מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה יג

תפדה וגו' דכיון דלענין לפטור מליתן לכהן לא איצטריך היקש זה דהא ילפי' לה מהקישא דבאדם ובבהמה ע"כ דהקיש הכתוב בכור בהמה טהורה לבכור אדם בהאי קרא דאך פדה תפדה ללמד דלא חל עליו קדושה כלל דאפי' בלא פדיון מותר בהנחה באופן דלפי האמור יצא לנו דמאי דאמרי במתני' דלא נפטרו מבכור בהמה טהורה היינו לומר דחל קדושת בכור עליו לכל דבר אבל לא ליתנו לכהן כאמור ומאי דפריך רבא לאביי דדריש קל וחומר מבהמה ממתני' הוא משום דאי דרשי' ק"ו דבהמה נמצא דגם מבכור בהמה טהורה פטורים לגמרי דאפי' קדושה לא חל עליהם כמו שפטרו בכור בהמה טהורה במדבר דבהמת הלוים הפקיע קדושת בכורות דבהמה טהורה לגמרי כמו שמתבאר מדברי התוספות בשמעתין בד"ה ועוד אם איתא וכו' יעויין שם וממתני' מתבאר דלא נפטרו מקדושת בכור בהמה לגמרי ועל פי האמור א"ש דלא ילפי' מהקש דבכור אדם דפטר חמור מותר בהנאה דמדאיצטריך הקש אחר דקרא דאך פדה תפדה ללמד דפטורים לגמרי מבכור בהמה טמאה אפי' מפדיון להפקיע איסוריה ש"מ דפטר חמור דישראל אסיר בהנאה קודם פדיון דאלת"ה אמאי איצטריך היקשא אחרינא ואולם אכתי פש גבן להבין דאמאי איצטריכו ב' היקשות א' דס' בא וא' דפ' קרח ודוחק לומר דהוצרכו תרי קראי דאי הוה כתיב קרא דפ' בא ה"א דלא פטר ללוים כי אם מבכור בהמה טמאה אבל מבכור דבהמה טהורה לא פטר ללוים מליתן לכהן אפי' בעל מום לכן איצטריך היקש דפ' קרח לפטור את הלוים מליתן לכהן אפי' בבכור דבהמה טהורה דהתם משמעות דקרא הוא בבהמה טהורה דכתיב אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה דמשמע דבראוי להקרבה משתעי קרא והיותר נלע"ד דהא תנא דספרי ס"ל כר' אליעזר דתנן בסוף פרקין די"ב ע"ב דפדיון פ"ח חייב באחריותו כה' סלעים של בן ואמרי' בגמ' דה"ט דכתיב אך פדה תפדה וכו' מה בכור אדם חייב אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו ורבנן פליגי עליה דאינו חייב באחריותו דלא ס"ל היקש זה כדאמר רבא התם דאף דרבא בשמעתין סבירא ליה דפטור הלוים מבכור בהמה טמאה הוא מהיקש זה ועל כרחך לכ"ע קאמר דאל"כ לרבנן דקי"ל כוותייהו מנ"ל דפטורים מבכור בהמה טמאה ועכ"ל דאפי' רבנן מודו דעבדינן האי הקישא אלא דס"ל דלא עבדינן היקש זה כי אם לגוף הבכור עצמו שדין בכור בהמה טמאה עצמו הוא כדין בכור אדם עצמו אבל פדיון שניהם אינם שווים ולא הוקשו זה לזה ור"א ס"ל דמדכתיב אך פדה תפדה דלגוף יפדיון עצמי הוקצו ואדרבא לפדיון הוקשו ולא לגוף הבכור וכדאמר רבא התם אמר קרא אך פדה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ לר"א כיון דאצטריך האי היקשא דאך תפדה לענין פדיון דחייב באחריותו תו לא אפשר ללמוד מהיקש זה כדדריש רבא לפטור את הלוים מפטר חמור לגמרי אפי' בלא פדיון דהא איצטריך לדבר אחר וע"כ הוצרכו תרי קראי דבאדם ובבהמה דפ' בא ופ' קרח לאשמעי' מיתורא דקרא דפטורים הלוים ננמרי מפ"ח אפי' בלא פדיון ומאי דקאמר רבא דילפי' זה מקרא דאך פדה תפדה הוא אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו:

והנה מלבד לשון המכילתא והספרי הנזכר דנראה דהוקש בכור בהמה טהורה לבכור אדם כאמור כן מתבאר נמי בריש פרק עד כמה דף כו ע"ב גבי מתני' דחייבין ליטפל בבכור ל' יום מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך ההן לי כן תעשה לשורך לצאנך ע"כ הרי דהוקש בכור בהמה טהורה לבכור אדם לענין טיפול ל' יום וכיון דקי"ל דאין היקש למחצה יש ללמוד נמי דמה בכור אדם כהנים ולוים פטורים אף בכור בהמה פטורים וצ"ל ע"ד האמור דפטורים ליתן לכהן אבל לעולם קדשי בקדושת בכור ונראה ליתן עוד טעם אחר אמאי לא דרשינן ההקש לגמרי דפטורים ולא קדשי כלל על פי מ"ש התוס' בשמעתין בסה"ד ועוד אם איתא וז"ל וא"ת ואביי מאי קסבר אמאי לא עביד ק"ו בטהורה י"ל קסבר לענין טהורה שיש בהם קדושת מזבח לא שייך למימר פוטרין את של עצמן מק"ו דפוטרים של ישראל דכהנים ולוים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל עכ"ל ואפשר דמטעם זה נמי לא ילפינן מההקש לפטור לגמרי כיון דהם קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל:

עוד יש ליתן טעם אחר אמאי לא גמרינן מההקש לגמרי דהא אמרינן בפ' כל פסולי המוקדשין דף לב דגמרי' ג"ש דהעברה העברה בכור ממעשר דבמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט ובבכור כתיב והעברת כל פטר רחם ואמרינן דג"ש מופנה היא יעו"ש וכן אמרינן בפ"ק דזבחים דף ט ע"א דמשני הש"ס בכור נמי העברה העברה ממעשר גמר יע"ש וכיון דקי"ל דכהנים ולוים חייבים במעשר נקמה כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות וכן כתב הסמ"ג עשין רי"ב יע"ש וכן דעת הרשב"א והר"ן בחידושיו בפ' ראשית הגז דף קל"ו ע"ב גבי הא דר"ש פוטר את הטריפות מראשית הגז דיליף צאן צאן ממעשר בהמה ופריך ולילף צאן צאן מבכור ומהני מסתברא ממעשר ה"ל למילף שכן זכרים וכו' יעו"ש א"כ יש ללמוד בכור בהמה טהורה ממעשר בהמה בג"ש דכהנים ולוים חייבים לענין קדושה דהבכור שלהם קדוש ואהני לן היקש דבכור אדם לענין דררא דממונא דדין הלוים כדין הכהנים דאינם חייבים ליתן לכהן אם הוא בעל מום וכיוצא מהנזכר:

הן אמת דראיתי להרשב"א והר"ן בחי' שם בפ' ראשית הגז בסוגיא הנזכר דכתבו שם דר"ח ז"ל גריס הכי שכן כהנים זכרים טמאים וכו' ופי' כהנים ר"ל דבכור אפי' בהמה של כהנים קדוש בבכורה אבל במעשר בהמה ובראשית הגז פטורים יעו"ש וכן גרס הערוך בערך זכר וס"ל כגי' ר"ח דכהנים פטורים ממעשר בהמה יעויין שם והרשב"א והר"ן הקשו על סברת ר"ח דהא ר' אלעזר בן עזריה דכהן הוה והוה מעשר תריסר אלפי עגלא בכל שתא ושתא ולע"ד י"ל דר"ח והערוך ס"ל כמ"ש התוס' בשם רבי אלחנן בשבת דנ"ד ע"ב ד"ה הוה מעשר דמפרש דהוה מעשר אינו מעשר בהמה דהא אחר החרבן היה ובטלו מ"ב אלא הכוונה דהוה מעשר בהמת ארנונא למלך יעו"ש ור"ח לפי שיטתיה דכהנים פטורים ממעשר בהמה מפרש נמי הכי ולסברת ר"ח והערוך לא שייך לומר טעם זה וע"כ צ"ל דמאי דלא ילפינן מההקש לגמרי לומר דבכור כהן ולוי לא קדיש כלל הוא מטעם אחר כדאמור ואדרבה זו היא שקשה לסברת ר"ח ודעימיה דכיון דג"ש זו דהעברה העברה היא מוסכמת אמאי לא ילפינן מעשר מבכור בג"ש לומר דכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה ולהקדישו כמו שחל קדושה על הבכור שלהם להקריבו ולכל דבר ואע"ג דקרא דוהעברת כל פטר רחם דמיניה ילפינן ג"ש זו כולל כל מיני בכור ובכור אדם ובכור בהמה טמאה בכלל וא"כ י"ל דלדעת ר"ח ילפינן מג"ש איפכא דפטורים ממעשר בהמה כמו שפטורים מבכור אדם ובהמה טמאה דהא ליתא דהא קיי"ל דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ובג"ש נמי אמרינן הכי וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בס' יבין שמועה דף מ"ד ע"ב ד"ה מהרי"ק וכתב כן בשם הכריתות ובשם רבינו פרץ ז"ל יע"ש ובפ' פסולי המוקדשין ד' ל"ב דיליף בג"ש זו דהעברה דלא ליכתוב לא יגאל במעשר ותיתי מבכור ולא אמרינן אדרבה מבכור אדם או מבהמה טמאה הו"א איפכא דיגאל ודו"ק:

הן אמת דראיתי בת"כ ס"פ בחקותי והביאה ההמ"ג בעשין ד"י כ' וז"ל ותניא בת"כ מניין למ"ב בעמוד ועשה ר"י הגלילי אומר והעברת פי' ילפינן העברה העברה מבכור ור"ע לומדו מעשר תעשר ורבי לומדו מאלה המצות האמור בסוף הפרשה עכ"ל דמתבאר מדברי הת"כ דג"ש זו אינה מוסכמת דאם היא מוסכמת אמאי הוצרכו ר"ע ורבי ללמדו מקראי אחריני דהא וודאי אין לומר דלא ניחא להו ללמדו מג"ש ומטעם דאפשר דכשם שאין מזהירין מן הדין איסור לאו גם מצות עשה אין מזהירין מן הדין דהא ליהא דלא נאמר דבר זה אלא בק"ו דאדם דן ק"ו מעצמו אבל בג"ש שלא ניתנה לידרש מעצמו מזהירין ועונשין ממנה דכמאן דכתיב מפורש במקרא חשיב וכמ''ש רש"י בפ' בן סורר ומורה עיין בס' יבין שמועה דמ"א ע"א בדברי מהרי"ק יעו"ש אלא ע"כ צ"ל דר"ע ורבי דשבקו ג"ש והלכו לדרוש מקרא אחרינא ש"מ דלא קבלו ג"ש זו מרבם והנה כי כן י"ל דההיא דפ' ראשית הגז לפי גירסת ר"ח דגריס כהנים קאי אסברת ר"ש דפוטר טריפה מראשית הגז י"ל דר"ש לא ס"ל ג"ש זו דהעברה העברה כר"ע ורבי שוב ראיתי דהא ליתא דבבכורות דכ"א ע"ב אמרינן דלר"ש יליף מג"ש זו מעשר מבכור לענין דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר יע"ש וכיון דר"ש דריש ג"ש זו הא קי"ל דאין ג"ש למחצה ואמאי לא ילפינן מעשר מבכור דכהנים חייבים:

עוד יש לתמוה על סברת ר"ח מההיא דתנן בפ"ק דתמורה די"ג ואין הצבור והשותפין עושים תמורה קדשי ב"ה אינם עושים תמורה א"ר שמעון והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור מה מעשר אינו בשותפות יצאו שותפין ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בד"ה ע"כ נמצא דלר"ש תמורה הוקש למעשר בהמה ובכל דבר דלא שייך מעשר בהמה לא שייך תמורה ומה"ט אמרינן בריש תמורה ד"ג דה"ט דר"ש דקדשי עובדי כוכבים אינם עושים תמורה דאיתקש תמורה למ"ב ומ"ב למעשר דגן וגבי מעשר דגן כתיב כל מעשר בני ישראל בני ישראל ולא עובדי כוכבים ע"כ הרי דמהיקש תמורה למעשר בהמה אמרינן דאין קדשי עובדי כוכבים עושים תמורה כיון דלא שייך דין מעשר בהמה בעובד כוכבים וא"כ לדעת ר"ת דכהנים פטורים ממ"ב א"כ קדשי כהנים בשלהם לא יעשו תמורה דמה מעדר לא שייך בכהנים כך תמורה לא שייך בקדשי כהנים ותמן תנינן בתמורה דף ז' ע"ב הכהנים ממירים בשלהם ופרש"י הקרבנות שהפריש הכהן לעצמו אם המיר בהם נתפסים בתמורה וי"ל הכל לדעת ר"ת דאיהו ס"ל דעיקר מאי דאמרינן דכהנים פטורים ממעשר בהמה ילפינן לה מהקישא שהוקש מ"ב לבכור אדם דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך ואמרינן בר"פ מעשר בהמה דנ"ו ע"א דלקות פטור ממ"ב מהך היקשא דמה בניך אין בלקוח אף צאנך אין בלקוח ומהאי היקשא נמי יש ללמוד דמה בכור בניך כהנים פטורים מפדיון הבן כן מעשר בהמה כהנים פטורים וכיון דמהיקש ילפינן לה הא קי"ל בפרק איזהו מקומן דף נ' דבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש וה"נ כיון דמעשר בהמה למד מהיקש דבכור אדם דכהנים פטורים אינו חוזר ומלמד בהיקש דמעשר ותמורה ללמד דקדשי כהנים אינם עושים תמורה דדבר הלמד (בהם) בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ולא מיבעיא למ"ד בתר למד אזלינן דס"ל דאפילו אם הלמד הראשון הוא חולין כיון דהלמד ממנו הוא קדש אינו חוזר ומלמד דלדידיה אף אם נימא דבכור אדם חולין מקרי מ"מ בתר למד אזלינן ומעשר בהמה שהוא הלמד קדש הוי אלא אפילו למ"ד בתר מלמד אזלינן דכל המלמד הוא חולין לא איתמר האי כללא וכמו שהובא מחלוקת זה בזבחים דמ"ד ע"א עלה דמייתי ההם ההיא סוגיא דתמורה ד"ג הנזכר לעיל דר"ש דאמר אין קדשי עובדי כוכבים עושים תמורה הוא משום דאיתקש תמורה למ"ב ומ"ב למעשר דגן ופריך הניחא למ"ד בתר למד אזלינן אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן מא"ל הא מעשר דגן חולין הוא יעו"ש די"ל דאפי' למ"ד בהר מלמד אזלינן בכור אדם דין הקדש יש לו דהא קודש קרייה רחמנא כדכתיב קדש לי כל בכור וכתיב הקדשתי לי כל בכור דאף דהפדיון הוא חולין לכהן מ"מ בכור גופיה קודם פדיון קודש מקרי ויש קצת סעד לזה שהרי לר"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון אי לאו דגלי קרא דלא תגוז בכור צאנך דבכור אדם מותר בהנאה היינו אומרים דהיה אסור בהנאה דכל עוד שלא נפדה קודש הוא וע"כ צ"ל הכי למ"ד בתר מלמד אזלינן דהא כיון דהוקש תמורה למ"ב וכל דגר דליתיה בדין מעשר בהמה ליתיה בדין תמורה מהאי טעמא כאמור א"כ יקשה דכיון דמעשר בהמה ליתיה בלקוח כדילפינן מהקשא דבכור בניך תתן אם כן גבי תמורה נמי נימא דלא מתפיס תמורה כי אם בקרבן שנולד ברשות המקדיש אבל לקוח ונתון במתנה והקדישו לקרבן אינו עושה תמורה דומיא דמ"ב דפטור ולענין תמורה לא מצינו חילוק בזה כלל ועיקר וע"כ צ"ל דה"ט דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש דאפילו למ"ד בתר מלמד אזלינן בכור אדם קודש מקרי והדרן לכללין דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש:

אשר עפ"י זה יתיישב נמי מה שהקשינו לס' ר"ח מג"ש דהעברה העברה דכיון דמההקש דבכור אדם ילפינן לה לומר דכהנים פטורים ממ"ב אף דמג"ש י"ל איפכא דחייבים היקש עדיף ועבדינן עיקר מלימוד ההיקש אף דההיקש איצטריך לדבר אחר והכי אמרינן בזבחים דמ"ח ע"א דלכ"ע היקש עדיף וכתבו התוספות בד"ה דכ"ע הקישא עדיפא דאע"ג דבפ' השולח אמרינן איפכא דלכ"ע ג"ש עדיפא תירצו שם בתירוץ ב' דהתם שאני דשטר בשפחה כנענית לא קים לן אלא בג"ש דלה לה מאשה לכך קאמר דג"ש עדיפא דטוב לעשות ג"ש דתהוי שטר בשפחה כמו גט אשה וכו' וכתבו דתירוץ זה עיקר יע"ש וכן כתבו התוס' בפ' השולח דא"א ע"ב תירוץ זה בלבד יע"ש וא"כ הכא אף דהיקש דבכור אדם צריך למילי אוחרי עם כל זה לגבי ג"ש היקש עדיף אלא דיש לדחות דהא דאמרינן התם דהיקש עדיף הוא כההיא דהתם דמההיקש ילפינן חומרא דהיינו לחייב בספק מעינה אשם תלוי משא"כ מהג"ש דאי ילפינן מהג"ש הוא לקולא שלא לחייב אשם תלוי בספק מעילה משא"כ הכא דמההיקש ילפינן קולא לפטור את הכהנים ממעשר בהמה ומהג"ש יש ללמוד דחייבים לחומרא וכל כי האי גוונא י"ל דכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן ואע"ג דהתוס' כתבו בההיא דהשולח דדוקא משום דעיקר שטר מגז"ש נפקא לן הוא דאמרינן גז"ש עדיפא דמשמע דאילו לא היה עיקר שטר מגז"ש הוה אמינא בההיא דהשולח נמי דהיקש עדיף אף דהתם אי דרשינן הוא קולא דמשתחרר בשטר לחצאין דאם מתחלה שחרר חציו בשטר ואחר זמן שחרר חציו האחר הוי העבד משוחרר ומותר בבת חורין משא"כ אי ילפינן מגז"ש דאינו משוחרר כלל ואסור בבת חורין כל ששחרו לחצאין מ"מ י"ל דהתם נמי לאידך גיסא יש קולא בגז"ש דאם שחרר חציו לפי הגז"ש אינו משוחרר כלל ומותר בשפחה ולפי ההיקש איכא חומרא דכיון דשחרר חציו הוי כמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בשפחה מפני צד חירות שבו:

ועוד יש לעמוד בה' זאת דמהיקשא דמעשר בהמה מבכור אדם ילפינן נמי דכהנים פטורים לדעת ר"ח דהא הוקש מעשר בהמה למעשר דגן כדאמרינן בריש פרק מ"ב דף נ"ג ע"ב דפריך התם אמתניתין ויהיה חדש וישן מתעשרים מזה על זה מק"ו וכו'. ת"ל עשר העשר בב' מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעבר דגן ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא ואף דמתבאר התם דאמר רבא אמר קרא שנה שנה לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר מ"מ הא אמרינן התם דף נ"ד ע"ב דאמר רבא דהיינו טעמא דבקר וצאן אינם מתעשרים זע"ז משום דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו' ופריך והא רבא הוא דאמר שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר ומשני הדר ביה רבא מההיא ואיבעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה והנה ללישנא קמא מבואר דהדר ביה רבא ובכן ההיקש הוא לכל דבר ואף ללישנא בתרא דהויא סברת רב פפא אבל רבא דידיה ס"ל דלא הוקש לדבר אחר הנה מלבד דלענין הלכה י"ל דהלכתא כר"פ דקי"ל דמאביי ורבא הלכתא כבתראי והלכתא כר"פ דבתראי הוא יתר ע"כ הרי כתבו התוס' בפרק מעשר בהמה ד' נ"ט ע"א בד"ה איתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו' דאמרינן התם דהאי טעמא דר"י בר יהודה דס"ל דאם נטל אחד מעשרה בלא מנין דהוי מעשר משום דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן והקשו שם התוספות דלרבא דס"ל דלא הוקש לדבר אחר היכי מפרש טעמא דר"י ב"י ועוד דבזבחים פ' ב"ש דרשינן קדשי עובדי כוכב' אין עושים המורה מדאיתקש מ"ב למעשר דגן ותי' וז"ל וי"ל לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על הישן לגבי הני דווקא אומר רבא לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר עכ"ל הרי דהיקש מעשר בהמה למעשר דגן הוא מוסכם אפילו לרבא לכל הדברים חוץ מלעשר זה על זה כגון מין על שאינו מינו כמ"ש התוס' ומלבד מה שהביאו התוספות ההיא דזבחים לענין תמורה עוד אמרינן בזבחים ד' קי"ט ע"א דה"ט דר"ש משום דאיתקש מעשר דגן למעשר בהמה והוא לענין דבר אחר יעו"ש אלמא דהיקש זה לכל הדברים חוץ ממין על שאינו מינו היא מוסכם והנה כי כן כיון דקי"ל לענין תרומות ומעשרות דכהנים ולויים חייבים להפרישם והתרומה והמעשר שלהם כדילפינן מאתם גם אתם כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מעשר יעו"ש הא קי"ל דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא