתה האם תחלה ואח"כ הגן אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחרי אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו עכצ"ל דמ"ש הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חדשיו בודאי נוחל מסתמא מיירי כשנגמרו סימניו בשערו וצפורניו דבכי האי גוונא דנגמרו סימניו ס"ל להרמב"ם לענין הלכה דמה"ת כל שנגמרו סימניו אפי' בן שמנה ודאי ודאי בן קיימא הוא דאמרי' בן שבעה הוא אלא דאשתהויי אשתהי עד שמנה דפסק כרבי ורשב"ג דס"ל הכי כדאמרי' בפ' הערל דף פ' ע"ב יע"ש וס"ל דכל שנגמרו סימניו אפי' שלא שהה שלשים יום ולד של קיימא הוי לכל דבר מה"ת אלא דבאיזה דברים החמירו חכמים ואמרו דאפי' בכה"ג דנגמרו סימניו לא חשיב בן קיימא ולענין נחלה לא רצו חכמים לשנות דבר לענין ירושה בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה חומרו של זה יעו"ש בדברי ה"ה באורך הרי מבואר מדברי ה"ה דבדין הנחלה אף דלא כתב בפירוש הרמב"ם דמיירי בגמרו סימניו מ"מ כיון דבלא כלו לו חדשיו ולא נגמרו סימניו נפל מיקרי ולא ולד כמ"ש הרמב"ם בהלכות מילה מסתמא בנגמרו סימניו מיירי דבדין הירושה אוקמוהו אדין תורה דחשיב בר קיימא וא"כ נראה דלדעת הרמב"ם ה"ה לענין בכור לנחלה דכיון דהוי דבר שבממון דקולו של זה חומרו של זה אוקמוה אדין תורה דבן שמנה שנגמרו סימניו בן קיימא הוי ואם נולד כולו חי ויצא לאויר העולם אע"פ שמת מיד ולא שהה שלשים יום הבא אחריו אינו בכור לנחלה ומש"ה כתב הרמב"ם אע"פ שיצא ראשו חי ולא כתב רבותא דאפי' נולד כולו חי כיון דהרמב"ם מיירי בכל אפין בין בבן שמנה שלא נגמרו סימניו ובין בבן שמנה שנגמרו סימניו דבנגמרו סימניו אם נולד כולו חי פוטר מן הבכורה ועל זה הוא שכתב שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם דהיינו מה שנקרא ולד שהוא בן שמנה שנגמרו סימניו ומש"ה נקט הרמב"ם אע"פ שיצא ראשו חי שהוא דבר כולל אפי' בנגמרו סימניו ואין לומר כיון דבנגמרו סימניו ס"ל להרמב"ם דהוי בר קיימא לענין בכור לנחלה א"כ ביצא ראשו חי בלבד נמי אמאי אינו פוטר כיון דבן קיימא הוא ומ"ש דבן תשעה דבראשו חי סגי דהא ליתא דהא עיקר הסימנין ע"י שנגמר בשערו וצפורניו הוא וביציאת הראש בלבד אינו ניכר כ"א שנגמר שערו אבל אם נגמר בצפורניו אינו ניכר דפשיטא דשני הסימנין בעינן שערו וצפורניו והא בלא הא לא סגיא וכיון דבכור לנחלה בראשית אונו תלה רחמנא במי שלבו של אביו דוה עליו דוקא בבן תשעה שכלו לו חדשיו וכבר ברור לאביו דבר קיימא הוא ביציאת ראשו בחיים הרי לבו של אביו דוה עליו משא"כ בבן שמנה כיון דלא בריר לאביו שהוא בן קיימא ודאי כ"א ע"י הסימנין כל שע"י יציאת ראשו אינו בירור גמור שהוא בר קיימא דאפשר דלא נגמר בצפורניו כיון דהוי ספק בן קיימא אין לבו דוה עליו אפי' הוציא ראשו חי עד שיולד כולו חי וכיון דרואה שנגמר בסימניו ובר קיימא הוא לבו דוה עליו ופוטר מן הבכורה ולפי מה ששיערנו בדעת הרמב"ם י"ל דתנא דספרי דקתני כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר מן הבכורה מיירי בבן ח' שלא כלו חדשיו ודאי (תנא) סבר כר' ורשב"ג דס"ל דכל שנגמרו סימניו בר קיימא הוא והכא מיירי בנגמרו סימניו ומש"ה בעינן ראשו ורובו בחיים דתרתי בעינן דלא סגי בראשו כיון דאיפשר דלא נגמר עדיין בצפורניו אבל כיון שיצא רובו דרך ראשו הרי ניכר דנגמר בשערו ובצפורניו ורואה דבר קיימא הוא ואפי' חזר אח"כ למעי אמו ונולד בן האהובה בן השנואה הוי בכור לנחלה וזה ג"כ כונת התוספתא ולע"ד אפשר דטעות סופר יש בלשון התוספתא וצ"ל הכי הבא אחר הנפלים אעפ"י שיצא בן חי ראשו חי ובן ט' שיצא ראשו מת בכור לנחלה ואין בכור לכהן בן ט' שיצא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור לנחלה שנאמר לא יוכל לבכר וכו' זה הכלל כל שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה והכוונה דברישא קתני דבן ט' שהוציא ראשו חי פוטר מן הנחלה נמי וע"ו מייתי קרא דלא יוכל לבכר וגו' אבל מ"מ אינו אלא בבן ט' שהוציא ראשו חי דאפילו ראשו בלבד סגי משא"כ בבן ח' ואח"כ אמרינן בסיפא זה הכלל וכו' כלומר דאם הוציא ראשו ורובו בחיים הוא דבר כולל לבן ח' ולבן ט' דכל שיצא ראשו ורובו דעי"ז ניכר בסימניו אפי' בבן ח' פוטר את הבא אחריו מבכור לנחלה ונמצא לפי"ז דדוקא למ"ד דנגמר בסימניו חשיב בר קיימא אמרי' דבראשו ורובו פוטר מנחלה אבל למ"ד דאפי' נגמר בסימניו לא חשיב בר קיימא אפי' נולד כולו בחיים אינו פוטר מן הנחלה ומ"ש רש"י ורשב"ם גבי מתני' הוא לומר דמתני הוא למ"ד דאפי' נגמר בסימניו לאו בר קיימא הוא או דנאמר דמיירי מתני' בדלא נגמרו סימניו אם נולד כולו או אפי' ראשו ורובו בחיים פוטר וראיתי בספר שארית יוסף סי' כ"ה שהשיב על מי ששאלוהו על אשת ראובן שילדה זכר פטר רחם והוא ראשית אונו של בעל לסוף תשעה חדשים מליל טבילתה אבל לא פירש ממנה בעלה רק היה תדיר מצוי אצלה ואותו בן חי כערך ג' או ד' שעות ומת ואחר שנה או ב' ילדה בן וחי אם אותו הבן הנולד אחרון הוא בכור לנחלה או לא והעלה שם בתשובה דאין השני בכור אפי' לנחלה מטעם דהכריח שם ממתני' ומדברי הרמב"ם דהל' נחלות הנזכר לעיל דבן שמנה שנולד כולו חי כיון דיצא לאויר העולם וחי מעט פוטר את הבא אחריו מן הבכורה לגמרי יע"ש ולענ"ד לפי כל האמור אין דבריו מחוורים וכבר הרב הדרישה בח"מ סי' רע"ז הביא דבריו ודחה ראיותיו אבל לא הביא שום סמך וראיה לסתור דינו הרב ש"ך ח"מ סי' הנזכר והרב תי"ט במתני' דבכורות תמהו על הדרישה איך לא הביא דברי רש"י דבפרק בהמה המקשה יע"ש ולעד"נ דיש ראיות אחרות לסתור דין זה כדבר האמור:

עוד אני תמיה על הרב שארית יוסף דמוכח מדבריו דאי לאו דס"ל דשורת הדין הוא דאפי' נפל שנולד כולו חי פוטר מן הבכורה לא היה פוסק לענין נדון דידיה דאין השני בכור לנחלה והוא תימא כיון דנדון דידיה מיירי בבן תשעה אלא דאינו בן תשעה ודאי דאפשר דלא נתעברה בליל טבילתה כי אם אחר זמן דמידי ספיקא לא נפקא הואיל ולא פירש ממנה א"כ הוי כסתם תינוקות דאינו ידוע אם כלו לו חדשיו או לא דלכ"ע חשיב כבן קיימא מה"ת לכל דבר דמן התורה אזלינן בתר רובא דרוב התינוקות בני קיימא נינהו אלא מדרבנן החמירו לענין איסור ואף לענין איסור איפליגו רבנן ורשב"ג דלרבנן אפילו לענין איסור פוטר את אמו מן החליצה דלא חיישינן למיעוטא ולרשב"ג חיישי' למיעוטא להצריכה חליצה וקי"ל כרשב"ג כמו שנתבאר בפ' ר"א דמילה דף קל''ו יע"ש וכתבו התוס' בפ' החולץ דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה וכו' דה"ט דחיישי' למיעוטא הכא להצריכה חליצה משום דמיעוט נפלים מצוי ובמיעוט מצוי חיישינן למיעוטא יע"ש וא"כ לענין ממון פשיטא דאזלינן בתר רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו ומסתמא אמרינן דהראשון בר קיימא היה אע"פ שמת בתוך ל' יום דאע"ג דלא אזלינן בתר רובא בממונא היינו להוציא מיד המוחזק אבל לענין פי שנים דאין שום אחד מהבנים מוחזקים ונכסי מורישם בחזקת כולם הם ואין זה מוחזק יותר מזה פשיטא דאזלינן בתר רובא וכיון דרוב ולדות בר קיימא נינהו חשיב כאילו הבן הראשון ודאי בן קיימא היה ולו משפט הבכורה ואע"ג דאמרי' בסוגייא דפ' ר"א דמילה אמר אביי פיהק ומת לכ"ע מת הוא כי פליגי באכלו ארי או נפל מן הגג דלרשב"ג מת הוא ולרבנן חי הוא דמוכח מזה דדוקא היכא דאיכא לתלות דמפני שאכלו ארי או נפל מן הגג מת הוא דס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא דרוב ולדות בר קיימא נינהו ותלינן דאילו לא נהרג היה חי אבל אם מת מאליו אפי' רבנן מודו דמת הוא ולאו בר קיימא דכיון דאנו רואין דרוב הולדות שהם בר קיימא אינם מתים מיד הרי איתרע רובא דרוב ולדות בר קיימא נינהו וא"כ הכא בנדון הרב דנראה דמת מאיליו הרי ליכא רובא מ"מ הא ליתא דמלבד דדעת הרי"ף שם דפיהק ומת דאמר אביי לאו דוקא אלא ה"ה חלה ומת ומש"ה השמיט הא דאביי מקמי הא דאמר רבא לקמן מת בתוך שלשים יום ונתקדשה לישראל צריכה חליצה ולכהן א"צ חליצה דסמכינן אדרבנן דע"כ ס"ל לרבא דאפי' בחלה ומת דהוי כמו פיהק ומת פליגי רבנן על רשב"ג וכמ"ש הר"ן בדעת הרי"ף שם וכן הוא דעת קצת מהפוסקים ולדידהו פשיטא דבנדון דידן אפי' שמת ע"י חולי או מאליו אכתי לרבנן בחזקת בר קיימא הוא מטעם רובא ולא אמרי' דאיתרע ליה רובא יתר ע"כ דאפי' לסברת רבינו יונה ודעמיה שכתב הר"ן שם דס"ל דהלכה כאביי די"ל דרבא לא פליג אאביי דמיירי דמת מחמת דאכלו ארי או נפל מן הגג דלדידהו נמצא דכל דמת מאליו אפי' רבנן מודו דכמת הוי מ"מ לאו כמת ממש הוא דאכתי ספק בר קיימא הוא אלא דבכה"ג דחלה ומת אפי' רבנן מודו דאיתרע ליה רובא והוי ספק שקול וזה פשוט וכמ"ש רש"ל בפ' החולץ סי' ג' דאף דאמרו בש"ס פיהק ומת לכ"ע מת הוא לאו דוקא מת אלא ספק דמודו רבנן דבכה"ג ספק הוא ונ"מ דאפי' אם נתקדשה לכהן חולצת כיון דבכה"ג ליכא למימר דסמכינן אדרבנן יעו"ש וכיון דספק בר קיימא הוא לכ"ע א"כ איך אפשר לומר דהבן השני הוא בכור לנחלה כיון דקיי"ל דבכור ודאי נוטל פי שנים ולא בכור שהוא ספק מעיקרו אם הוא בכור או לא וכמו שמתבאר בפ' יש נוחלין דף קכ"ז ע"א וכן פסקו הפוסקים יע"ש:

והנה בדברי רש"י דמוקי מתני' בתאומים בין בבן שמנה ובין בבן תשעה וכתב בשניהם וז"ל והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון וכן בבן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו הוי בכור לנחלה וכו' דמדמדקדק לומר והחזירו ש"מ דא"א לומר דבא חבירו והקדימו אלא כשהחזיר הראשון ראשו וכ"פ רש"י במימרא דשמואל דאין הראש פוטר בנפלים וז"ל בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וכו' וכ"כ בריש פ' בהמה המקשה וז"ל אע"פ שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו וכו' וכ"כ רש"י בפ' המפלת דף כ"ט ע"א גבי הא דאין הראש פוטר בנפלים יצא ראש הנפל כגון יולדת תאומים וכו' ויצא ראש הנפל והחזירו ואח"כ יצא אחיו וכו' עכ"ל הרי בכל אלו המקומות נזהר רש"י לפרש דמיירי דהחזיר ראשו כנראה דא"א שיקדים אחיו לצאת אם לא בהחזיר הראשון ראשו וצריך להבין דאמאי לא אפשר אפי' בלא החזירו דתיכף דהנפל הוציא ראשו בעוד שעדיין לא הוציא הנפל כי אם ראשו ולא נולד לגמרי דחק ויצא אחיו לגמרי ואח"כ יצא הנפל לגמרי ומשכחת לה אפי' לא החזירו דאין לומר דס"ל לרש"י דא"א בתאומים שיצאו שניהם בבת אחת ויפתח הרחם בשניהם כי אם בזה אחר זה ומש"ה בהיות הראש של הנפל בחוץ א"א שיצא השני דהא תנן בספ"ז דאהלות יצא הראשון מת והשני חי טהור הראשון חי והשני מת טמא ר"מ אומר בשפיר אחד טמא בשני שפירים טהור ופירש הר"ש בשפיר אחד טמא כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד שיצאו בבת אחת טמא ע"כ הרי דמשכחת לה שיוצאים שניהם בבת אחת וגבי בהמה תנן בפ"ב דמכילתין דף י"ז רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד ר"י הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א א"א לצמצם ופירש"י א"א לצמצם שיצאו שניהם ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי נינהו עכ"ל ומדלא אפשר לברר מי יצא ראשון ש"מ דבעוד דהוציא האחד ראשו תחלה יצא ראש השני ומש"ה א"א למידע מי משניהם הוציא ראשו תחלה ואם איתא דא"א שיצא השני בעוד שלא נולד לגמרי הראשון או שלא החזיר ראשו אמאי הוי ספיקא מי יצא ראשו ראשון ובפירקין תנן דף מ"ח ע"א מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן מת אחר מהם בתוך ל' יום האב פטור וכ' רש"י האב פטור דמצי למימר הבכור מת עכ"ל הרי דבאשה נמי משכחת לה דיולדת שני זכרים כאחת אלא כיון דא"א לצמצם שיצאו שני ראשים כאחת אלא האחד יצא ראשונה הרי שניהם הם ספק בכור דלא ידעינן הי מינייהו נפיק ברישא דאין לומר דהכא מיירי שנולדו זה אחר זה ובתחלה