מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קלט

למוכר שיחזיר מה שיאכל יותר מדמי הטריפה כיון דהשתא דאסרו חכמים אינו שוה כשיעור דמי היתר ונמצא דהמוכר לא תסר מממונו כי אם שיעור דמי האיסור ולא יותר ועכצ"ל הכי דאל"כ אמאי באיסורי הנאה דרבנן כתב הר"מ דיחזיר הדמים ואמאי לא אמרינן דהם לא גזרו איסור הנאה כדי להוציא ממון אלא עכצ"ל דכיון דאסרוהו רבנן בהנאה הרי לא שוה מידי ולא קא חסר המוכר ולא מידי ואומר לו הלוקח מאי אפסידתך וא"כ ה"ה לענין איסורי אכילה דאומר לו הלוקח לא אפסדתיך אלא שיעור דמי טריפה ולא עוד ומה שהביא הש"ך ראיה ממה שדימה ה"ה דין זה למה שאמרו דמותר לעשות בחירה באיסורי אכילה דרבנן אחר המחילה הראוייה אליו אינו ענין לזה דהתם אין הדבר תלוי בהנאת ממון דסוף סוף הא אינו שוה ממון לפי מה שאסרו חז"ל דהתם נאסר לעשות סחורה באיסורי אכילה כדי שלא יבא לידי תקלה לאכול ממנו ובאיסורי אכילה דרבנן לא החמירו בזה דאפי' אם יבא לאכול אינו עובר אדאוריייתא אבל בענין זה דעיקר זכות הדמים שזוכה המוכר הוא חליפין מה שמכר לו וא"כ השתא דאסרו חכמים ז"ל דבר זה אין לו זכיה בדמים אלא כשיעור הזכות שהיה לו באותו דבר שמכר וחז"ל כבר הפקיעו ממונו שלא יש לו זכות כשיעור דבר היתר וזה נראה ברור בעיני ואם יש להשיב הוא ע"ד האמור דכל דחסר מעט מגלגלין עליו את הכל:

ואחר שכתבתי זה מצאתי להרב מחנה אפרים בהל' אונאה סי' כ"ז שהביא דברי הש"ך הנזכר וכתב וז"ל ולכאורה היה נראה כדבריו מדברי התוס' בפ' אלו נערות דף ל"ד ע"ב שכתבו בד"ה לא צריכא וכו' דכל היכא דנחסרו הבעלים כל שהוא משלם זה כל מה דנהנה יעו"ש מלבד דלאו כ"ע מודו בזה כמבואר בסוגיין דפ' כיצד הרגל עכ"ל ולענ"ד טעם זה טעמו ונימוקו עמו לקיים סברת הש"ך דעכצ"ל דהכי ס"ל להר"מ מדכתב אינו מחזיר כלים ואני בעניי כבר כתבתי טעם זה ובהגלות נגלות דברי התוס' דפ' אלו נערות שהביא הרב הוא ראיה גמורה לטעם זה ואם יש מי שחולק ע"ז כמ"ש הרב מ"א י"ל דהר"מ הכי ס"ל כמ"ש ה"ה סברא זאת בהל' גזילה כנזכר דכיון דחסר כל שהוא מגלגלין עליו הכל ובפרט דכבר כתבנו דרובא דרבוותא ס"ל הכי וכעת לא מצאתי חולק בסברא זאת כי אם הרמ"ה שכתב הנ"י עוד כתב ברב שם דמלבד זה איכא למדתי דהכא אין זה נהנה הנאה גמורה שנפשו של אדם קצה מאכילת האיסורין וע"ז הביא הירושלמי דתרומות יעו"ש ואני כבר כתבתי דבדבר שאין נפשו של אדם קצה בהם כאיסורי דרבנן וכיוצא אם מנכה כל הדמים ממה שאכלו או מחזיר היותר מדמי האיסור תלוי בפי' הירושלמי דלדעת הר"מ קושית הירושלמי הוא לרבנן דאמרי משלם דמי חולין משמע דדוקא משום שנפשו של אדם קצה לא חשיב כאילו נהנו מחולין אבל בדבר שאין נפשו של אדם קצה מהם משלם להם דמי חולין בין לר"מ ובין לרבנן דאף דנהנו וחשיבא להם הנאה כאילו נהנו מההיתר מ"מ לא נהנו מנכסי בעה"ב מההיתר כי אם מדמי איסור ולדעת הר"ש והרא"ש אפי' בדבר שאין קצה מהם משלם להם דמי חולין בין לר"מ ובין לרבנן דאף דנהנו וחשיבה להם הנאה כאילו נהנו מההיתר מ"מ לא נהנו מנכסי בצה"ב עוד כתב הרב שם אבל עדיין נ"ל דלא דמי לההיא דפ' אלו נערות דמשלם כל מה שנהנה דהתם נתכוון ליהנות מאותה אכילה אבל הכא אנן סהדי דאילו היה יודע זה לא היה קונה אותו עכ"ל ולעד"נ דחילוק זה לא ניתן ליאמר אלא אם היה המציאות דלא נתכוין ליהנות מאותה אכילה דאילו היה יודע שהיה צריך לשלם דמי האכילה לא היה אוכל וכההיא דאמרי' בב"ק דף קי"ב דהניח להם פרה כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול יע"ש דה"ט דהם לא כיונו ליהנות מאותה אכילה ע"מ לשלם ואילו היו יודעים לא היו אוכלים בשר וא"כ בנדון זה דוקא שייך לומר הכי אבל במוכר דבר איסור הוא מכוון ליהנות מאותה אכילה ע"מ לשלם דמי שווי ההיתר דרצונו לאכול דבר זה ולשלם וכיון דעיקר רצונו וכוונתו הוא ליהנות מאכילה והרי כבר נהנה ונתמלא תאוותו מה מעלה ומה מוריד לומר דאנן סהדי דאילו היה יודע מהאיסור לא היה אוכל כיון דסוף סוף עכשיו כבר נהנה ממנו כמו שהיה כוונתו לאכול ע"מ לשלם כשוויו דבר היתר וכיון דהמוכר חסר כל שהוא לא חשיב זה נהנה וזה אינו חסר וחייב לשלם כדמי היתר כיון דכבר נהנה כמו שהיה כוונתו ורצונו ואע"ג די"ל דאנן סהדי דאילו היה יודע דצריך לשלם כשיעור מה ששוה ההיתר אף דהאיסור אינו שוה כ"כ מ"מ התם נמי בתוחב תרומה לחבירו י"ל דלא כוון ליהנות על מנת לשלם דטעה לומר דכיון דנמאס ואינו שוה פרוטה לא יחייבו אותו ואילו היה יודע שחייב לשלם כל מה שנהנה לא היה בולע אותו אלא עכצ"ל דכיון דנהנה חייב לשלם אפי' שלא היה דעתו לכך ומה גם דאפי' הנאה הבאה לו לאדם בגופו שלא מדעתו חייב לשלם וכמ"ש התוס' בפ' הגוזל דף ק"א ע"א ד"ה או דילמא וכו' והביאו ראיה מהא דתחב לו חבירו בפ' אלו נערות דכשגופו נהנה חייב יע"ש ועכצ"ל דס"ל להתוס' דאף דהכא מצי לאהדורה ע"י הדחק מ"מ כיון דמעיקרא (הוא) לא היה בדעתו ליהנות וחבירו תחב לו עד שיעור שאינו ש"פ בולעו מפני שהיה סבור שלא יתחייב וכשלא מדעתו דמי ודו"ק:

עוד כתב הרב וז"ל ועוד דאעיקרא דמילתא דברי התוס' בפ' אלו נערות אינם מוכרחים דמה שדימו לההיא דמשום דא"ל את גרמת וכו' אין דמיון זה עולה יפה דהתם דמשלם כל מה שנהנה היינו משום דהכי שוה הבית אבל הכא היאך נחייב לשלם ביותר שוה ממה שאכל עכ"ל וכשאני לעצמי לא הבנתי חילוק זה דאע"ג דהתם הכי שוה הבית מ"מ כיון דחצר דלא קיימא לאגרא הוא והוי זה נהנה וזה אינו חסר נמצא דאינו מפסידו לבעה"ב ושורת הדין היא שלא ישלם כי אם מה שחסרו דוקא ועם כל זה אמרי' דמגלגלין עליו את הכל וא"כ ה"ה הכא דכיון דזה נהנה בהנאת מעיו שיעור ש"פ משלם כל מה שנהנה כיון דעכ"פ הוא נהנה בש"פ אף דלבעלים לא היה ש"פ עוד כתב הרב שם וז"ל ולענ"ד עיקר קושית התוס' ליתא לפי' הירושלמי והביאו הר"מ בהל' תרומות פ"ז וז"ל אכל תרומה שאינה ש"פ יע"ש בכ"מ עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דנראה דכוונתו לומר דמה שהוצרכו התוס' לומר דמשלם כל מה שנהנה כיון דחסר כל שהוא משום דס"ל דהאוכל תרומה אינו חייב בתשלומין עד שיאכל ש"פ ומדברי הר"מ והירושלמי נראה דאפי' בפחות מש"פ כל שיש כזית חייב בתשלומין והוא דבר תימה דזה פשיטא שלא נאמר אלא באוכל תרומה בשוגג לחייבו חומש כיון דכתיב לשון אכילה איש כי יאכל קדש בשגגה וסתם אכילה בכזית אבל באוכל במזיד דגזל תרומה פשיטא דאינו חייב לשלם אלא בש"פ כדין כל גוזל ממון חבירו דלכתחלה אסור לגזול כל שהוא אבל בדיעבד לא ניתן להשבון והכא בפ' אלו נערות מיירי באוכל תרומה במזיד כמבואר למעיין וא"כ בפחות מש"פ אינו מתחייב אם לא משום דמגלגלין עליו כל מה שנהנה ועוד קשה דאפי' אם נאמר דבמזיד נמי לא בעינן ש"פ א"כ מאי משני הש"ס ל"ק דמצי לאהדורה ע"י הדחק דבהכי נמצא דחיוב ממון ומיתה באין כאחד הא משעה שנמאסה ונתקלקלה ועמדה על פחות מש"פ קודם בליעה כבר נתחייב בממון שיעור פחות מש"פ ולא חשיב באים כאחת והנראה ודאי דאפי' הרב ז"ל מודה דהגוזל תרומה מזיד ולא אכלה דפחות מש"פ אינו משלם כשאר גזל אלא דבאכלה במזיד ס"ל דחייב בתשלומים בכזית כדין שוגג דאפי' פחות מש"פ כיון דאזהרת אכילת תרומה הוא מקרא דכל זר לא יאכל קדש וכמו שהוא במיתה בכזית כן לענין תשלומין וכיוצא לזה מצינו שהשוה הר"מ מזיד לשוגג באוכל תרומה לענין שמשלם מן החולין שם בפ"י דין ח"י יע"ש ואפשר דלזה נמי שוין אבל הדבר קשה איך מפני סברא זאת בלא ראיה ראוי לומר דקושיית התוס' ליתא כיון די"ל דהתוס' ס"ל דפחות מש"פ לא נאמר אלא בשוגג וכן ס"ל להתוס' לענין תשלומי חולין וכמ"ש מוהר"י קורקוס שם בדין ח"י יע"ש:

ולענ"ד אפשר לדמות סברת התוס' דס"ל דכל דנחסרו הבעלים כל שהוא משלם זה כל מה שנהנה לההיא דאמרי' בפ"ק דקדושין דף ז' בעי רבא שני בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והא איכא ממונא או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא ונתבאר שם בתוס' דבתר נותן דקאמר לאו דוקא שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא ואם בתר נותן אזלינן הוה בעי שני פרוטות כאילו הבנים עצמם הוו מקדשים אבל הבעייא היא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל ש"פ והנה מדברים אלו נראה דאי הוה פשיטא לן דבתר האב המקבל אזלינן ולא אזלינן בתר הבנות פשיטא לן דשתיהן מקודשות בפרוטה אף דהמקדשים לא חסרו ממון ש"פ כל אחד ואחד כי אם חצי פרוטה ועכצ"ל דה"ט דאע"ג דלגבי המקדש נמצא שלא נתן ממון מ"מ כיון דלגבי המתקדשת איכא ש"פ שפיר דמי דבתר הנאה דידה אזלינן והא כבר נהנית מש"פ ולא אמרינן דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר פטור א"כ כיון דהאשה בכה"ג אינה חייבת לשלם אמאי מקודשת אלא ע"כ צ"ל דכיון דכל אחד ואחד קא חסר כל שהוא והיא נהנית מש"פ חשיב כאילו כל אחד ואחד חסר ש"פ כיון שבאה לה הנאה זאת דש"פ מחמתם והרדב"ז בתשובת כ"י הביאה הרב מ"ל בפ"ה מהל' אישות סוף דין א' למד מזה על מי שזרק קדושין ולא היו שוים פרוטה ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על פרוטה דבתר מקבל אזלינן והא איכא פרוטה ונותן לא איכפת לן יע"ש באורך ונראה דענין זה דומה קצת לסברת התוס' דפ' אלו נערות הנזכר לעיל:

ואין לדחות ולומר דשאני התם בקדושין די"ל דמקודשת מדין עבד כנעני דאע"ג דלא קא חסר ולא מידי קני נפשיה האי גברא נמי אע"ג דלא חסר מידי קני להאי איתתא וכמ"ש הרדב"ז בתשובה הנזכר בטעם הדבר יע"ש ואיכא למימר דדוקא גבי קדושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין עלה דאמרי' שם דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמרי' התם דאמר רבא וכן לענין ממונא והר"מ לא הביא דין זה לענין ממונא דס"ל דוכן לענין ממונא לא קאי אלא לחלוקת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דבממון לא ילפינן מעבד כנעני יע"ש דהא ליתא דמלבד דרש"י שם בסוגייא הנזכר ס"ל דוכן לענין ממונא קאי לדין עבד כנעני דאם אמר הילך מנה ושדך קנוייה לפלוני קנה וכן כתב הטור בח"מ סי' ק"נ יע"ש יתר על כן דסברת הר"ן בעד הר"מ תמוה היא בעיני דהא עיקר קדושין מג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ילפינן לה וא"כ כל דלא חשיב כסף גבי קנין קרקע לא תועיל נמי גבי אשה ואי מועיל באשה בקנין נמי יועיל ועוד דהך ג"ש דלה לה דילפי' עבד מאשה ואשה מעבד אינו אלא מגט אשה דהיינו מיציאתה ולא מקדושי אשה וכן משמע בפ' השולח דף מ"ט ע"ב דאמרי' התם דכ"ע ג"ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר בעבד שיוצא בכסף ואם איתא דילפינן מקדושין נמי אכתי נילף מקדושי אשה דמתקדשת בכסף ועם כל זה אינה מקודשת לחצאין ועוד י"ל דדין זה דקי"ל דעבד כנעני נקנה בכסף ע"י אחרים והעבד נקנה בו אף דלא קא חסר ולא מידי היינו לר"מ דס"ל דאין קנין לעבד בלא רבו דאפי' נתנו לו מתנה ע"מ שאין לרבו רשות זוכה בו רבו ולדידיה ע"כ כיון דחדית לן קרא דהפדה לא נפדתה דע"כ נקנה בכסף ע"כ בכסף ע"י אחרים מהני אף דלא קא חסר ולא מידי וחדוש היא שחדשה תורה בעבד משא"כ בקנין ממון אבל לרבנן דאמרי דיש קניין לעבד בלא רבו ואי נתנו מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בה זוכה בה העבד לדידהו כיון דיש מציאות בכסף ע"י עצמו דקא חסר ממונא דוקא ע"י עצמו מהני ולא ע"י אחרים דכיון דאפשר ע"י עצמו דקא חסר ממונא מנ"ל דמהני ע"י אחרים דלא קא חסר ממונא מאי דלא מהני בקנין ממון והנה כי כן קשה דאמרי' בפ"ק דקדושין דף כ"ג עלה דמתני' וחכ"א בכסף ע"י עצמו ופריך בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי וכו' וכ"ת מאי ע"י עצמו אף ע"י עצמו וקמ"ל דיש קנין לעבד בלא רבו ע"כ וכיון דלרבנן יש קנין לעבד בלא רבו ואפשר ע"י העבד דקא חסר ממונא מאי קפריך ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי כו' הא שפיר י"ל דדוקא ע"י עצמו משום דקא חסר ממונא דמנין לנו לומר דעבד כנעני הוא משונה משאר קנין ממון ולזה י"ל דהכא סתמא דהש"ס פריך הכי אליבא דהלכתא דאמרי' התם דלר' אלעזר אפי' בע"מ שאין לרבך רשות כ"ע מודו דקני עבד וקני רבו כי פליגי בנתנו לו מתנה ע"מ שתצא לחירות דלרבנן בכה"ג לא קני רבו וקי"ל כוותיה ולא כרב ששת דקאמר התם דאפי' בע"מ שאין לרבו רשות פליגי רבנן וכיון שכן שפיר פריך הש"ס ע"י אחרים אמאי לא דכיון דאפי' לרבנן לא אפשר ע"י עצמו כי אם בנתנו לו מתנה ע"מ שתצא לחירות א"כ אפי' ע"י עצמו לא קא חסר ולא מידי דכל דהעבד לא היה יכול ליהנות בממון זה כי אם לשחרר עצמו בו הו"ל כע"י אחרים שנתנו לרבו דלא קא חסר ולא מידי דדא ודא אחת היא:

ואולם עוד קשה לסברת הר"ן מההיא דאמרי' בירושלמי דפ"ק דקדושין הל' ג' ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות אמר ליה יצאת שתצא שדך להפקר אמר ליה לא יצאת מה בין זה לזה זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת ע"כ הרי מפורש דאפי' בקנין ממון אר"ז דין עבד כנעני שהרי אמרי' דאם היה בידו שדה ממושכנת מהלוה ובא אחד ואמר למלוה הילך כסף זה ותצא שדך לחירות מהשעבוד אשר היה לך עליה יצאת לחירות ודוקא בהפקר דליכא דעת זוכה לא מהני אבל כל שמזכה לבן דעת אפי' לענין ממונא אמרי' דין עבד כנעני ועוד יש לדקדק מההיא דאמרי' בפרקא קמא דגיטין דף י"ג גבי מעמד שלשתן דאמר אמימר דה"ט דמעמד שלשתן משום דנעשה, כאומר בשעת מתן מעות שעבדנא לך לדילך ולכל דאתי מחמתך ע"כ וע"כ האי נעשה הוא דחשבינן ליה כאומר הילך כסף להלואה ותשתעבד עצמך לפלוני ואם איתא דדין עבד כנעני לא אמרינן בקנין ממון במה משעבד זה לאותו פלוני אם לא בכסף שנותן לו זה אע"פ דלא קא חסר ולא מידי שנתחייב לו דהא ודאי זה אינו מתחייב בחנם לזה אם לא מכח הלואתו של זה ועיין בחידושי הריטב"א שם מ"ש ע"ז ודו"ק באופן דנראה דסברא זאת תמוה היא ובפרט דרוב הפוסקים ס"ל דהא דאמרי' בפ"ק דקדושין וכן לעניין ממונא קאי נמי לחלוקת מקודשת מדין עבד כנעני וכיון שכן שפיר יש לדמות סברת התוס' דפ' אלו נערות להא דשני בנותיך לשני בניי וכתשובת הרדב"ז:

איברא דראיתי להרב משנה למלך שם שהביא תשובה אחרת להרדב"ז וכתב בסוף דבריו וז"ל ועיין היטב בתשובה הזאת עם תשובה האחרת דלכאורה נראה דסותרות זו לזו והדבר צ"ע עכ"ל ולע"ד ליישב סתירת דברי הרדב"ז י"ל דע"כ לא כתב בתשובה הראשונה דבתר מקבל אזלינן אלא כגון נדון דידן דאיהו נתן לה פחות משוה פרוטה ובידה נתייקרה בש"פ דבכה"ג כיון דהאשה זכתה מחמת הקדושין בממון שוה פרוטה מקודשת אף דאיהו לא קא חסר שוה פרוטה מכיון דס"ס הגיעה לידה שוה פרוטה ואותה שוה פרוטה הויא ממון גמור בידה שאילו רצתה למוכרה שויא לכל העולם שוה פרוטה אבל בתשו' השנית דמיירי שקדש לאשה חולה באיסורי הנאה ואמר לה הרי את מקודשת לי באלו אינה מקודשת דאע"ג דהם מותרים לה והיא נהנית בהם ושווין אצלה ממון שאילו היתה קונה אלו הסממנים היתה קא חסרה ממונא מ"מ איהו לאו מידי יהיב לה דאף דבתר מקבל אזלינן הא (בתר מקבל נמי) לא הגיעה לידה דבר השוה ממון דכל דבר שאינו יכול למוכרו וליקח דמיו לא