מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קמה

דבכורות הנזכר יש להקשות בשמעתין דמאי פריך הש"ס לר"י דמאי קמ"ל דמום קבוע הוא דהא תנן במתני' עינו אחת גדולה וכו' דהוי מומא דאלמא דכל שינוי הוי מומא הא שפיר י"ל דר"י הוצרך לאשמועינן דע"י שינוי דנדמה גמור או בדיש לו מקצת סימנים דומה לאמו דהוי מומא כי היכי דלא נימא דמדאיצטריך קרא דאו עז למעט נדמה גבי קדשים ע"כ צ"ל דשינוי זה לא הוי מומא דאי מדמינן ליה לשינוי דעינו אחת גדולה א"כ ל"ל קרא דאו עז למעט הא מסברא פסלינן ליה דהא כל בע"מ פסול לקרבן ומדאיצטריך קרא שמע מינה דלא הוי מומא הא קמ"ל ר"י דלא אמרי' הכי אלא דמומא הוי ומאי דאיצטריך קרא דאו עז נ"מ לתמורה כסברת תוס' חיצוניות או אתא קרא למעט אפי' נדמה דולדות קדשים (מנ"ל) ואילו לא אשמועינן כן ר"י מנ"ל לומר הכי:

והנה למ"ש דיש לצדד דהא דאמר ר"י דנדמה בע"מ קבוע הוא דהיינו דוקא ביש בו (מום) מקצת סימנים דומה לאמו אבל אינו דומה כלל לאמו לא חשיב בע"מ יש להביא קצת ראיה עוד מההיא דאמרי' בפ"ק דמכילתין דף י"ז גבי פלוגתא דר"מ ורבנן גבי בכור ומוקמינן התם דפלוגתייהו דר"מ ורבנן הוא ברחל בת רחל בת עז דדומה לאמו ואינו דומה לאמיה דאמיה או ברחל בת עז בת רחל דדומה לאמיה דאימיה ואינו דומה לאמיה דלר"מ בהני תרי גווני מחייב בבכורה ולרבנן פטור ואמרי' עוד אמר רב יהודה מודה ר"מ בשעיר של ר"ח דבעינן בן שעירה מ"ט א"ק אחד המיוחד מששת ימי בראשית ופריך דהא מהתם נפקא מקרא דאו עז פרט לנדמה ומשני צריכא דאי מהתם הו"א ה"מ היכא דלא נחית לדרי אבל היכא דנחית אימא לא ואי מהכא הו"א ה"מ לגבי קרבן חובה אבל נדבה לא צריכא ע"כ דנראה דלר"מ נמי איצטריך קרא דאו עז להיכא דלא נחית לדרי דהיינו ברחל בת עז בת רחל דאינו דומה לאמו ודומה לאם אמו דכה"ג לענין בכור מחייב בבכורה אבל לקרבן פסול להקרבה ואם איתא דכל דאינו דומה לאמו כלל אפי' במקצת סימנים הוי בע"מ אמאי איצטריך קרא דאו עז למעוטי הא תיפוק ליה דהוי בע"מ אלא ודאי דעכצ"ל דכיון שאינו דומה לאמו כלל דבכה"ג אין בו שינוי מצד עצמו לא חשיב בע"מ ולהכי איצטריך קרא דאו עז למעט לר"מ:

איברא דאיכא למידק דלרבנן דאמרינן דבהני תרי גווני נמי נדמה פטור מן הבכורה עכצ"ל דהני תרי קראי דקרא דאו עז דאתא למעט היכא דלא נחית לדרי וכן קרא דשעיר דאחד המיוחד דאתא למעט היכא דנחת לדרי מיירי ביש בו מקצת סימנים דומה לאמו כשהוא רחל בת עז בת רחל דיש בו מקצת סימנים דומה לעז וברחל בת רחל בת עז יש בו מקצת סימנים דומה לאימיה דאימיה וע"ז איצטריכו קראי למעט כיון דלגבי בכור ביש בו מקצת סימנים לא חשיב נדמה מהו דתימא דה"ה בקדשים קמ"ל דלענין קרבן חשיב נדמה ופסול וכמ"ש התוספת בפ' מרובה משם ר"י דקדשים לא איצטריך אלא למעט דיש בו מקצת סימנים דבאין בו מקצת סימנים הא ממעטינן ליה מג"ש דתחת תחת דבכור וא"כ קשה דבשלמא בקרא דשור או כשב או עז כיון דקרא כולל בכל הקרבנות שפיר י"ל דאיצטריך קרא לתמורה או למעשר בהמה דחיילי אפילו על בעל מום כמ"ש התוספות חיצונות או דאתא קרא למעט נדמה דוולדות קדשים כסברת ר"י דכתבו התוספות אבל בקרא דאחד המיוחד דשעיר ר"ח דמיירי בקרבן מיוחד דר"ח למה צריך קרא למעט בדנחית לדרי דהיינו דדמי לאימיה דאימיה אם יש בו מקצת סימנים דומה לאימיה דאימיה כיון דבכה"ג בע"מ הוא ויש בו שנוי מצד עצמו שנראה בו סימני כבש וסימני עז וכל כי הא דמצד עצמו הרואה אותו רואה שנוי חשיב בע"מ ולמה איצטריך קרא דהכא לא שייך תירוץ התוספות חיצונות דנ"מ לתמורה דהא קרא בשעיר ר"ח דווקא מיירי וכי תירוץ התוספת דתמורה ל"ש למימר דלשעיר שהוא ולד קדשים אתא קרא דאיך משכחת לה שעיר של ר"ח שיהא ולד קדשים הא כל קרבנות צבור זכרים הם כדתנן בתמורה דף י"ד ע"א ואין לומר דמשכחת לה ביחיד שהתנדב שעירת עזים מעוברת ואמר שיהא שלמים וולדה אם יהיה זכר יהיה שעיר של ר"ח דכיון דמסרו לצבור חשיב כשל צבור כמ"ש הר"ם בפ"ח מהלכות כלי המקדש דכל קרבנות הצבור שהתנדב אותם יחיד כשרים יע"ש ור"י ס"ל בעלמא דעובר לאו ירך אמו דמה"ט הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בולדה מתכפר כאמרינן בתמורה דף כ"ה ע"א יע"ש דהא ליתא דבכה"ג ל"צ קרא דהא דאיצטריך קרא לנדמה דוולד קדשים לר"י היינו כי היכי דלא נימא דניקדשו אגב אימיה וזהו דוקא היכא דמכח אימיה נחת ליה קדושה ולא מחמת נפשיה אבל בנדון זה דמחמת עצמו הוא דקדיש כמקדיש בהמה באנפי נפשה אין סברא לומר דליקדשו אגב אימיה:

ואפשר ליישב ע"פ מאי דאמרי' בפ"ג דיומא ד' ל"ד ע"ב גבי פלוגתייהו דרבי ורבנן אי ילמד שחרית מערבית או ערבית משחרית דה"ט דרבי דכתיב לכבש האחד איזהו כבש שנאמר בו אחד הוי אומר זה תמיד של שחר ורבנן אחד מיוחד שבעדרו ורבי ממבחר נדריך נפקא ורבנן חד בחובה וחד בנדבה וצריכי ע"כ וי"ל דרבנן דהכא גבי נדמה ס"ל כרבי דילמד ערבית משחרית מקרא דלכבש האחד ודרשא דבעינן מיוחד שבעדרו דריש לה מקרא דשעיר אחד דראש חדש דלענין שיהיה מיוחד שבעדרו אתא קרא ולא לענין שיהא מיוחד מששת ימי בראשית ואף על גב דלרבי התם ס"ל דנפ"ל מקרא דמבחר נדריך רבנן דהכא ס"ל כרבי לענין דשחרית הוא עיקר אבל מאי דס"ל לרבי דלא בעינן תרי קראי חד לחובה וחד לנדבה לא סבירא להו כוותיה אלא ס"ל כרבנן דבעי קרא לחובה וכיוצא לזה מצינו בפ"ז דיומא דף ע' ע"ב דרבי ס"ל דמדכתיב איל אחד ש"מ דאיל אחד דווקא הוא ור"א בר"ש ס"ל דשני אילים הם ואמרינן דה"ט דר"א בר"ש משום דס"ל דמאי אחד מיוחד שבעדרו ופריך ור' ומשני נפקא ליה ממבחר נדריך ור"א חד בחובה וחד בנדבה צריכי ומדהוצרך קרא אחרינא לדרשא זאת ש"מ דס"ל כרבי דילמד ערבית משחרי' מקרא דלכבש אחד וא"כ מבעי ליה קרא אחרינא לחובה דלא סבירא ליה כרבי דלא בעינן תרי קראי לחובה ולנדבה וכמו כן נאמר לרבנן דהכא ס"ל כרבי בההיא דאיל אחד הוא ולא שני וא"כ לא נשאר שום קרא לדרוש מיוחד שבעדרו לחובה ודריש לה מקרא דשעיר אחד ועיין בת"י מ"ש בסוגייא דיומא ודו"ק הן אמת דקשה לזה דא"כ מנ"ל לר"י דמודה ר"מ בשעיר ראש חדש מקרא דשעיר אחד דאמאי לא נאמר דלר"מ נמי ס"ל דקרא דשעיר אחד הוא לדרוש מיוחד שבעדרו כרבנן ואולי די"ל דאפשר דר"י קים ליה דר"מ ס"ל בעלמא כרבי דלא צריכי תרי קראי וממבחר נדריך נפקא ליה בין חובה בין נדבה דבהכי ניחא מאי דקשה לכאורה בשמעתין דלמה הוצרך הש"ס הכא גבי נדמה למעבד צריכותא דאי מהתם היכא דלא נחת לדרי ואי מקרא דשעיר אחד דווקא בדבר חובה אבל נדבה לא הרי מהב' סוגיות דיומא הנזכר מתבאר דצריכי תרי קראי לחובה ולנדבה דיש צד לומר דחובה חמור מנדבה ויש צד דנדבה חמור מחובה כמ"ש רש"י שם וא"כ בהאי דחובה ונדבה אית ליה דיו למעבד צריכותא דצריכי תרי קראי חד לחובה וחד לנדבה ומדלא משני ש"מ דקיי"ל דר"מ ס"ל כשיטת רבי דמקרא דמבחר נדריך ר"ל נדבה וחיבה וא"כ ה"ה הכא וכיון דס"ל כרבי קרא דשעיר אחד לא איצטריך למיוחד שבעדרו ועל כרחך איצטריך למיוחד מששת ימי בראשית זה אפשר לדחוק בזה:

ואולם ראיתי להר"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח הל' ז' דאחר שכתב דין כלאים ונדמה כתב וז"ל ונ"ל שאע"פ שאין כל הפסולין אלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מה"ת עכ"ל דנראה דס"ל דאף נדמה בין דאינו דומה כלל לאמו ובין יש בו מקצת סימנים דומה לאמו אם הקריבו אינו לוקה ויש להקשות דהא בשמעתין דפריך הש"ס לר"י דאמר דהוי מום קבוע דמלתא דפשיטא הוא דהרי זה דומה לעינו אחת גדולה נראה דמשווה הש"ס דין מום זה למום דעינו אחת גדולה וכיון דבעינו אחת גדולה וכו' פשיטא דאם הקריבו לוקה ה"ה במום דנדמה ומנין לו להר"ם דאינו לוקה ונראה דסברת הר"מ הוא מטעם דהוקשה לו להר"ם מה שכתבו התוס' חיצוניות והתוס' בתמורה בשם ר"י דלסברת ר"י דמום קבוע הוא למה איצטריך קרא דאו עז למעט נדמה הא אפי' אם נאמר דאיצטריך קרא ליש בו מקצת סימנים דאמו מ"מ בע"מ הוא ובלאו הכי פסול להקרבה כשאר בע"מ ולא ניחא ליה כתירוץ התוס' חיצוניות או כתירוץ התוס' ובפרט דאכתי קשה דאמאי איצטריך קרא דשעיר אחד למעט כיון דאם יש בו מקצת סימנים דאמו או דאימיה דאימיה בע"מ הוא ולמה צריך קרא דבהאי קרא לא שייך הני תירוצים כדבר האמור לכן ס"ל להר"מ דהני תרי קראי דאתו למעט כל גווני נדמה לאו דאיצטריכו לפוסלן אלא ללמד דאינם בכלל לאו דכל מום לא תקריבו דאין בהם אלא איסור עשה דהכתוב נתקו לעשה וכדא"ר זירא בפ' אותו ואת בנו הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ"ט דאמר קרא ומיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה כמ"ש מרן הכ"מ שם בדין זה בסוגיא הנזכר וכתב הרב לח"מ דהר"מ מפרש כפירוש התוס' שפירשו דהא דאמר ר"ז הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה אין פירושו כפי' רש"י דהוי לאו הניתק לעשה אלא דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה ולא הוי בכלל כל הפסולין דהוו בלאו דלא ירצה אלא נתקו לעשה ולית ביה אלא עשה דמיום השמיני והלאה והאריכו שם התוס' יעו"ש וא"כ ה"ה לענין נדמה דאף דהוי בכלל לאו דבעל מום לא תקריבו בא הכתוב ונתקו לעשה דכתיב או עז ולא נדמה וכן שעיר אחד ולא נדמה בדנחת לדרי ולאו הבא מכלל עשה ללמד דאין בו אלא איסור עשה ולכן אין כאן קושיא למה איצטריך קרא תיפוק ליה משום בעל מום דאדרבא איצטריך קרא להקל עליו להוציאו מכלל לאו ונתקו לעשה דאין כאן אלא איסור עשה ואין לוקין עליו דבזה ניחא דכתב הר"ס בדין זה בלשון יראה לי כאילו הוא סברתו והרי מפורש בסוגייא דאותו ואת בנו דקאמר ר' זירא הנח למחוסר זמן דנתקו הכתוב לעשה כמ"ש מרן הכ"מ ודחק ליישב דברי הר"מ וגם הלח"מ דחק עצמו ליישב דבריו אבל לפי הנ"ל הוצרך לומר בלשון יראה לי לענין נדמה דאע"ג דמפשט שמעתין יראה דהוי כשאר מומין דלוקין עליו וגם פשט דברי התוס' חיצוניות ודברי התוס' דתמורה בשם ר"י דבקשו תירוצים אחרים ש"מ דס"ל דלוקה עליו כשאר מומין מדלא ניחא להו לומר דאיצטריך קרא לנתקו לעשה והר"ם הוא דחדש דבר זה מסברתו דלענין נדמה נמי אמרינן דהכתוב נתקו לעשה ועיקר קרא לזה הוא דאתא וע' מ"ש בענין זה בספר תוספת דרבנן באות נו"ן נדמה דף ע"ד עד סוף הענין ולפי מ"ש הכא הרואה יראה דיש בכלל דברי שם איזה פרטים שאינם מחוורים יעו"ש ודו"ק:

(נח) מתני' הטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ר"ש אומר אין מום כו':

הנה ברישא דמתניתין קתני ואלו שאין שוחטין עליהן וכו' ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם וכו' ויש להקשות דאמאי לא קתני מתניתין כל הני דרגיל התנא למתני נעבד ומוקצה כדתנן בר"פ התערובות דף ע"א נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה או שהמית את האדם וכו' ברובע ונרבע במוקצה ונעבד וכו' וכן בכמה דוכתין דאין לומר דכיון דקתני ושנעבדה בו עבירה הרי בזה נכלל כלם וכמו שמוכח מדברי רש"י שם בפרק התערובות שכתב וז"ל נתערבו זבחים כשרים בשור שנעבדה בו עבירה אחד באחד ומפרש ואזיל מאי היא כגון שהמית את האדם וכו' עכ"ל דלפי דברי רש"י מפורש יוצא דבלישנא דנעבדה בו עבירה כלול כל הנזכר במתני' אלא דתני והדר מפרש והכא במתני' כיון דכבר פירש התנא במתני' דזבחים הנזכר דנעבדה בו עבירה כולל כל הני וכן במתני' אחרות סמך התנא בכאן ותני סתם ושנעבדה בו עבירה וכולל כל הדברים הנכללים בלשון הזה דהא ליתא דא"כ אמאי הוצרך התנא נפרש ושהמית את האדם כיון דאף זה נכלל בכלל ונעבדה בו עבירה ואי נחית התנא לפרש זה אמאי לא פירש כולן רובע ונרבע נעבד ומוקצה וי"ל דהכא במתני' דמיירי בבכור לא שייך מכל הני אלא רובע ונרבע ושהמית את האדם אבל נעבד ומוקצה לא שייך דהא אמרינן בזבחים דקי"ד ע"א דרובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אבל מוקצה ונעבד לא שייך אלא קודם דאקדישינהו אבל לאחר דאקדישינהו לא שייך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ הכא גבי בכור דקדושתו מרחם לא שייך דין מוקצה ונעבד בו דאפי' אם הוקצה או נעבד לא חל עליו איסור דאין אדם אוסר דבר שאין שלו דאע"ג דאמרי' התם בזבחים דלר"י הגלילי קדשים קלים ממון בעלים הוא שייך בהם דין מוקצה ונעבד אף לאחר דאקדישינהו מ"מ היינו דווקא בקדשים קלים דאינם ממתנות כהונה אבל בכור דהוי ממתנות כהונה אפי' ר"י הגלילי מודה דלאו ממון בעלים הוא אלא משלחן גבוה קא זכו וכמו שמתבאר בפרק קמא דבבא קמא דף י"ג ע"א דמסיק הש"ס שאני מתנות כהונה דכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו וכן פירש"י שם בפי' הסוגייא דאפי' לר"י הגלילי בכור בארץ בזמן שבהמ"ק קיים כשהוא תם דראוי להקרבה ממון גבוה הוא ולית להו לכהנים זכותא בגוויה ודווקא בבכור דחוצה לארץ אפילו בזמן שבית המקדש קיים או בזמן הזה דאינו ראוי להקריבו הוי ממון בעלים לר"י הגלילי יע"ש וא"כ לא שייך גבי בכור תם בזמן בהמ"ק דין מוקצה ונעבד כיון דאין אדם אוסר דבר שאין שלו וכיון שכן לא נכלל בכלל לישנא דמתני' דשנעבדה עבירה כי אם רובע ונרבע או המית את האדם דהני נאסרים אפי' אם אירע לו אחר דאקדישינהו ודין רובע ונרבע כללם מתני' במאי דקתני ושנעבדה בו עבירה ואחר כך מפרש התנא דה"ה המית את האדם והוצרך התנא לפרש דה"ה המית את האדם כי היכי דלא נימא דנעבדה בו עבירה הוא אחד משניהם או רובע ונרבע או המית את האדם דווקא דכיון דבקרא לא נכללו כלם בכלל נעבדה בו עבירה הוי אמינא דלא נכלל כי אם אחד משניהם דמסתבר טפי דהא אלו הב' יש בזה מה שאין בזה דיש צד חומרא לזה משא"כ באחר כדאמרינן בתמורה דף ח' ע"ב אמר ר"ש אם נאמר רובע למה נאמר נוגח ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע לפי שישנו ברובע מה שאין בנוגח יש ברובע שהרובע עושה אונס כרצון משא"כ בנוגח יש בנוגח שהנוגח משלם את הכופר משא"כ ברובע וכיון דיש צד לומר דרובע חמיר מנוגח ויש צד לומר איפכא דנוגח חמיר מרובע הוצרך התנא ללמד דהא דנעבדה בו עבירה הוא בין ברובע בין בנוגח כיון דכללות נעבדה בו עבירה אינם נכללים כולם דהא נעבד ומוקצה אינם בכלל:

איברא דראיתי להר"ם בפ"ב דהל' בכורות דין ג' שכתב וז"ל וכן אם נעבדה בו עבירה או שהרג בעד אחד וכו' או שהוקצה או נעבד ירעה עד שיפול בו מום עכ"ל ולפ"ה קשה דאמאי נקט מוקצה ונעבד כיון דקי"ל דאין אדם אוסר דבר שאין שלו ובשלמא בנעבד י"ל דאזיל לשיטתיה שכתב בפ"ד דהלכות איסורי מזבח דדין הנעבד הוא בין שעבד שלו בין של חבירו אבל במוקצה קשה שהרי כתב הר"ם שם דין ה' וז"ל אבל המוקצה אם הוא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדישו מותר שאין אדם מקצה דבר שאין שלו עכ"ל וא"כ מ"ש גבי בכור דכתב דבכור שהוקצה נאסר לגבוה כיון דבכור תם לא הוי ממון בעלים אפי' לר"י הגלילי וע"כ לא מיירי הר"מ בבכור דחו"ל דאי מיירי בבכור דחו"ל בלאו הכי אינו ראוי להקרבה ואפי' אם נאמר דלא ס"ל כסברת רש"י בההיא דפ"ק דב"ק אלא דס"ל דאפי' בבכור בארץ ס"ל לר"י הגלילי ממון בעלים הוא והוא פוסק לענין הלכה כר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא וכמ"ש מדברי הר"מ בפ"ח דהלכות נזקי ממון וכמ"ש הל"מ שם דהר"מ פסק כר"י הגלילי מ"מ עינינו הרואות דלענין מוקצה שכתב שאם הוקצה אחר