מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קמד

ואפי' נאמר דלת"ק א"צ לכתחלה להושיבו על הרגוזו ובהא פליג ר"ע מ"מ אם לא הושיבו ושחטו ונמצאת הביצה יודה דלא הוי מום ויקבר ולא נמעך לת"ק כנמעך לר"י בן נורי דכיון דריב"נ סובר דאפי' נמעך ונשחט בהיתר אם נמצאת בכסלים יקבר דוחק הוא שנאמר דלת"ק אפי' לא נמעך מותר עכ"ל וראוים הדברים למי שאמרם דבהכי ניחא דלא כתב הר"מ דצריך למעך לכתחלה כסברת ר"ע כי כל דברי הר"מ הם דבדיעבד אם שחטו במיעוך ובלא מיעוך דבאופן זה דשחטו בלא מיעוך אפי' תנא קמא מודה דאם נמצאת הביצה לא הוי מום ויקבר ואין הכי נמי דלכתחלה א"צ למעך כסברת ת"ק דלכתחלה סמכינן לומר דמסתמא כיון שאין הביצה בתוך הכיס מלתא דלא שכיח הוא שתמצא הביצה בכסלים ובמלתא דלא שכיח לא חיישי' אלא דאם עבר ומעך ואחר שחיטה נמצאת הביצה בכסלים מותר כסברת ר"ע דהלכתא כוותיה לגבי ר"י בן נורי דהא קיי"ל דהלכה כר"ע מחבירו ובפרט דגם ת"ק ס"ל כוותיה וראיתי להרב תוס' י"ט במתניתין שכתב וז"ל כתב הרע"ב וכן הלכה וכ"כ הר"ם ונ"ל טעמו דס"ל דר"י ור"ע במילתיה דת"ק פליגי והלכה כר"ע מחבירו עכ"ל ולא הבנתי דבריו דאם כוונתו לומר דר"י ורבי עקיבא אליבא דת"ק פליגי דחד מפרש ת"ק באופן זה וחד מפרש באופן אחר ומש"ה שייך לומר הלכה כר"ע מחבירו שהוא ר"י הא ליתא דהא ת"ק עכצ"ל פליג אתרווייהו דלת"ק אין לו אלא ביצה אחת הוי מום ולא בעי מיעוך ואילו לר"י מסתמא אמרינן דבידוע שיש לו ב' ביצים ולא הוי מום כלל ולר"ע נהי דהוי מום מ"מ בעינן מיעוך וא"כ נמצא דת"ק דהוו רבים פליגי בין אר"י בין אר"ע וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו:

(נו) גמרא ושרגליו קלוטות אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן וכו'. וראיתי להרב כ"ו שהביא משם תוס' חיצוניות שכתבו ע"ז וז"ל אומר ר"י מכאן יש ליישב דלא תקשי לר"ש דפ"ק דאסר קלוט להדיוט אמאי אסר דהא מדאסרינן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דאיכא למימר דאסר לגבוה אפי' אותן שפרסותיו סדוקות כיון שעגילן שאותן יהיו מותרין להדיוט אע"ג דעגילן כיון שפרסותיו סדוקות ועוד אומר הר"ר אלחנן דאיכא למימר כגון שפרסה אחת קלוטה ושאר פרסותיו סדוקות שאותו יהא מותר להדיוט ולגבוה אסור שחשיב כבעל מום עכ"ל ודבריהם תמוהים דמדהוקשה להם מהא דאמ' הכתוב דקלוט הוי מום ואסור לגבוה לסברת ר"ש ש"מ דס"ל דלר"ש דאסר להדיוט קלוט היינו קלוט ממש דכל דפרסותיו קלוטות כשל בהמה טמאה אסור להדיוט אף דכל גופו וראשו ורובו דומה לאמו וזה ודאי ליתא דהא אמרינן בפרקא קמא דף ז ע"א דאפי' לריש כל דראשו ורובו דומה לאמו שהיא בהמה טהורה מותר באכילה מכ"ש אם כל גופו דומה לבהמה טהורה דפשיטא דאפי' אם כל פרסותיו קלוטות כבהמה טמאה כיון דפרסותיו אינן אלא מעוטא דמעוטא דכל הגוף ושאר הגוף דומה לבהמה טהורה פשיטא דאפי' לר"ש מותר דאף דבגמ' מצינו בכמה מקומות דמפני סברת ר"ש בשם קלוט לבד וכדאמרי' בפ' בהמה המקשה דף ס"ח ע"ב דקאמר בקלוט בן פרה אליבא דר"ש וכן שם דף ס"ט ע"א דקאמר לאתויי קלוט בן פרה ואליבא דר"ש יע"ש עכ"ל דלאו דוקא האי לישנא דקלוט דאף ע"ג דבלשון מקרא קרי ליה קרא קלוט לענין קדשים כל שפרסותיו בלבד קלוטות אף דשאר הגוף דומה לבהמה טהורה מ"מ בלשון חז"ל לענין סברת ר"ש עכצ"ל דלאו דווקא אלא הכוונה הוא דסתם קלוט מסתמא גופו נמי דומה לבהמה טמאה וכל שאין ראשו ורובו דומה לבהמה טהורה אסר ר"ש:

מתני' עינו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה:

(נז) גמרא תנא גדולה וכו' ודווקא אחת גדולה ואחת קטנה אבל ב' גדולות ב' קטנות לא הוי מומא והכין אסיקנא בפ"ק דמכילתין וכו' הכי אמרי' התם בפ"ק דף ג' ע"ב עלה דפריך הש"ס לר"י דמום קבוע מאי קמ"ל הא נמי תנינא וכו':

הגה ראיתי לרש"י בפרקין דלעיל דף ל"ו ע"ב דגבי מאי דאמרי' התם ההוא שרוע דאתא קמיה דר"א כתב וז"ל שרוע עינו אחת גדולה ואחת קטנה עד כאן לשונו יש להקשות דאמאי פירש"י כן הא עיקר שרוע דקרא אמרינן בת"כ פרשת אמור דשרוע הוא שנשמטה יריכו וכן אמרי' בפרקין דף מ' ע"א תנא השרוע והקלוט שרוע שנשתרבב לו יריכו וכ"כ ר"מ בפ"ז דהלכות ביאת מקדש דין ט' מי שנשמטה יריכו הוא שרוע האמור בתורה ע"כ וא"כ אמאי לא פירש"י כן ופי' עינו אחת גדולה וכו' דנהי דבשמעתין דפ"ק קס"ד הש"ס לומר דה"ט דעינו אחת גדולה משום דהוי כמו שרוע ולא הוי טעמא משום שינוי לשנויי מאי דפריך לר"י ממתניתין מ"מ הא מסיק התם דמשום שנוי הוא ולא משום שרוע ונראה דהכי הוי המסקנא אחר האמת דמשום שינוי הוא שהרי כתב רש"י שם בד"ה תרווייהו בעי וז"ל והא ודאי משונה הוא ואי קשיא אמאי איצטריך לר"י למימר הא אוקימנא דשינוי הוי מומא תריץ כיון דאיכא למימר נמי דלאו משום שינוי הוא אלא משום שרוע איצטריך לר"י למימר עכ"ל הרי מתבאר מתוך דבריו דאחר המסקנא האמת הוא דמתני' דעינו א' גדולה משום שינוי הוא ולא משום שרוע ולמה פי' הכא דעינו אחת גדולה שרוע הוא ורש"י בפי' החומש בפ' אמור פי' אבר א' גדול מחבירו עכ"ל נראה מדבריו דבכל האברים שייך זה דכל דאחד גדול מחבירו שרוע הוי וא"כ ה"ה עינו א' גדולה ואף לפי פי' החומש ק"ק למה בפרקין דלעיל פירש עינו א' גדולה דהוא אבר מיוחד ולא פירש כפירוש החומש שהוא דבר כולל בכל האברים אבל עכ"פ מדברי רש"י בשמעתין אינו נראה כן דאה איתא דהאמת כן הוא דבכל האברים שייך דבר זה למה הוצרך רש"י לדחוק עצמו דלא תקשי לר"י ממתני' כיון דהאמת כן הוא דבכלל שרוע דקרא הוא זה וא"כ לאו משום שינוי הוא אלא דהש"ס דחי התם דאין ראיה מההיא דשתיהן גדולות לומר דהטעם משום שרוע הוא אבל אין ה"נ דהאמת כן הוא דמשום שרוע הוא ולמה הוצרך רש"י לומר דקמ"ל ר"י דלאו משום שרוע הוא כי אם משום שינוי בהיות דהאמת כן הוא דעינו א' גדולה שרוע הוא ואין ראיה ממתני' לומר דשינויי מומא הוי ומעיקרא קושיא ליתא לר"י:

והנה לסברת ר"י דבשמעתין דהביאה רבינו להלכה דרחל שילדה מין עז וכו' דאם יש בו מקצת סימנים דומה לאמו אף דחייב בבכורה מ"מ מום קבוע הוא לשחוט עליו יש לחקור אם הא דחשיב מום קבוע הוא דווקא ביש בו מקצת סימנים דומה לאם דבכה"ג דמקצתו דומה לרחל אמו ומקצתו דומה לעז מסתבר דהוי מום כיון דבגופו מצד עצמו יש בו שינוי דכל הרואה אותו מכיר בו דיש בו שנוי אף דהרואה אין לו ידיעה דבן רחל הוא ושינוי המום הניכר הוא אבל בעז בן רחל דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו אלא כולו עז גמור הוא אי אמרי' דאף באופן זה חשיב מום כיון דאשתני מאמו דאף דבכה"ג אינו ניכר המום מצד עצמו דהא הרואה אותו ואין לו ידיעה שהוא בן רחל אינו רואה בו שום שינוי כי עז גמור הוא (או) לא חשיב מום בכה"ג ונ"מ לקדשים דקי"ל דנדמה פסול להקרבה דאי אמרינן דאף דבכה"ג דאין לו מקצת סמנים דומה לאמו חשיב מום קבוע אם הקדישו או הקריבו לוקה כדין בעל מום ממש ואי אמרינן דבכה"ג לא חשיב מום אינו לוקה ומדברי הר"מ בפ"ג דהלכות איסורי מזבח נראה כצד זה דאפי' בכה"ג דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו חשיב מום שכתב שם בדין ה' וז"ל הנדמה אע"פ שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח כיצד רחל שילדה כמין עז וכו' אע"פ שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי דנראה מתוך דבריו דמי שאין לו מקצת סימנים נמי הוא מטעם מום וא"כ הוא יקשה דבכמה דוכתין אמרינן דתניא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כדאמרי' בפ' מרובה דף ע"ז ע"ב ומייתי לה בפ' יוצא דופן דף מ"א ובחולין דף ע"ח ובמכילתין דף י"ו ואם איתא אמאי איצטריך קרא למעט נדמה בקדשים תיפוק ליה דבעל מום הוא כיון דיש בו שינוי ומדאצטריך קרא למעט נדמה ש"מ דבנדמה גמור שאין לו מקצת סימנים דומה לאמו לא חשיב מום ומש"ה איצטריך קרא למעוטי וכבר ראיתי למהריק"ו בבאורו על הר"מ כ"י שכתב ע"ד הר"מ דהלכות איסורי מזבח הנזכר וז"ל ואף דתרי גווני נדמה איכא נדמה שאינו דומה לאמו כלל ודומה לגמרי למין אחר זה נקרא כלאים והוי בכלל כלאים שהרי כבש ועז מעורב בו אמו רחל וצורתו עז ומום אין בו כיון שאין בו צורת רחל כלל ונדמה שיש בו קצת סימנים שדומה לכבש וקצת לעז אין לך מום וכיעור מזה דלא גרע מזנב הטלה שהוא ב' חוליות שכשר בגדי ופסול בטלה או פיו דומה לשל חזיר ורגליו כשל חמור עכ"ל הצריך לענייננו מבואר מדבריו דאף הר"מ לא אמר דחשיב מום כי אם ביש בו מקצת סימנים דומה לאמו אבל באינו דומה כלל לא חשיב מום כי אם פסול משום כלאים:

איברא דראיתי להתוס' במס' תמורה דף כ"ד ע"ב ד"ה קסבר שכתבו שם וז"ל ועוד קשה לפי מאי דפירש ר"י בפ' מרובה גבי הא דאמרי' או עז להוציא את הנדמה וקשה לר"י שם ל"ל קרא למעוטי נדמה תיפוק ליה דבעל מום הוא דמדאשתני מומא הוא כדאיתא ריש בכורות ותירץ ר"י דאיצטריך קרא למעוטי נדמה בולדות קדשים דמהו דתימא ליקדשו אגב אמיה קמשמע לן או עז דלא עכ"ל ולפי האמור דהא דחשיב מום אינו אלא ביש לו מקצת סימנים דומה לאמו אבל באין לו כלל לא חשיב מום מהטעם האמור א"כ מאי קשה לר"י הא שפיר י"ל דאיצטריך קרא לנדמה גמור דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו ומדהקשה ר"י כן שמע מינה דס"ל דאפי' בכהאי גוונא הוי מומא ואולם יש לדחות די"ל דר"י הכא אזיל לשיטתיה שכתבו התוס' משמו בפ' מרובה דף ע"ח ע"א בד"ה עד שיהא וכו' דע"כ ל"צ קרא למעט נדמה בקדשים אלא למעט אפי' יש לו מקצת סימנים דומה לאמו כי היכי דלא נילף מבכור דביש לו מקצת סימנים חייב בבכורה יע"ש ויש לומר דע"פ שיטה זאת הוא דהוקשה לר"י הכא דאכתי אמאי איצטריך קרא למעט נדמה בקדשים דאפי' יש לו מקצת סימנים תיפוק ליה דהוי מומא אבל לעולם דנדמה גמור שאין לו מקצת סימנים לא חשיב בע"מ והנה ראיתי בתוס' חיצוניות בפ"ק דמכילתין בדף י"ב ע"א שכתב הרב משמם וז"ל או עז פרט לנדמה וא"ת תיפוק ליה דהוי מומא כדאמרי' לעיל וי"ל דאיצטריך למעט לענין תמורה דאע"ג דחיילא על בעלת מום קבוע לא חיילא אנדמה וא"ת תיפוק ליה דנילף קדשים מבכור מג"ש דתחת תחת דבכור ול"ל קרא וי"ל דאיצטריך היכא דאיכא מקצת סימנים דומה לאמו דאז מחוייב בבכורה עכ"ל מדבריהם אלו י"ל דס"ל דאפי' בנדמה גמור דאין לו מקצת סימנים חשיב מומא דאל"כ מהראוי היה דיקבעו קושיתם הראשונה שהקשו דל"ל קרא נילף קדשים מבכור וע"פ תירוצם דאיצטריך ליש בו מקצת סימנים יקבעו קושיתם הראשונה דתיפוק ליה משום מום ומדלא חשו לזה ש"מ דקושיתם הראשונה דתיפוק ליה משום מום אפי' באין לו מקצת סימנים:

והנה מ"ש התוס' חיצוניות לקושיתם דנ"מ לתמורה דחיילא אבעלת מום קבוע יש להקשות דאמאי לא אמרו נמי דנ"מ לענין מעשר בהמה דקי"ל דחל קדושה אפי' אבעלת מום וי"ל דניחא להו לומר דנ"מ לתמורה דהכי הוי עדיף טפי דהא קרא דשור או כשב בכל הקרבנות מיירי ודוחק הוא לאוקמי קרא במעשר בהמה דוקא משא"כ אי מוקמינן ליה דנ"מ לתמורה דשייך בשאר קרבנות כי ע"פ זה נמי יש ליישב בדברי התוס' דתמורה דלא מצאו ליישב קושייתם כי אם דאיצטריך למעט נדמה דולדות קדשים ואמאי לא ניחא להו דנ"מ לתמורה דחיילא אבעלת מום משום די"ל דטפי עדיף לאוקמי לקרא בוולדות קדשים כפשטיה דקרא דמיירי בקרבנות דתחלת הקדש ולא בתמורה דהוי סוף הקדש וכ"כ לא ניחא להו לומר דנ"מ למעשר בהמה כאמור דאם אנו אומרים דנ"מ למעשר בהמה לא הוי כפשטיה דקרא דמשכחת לה בשאר קרבנות משא"כ אם אנו אומרים דנפקא מינה לוולדות קדשים דשייך זה בכמה קרבנות והנה לפי דברי התוס' דתמורה ודברי התוס' חיצוניות