מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קמג

קריבה כל עיקר יצא מום עובר שהיא קריבה לאחר זמן במום עובר מאיליו או לאחר שיעשו לו רפואה במום שאינו עובר כי אם על ידי רפואה וכיון דגלי קרא בקדשים דאפי' במום עובר ע"י רפואה חשיב מום עובר ה"ה דאמרי' כן גבי בכור דילפי' בכור מקדשים מג"ש דשעריך דהא קי"ל דאין ג"ש למחצה ואי הוה כתיב קרא דאשר לא יקריבו ממנה קרבן בלבד ולא הוה כתיב שעריך לג"ש הוה אמינא דלא מיעט קרא דאשר לא יקריבו (ממנה] קרבן דמשמע מי שאינה קריבה כל עיקר כי אם במום עיבר מאיליו דראויה ליקרב למחר ואינו מחוסר שום מעשה דממילא עובר משא"כ באינו עובר מאיליו כי אם ע"י רפואה כיון דמחוסר מעשה שפיר קרינן בה שאינה קריבה כל עיקר אבל לפי תירוץ שני של התוס' דס"ל דמום עובר ע"י רפואה מום קבוע מקרי צ"ע אמאי הוצרכו תרי קראי לקדשים לענין מום עיבר ואולם י"ל קצת ראיה לתירוץ שני של התוס' דע"י רפואה חשיב מום קבוע מההיא דאמרי' בזבחים דף קי"ד ע"א דעביד הש"ס צריכותא התם לר"ש דס"ל דכל דראוי לבוא לאחר זמן איתיה בלא תעשה דשחוטי חוץ וקא"ל בין בבעלי מומין עוברין ובין בתורים שלא הגיע זמנם וקא עביד צריכותא למה הוצרך לומר דין זה בתרתי ואם איתא דמום עובר הוי אפי' ע"י רפואה א"כ סתם מום דקאמר ר"ש הוא בין מום עובר מאיליו ובין ע"י רפואה וא"כ שפיר י"ל דאצטריכו תרתי דאי תני תורים הו"א משום דראוי לאחר זמן ממילא ולאו מחוסר מעשה בגופו דממילא גדלי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי אבל גבי בע"מ דאינו עובר כי אם ע"י רפואה כיון דמחוסר מעשה דאי אפשר שיעבור המום מאיליו כי אם ע"י מעשה הרפואה אימא מודה ר"ש דליתיה בלא תעשה דכל דאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד ממילא כעין מחוסר זמן ליתיה בל"ת דמחוסר מעשה דאיכא מהראשונים דס"ל לענין שאין מתירין את הנדר עד שיחול דהיינו דוקא במחוסר מעשה כדי שיחול הנדר אבל למחוסר זמן לא חשיב מחוסר מעשה כמ"ש בי"ד סי' רכ"ח יעו"ש וי"ל דה"ה לענין זה ומדלא משני הכי ש"מ שמום שעובר ע"י רפואה לא חשיב מים עובר כי אם מום קבוע וכיון דחשיב כדין מום קבוע אפי' ר"ש מודה דליתיה בל"ת דשחוטי חוץ דכיון דמום עובר כזה שוחטין עליו את הבכור ופודין קדשים עליו הרי פקע קדושתו לגמרי ע"י מום זה וא"כ פשיטא דאם עבר המום אח"כ ע"י הרפואה אינו ראוי להקרבה עד שיחזור ויקדישנו כמקדיש בהמה מחדש דקדושה ראשונה כבר אזדא לה וכיון דאינו ראוי להקרבה ע"י הקדושה ראשונה אינו ראוי לבוא קרינן ביה:

איברא דיש לדחות זה דאפשר דבמום עובר ע"י רפואה אף לסברת התוס' דחשיב מום קבוע לשחוט עליו בכור ולפדות עליו קדשים כל שעבר המום ע"י רפואה קודם שישחט הבכור וקודם פדיית הקרבן חזר לקדושתו הראשונה וחשיב כבכור תם וקדשי מזבח תמימים וראויים להקרבה כיון דע"י המום סוף סוף לא פקע קדושתייהו לגמרי דהא אפי' ע"י המום בקדושתייהו קיימי לענין דאסורים בגיזה ועבודה כקדשי מזבח דאפי' אחר פדיון קדשי מזבח אסורים בגיזה ועבודה וכיון שכן כשנתרפא המום קודם שחיטה ופדיון חזרה קדושת הגוף דידהו במקומה וכקדשי מזבח תמימים הוו דחזו להקרבה אלא דאכתי יש קצת ראיה ממאי דלא משני הש"ס בזבחים האי צריכותא דהא אף דמום עובר ע"י רפואה אפשר להיות דאחר שיתרפא ראוי להקרבה אבל מ"מ לא מצי הש"ס לעשות צריכותא זה כיון דעכ"פ לפי דברי התוס' מום שמתרפא ע"י רפואה אינה נקרא ונכלל בכלל לשון מום עובר וכיון דר"ש נקט בלשונו בעלי מומין עוברין ע"כ לא משתעי כ"א אלא במום עובר מאיליו דנקרא סתם מום עובר משא"כ ע"י רפואה ומום עיבר מאיליו היינו תורים שלא הגיע זמנם דשניהם אינו מחוסר מעשה:

והנה בזבחים דף ע"ז ע"ב וביומא דף ס"ד ע"א אמרי' דמקרא דמום בם ילפינן דמום בם הוא דלא ירצו הא עבר מום ירצו יע"ש מפורש יוצא מזה דאי לאו קרא דמום בם הו"א דמים עובר אף דעבר המום פסול לקרבן וצריך להקשות דאמאי איצטריך קרא להכי הא ע"כ כיון דגלי קרא הן לענין בכור דמום חוזר אינו נשחט עליו כדילפי' בריש פרקין מפרטי דפסח ועור והן בקדשי מזבח דאין נפדין על מום עובר כדילפינן מקרא דואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן וכן מדרשת הספרי דילפינן ג"ש דבשעריך עכצ''ל המום עובר שכבר עבר המום ראוי להקרבה דאם לא כן אלא דהו"א דכיון דנדחה בעודו המום עליו אינו חוזר ונראה ונמצא דכפי"ז אין שום תיקון למום זה למה אסר רחמנא לומר דבמום עובר לא חשיב מום ובכור לא נשחט עליו וקדשי מזבח אין נפדין עליו כיון דמום עובר זה כמום קבוע לעולם הוא כיון דע"י מום זה נדחה קרבן זה מהקרבה לעולם דהא פשיטא ודאי דלא דמי זה לשאר קדשי מזבח דדינם שאינם ראויים להקרבה ועם כל זה אין פודין אותם אם לא על ידי מום ואמרינן דירעו עד שיסתאבו ואחר כך פודה אותם דהתם שאני שאין להם מום כלל ופסילייהו לאו משום מום הוא אלא מצד דבר אחר ובלא מום אי אפשר לפדות אותם מה שאין כן הכא במום עובר דפסילייהו הוא מחמת שנפל עליו מום ואף בהיותו מום עובר נדחה לעולם מהקרבה וא"כ אם איתא דנדחה לגמרי מהקרבה אף אחר שעבר המום למה אסר רחמנא במום עובר לשחוט עליו בכור ולפדות קדשי מזבח אם לא דע"כ הדין כן דאחר שעבר המים ראוי להקרבה וחוזר ונראה ומשום הכי אסר רחמנא לשחוט ולפדות במום זה וא"כ אמאי אצטריך קרא דמום בם ללמדנו דאחר שעבר המום ירצו וכיוצא לזה יש להקשות מדברי התוס' בזבחים בד"ה הא עבר וכו' וז"ל אע"ג דדרשי' בבכורות בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום עובר דמוקדשים אצטריך דהו"א כיון שנדחה שוב אינו נראה עכ"ל ונראה פשוט דמ"ש לענין בכור דרשי' בבכורות בכלל ופרט דמום עובר מרצה הכוונה הוא ע"ד האמור דכיון דממעטינן מכלל ופרט דאין שוחטין את הבכור על מום עובר עכצ"ל דה"ט משום דכשיעבור המום חוזר ונראה להקרבה ומש"ה אסרו הכתוב לשוחטו דאי אמרי' דאינו חוזר ונראה אמאי אסר הכתוב לשחוט עליו ונראה דאם קושיתם קושיא אין תירוץ שכתבו דאיצטריך למוקדשים תירוץ שהרי כתבנו שמפורש יוצא דגם בקדשים איכא קרא דאשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' וגם דרשת הספרי דילפינן מג"ש דשעריך מבכור דאין פודין קדשי מזבח על מום עובר וא"כ אכתי אמאי אצטריך קרא דמום בם ובאמת שהוא תמיהא גדולה על התוס' איך לא ראו דבמוקדשים נמי איכא קרא למעט מום עובר ומאחר דאיכא קרא למעט מום עובר בין בבכור בין במוקדשין חל עלינו חובת ביאור למה אצטריך קרא דמום בם ללמד דאם עבר המום ירצה ואולם לפי סברת התוס' דס"ל דמום עובר ע"י רפואה חשיב מום קבוע ושוחטין ופודין עליו לפי האמור ניתן לאמר דאף באופן זה כל עוד שלא נפדה ולא נשחט אם נתרפא ועבר המום חוזר ונראה להקרבה אתי שפיר דקרא דמום בם לא אצטריך אלא למום עובר שאינו עובר כי אם ע"י רפואה דבכה"ג כיון דשוחטין ופודין עליו אף דנתרפא המום קודם פדיון ושחיטה הוא דאינו חוזר ונראה להקרבה כיון דס"ס כבר פקע קצת מקדושתו ע"י המום והיה ראוי לשחוט ולפדות עליו ת"ל קרא דמום בם דדוקא במום בם לא ירצה הא עבר מומם ירצה אלא דקצת דוחק יש בדרך זה דבסוגיא דיומא הנזכר דאמרי' דרב מייתי ראיה דבעלי חיים אינם נדחין דיליף מבע"מ עובר בע"מ עובר לאו אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי והתם נמי ל"ש ופריך והתם מנ"ל דכתיב מום בם מום בם הוא דלא ירצו וכו' דק' קצת דכיון דלעיקר ראיית רב שפיר מייתי ראיה לפירושו ממום עובר מאיליו וכמו שהוא פשט דברי הש"ס דקאמר דיליף ממום עובר דמשמע מום עובר מאיליו דמום שעובר ע"י רפואה אינו נכלל בכלל מום עובר דמום קבוע מקרי כמש"ל וא"כ למום עובר מאיליו אין אנו צריכין לקרא דמום בם דהאי קרא לא אצטריך אלא למום שעובר ע"י רפואה כדבר האמור ויש לדחות ולומר דעיקר ילפותא דרב הוא ממום עובר דע"י רפואה שהוא מחוסר מעשה דדמי לענין ב' שעירים דמת אחד מהם דצריך להביא ב' אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה וכמ"ש התוס' שם בד"ה התם וכו' יעו"ש וממום עובר מאיליו אינו כ"כ ראיה די"ל דמחוסר זמן ממילא קאתי אין בעלי חיים נדחים ומאי דנקט הש"ס האי לישנא דמום עובר הוא משום דהא נמי מום הוא על ידי רפואה ולאו דוקא הוא:

מתני' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת ר' ישמעאל אומר אם יש לו ב' כיסין וכו'. (נד) גמ' השתא אין לו אלא ביצה א' אמרת הוי מומא אין לו כלל מבעיא וכו' וי"ל דאמאי לא משני דזו אף זו קתני דעל כרחך הכי צ"ל במתני' דפ"ז דלקמן גבי מומי אדם דקתני נמי הכי אין לו בצים או אין לו אלא ביצה אחת והתם ע"כ ל"ש לשנויי כדמשני הכא דחסורי מחסרא וה"ק אין לו ביצים בב' כיסין אלא בכיס אחד א"נ ב' כיסין וביצה אחת דזה לא שייך אלא בבהמה שיש לה ב' כיסין וכמ"ש רש"י בשמעתין וז"ל ב' כיסין דכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס אחד לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר שהרי באמצע הוא משוקע ונראית בו שורה עמוקה עכ"ל דזה אינו אלא גבי בהמה אבל אדם אין לו אלא כיס אחד כמו שנראה בחוש הראות וכמ"ש התו' ברפ"ז לקמן דף מ"ג ע"א ד"ה הא אינם וכו' שכתבו באמצע דיבור ואין לחלק בין אדם לבהמה משום דבהמה יש לה ב' כיסין וחשיב מום טפי דהא אפי' אין לו ביצים כלל מבעי ליה למעוטי ממרוח אשך עכ"ל וא"כ גבי מתני' דמומי אדם עכצ"ל דזו אף זו קתני וא"כ מנין לנו לומר גבי בהמה דחסורי מחסרא ולא לומר דזו אף זו קתני כמתניתין דאדם וי"ל דאף דאדם הכיס שלו אינו נראה כב' כיסין כמו שנראה בבהמה מ"מ שייך לומר באדם נמי דיש לו ב' כיסין דאע"פ שנראין כיס אחד יש דופן מפסיק באמצע וניכר הוא למסתכל בכיס וכ"כ מהריק"ו בביאורו על הר"מ כ"י בפ"ז דהלכות ביאת מקדש על מ"ש הר"ם שם דין ח' וז"ל מי שאין לו אלא ביצה א' אעפ"י שיש לו ב' כיסין ומי ששני ביציו בכיס א' כתב שם וז"ל וצריך לדעת כי גם האדם יש לו ב' כיסין אעפ"י שנראין כיס א' יש דופן מפסיק באמצע וניכר הוא למסתכל בכיס והרי חמשים מומים אלו באדם ובבהמה הם כאשר הזכיר בתחלת הפרק וע"כ צ"ל כאשר כתבתי עכ"ל והנה כי כן נמצא דמתני' דאדם מתפרש שפיר כמתני' דבהמה דמי שאין לו ביצים היינו שני ביציו בכיס אחד גמור שאין בו דופן מפסיק באמצע ומי שאין לו אלא ביצה אחת אעפ"י שהכיס שלו יש לו דופן מפסיק באמצע וצריך לידע אי שייך פלוגתא דר"י ור"ע דאיפליגו על סברת ת"ק בבהמה דלר"י כל שיש לו ב' כיסין בידוע שיש לו ב' ביצים אי ס"ל הכי גבי אדם דאם יש לו דופן מפסיק באמצע דחשיב כב' כיסין אי אמרי' דלר"י לא הוי מום דבידוע שיש לו ב' בצים וכ"כ לר"ע דס"ל דצריך למעך אי אמרי' הכי גבי אדם ואין ראיה ממה שלא אפליגו כן במתני' גבי אדם דאף שנחלקו שם ר"י ור"ע לענין דאין זה מרוח אשך דקרא מ"מ בזה לא איפליגו די"ל דכיון דאיפליגו גבי בהמה ה"ה גבי אדם אלא דנראה דא"כ הוא דלר"י ה"ה באדם דאמרי' בידוע הוא שיש לו ב' ביצים א"כ יקשה דאמרי' התם גבי מתניתין דאדם קשיא ליה לר"י הא חסר אשך מבעי ליה תני שנמרחו אשכיו ואם איתא לסברת ר"י ל"ש לומר שהוא מום כי אם בב' כיסין כעין כיס אחד דאין לו דופן מפסיק באמצע ובאופן זה לא שייך לומר דלימא קרא חסר אשך כיון דבאופן זה דיש לו ב' בצים אין כאן חסרון אשך דהחסרון הוא בגוף הכיס דאינו כסדר כיס האדם ומש"ה קראו הכתוב מרוח אשך כי ע"כ צ"ל דגבי אדם מודה ר"י לת"ק דלא אמרינן בידוע שיש לו ב' ביצים וא"כ שפיר מקשה ר"י לת"ק דלא אמרי בידוע שיש לו ב' ביצים דחסר אשך מבעי ליה דבשלמא כשיש לו ב' ביצים בכיס אחד קרי ליה מרוח אשך אבל ביצה אחת כעין ב' כיסין דאיכא חסרון ביצה אחת חסר אשך מבעי ליה ועכצ"ל דלא משתעי קרא דמרוח אשך בהכי ונראה דגם לר"ע לא שייך לומר גבי אדם דממעך ואם יש ביצה סופה לצאת והיינו דהר"מ ז"ל בדין זה בפ"ו דהלכות ביאת מקדש לא ביאר סברת ר"ע דפסק כוותיה בפ"ג מהלכות בכורות לענין בכור בהמה דממעך ואם יש ביצה סופה לצאת דכיון דהכא בה' ביאת מקדש חמשים מומין אלו שמנה כאן הם באדם ובבהמה כמו שהזכיר בריש הפרק ובאדם לא שייך לזה לא הביא סברת ר"ע כאן כי אם בהלכות בכורות בענין בכור בהמה:

ועפי"ז צ"ל מ"ש התוס' בריש פרק ז' דמ"ג בד"ה הא איכא יבלת וכו' וז"ל וא"ת אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת דתנן לעיל גבי בהמה הרי אין זה אלא מרוח אשך דקאמר ת"ק וכו' תינח לת"ק אבל לר"י ולר"ע מנ"ל וכו' דאין לחלק בין אדם לבהמה משום דהבהמה יש לו שתי כיסין וחשיב מום טפי דהא אפי' אין לו ביצים כלל מנא ליה למעוטי ממרוח אשך עכ"ל ולפי האמור דמתני' דמומי אדם מתפרש נמי דאין לו ביצים דקתני לאו כפשטא אלא דיש לו ביצים בכיס אחד דהיינו דאין שום דופן מפסיק באמצע אין דברי התוס' מובנים דהא לפי"ז שפיר י"ל דיש לחלק בין אדם לבהמה משום דבהמה יש לה ב' כיסין וחשיב מום טפי ובאין לו ביצים דהיינו דיש לו ביצים אלא שהם בכיס אחד גמור בלא שום הפסק בנתים גם באופן זה לא חשיב כ"כ מום בבהמה כיון דבהמה הוא דבר הניכר לכל דיש לה ב' כיסין גמורים ובהיות הב' ביצים תוך כים אחד ממש הוא שינוי גדול והוי מום טפי אבל באדם שאין לו כיסין ממש כי אם שיש לו מעט הפסק אם לא היה בו זה הדופן המפסיק אינו שינוי כ"כ ומש"ה איצטריך קרא למעוטי מה שא"כ בבהמה ל"צ קרא ועכצ"ל דס"ל להתוס' דאין לו ביצים דקתני גבי אדם הוא כפשוטו דאין לו כלל דס"ל דבאדם שאין לו ב' כיסין נפרדים אף דיש הפסק דופן באמצע אם לא יש לו דופן באמצע לא חשיב מום כיון דאינו שינוי כ"כ וזה לא כסברת הר"מ לפי מ"ש מהר"י קורקוס אלא דלפי סברת התוס' קשה דע"כ מתני' דגבי אדם זו ואף זו קתני וא"כ גבי בהמה מנ"ל לומר דחסורי מחסרא וה"ק וכו' להוציא דין מחודש דאם יש לו ב' ביצים בכיס א' הוי מום בהיות דאף דמתניתין דגבי בהמה מתפרש כמתני' דגבי אדם דזו אף זו קתני:

(נה) והנה לענין הלכה כתב רבינו דהלכתא כת"ק דלא כר"ע ולא בעי אפילו מיעוך דאע"ג דקי"ל דהלכה כר"ע מחבירו הכא סתם ת"ק הם רבנן כי רבים הם והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו דזה פשוט דכל שלא בא מפורש בגמרא דת"ק יחידאה הוא אמרינן דרבים הם וכ"מ מדברי הר"ן בנדרים דף נ"ד ע"ב שכתב דכיון שמפרש הש"ס דת"ק רשב"ג הוא הוי ליה יחידאה והלכה כר"ע מחבירו יע"ש דמוכח דכל שלא בא מפורש דת"ק יחידאה רבים הם ואין הלכה כר"ע וכן דעת הרא"ש כסברת רבינו אבל הר"מ בפ"ג מהל' בכורות דין ה' כתב וז"ל בכור שהיתה לו ביצה אחת וב' כיסין ובדקו המומים והושיבוהו על הרגוזו ומעכו ולא יצאת ביצה שניה והתירו המומחה ונשחט ונמצא השני דבוק בכסלים ה"ז מותר הואיל ומעכו אבל אם לא נמעך אעפ"י שנשחט עפ"י מומחה יקבר עכ"ל וכתב מהר"י קורקוס בביאורו להל' בכורות כ"י וז"ל וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן מסתברא לן דהלכתא כת"ק וכו' אבל רבינו אין דעתו כן אלא דדוקא במיעוך (אף) דסובר דת"ק אע"פ שאמר ביצה אחת וב' כיסין דהוי מום מודה הוא שאין מתירין אותו אלא במיעיך שכיון שאפשר שתצא ע"י מיעוך ואם יצאת ודאי שאינו מום למה ישחוט בלא מיעוך ושמא אין בו מום אלא ודאי דאחר מיעוך מיירי ת"ק ומה שלא פירש ת"ק פירש ר"ע ולפרושי תקנתא אתא דת"ק לא חשש למנות אלא עיקר המום