מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה יד

מקשינן וכיון דיש בידינו ללמוד דכהנים פטורים ממעשר בהמה מהיקש דבכור אדם ויש ללמוד איככא דחייבים במעשר בהמה מהיקשא דמעשר דגן ודאי דלחומרא מקשינן ותפסינן עיקר היקש דמ"ד לחומרא לחייב לכהנים במ"ב כמו שחייבים במ"ד וע"כ צריך לומר הכי דהא מתבאר שם בפרק מ"ב גבי הא דלקוח פטור דאף הנשים חייבות במעשר בהמה שהרי פריך הש"ס שם למאי דאוקי הא דתניא דאיזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר זה שנתנו לה וחזר ולקחו ממנה ומוקי לה בשנתן לה עובר במעי אמו ופריך אם כן איהי ליחייב במעשר בהמה ומוקי בזונה עובדת כוכבי' הרי מפורש דגם האשה חייבת במעשר בהמה ואם אנו פוטרים כהנים מהיקשא דבכור אדם ולא משגחינן בהיקשא דמ"ד מנ"ל לחייב את הנשים הא מהיקשא דבכור אדם יש לפטור אותה דמה בכור אדם אין האשה חייבת לפדות את בנה כדאמרינן בקידושין ד' כ"ט כך פטורה ממעשר בהמה אלא ע"כ דחייבת מהיקשא דמעשר בהמה למעשר דגן אלא דיש לדחות קצת זה וק"ל ואין ספק אצלי שדעת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דכהנים חייבים במעשר בהמה הוא מהיקש מעשר בהמה למ"ד דמהיקשא דהיקש מעשר בהמה לבכור אדם אין לפטור אותם דמלבד דלחומרא מקשינן כדבר האמור יתר ע"כ דהיקש זה דבכור אדם אינו כתוב בקרא בהדיא אלא מדרשא קא אתי מדכתיב כן תעשה דדרשינן דאם אינו לבכור דקדוש בפטר רחם ממילא תנהו ענין למעשר בהמה ועיקר הקישא הוא לבכור כדאמרינן בר"פ עד כמה ללמד דחייב ליטפל בבכור דבהמה טהורה ל' יום וכל דלא כתיב בהדיא כי אם מדרשא כה"ג אמרינן דיש היקש למחצה וכמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף ז' ע"ב גבי מאי דקמיבעי לן אי יש יד לפאה או לא יעו"ש וכיון שכן יכולים אנו לומר דלא איתקש אלא לענין לקוח אבל שאר דברים דינו דמעשר בהמה כמעשר דגן:

וראיתי להרב מ"ל בפ"ו מה' בכורות שהביא דברי ר"ח דס"ל דכהנים פטורים ממעשר בהמה והקשה עליו מסוגיא דפרק הגוזל בתרא דקא מבעיא לן כהנים בגזל הגר יורשים הוו וחייבים במעשר בהמה או מקבלי מתנות הוו ופטורים הרי מפורש דאי יורשים הוו חייבים אע"פ שהם כהנים והניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דלעולם כהנים בעדר שלהם פטורים כסברת ר"ח והתם שאני דאי יורשים הוו חייבים דכיון דבהמות אלו שירשו מהגר בחיי הגר כבר נתחייבו במעשר בהמה ושוב לא נפטרו מפני שבאו ליד כהן דהרי זה דומה לכהן שירש מאבי אמו ישראל פטר חמור דחייב הכהן לפדותו בשה והשה שלו כדאמרינן בפ"ק דבכורות ד' י"א ע"א יעו"ש וה"ה י"ל במ"ב דכהן שירש עדר מאבי אמו ישראל דחייב להפריש מעשר כיון שכבר נתחייבו ביד הישראל המוריש דאף על גב דהלקוח פטריה רחמנא אע"ג דכבר נתחייבה בהמה זו במעשר ביד המוכר לקות שאני דגזירת הכתוב היא אבל ביורש חייב דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוא דברשות אביו המוריש היא כיון שביד המוריש כבר נתחייבו שוב לא פקע חיובייהו מפני שבא ליד כהן וה"ה בגזל הגר אי יורשים הוו אבל לעולם דכהנים בבהמות דידהו פטורים אשר ע"פ זה י"ל מה שיש לדקדק על סברת ר"ח מההיא דאמרינן בפ' קמא דבכורות ד' י"א ע"א ת"ר כיצד אמרו (דשה שפדה פטר חמור) נכנס לדיר להתעשר אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלקוח ושנתן לו במתנה פטור ממעשר אלא בישראל שהיו לו עשרה ספקי פטרי חמור וכו' ולדעת ר"ח דכהנים פטורים אמאי הוצרך התנא לומר דבבא ליד הכהן אי אפשר מטעם לקוח תיפוק ליה דהכהן פטור ולפי האמור ה"ה הכא דאפי' ביד כהן צריכין אנו לטעם לקוח שהוא מגזירת הכתוב דאי לאו האי טעמא אף הכהן היה חייב דכיון דכבר נתחייבו במעשר ביד ישראל שוב לא פקע חיובא מיניה אלא דבלאו הכי י"ל דהוצרך תנא לומר טעמא דלקוח לומר דלא משכחת לה אפילו כשחוזר הישראל ולקחו ממנו משום דהוי לקוח ופטור אבל אין ה"נ דביד כהן בלאו הכי פטור ואדרבה נראה דיש להביא קצת ראיה לסברת ר"ח מברייתא זאת מדלא אמר התנא דמשכחת לה שנכנס לדיר להתעשר בכהן שירש מאבי אמו ישראל פטר חמור דלפ"ד מפריש עליו שה והוא שלו כאמור דבכה"ג לא יצא השה מרשות הכהן ועוד משכחת לה בישראל שנתן הפטר חמור עצמו לכהן כדתנן בפ"ק דבכורות ד' י"ב נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו ובכה"ג הרי השה לא יצא מרשות כהן ואי כהן חייב במעשר בהמה משכחת לה בהני תרי גווני ומדלא אשכח תנא כי אם בישראל שיש לו עשרה ספקי פטרי חמור ש"מ כסברת ר"ח דכהנים פטורים ממעשר בהמה:

שוב ראיתי בתוספתא בפרק קמא דבכורות דקתני הכי איזה הוא פדיון פטר חמור הנכנס לדיר להתעשר ישראל שהיה לו ספיקות ועמד ופדאן וכן כהן שירש את אבי אמו ישראל או שנתן לו מתנה פטר חמור לפדותו עכ"ל הרי מפורש דתנא דתוספתא נקט נמי הני תרי גווני שכתבנו ואדרבא מתוספתא זאת קשה לר"ח דמהני תרי גוני דנקט תנא ע"כ לא משכחת לה אם לא שהכהן חייב במ"ב ודו"ק ועיין במאי דתנן בפ"ק דחגיגה ד' ז' ע"ב ישראל יוצאים י"ח בנדרים ונדבות ובמ"ב וכהנים בחטאות ואשמות ובבכור וכו' די"ל דלמה נקט ברישא ישראל יוצאין וכו' ולדעת ר"ח א"ש דדוקא בישראל שייך מ"ב ורש"י ז"ל הרגיש מזה וכתב דמשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו' נקט ברישא ישראל והוא דוחק דמה חסר אילו נקט ברישא סתם יוצאין דמשמע כהנים בכלל ובסיפא והכהנים בחטאות ודו"ק:

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן, עלה דודאי דלדידן דקי"ל דכהנים חייבים במ"ב כדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה עיקר מאי דלא ילפינן מהיקשא דבאדם ובבהמה למפטר כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה לגמרי הוא משום דילפינן מג"ש דהעברה העברה ממ"ב דחייבים כאמור הן אמת דגם לדעת הרמב"ם ודעמיה לא שייך טעם זה אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן דלפי האמור דטעמא דכהנים חייבים במ"ב הוא משום דילפינן מהיקשא דמעשר דגן הא קי"ל בזבחים דבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש כדאמרינן התם ד' מ"ט ע"ב יע"ש ובשלמא למ"ד בתר מלמד אזלינן בנדון זה חוזר ומלמד בג"ש דהעברה כיון דמעשר דגן חולין הוא אבל למ"ד בתר למד אזלינן הרי מעשר בהמה הקדש הוא ואינו חוזר ומלמד בג"ש וצריכין אנו לטעמים אחרים הנזכרים:

והנה מתוך דברי המכילתא והספרי הנזכר בראש אמירה יצא לנו דבכור בהמה טמאה נמי הוקש לבכור אדם וכן מבואר בר"פ עד כמה דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם לענין ליחייב ליטפל בו ל' יום מקרא דכן תעשה לשורך וגו' כאמור והתימא על הרב מ"ל ז"ל דבריש הלכות בכורים בפ"א דין י' כתב וז"ל ודברי הרא"ש הם תימה בעיני שלא מצינו דאתקוש כי אם בכור בהמה טמאה לבכור אדם אך בכור בהמה טהורה לא מצינו יעו"ש והדבר קשה איך נעלם ממנו כל הנזכר לעיל וצ"ע:

מתני' פרה שילדה כמין חמור וכו' פטור מן הבכורה וכו' כבר הארכתי בדין זה דנדמה לענין בכור בס' תוספות דרבנן באות נו"ן יע"ש:

מתני' ומה הן באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר וכו':

גמ' מנא הני מילי דת"ר אך את זה לא תאכלו וכו' ור"ש גמל גמל ב"פ אחד גמל הנולד מן הגמלה וא' גמל הנולד מן הפרה:

הנה מפורש בשמעתין לקמן דסברת ר"ש לאו סברא יחידאה היא דעלה דקמבעיא לן אי בעי ר"ש ראשו ורובו לאכילה מייתי ת"ש אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואיזה הבא בסי' אחד זה הטמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור וכו' דברי ר' יהושע ר' אליעזר אומר אפילו עבורו מן הטמא ע"כ הרי מבואר דר"י ור"א קיימי בשיטת ר"ש דטמא הנולד מן הטהור אסור עד שיהיה לו סימן אחד וכתבו התוס' בד"ה זה וכו' דהבא בסימן אחד לאו בסימני טהרה דמעלי הגרה וממפריסי הפרסה איירי אלא בדמי למקצת סימנים לאמו ביד וברגל ובצמרו ודברי רש"י בזה שם באו סתומים ויש לפרש דבריו כסברת התוספת ואולם ראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא משם תוספות חיצונות וז"ל זה אי אתה אוכל פ"ה כגון טמא הנולד מן הטהור אבל אתה אוכל הבא בסי' א' של טהרה פרסותיו סדוקות או מעלה גרה כעין גמל הנולד מן הטהור ולא נהירא דבסמוך מוקמינן לה כר"ש דאסר גמל הנולד במעי פרה וי"ל דיש לחלק דדוקא גמל דאית ליה שם בהמה טמאה אסור אפילו במעי פרה אפי' יש לו סימן א' דטהרה אבל אם נולד מין אחר בסימן א' דטהרה דאין לו שם בהמה טמאה אלא שנשתנה ממינו מותר הואיל ויש לו סימן טהרה ותימא מאי רבותא הוא דשרי כיון דהך מתניתא לא בעי ראשו ורובו דומה לאמו וסגי בסימן אחד דומה לאמו פשיטא דשריא בסימן טהרה וי"ל דבסימן אחד דומה לאמו בעינן שיהא בו דבר הניכר היטב דומה לאמו אבל בסימן טהרה כגון פרסותיו סדוקות או מעלה גרה מכשרינן בכל שהוא מיהו תימה דמשמע דקאי אגמל דכתיב בקרא אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' את הגמל ועלה קאמר זה אי אתה ונראה לפרש לר"י זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן א' כגון דומה לאמו במקצת סימנים בפיו או באזנו או באחד מאיבריו ולפי מאי דפרישית אבל אתה אוכל בסימן אחד של טהרה ק"ק דא"כ הול"ל אבל יש לך אחר הבא בסימן טהרה ואתה אוכל עכ"ל ויש לתרץ במה שתמהו התוס' עפי"ז וכתבו מיהא תימא דמשמע דקאי אגמל דכתיב בקרא את הגמל ועלה קאמר זה אי אתה אוכל דהא י"ל דברייתא זאת דריש קרא דאך את זה לא תאכלו וכו' כדמצדד הברייתא הראשונה לרבנן דקאמר או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו דברייתא זאת דריש לקרא הכי דדבר הבא ממעלי הגרה כמו גמל והנזכר בקרא שנולד מן הטהור לא תיכול ועל זה בא למעט קרא דזה אי אתה אוכל דהיינו גמל וכיוצא מהמוזכרים בקרא אף דיש להם סימן אחד דטהרה אי אתה אוכל אבל מין אחר בסימן אחד דטהרה דאין לו שם בהמה טמאה כגמל וכיוצא אתה אוכל וכיון דדריש הכי מאי תימא איכא דמשמע דקאי אגמל כיון דזה בא למעט דדוקא במינים אלו לא מהני סימן טהרה אף דנולדו מן הטהור אבל מין אחר דאין לו שם בהמה טמאה מוהר הואיל ויש לו סימן א' דטהרה ואין לומר דא"כ דברייתא זאת דריש ליה לקרא הכי א"כ מנין להו דטהור היוצא מן הטמא אסור די"ל דאפשר דיש להם דרשא אחרת לזה וכמו שראיתי בפסיקתא בפרשת שמיני דדריש מקרא דכל מפרסת פרסה ושוסעת שסע אותה תאכלו כל לרבות טמא הבא מן הטהור שהוא טהור ומקרא דטמא הוא לכם דריש לרבות טהור הנולד מן הטמא הואיל ויוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור יע"ש:

באופן דנמצינו למדין דסברת ר"ש לאו סברא יחידאה היא דהא ר"י ור"א ס"ל כוותיה אלא דפליגי דלר"ש בעינן ראשו ורובו דומין לאמו ולר"י ולר"א במקצת סימנים דומה לאמו מותר אבל כולהו פליגי אסברת רבנן דס"ל אפילו בלא שום סימן דומה לאמו מותר ויש לחקור אי הא דס"ל לר"ש דגמל הנולד מן הפרה אסור אי ה"ה בשאר בהמות טמאות כמו שפן וארנבת וחזיר שנולדו מן הטהור ולכאורה נראה פשוט דל''ש דכולהו בהמות טמאות ילפינן מגמל דמה טעם יש לחלק ביניהם וכיון דגלי קרא בגמל ילפינן כולהו מיניה דאין לומר דלא ילפינן כולהו מגמל דהא לרבנן דגמל גמל מיבעיא להו לאסור חלבו קי"ל דה"ה בשאר בהמות טמאות דחלבם אסור וע"כ משום דילפינן מגמל הוא וא"כ ה"ה לר"ש בענין טמא היוצא מן הטהור וכן נראה ממאי דאמרינן בשמעתין לקמן דפריך אלא מעתה שפן שכן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להכי הוא דאתי אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה וכו' גמל נמי להכי הוא דאתא ופרש"י אלא מעתה בין לרבנן בין לר"ש דדרשי לעיל גמל גמל שפן שפן מאי דרשי ביה ואם איתא דאי אפשר ללמוד שפן וכל הני מגמל מאי פריך שפן שפן וכו' להכי הוא דאתא נימא דשפיר י"ל דשפן וכולהו נשנו נמי להכי לרבנן לאסור חלבן ולר"ש לאסור היוצא מן הטהור כיון דא"א ללמוד מגמל ומדפריך הכי ש"מ דכוונת המקשה לומר דאי אפשר דהני נמי נשנו להכי דאי נשנו להכי ל"ל כולם לימא קרא גמל ומיניה ילפינן כולהו ואין לומר דכוונת המקשה הוא דאי אפשר דנשנו כולם להכי דאם כן הא דתניא דנשנו מפני השסועה דלא כמאן לא כרבנן ולא כרבי שמעון דהא לדידהו נשנו כולם לדרשא לגופייהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהא ליתא דאכתי יש לומר דלרבנן ורבי שמעון כולם נשנו לדרשא והאי תנא דברייתא סבירא ליה כרבנן לענין דהיוצא מן הטהור מותר ודריש את המקרא דאת הגמל קא מרבה לאסור חלבו ומש"ה ס"ל דכולם לא נשנו לדרוש בגופייהו אלא מפני השסועה נשנו דבכה"ג כתבו התוס' בשמעתין ד"ה ור"ש נפקא ליה מאת הגמל וכו' דשפיר י"ל דאיכא תנא דדריש את ומצי סבר כרבנן דקלוט במעי טהורה מותר דס"ל דמה שנשנו