מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קמב

לחירות כל גופו יוצא תחת שינו בן חורין דישראל גמור הוא ובר מצות הוא ואינו בא לשלם כי אם דמי עינו לכ"ש דחשיב מום וא"כ למה הוצרך הכתוב ללמדנו ג"כ בעושה מום בחבירו דה"ה שן וכיון דלא צריכי שניהם הוי ליה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ועל פי דרך הקדום י"ל עוד ליישב תירוצא קמא דלמה אנו צריכין מעוטי דפסח ועור והדרשות אחרות דבעינן מום רע וליכא לענין מום שבסתר וק"ו מפדיון קדשים למום עובר די"ל דאי לאו ההוכחות אלו הוי אמינא דהני מיעוטי דפסח ועור אתו למעוטי חד לשן או אבר שלא נברא עמו, וחד למום שאינו מבטל ממלאכתו אבל לעולם דבין מום שבסתר ובין מום עובר רבינן להו מרבויא דכל מום רע והשתא דאיכא הני הוכחות למעט מום שבסתר ועובר ע"כ הני מיעוטי איצטריכו להכי ולא ממעטינן מינייהו שן או מום שאינו בטל ממלאכתו דאפילו אינו בטל ממלאכתו חשיב מום ושן פשיטא לן דלא הוי מום גבי בכור דכיון דאיכא ב' כתובים הבאים כאחד לרבות שן ש"מ דבעלמא שן לא הוי מום:

עוד כתבו התוס' בדבור הנזכר וז"ל וא"ת מ"ש דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם גבי עבד וכו' ולקמן בפ' אלו מומין תנן חרש ושוטה פסולים באדם וכשרים בבהמה וכו' ואין לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וכו' ע"כ וצ"ל דאמאי אין לחלק בין בידי אדם לבידי שמים הא אמרינן בספרי דאיצטריך כל מום רע ללמד דאפילו נולד במומו חשיב מום ואין שוחטין עליו כמ"ש לשון הספרי לעיל אלמא דכשנולד במומו דנעשה לו בידי שמים יש סברא לומר דלא חשיב מום ואי חדית לן קרא דאפילו בנולד במומו חשיב מום י"ל דהיינו דוקא במומים דעור ופסח וכיוצא בהם דבהם משתעי קרא אבל במום הזה דחרש אפשר דיש חילוק דאם נולד חרש בידי שמים לא חשיב מום משא"כ גבי עבד דאינו אלא בהכהו על אזנו וחרשו דהוי בידי אדם ואם כוונת התוס' לומר דאין לחלק בחרש שנתחרש אחר שנולד בין בידי אדם לבידי שמים א"כ הי"ל לחלק ליישב קושייתם בהניח דהא דחרש לא חשיב מום בבהמה מיירי כשנולד במום שנולד חרש בידי שמים:

והנה בשמעתין עלה דמתני' נסדקה אעפ"י שלא חסרה אמרינן ת''ר הסדק כל שהוא הפגימה בין בידי אדם וכו' ופריך מכלל הסדק בידי שמים לא ומשני אלא סדק ופגימה בין בידי אדם בין בידי שמים וכתב רש"י בידי שמים שנולד עמו עכ"ל ויש לדקדק דמנ"ל לרש"י דבידי שמים דקאמר הכא היא שנולד עמו כיון די"ל דבידי שמים או בידי אדם דקאמר הכא שניהם מיירי אחר שנולד אבל אם נולד במום זה אפשר דלענין מומין אלו דפגימה וסדק לא חשיב מום כיון שנולד עמו כיון דאיכא סברא לחלק כן בכל מומין כדאסיק דעתיה בספרי אי לאו קרא דכל מום רע ואכתי י"ל דלא חדית קרא אלא במומין דכעין עור ופסח דמשתעי קרא וי"ל ודו"ק ונראה פשוט דהתוס' כתבו דאין לחלק בין בידי אדם לבידי שמים הוא מכח הא דשמעתין והנה הר"ם בפ"ז מהלכות ביאת מקדש הביא דין זה דנפגם או נסדק סחוס אזנו ולא באר לומר דבין בידי אדם בין בידי שמים הוי מום ולא ידעתי אמאי השמיטו מאחר דהברייתא הוצרך לאשמועינן דאפילו בידי שמים חשיב מום ואמרינן בשמעתין וכמה שיעור פגימת האזן כדי שתחגור בה צפורן וכן אמרינן בפ"ק דחולין דף י"ז ע"ב גבי ג' פגימות הם דאחד מהם אזן בכור ואמרינן דהיינו שתחגור בה הצפורן יעו"ש וראיתי להר"ב כ"י בפרקין דלעיל דף ל"ה ע"א גבי מתני' מעשה בזכר של רחלים זקן וכו' וראהו קסדור וצרם אזנו וכו' כתב משום תוס' חיצונות וז"ל נראה לר"י דאפילו בצרימה קטנה שהצפורן חוגרת בה יש לנו לחושבו למום מובהק דלשון צרימה משמע אפילו קטנה שהצפורן חוגרת בה עכ"ל ולא ידעתי מה באו לאשמועינן הרי בפירוש אמרינן הכי בשמעתין ובפ"ק דחולין ואין זו צריכה לפנים עוד אמרינן בשמעתין עלה דמתני' ת"ר כמה נקיבת האזן מלא כרשינא ר"י בר יהודה אומר בכעדשה ופריך ור"י בר"י כעדשה אין בציר מכעדשה לא ורמינהי מרצע וכו' וקתני סיפא אמר רבי יודן (אלעזר בר רבין) היה דורש כשהם רוצעין אין רוצעין אלא במילת וחכ"א אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום וכו' ומשני לא קשיא כאן לשחוט כאן לפסול ופרש"י דמאי דפריך לר"י בר"י דוקא הוא משום דקתני הכא דמן הרציעה נעשה בעל מום ולר"י בר"י רציעה ישנה במחט דלא הוי כעדשה עכ"ל וראיתי להר"ב כ"י שהביא משם התוספות חיצוניות שכתבו וז"ל וא"ת מאי קפריך מדר"י בר יהודה הא אפילו מדרבנן נמי יכול להקשות שת"ק מצריך מלא כרשינא דהא לא פריך אלא מסיפא ושם אין ר"י בר"י נזכר ואומר ר"י דניחא ליה לאקשויי מדר"י בר"י הואיל ונזכר ברישא דברייתא עכ"ל ודבריהם תמוהים דלמה הוצרכו לידחק כל כך מאחר דנראה פשוט דפריך מדר"י בר יהודה משום דאיהו סבירא ליה דהרציעה הוא אפילו על ידי מחט וכיון דעל ידי מחט הויא רציעה אם כן בכהן יכול לעשות רציעה ע"י מחט דהוי נקב פחות מכעדשה משא"כ לרבנן דאפשר דרבנן ס"ל כסברת ר"א דאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ"א ע"ב המרצע להביא המרצע הגדול וכתב הריטב"א בחידושיו שם ופי' מרצע הגדול היינו שהוא עב והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינא ולפיכך היה רבי יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת שאילו בגובה האזן הרי נעשה בעל מום בכהנים וחכמים מביאין ראיה ממנה בהפך שהרי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואילו היו רוצעין במילת אפילו נקב בכרשינא אינו נעשה בעל מום אלא ודאי אין רוצעין אלא במקום שעושה מום דהיינו בגובה של אזן שהוא הסחוס עכ"ל שוב ראיתי להתוס' חיצוניות שכתבו עוד בשמעתין עלה דברייתא דמרצע וז"ל נראה לר"י דהגדול גדול מזכיר קודם דסול גדול מסירא וסירא גדול ממחט ומקדח נהי דהוא גדול מאותם שהזכרנו מ"מ הוי מענין אחר ואינה מענין מרצע ומכתב ואומר ר"י דמחט שהזכיר דבר גדול הימנו דאותו מחט מיירי במחט של סקאין שהוא גדול כי אין נ"ל דאותו מחט מיירי כעין מחטין שתופרין בה בגדים דהא כיון דרבינן מחט קטן שאינו דומה כ"כ למרצע כ"ש מכתב שדומה יותר למרצע עכ"ל מפורש יוצא מדבריהם דס"ל דמחט המוזכר בברייתא הוא מחט של סקאים שהוא גדול דאם נוקב עמו פשיטא דעושה בו נקב בכעדשה ומש"ה הוקשה להו דמ"ש שהקשה לר"י בר"י ולא לרבנן דבשלמא לרש"י נראה דס"ל דמחט שהזכיר ר"י בר"י הוא מחט קטן שתופרין בה בגדים ומשום הכי לדידיה אתי שפיר דפריך לר"י בר"י דוקא אבל התוס' דס"ל דהוי מחט גדול שפיר קשה להו דאמאי לא פריך אפילו לרבנן דהא ע"כ מאי דפריך לר"י לאו משום מחט קא פריך כסברת רש"י אלא משום דס"ל לש"ס דהא דאמרינן דבעינן מרצע גדול וכל הני שעושים נקב גדול ככרשינא או כעדשה אינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעכב דאם בדיעבד עשה נקב כל שהוא קיים את המצוה וא"כ בעבד עברי כהן דלא אפשר לעשות נקב גדול משום שלא יעשה אותו בעל מום לכתחלה נמי יכול לעשות נקב קטן פחות מכרשינא וכעדשה וע"ז פריך לר"י בר"י דלמה כהן אינו נרצע הא יכול לעשות נקב פחות מכעדשה וא"כ גם לרבנן דבעו ככרשינא שייך קושיא זאת ולע"ד כן יש ללמוד מדברי הריטב"א בחידושיו לקדושין דכל השיעורין הללו דרציעה אינו אלא למצוה ולא לעכב שהרי אחר שכתב דבריו הנזכר סיים וכתב וז"ל ובירושלמי אמרו וירצע מן הסחוס פחות מכרשינא ומשני שמא יבא לידי כרשינא והתורה אמרה ושב אף אחזתו בעינן ופי' שמפני כן לא התירה תורה לרצוע בגובה של אזן פחות מכרשינא שאינו מום מפני שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינא וכו' עכ"ל ולפי מ"ש הריטב"א לעיל מזה שלמ"ד דבעינן מרצע גדול בעינן כדי כרשינא והיינו טעמא דר' יודן דאמר דאין רוצעין אלא מן המילת א"כ אמאי לא ביאר דלפי"ז מאי דפריך הירושלמי הוא דוקא למ"ד דלא בעינן ברציעה כדי כרשינא ומדסתם דבריו ופי' הירושלמי בסתם ש"מ דלא בעינן כדי כרשינא אלא למצוה אבל לעכוב לא ומש"ה בכהן דלא אפשר סגי בכל שהוא כאמור אלא די"ל קצת בדברי הריטב"א דאמאי לא ביאר דהש"ס דידן לא ס"ל כהאי שינוייא דמשני בירושלמי דמשום גזירה הוא דהא בשמעתין פריך הכי ומשני הא לשחוט והא לפסול דש"מ דלאו משום גזירה דרבנן הוא אלא מן הדין הוא דבכהן פוסלו מעבודה אפילו פחות מכרשינא או בכעדשה ואפשר לומר עוד דלדעת תוס' חיצוניות ס"ל דאפילו מצוה לעשות נקב ככרשינא ברציעה ליכא דכל השיעורין הללו אינן למצוה דעיקר המצוה הוא אפילו בכל שהוא אלא רשות הוא שנתנה תורה לרבו שאם רוצה יכול לעשות בו נקב גדול כדי כרשינא אפילו שעושה אותו בעל מום בגמ' איתא ברבי דכיון דמוזהר הוא שלא ליתן מום בחבירו ואם עשה לו מום חייב ליתן לו דמיו כדכתיב ואיש אשר יתן מום בעמיתו וכו וא"כ הו"א דמוזהר ע"כ אפילו בעבד עברי ולא התיר הכתוב רציעה כי אם בנקב שאינו עושה אותו בעל מום וע"ז חדית לן קרא דהרשות בידו לעשות הרציעה אפילו בנקב גדול דעושה אותו בעל מום וא"כ גבי כהן דאיכא משום דבעינן ושב אל אחזתו היה יכול לקיים מצות רציעה בפחות מכרשינא וע"ז פריך למה כהן אינו נרצע:

והנה ממאי דאמרינן בשמעתין דרבנן ס"ל דאין רוצעין אלא בגובה של אזן מדאמרינן דאין עבד עברי כהן נרצע שמע מינה דאם נרצע במילת דאינו בגובה האזן כי אם באליה לא חשיב אפילו מום עובר דאם איתא דנקב במילת חשיב מום עובר אכתי אין ראיה ממ"ש אין הכהן נרצע דאכתי יש לומר דאין רציעה אלא במילת והאי דאין הכהן נרצע הוא משום דאפילו אם נרצע מן האליה נעשה מום עובר וקיימא לן דכהן נפסל לעבודה אפילו במום עובר עד שיתרפא מהמום וכדתנן בריש פרק מומין אלו יעו"ש ובעינן שלא יפסל מעבודה אפילו שעה אחת משום דכתיב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו ומש"ה כהן אינו נרצע אפילו במילת וכמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה כאן נשחוט וכו' ומש"ה כהן אינו נרצע אפילו במילת ויש לתמוה דבמתני' כתב רש"י וז"ל אבל לא מן העור דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן עכ"ל דמשמע מדבריו דמן העור דהיינו אליה הוי מום אלא דהוי מום עובר וכן משמע בשמעתין לעיל דפריך אי כל רבויא הוא אי הכי אפילו מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור הרי דמייתי הש"ס ראיה דמום עובר אין שוחטין עליו מהא דלא מן העור ואם איתא דנקב בעור לא חשיב אפילו מום עובר מאי מייתי הש"ס ממתני' והרי בהא דאמרינן אין רוצעין אלא במילת פירש"י דמילת היינו אליה של האזן ואם אמרינן דאליה מום עובר הוא מאי מייתו רבנן לומר דאין רוצעין כ"א מגובה אזן מהא דאין הכהן נרצע כיון דאפילו במום עובר נפסל מעבודה ואי לאו דברי התוס' שכתבו דמום עובר כיון דנפסל לפי שעה לא קרינן ביה ישב אל משפחתו היינו אומרים דבכל שהוא מום עובר ולמחר ראוי לעבודה וחוזר למותר שבמשפחתו קרינן ביה ושב אל משפחתו אבל לפי דברי התוס' קשה וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דנקב מן העור לא חשיב מום כלל אפילו מום עובר ואפשר דלא היו גורסים הא דאמרינן בשמעתין לעיל אי הכי אפילו מום עובר אלמה תנן ולא מן העור כי אם לפי הנראה דבר פשוט ומוסכם הוא דאין מום עובר מתיר הבכור לישחט ואין צורך לראיה מן המשנה וכיוצא לזה כתב מהר"י קורקוס בביאורו על הר"מ בפ"ז מהלכות ביאת מקדש בסברת הר"ם דע"כ צ"ל דס"ל דמן העור אפילו מום עובר לא הוי דאל"כ אמאי לא ביאר במומין הפוסלין באדם דאם ניקב האזן אפילו מן העור פסול לעבודה כיון דאדם פסול אפילו במום עובר והנה כי כן צ"ל דלא גרסינן הא דפריך א"ה וכו' אלמה תנן ולא מן העור וכתב הר"ב שם דרש"י במתני' נראה דס"ל דאפי' מן העור חשיב מום עובר כמש"ל יעו"ש וצ"ל לסברת רש"י דבמום עובר כיון דכשיתרפא ראוי לעבודה ושב למשפחתו קרינן ומדכהן אינו נרצע ש"מ דאין רציעה אלא מגובה האזן והנה ראיתי להתוס' לקמן בריש פרק ז' דף מ"ג בד"ה למה לי וכו' שכתבו וז"ל תימה למאי דקאמר צריכי דמשמע דלא ילפינן מהדדי מנ"ל באדם ובקדשים כל מום שבגלוי ואינו חוזר דגבי בכור הוא דדרשינן ליה לעיל בפ' אלו מומין מכלל ופרט עכ"ל ונראה פשוט דמאי דקשה להו להתוס' במום דאינו חוזר לא קאי אלא אקדשים דגבי אדם אפילו מום עובר פוסל וכדתנן התם בר"פ וא"כ קשה טובא דמאחר דהזכירו שמעתין דריש פרק אלו מומין דילפינן לה לבכור מכלל ופרט איך לא ראו דהתם אמרינן דבקדשים נמי איכא קרא להכי כדמייתי הש"ס בשמעתין דילפינן לה מקרא דואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן דאמרינן פרט למום עובר דהיום אינה קריבה ולמחר קריבה הרי דמהאי קרא ממעטינן בקדשים דבמום עובר אינו נפדה וברייתא זאת דדרשינן מקרא דואם כל בהמה טמאה למעט מום עובר מייתי אותה הש"ס נמי בסוף מסכת תמורה דף ל"ג ע"א ועוד קשה דנראה דהתוס' מקשים נמי מנ"ל מום שבגלוי בקדשים והדבר קשה דהא אמרינן לקמן בפרקין דף ל"ט ע"א גבי מאי דקמבעי ליה יש מחוסר אבר מבפנים או לא ופריך למאי אי לקדשים עורת או שבור כתיב הרי דמהאי קרא ילפינן לקדשים דדוקא בגלוי ולא בסתר:

ואגב ארחיה ראיתי שם בריש פרק ז' עלה דמתני' מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם שכתב הר"ב כ"י משם תוס' חיצוניות וז"ל בין עוברין דמומין עוברין דפוסלין באדם נפקא לן מדילפינן מבהמה כתיב מום בם ודרשינן בפרק התערובות מום בו הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו א"כ באדם נמי כתיב מום בם ודרשינן הא עבר מום ירצו כמו בבהמה עכ"ל ודבריהם אינם מובנים לע"ד דלמה הוצרכו להביא דמום עובר פוסל באדם דילפינן מבהמה דכתיב מום בם או דבאדם עצמו כתיב מום בם הא מפורש בת"כ בפ' אמור פסקא ב' אין לי אלא מום קבוע בעל מום עובר מנין ת"ל כל אשר בו מום ע"כ אלמא דמהאי קרא ילפינן לה ואין אנו צריכין לקרא דמום בם דהני קראי דמום בם דאדם ובהמה לא אתו אלא ללמד דאם עבר מומם ירצו ועוד קשה דמעיקרא כתבו דילפינן מבהמה דכתיב מום בה כדאמרינן בפ' התערובות ואח"כ חדשו לומר דדרשא זאת נמי דרשינן באדם והרואה יראה דאמרינן בת"כ פ' אמור פ"ג סי' ו' וז"ל מום בו פרט לשעבר מומו והלא דין הוא ומה אם בהמה שפסל וכו' לא אם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי וכו' תאמר באדם שפסל בכל אלו אם עבר מומו לא יהיה כשר ת"ל מום בו פרט לשעבר מומו ע"כ ההי' הדרשא זאת דמום בו דרשינן ליה נמי באדם ואי לאו דאיכא קרא להכשיר לשעבר מומין באדם לא הוה מצינן למילף מבהמה כיון דאיכא למפרך דאם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי וכו' מה שאין כן באדם:

(נג) מתני' הריס של עין שניקב וכו' אמרי' בגמרא אמר רבה בר בר חנה סח לי יאשיה דמן אושא דק שחור משוקע הרי זה מום וכו' וסימניך ברקא וכתבו התוספת בד"ה וסימניך וכו' וז"ל משמע דהוי מום קבוע ותימא דבפרק מי שאחזו משמע דיש רפואות לברקא וי"ל דהתם מיירי בממשמשין ובאים קודם שנקבעו וכו' ועוד י"ל דהיכא דאין מתרפא מאיליו חשוב מום קבוע עכ"ל וכבר כתבנו במתני' דלעיל דמלבד דהתוס' הכא לתירוץ הראשון לא ס"ל הכי כי אם דס"ל דאפי' מום עובר ע"י רפואה לא חשיב מום קבוע כמו כן נראה דס"ל להתוס' בפרקין דלעיל גבי אחוזת הדם כמ"ש לעיל ולע"ד יש להכריח קצת דהאמת כן הוא דמום העובר בין מאליו ובין ע"י רפואה לא חשיב מום קבוע דהא אמרי' בספרי בפ' ראה על פסוק רק בכל אות נפשך וז"ל במה הכתוב מדבר וכו' הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו וכו' ומנין שאין נשחטין אלא על מום קבוע אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הוולדות ויוצאין לחולין שלא בפדיון אינו נשחט אלא על מום קבוע קדשים שהם נוהגים בכל הוולדות ואינם יוצאין לחולין אלא בפדיון אינו דין שלא יהיו נשחטים אלא על מום קבוע לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו על בעל מום קבוע תאמר בקדשים שאין קדושתם מרחם ואין קדושה חלה עליהם על בע"מ קבוע ת"ל אשר נתן לך בכל שעריך [שעריך[ שעריך לגזרה שוה מה שעריך האמורים להלן אין נשחטין אלא על מום קבוע אף שעריך האמור כאן אין נשחטין אלא על מום קבוע עכ"ל הרי מפורש יוצא מהספרי דמג"ש דשעריך האמור בבכור ופסולי המוקדשין ילפינן דמה בכור אינו נשחט על מום עובר כדילפי' מפרטי דעור ופסח דהוי מום שאינו חוזר כן כל המומין דוקא שאינם חוזרים כן נמי פסולי המוקדשין וא"כ קשה טובא דמאחר דילפינן בפסולי המוקדשין דאינו נפדה ונשחט על מום עיבר מג"ש דבכור א"כ אמאי איצטריך ללמוד כן מקרא דאם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' דאמרי' בשמעתין דלעיל דדרשינן מי שאינה קריבה כל עיקר יצאת זאת שאינה קריבה היום אלא למחר וכן מייתי הש"ס בסוף תמורה דף ל"ג ע"א דרשא זאת ואי אמרי' דמום עובר אפי' ע"י רפואה לא חשיב מום קבוע א"ש דאיצטריך הך קרא דאי מג"ש דבכור הוי אמינא דאפי' גבי בכור לא ממעטינן מום עובר כי אם בעובר מאיליו אבל ע"י רפואה חשיב מום קבוע אבל השתא דכתיב קרא דאשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' אמרי דאפי' מום עובר ע"י רפואה חשיב מום עובר דהכי הוי משמעותיה דקרא דדוקא מי שאינה