מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קמא

מרובה איכא תרי לישני ודוקא ללישנא קמא אמרינן כל ריבויא וללישנא בתרא אמרינן דכל נמי כללא הוא ומסתמא הלכתא כלישנא בתרא ובסוגיא דריש שבועות מוכח דסוגיין דעלמא כלישנא בתרא דפרק מרובה דכל נמי כללא הוא מנין לו להר"ם לפסוק כלישנא קמא דהתם דכל ריבויא דלא כסוגיא דריש שבועות ומה גם דמסוגיא דסוטה הנזכר מתבאר ג"כ דעיקר כלישנא בתרא דכל נמי כללא הוא אבל לפי האמור א"ש קצת דמאחר דמשמעתין לענין מום מוכח בהדיא דלענין הלכה קיי"ל דכל רבויא דהא דין זה דלא ממעטינן כי אם מום עובר ומום שאינו בגלוי ולא ממעטינן מום שאינו בטל ממלאכתו כ"ע ס"ל הכי ומוסכם הוא לכל התנאים ולמ"ד דדרשינן התורה בכללי ופרטי לא מצאני ידינו ורגלינו אם לא שנאמר דכל רבויא ולא כללא וא"כ ע"כ הכי נקטינן ומאחר דמסתברא דכל ולכל שוים הם ע"כ צ"ל דההיא דריש שבועות דחיה בעלמא הוא לשיטתיה דמקשן דע"כ ס"ל כלישנא בתרא דפרק מרובה אבל לענין הלכה לא קיי"ל כוותיה וכן בההוא דסוטה י"ל דס"ל להר"מ דמאי דקאמר רב אשי התם האי מתניתא כר"י דדריש כללי ופרטי כדלעת נמי כר"ע דדריש ריבויי ומיעוטי צריך להבין דמאי נקט ר"א פלוגתא דר"י ור"ע ולא נקט פלוגתא דתנאים אחרים אשר פליגי נמי בזה אי דרשינן רבויי ומעוטי או כללי ופרטי דהא איכא תנאי טובא דפליגי בהכי כדאמרינן בפ' בכל מערבין דף כ"ז ע"ב לענין מעשר שני ורבי ור' יהודה פליגי בהכי בדין נרצע כדאמרינן בפ"ק דקדושין ובריש פ"ק דשבועות וכן פליגי לענין מנורה כדאמרינן בפרק הקומץ רבה דף נ"ח ע"ב וצריך להבין אמאי בחר ר"א הכא להביא פלוגתא דר"י ור"ע לענין שבועה ולא נקט שאר תנאים דאיפליגו בהכי בשאר דברים אשר ע"כ ס"ל להר"מ דר"א דהכא לא ס"ל כרבי יוחנן דס''ל דפלוגתייהו דר"י ור"ע הוא בכל התורה אי דרשינן כללי ופרטי או לא ולאו דוקא לענין שבועה וכדאמרינן בפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"א דאמר ר"י ששמש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרש איהו נמי דורש בכלל ופרט ר"ע ששמש את נחום שהיה דורש בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט דנרצה דס"ל דבכל התורה פליגי דר"א ס"ל דבכל התורה אפילו ר"ע מודה דכללי ופרטי דרשינן ודוקא גבי שבועה הוא דפליגי דלר"ע ס"ל דשאני שבועה דכתיב לכל אשר יבטא ולכל רבויא היא ודרשינן ליה ברבויי ומעוטי ומש"ה בהאי פלוגתא דתנאי דגבי גילוח דכתיב וגלח את כל שערו דכל רבויא מייתי פלוגתא דר"י ור"ע דפליגי אי לכל רבויא הוא או לא וה"ה הכא גבי גלוח דכתיב את כל שערו ולא מייתי פלוגתא דתנאים אחרים ואע"ג דרב אשי נקט האי לישנא מתניתא כר"י דדריש כללי ופרטי וכדלעת כר"ע דדריש רבויי ומעוטי לאו למימרא דבכל התורה דריש ר"ע הכי כי אם גבי שבועה דלכל הוא רבוייא דרשינן ברבויי ומעוטי דהא ודאי הא דאמרינן בכל הני דוכתין דכל רבוייא הוא היינו לומר דכיון דכל רבויא אפילו למ"ד דדרשינן כללי ופרטי בכל התורה הכא דרשינן ברבויי ומעוטי וכן מאי דאמרינן בפ"ק דקדושין גבי עבד כנעני לחפשי ישלחנו רבוייא הוא היינו לומר דכיון דרבוייא הוא דרשינן ליה ברבויי ומעוטי וכמ"ש רש"י שם וכ"כ שם בתוס' דף י"ד יע"ש וכ"כ שם בחי' קדושין לא נודע למי מקדושים יע"ש וא"כ ה"ה ברבויא דכל וכיון דמכח רבויא דכל דרשינן ליה בריבה ומיעט היינו דנקט ר"א דלגבי שבועה דריש ר"ע רבויי ומעוטי ולדידיה ה"ה גבי גלוח דכתיב כל ולהכי פסק הר"מ לענין גלות בפי"א מה' טומאת צרעת שמגלח כל שערו חוץ משער תוך החוטם והיינו כר"ע דדריש רבויי ומעוטי כיון דכתיב כל דרבויא היא כמו שפסק לענין שבועה כר"ע אלא דנמצא כפי זה דהאי סברא דכל רבויא הוא הוי פלוגתא דר' ישמעאל ס"ל דאפילו כל כללא הוא ודרשינן ליה בכללי ופרטי ולר"ע כל רבוייא הוא וצ"ל דשמעתין דאמרינן כל מום רבוייא הוא אליבא דר"ע דקי"ל כוותיה:

הן אמת הדבר היה אפשר לדחות דמשמעתין אין ראיה לומר דהלכה כלישנא קמא דריש מרובה דכל רבויא בלי שום הוכחה די"ל דהכא יש הוכחה מקרא דע"כ כל רבויא הוא דהא קרא כתיב כי יהיה בו מום וגו' לא תזבחנו לה' אלהיך בשעריך תאכלנו דחדית לן קרא ב' דברים דכשיש בו מום לא יקריבנו וגם שמותר לשוחטו בחוץ ואם אנו דורשין קרא בכלל ופרט וכלל הרי יוצא לנו דדוקא כעין הפרט דהיינו מום קבוע אבל מום עובר לא חשיב מום וא"כ יוצא לנו דמום עובר יכול להקריבו דלא תזבתנו קאי דווקא למום קבוע ואין האמת כן דאפילו מום עובר אסור להקריבו וכמ"ש הר"מ בפ"א מה' איסורי מזבח יע"ש אלא עכצ"ל דדרשינן ליה לקרא ברבויי ומעוטי וכיון דריבה הכל דאפילו מום עובר חשיב מום ואהני לן לענין שאסור להקריבו אבל לענין שחיטה בחוץ לא חשיב מום דסברא הוא מק"ו דהשתא מיפרק לא פרקינן עילויה משחט שחטינן עילויה כדאמרינן בשמעתין ללישנא קמא אבל הרואה יראה דהא ליתא דהניחא ללישנא קמא דשמעתין אבל ללישנא בתרא דאמרינן ואב"א א"כ פסח ועור ל"ל מאי איכא למימר הא לפי"ז מום עובר ממעטינן מגופיה דקרא מהני מעוטי דפסח ועור וא"כ י"ל דאזהרה דלא תזבחנו לא קאי כי אם אמום קבוע ואין האמת כן וע"כ צ"ל דמעוטא דפסח או עור לא ממעט מום עובר אלא לענין שחיטה בחוץ אבל להקרבה לא כיון דשאר קדשים אפילו במום עובר אסור להקריבו וילפינן הכי מקראי וא"כ פשיטא דה"ה לענין בכור וא"כ ליכא למטעי מהאי קרא לומר דבכור במום עובר מותר להקריבו דמ"ש משאר קדשים וע"כ צ"ל דמעוטא לא קאי כי אם לשחיטה לא להקרבה וא"כ נמצא דליכא שום הוכחה מקרא לומר דכל רבויא דאפילו אם נאמר דכל כללא היא עכצ"ל דלא מיעט קרא דדוקא כעין הפרט כי אם לענין שחיטה אבל להקרבה לא מידי דהוה אשאר קדשים אלא עכצ"ל דסוגיא דשמעתין דכל רבויא הוא אחילו בלי שום הוכתה מקרא:

והנה בגמרא פריך על האי שינויא דכל מום רבויא הוא אי הכי מום שבסתר נמי ומשני בעינן מום רע וליכא ופריך אי הכי מום עובר נמי ומשני מום עובר סברא הוא השתא מיפרק לא פרקינן עילויה משחט שחטינן עילויה וכו' ומשני עוד אי בעית אימא אם כן פסח ועוד ל"ל ע"כ ונראה פשוט דלפי האי שינויא בתרא דא"כ פסח ועור ל"ל אין אנו צריכין לתירוץ קמא לא על ענין מום עובר ולא על ענין מום שבסתר דכיון דאיכא תרי פרטי פסח ועור ממעטינן מינייהו תרתי מום שבסתר ומום עובר דאע"ג דלפי"ז דכל רבויא הוא דרשינן ליה ברבויי ומעוטי ומאן דדריש רבויי ומעוטי מרבינן מרבויא בתרא אפי' מה שהוא שלא כעין הפרט ולא מיעט המעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל מ"מ היינו במקום שאין שם כ"א מיעוט אחד אבל במקום דאיכא תרי מעוטי ממעטינן מינייהו ב' דברים וכמו שמתבאר בסוגיין בריש פרק מרובה דלמאי דמסיק התם דכל רבויא הוא ממעטינן מחלת מעוטי דאיכא התם מכל אחד דבר אחר דממעטינן קרקעות ועבדים ושטרות יע"ש וה"ה הכא ואע"ג דמדברי רש"י בשמעתין נראה דלא קאי תירוץ בתרא כי אם על ענין מום עובר דוקא מ"מ נראה פשוט דלאו דוקא כתב כן דלתירוץ זה גם מאי דפריך על מום שבסתר מתורץ יפה וכן כתב הר"ב בספר א"ז משם תוספות חיצוניות וז"ל א"כ פסח ועור מאי אהני ליה פירוש אי הוה מרבינן מום עובר אלא אתי פסח ועור חד למומין שבגלוי וחד לאינו חוזר ומשמע דלהכי צריך אלו המעוטין דפסח ועור לפי שאינן שוין אלא הוי זה למעלה מזה וכו' עכ"ל הרי מפורש יוצא כאמור וצריך להבין למה התרצן הראשון הניח טעם דאיכא תרי מעוטי דפסח ועור והלך לבקש טעמים אחרים וכבר ראיתי להתוס' שכתבו בד"ה השתא מיפרק וכו' וז"ל וא"ת להאי שינוייא קמא דנפיק מום עובר מק"ו פסח ועור מאי אהני ליה וי"ל דקסבר השתא דאי לא כתיב פסח ועור הוי קמרבינן מכל מום רע מום עובר והו"א דאתא לאפוקי מק"ו ולא הוה ממעטינן נמי ממום רע מומין שבסתר עכ"ל ועל דבריהם אני דן דסוף סוף מהמעוטים דפסח ועור אית ליה דין למעט מום שבסתר ומום עובר ולמה אנו צריכים לטעמים אחרים לענין מום שבסתר משום דבעינא מום רע וליכא ולענין מום עובר מסברא דק"ו ולע"ד יש ליישב בהקדים מאי דאמרינן בספרי בפרשת ראה וז"ל וכי יהיה בו מום אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום נולד בע"מ ממעי אמו מנין ת"ל כל מום רע ע"כ דמתבאר מזה דיש סברא לומר דמום שנולד עמו ממעי אמו לא חשיב מום לשוחטו בחוץ דהוה אמינא כיון דאפילו בנולד במום חל עליו קדושת בכור לענין גיזה ועבודה ונתינה לכהן סברא הוא דמום זה לא חשיב מום לשוחטו עליו אי לאו דגלי קרא דכל מום רע וכיוצא לזה אמרינן בת"כ בפרשת אמור פסקא ט' גבי כהן בע"מ דאינו עובד וז"ל אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בע"מ בע"מ ממעי אמו מנין ת"ל אשר יהיה בו מום והנה כי כן יש לומר דלהכי הוצרך התרצן הראשון לבקש דרשא אחרת למעט מום שבסתר דאיצטריכו ב' דרשות הן מיעוט אחד דפסח ועור והן דרשא דמום רע בעינן וליכא ללמדנו דמום שבסתר דלא הוי מום בין שנולד תמים ונעשה בעל מום שבסתר אח"כ ובין נולד במום זה ממעי אמו דסד"א דבנולד במום זה דוקא לא חשיב מום אבל בנפל לו אח"כ אפילו מום שבסתר חשיב מום ומש"ה הוצרך לב' דרשות ולענין מום עובר הוצרך למיעוט אחר דעור ופסח ועוד ק''ו מפדיון קדשים והענין הוא בהקדים מה שמתבאר מדברי התוס' בפרקין דף ל"ח ע"ב ד"ה וסימניך ברקא וכו' דלחד תי' כתבו דהא דמום עובר לא חשיב מום הוא במום שעובר מאליו בלא שום רפואה אבל אם אינו מתרפא מאליו כ"א ע"י רפואה שיעשו לו חשיב כמו קבוע ואולם לשאר התירוצים שכתבו שם אין הדין כן והרב הביא שם משם תוס' חיצוניות שכתבו וז"ל נראה לר"י דהוה משמע דאעפ"י שיש למום רפואה חשיב מום קבוע שהרי אין לך דבר שלא יוכל להתרפאות ע"י סם מיהו אכתי קשה דלעיל באידך פרקין אמרינן דאין שוחטין את הבכור ע"י מום של אחיזת דם אע"ג דחשיב מום דמטיל מום בבע"מ חשיב כיון דיכול להתרפאות ע"י רפואה מום עובר היא וי"ל דה"נ מצינן למימר דהיכא שיכול להתרפאות בשום רפואה מום עובר הוי ומברייתא דהכא ל"ק דאין יכול להתרפאות והא דקא חשיב בפרק מי שאחזו לברקא דבר רפואה הוי היינו מתחלה כשהוא ממשמש לבא מיהו אם נפרש דאפילו כשעובר המום ע"י רפואה חשיב מום קבוע לא תקשי אמאי אין שוחטין הבכור ע"י אחוזת דם דכיון דהוי מום קבוע אעפ"י שמתרפא ע"י הקזה דאיכא למימר דמדרבנן החמירו שלא לשחוט עליו כיון שאינו ניכר מום עכ"ל והנה התוס' דידן אף דצדדו הכא גבי וסימניך ברקא דאמרינן דאם עובר ע"י רפואה חשיב מום קבוע מ"מ נראה דס"ל לענין הלכה דהעיקר היא דאפילו ע"י רפואה מום עובר הוי שהרי כתבו התוס' בפרקין דלעיל דף ל''ד ע"א בד"ה אילימא ר"ש וכו' לענין מום דאחוזת דם בס"ד הנזכר וז"ל וא"ת וכיון דאחוזת דם חשיב כמום שאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לשחוט עילויה וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאחלופי בתם א"נ חשיב כמו (מום] עובר שיש לו רפואה עכ"ל ונראה דמלבד דלפי תי' השני מפורש יוצא דאפי' ע"י רפואה חשיב עובר יתר ע"כ דאפי' לפי תירוץ הא' נראה דהכי ס"ל דפשיטא ליה דאם הוא מום עובר ע"י רפואה שע"י הרפואה אינו עושה שום מום מחדש פשיטא דמום עובר הוא ומאי דהוקשה להו דלישחט עילויה היינו באחיזת דם דאין לו רפואה כי אם ע"י עשיית מום וכיון שכן מסתברא דכיון דהשתא יש לו מום וכשיתרפא א"א בלא מום לא חשיב מום עובר וכמו שדקדקו בדבריהם שכתבו שאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום וראיתי בפסקי תוס' בסי' פ"ז שכתב וז"ל מום שאינו עובר מאליו הוי מום קבוע ורפואה מועלת אף למום קבוע ד"ה וסימנך עכ"ל נראה מדברי הפסקי התוס' דס"ל לענין הלכה איפכא אלא דאין זה הכרח דהכי ס"ל להתוס' לענין הלכה שהרי בתשובות מהר"י הלוי סי' י"ד דף ל"ו ע"ד כתב וז"ל כל זה אמינא אם התוס' גופייהו עבדו הפסקים ולא אחר מבחוץ שלקט ואסף מבין עמודי הדבורים מה שנראה לו והדפיסם עכ"ל הרי שהרב מסתפק אם פסקי התוס' הם מהתוס' עצמם או מאחר באופן דלפי דברי התוס' באחוזת דם ולפי תירוץ הראשון דהתוס' בההיא דברקא ס"ל דאפי' במום עובר ע"י רפואה לא חשיב מום קבוע אבל מ"מ יש צד לומר דמום ע"י רפואה חשיב מום קבוע ולפי"ז י"ל דמש"ה לתירוץ קמא איצטריך מיעוטא דעור ופסח וכו' דפדיון פסולי המוקדשין דממעוט דעור ופסח הוא דוקא מום עובר מאליו אבל ע"י רפואה חשיב מום קבוע אבל ע"י הק"ו ילפינן דאפילו מום עובר ע"י רפואה חשיב מום עובר שהרי מקרא דאשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' ילפינן לה דמשמע מי שאינו קריבה כל עיקר יצאת זאת שאינה קריבה היום אלא למחר דכפי דרשא זאת יוצא דאפילו ע"י רפואה לא קרינן ביה שאינה קריבה כל עיקר כיון דיש מציאות להקריבה ע"י רפואה וא"ל דא"כ היא יקשה משם לסברת התוס' דהתם בההיא דברקא דס"ל דע"י רפואה חשיב מום קביע ובפרט להפסקי תוס' דפסקו כן לענין הלכה דהא ליתא דכל זה הוא לסברת התרצן הראשון דהכא אבל לפי תירוץ בתרא דהכא דמשני דא"כ פסח ועור מאי אהני ליה ולא מצריך לק"ו כלל ע"כ צ"ל דלא ס"ל הכי כסברת התירוץ הראשון דס"ל דילפינן מקרא דאפילו ע"י רפואה מום עובר הוא אלא העיקר דאפילו ע"י רפואה מום קבוע הוא כסברת התוס' דלענין הלכה כלישנא בתרא וצ"ל לפי"ז דכל שמחוסר מעשה הרפואה ובלא"ה אינה ראויה להקרבה קרינן ביה שאינה קריבה כל עיקר כיון דאי לא עבדינן ליה רפואה אינה קריבה כל עיקר:

והנה התוספות בשמעתין בדבור המתחיל מה הפרט מפורש וכו' כתבו וזה לשונם כה"ג דרשינן בפ"ק דקדושין גבי שן ועין וא"ת ומ"ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו וכו' דלקמן בפ' מומין אלו לא פסלינן ניטלו שיניו גבי אדם אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר וכו' וי"ל דשאני גבי קרא אבל הכא שכן דרך שהשנים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דהכי נמי עיניו מחמת זקנה עכ"ל ולענ"ד דמ"ש התוס' משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן לאו למימר דהא דנשרו שיניו חשיב כדבר דאינו שוה בזרעו של אהרן דהא במתני' דנשרו שיניו קתני מפני מראית העין ואמרינן לקמן דף מ"ג ע"ב מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן למראית העין איכא בינייהו עשה ע"כ אלא כוונת התוס' להגדיל קושיא לומר דמלבד דנפלו שיניו לא הוי מום כלל מן התורה יתר ע"כ הא דאסרו מדרבנן מפני מראית העין לאו משום דנראה כמום ויבואו להתיר במום גמור דפשיטא דליכא למגזר משום מום גמור אלא משום דנראה שאסור מפני שאינם שווים בזרעו של אהרן ומפני שלא יבואו להתיר בדבר שאינו שוה בזרעו של אהרן אסרו זה דנפלו שיניו באופן דכ"כ קל הוא הא דנפלו שיניו דאפי' משום גזירת מום גמור ליכא למגזר וק' מ"ש מעבד ולאלימי קושיא כתבו כן והנה במה שתירצו התוס' דשאני התם דגלי קרא משא"כ הכא דכן דרך השינים שנופלות מחמת זקנה יש להקשות קצת דהא התם בפ"ק דקדושין למאי דס"ד התם דילפינן ראשי איברים מבנין אב דשן ועין ופריך דליהוי ב' כתובים הבאים כאחד ומשני דצריכי דאי כתב שן הו"א אפילו של חלב ואי כתיב עין הו"א דוקא עין שנברא עמו משא"כ שן יעו"ש ואם איתא למאי דס"ד להתוס' דיש חילוק בין שן לעין דהשן דרך הוא שנופל אמאי לא דחו סברא זאת דא"כ אמאי לא עביד התם הך צריכותא דאי כתיב עין משום דאין דרך בכך משא"כ בשן דדרכו ליפול ואף למאי דאסיקו התוס' דגם בעין שייך זה דדרכו בכך אמאי לא הכריחו כן מההוא דפרק קמא דקדושין מדלא עביד הך צריכותא והנה לפי מ"ש התוס' דשן ועין שווים דדרך הוא ליפול על ידי זקנה וכתבו דלפ"ז צריך טעם אחר ולא ביארו התוס' מהו הטעם ואנחנו לא נדע מה טעם אחר יש לחלק בין עבד לבכור ואפשר לומר לע"ד דהאי טעמא דכיון דאיכא סברא לומר דווקא עין שנברא עמו ואפילו בעבד אי לאו דגלי קרא דשן נמי בכלל הוי אמינא דדוקא בדבר שנברא עמו וא"כ י"ל דדוקא דשן דגלי קרא הוי מום משא"כ גבי בכור דכיון דלא כתיב כי אם עור ופסח בלבד י''ל דבעינן דומיא דעור ופסח דהם מום באיברים שנבראו עמו משא"כ שן ואע"ג דאמרינן דכל מום רע ריבויא ומרבה הכל הרי עבד דאף דאיכא רבויא דלחפשי ישלחנו דמרבה הכל עם כל זה הוצרך קרא ללמדנו דה"ה שן ואין לומר דנילף מעבד דאיכא ריבויא ואין חילוק בין אבר שנברא עמו ללא נברא עמו אף אנו נאמר כן גבי בכור דהא איכא קרא אחרינא גבי עושה מום בחבירו בן חורין בפ' אמור דכתיב ואיש כי יתן מום באדם כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם וכו' ובמכילתא בפ' משפטים דריש הני קראי בכלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש מומים הקבועים שאינם חוזרים וראשי איברים בגלוי אף כל מומין קבועין ובגלוי יעו"ש וכיון דאיכא תרי קראי לענין שן דהוי בכלל המומין הוי להו ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דלענין העושה מום בחבירו לא היה צריך קרא ללמדנו על השן דאף דלא נברא עמו חשיב מום דהא ילפינן לה מעבד בק"ו ומה עבד דלאו בר מצות הוא כישראל וגם שיוצא